7 אגדות שלנו

‘מתגשם חזון הדורות: קמה מדינת ישראל’. כך, בשש מילים, בישר העיתון ‘הארץ’ לקוראיו על האירוע המכונן בתולדות העם היהודי: הכרזת העצמאות של מדינת ישראל. עורכי העיתון לא הסתירו את התרגשותם ובחרו במילים עתירות משמעות לתאר אותה. ‘חזון הדורות, תקומת ישראל בארצו ובמדינתו, חזון הרצל קם והיה למציאות’. הדיווח סקר את ההכרזה שנשא דוד בן גוריון באולם ששימש אז כמוזיאון תל אביב ב־14 במאי 1948.

‘חרדת קודש עברה על פני האולם בהישמע הבשורה הנעלה. כל הנוכחים באולם — חברי הממשלה והמועצה הזמנית והאורחים המוזמנים — קמו כאיש אחד על רגליהם’, המשיך העיתון. ‘הלבבות פעמו בגיל של אושר ורטט, ובעיניים נצנצו דמעות חדווה. תשואות בלתי פוסקות רעמו כתשובה לבשורה על הקמת המדינה העצמאית לעם ישראל בארץ ישראל וכל הפנים נהרו בזוהר של חג גדול ונשגב. היה זה מעמד היסטורי שאיש מן הנוכחים בו לא ישכחהו כל ימיו וימסור אותו לבניו ולבני בניו עד דור אחרון’.

עשורים רבים חלפו מאז. הספר הזה נכתב בשנת ה־75 למדינת ישראל. כבר לא מדינה צעירה. חבלי לידתה היו כרוכים בדם, סבל ויגון — וגם הרטיטו לבבות פועמים באושר. מי שנולד יחד איתה הם כבר סבים וסבתות לנכדים. זיכרונותיהם האישיים, אלבומי התמונות שלהם, המכתבים והיומנים שכתבו הם היום חלק מההיסטוריה.

הדור שנולד היום לא יזכה להכיר את מי שלחם עם טרומפלדור בתל חי ב־1920, או את בניהם של כ’ג יורדי הסירה, שנעלמו בלב ים ב־1941. הוא לא ישמע ממקור ראשון את עדויותיהם של הלוחמים ממרד גטו ורשה, מי שהכירו את מרדכי אנילביץ’ בטרם נפל ב־1943. הוא לא יוכל לפגוש את הצנחנים שהתאמנו עם חנה סנש, לפני שהוּצאה להורג ב־1944. חבריה לקיבוץ של מירה בן ארי כבר לא יכולים לספר על גבורתה. פרופ’ מרים בן פרץ, אלמנתו של יוסף ‘יופ’ קופלר, אחד מאנשי הל’ה, שנפלו בדרך לגוש עציון, נפטרה בשנת 2020. יאיר שטרן, בנו של ‘יאיר’ מפקד הלח’י, כבר עבר את שנתו השמונים. הוא נולד כמה חודשים לאחר שאביו נורה למוות בידי הבולשת הבריטית.

ישראל מתקרבת לגיל שבו אפשר לכתוב את סיפורה מבלי שהצל הכבד של מי שנולדו עם המדינה ירחף מעל שולחן הכתיבה. עכשיו כבר אפשר לכתוב את הסיפור הזה עם קצת פחות פאתוס ובשמץ של ריחוק. לא כדי לנפץ מיתוסים או לשחוט פרות קדושות. לא כדי להתנכר בהתנשאות לדורות הקודמים. להפך. הכתיבה על ישראל במלאת לה 75 יכולה להיות בוגרת ובשלה יותר. מרוחקת מספיק — אך לא מרוחקת מדי — מההתרחשות עצמה. היא מאפשרת לנו להביט מחדש בגיבורים שעל סיפוריהם גדלנו, ולתאר גם את החולשות, הפחדים והלבטים שלהם, מבלי לגרוע מגבורתם. כך הם היו במציאות. דמויות המופת, שחייהן ומותן הם הלפידים שלאורם מחנכים את הדורות הבאים, לא נולדו כאגדות. אנחנו בראנו מהן אגדות. בתהליך טבעי, שמתרחש בכל אומה. כי כל אומה זקוקה לגיבורים.

יוסף טרומפלדור, מקרה נדיר של גיבור ציוני שהיה נערץ הן מימין והן משמאל, אמנם הצהיר עוד בחייו על רצונו למות למען מטרה נשגבת, אך לא בטוח שהגנה על תל חי היתה המטרה שאליה התכוון. חברו, זאב ז’בוטינסקי, הבין זאת בזמן אמת וביקש מהנהגת היישוב — ללא הצלחה — להורות לטרומפלדור לסגת. חנה סנש, ששיריה הפכו לנכסי צאן ברזל של תרבות הזיכרון הישראלית היתה גם נערה מבולבלת, שעלתה לארץ מהונגריה בהתרגשות גדולה, אך תוך זמן קצר מאסה בחייה המשעממים ברפת וחיפשה הרפתקאות במדי הצבא הבריטי.

בחרנו שבעה סיפורים. כל אחד מהם מייצג משהו. כל אחד מהם הוא מעט המחזיק את המרובה. כל אחד הוא סיפור שיש עוד רבים דומים לו. כל אחד מעלה שאלות — שיש עוד רבות כמותן. שאלות מעוררות מחשבה, טורדות מנוחה. מירה בן ארי קנתה את מקומה בפנתיאון הגיבורות כשהגנה בחירוף נפש על קיבוץ ניצנים במלחמת העצמאות. אך סיפורה ממשיך לנקר גם בימינו, משום שיש בו כדי להציף שאלות גדולות יותר: מתי צריך להיכנע? מתי מותר להיכנע? מתי נכון לוותר? מתי מגיע הזמן לסלוח על כניעה? בן ארי התעקשה ללכת בראש מורם אל מותה גם לאחר שוך הקרבות. מדוע? נוכל רק לשער.

ואיך היינו מתייחסים היום לסיפורו של מפקד לח’י ‘יאיר’ לולא נורה למוות בידי הבריטים? הנה, עוד סיפור אחד שחורג הרבה מעבר לגבולות המצומצמים שלו. עד כמה הכרחי לציית למוסדות המוסכמים על רוב העם, מה גבולות המותר והאסור בלחימה נגד אויב, ומתי נשכחות יריבויות העבר ומטושטשת המחלוקת לטובת הסיפור ההיסטורי המשותף. אם ״יאיר״ לא היה נהרג, מן הסתם נרצח, האם גם אז היה מוצא את דרכו אל לב הקונצנזוס הישראלי? ובכלל, מהי חשיבותו של הקונצנזוס הזה? על השאלה הזאת אפשר לתהות גם לנוכח הסיפורים על מאבקי אגו, יוקרה ופוליטיקה פנימית בכמה מהאירועים המכוננים של התקופה. כדי לייצג אותם בחרנו במרד המטלטל של גטו ורשה. האם היה נראה אחרת, האם היה נזכר אחרת, לו השומר הצעיר ובית’ר השכילו לשתף פעולה במקום להתקוטט?

בצדק, ישראל בחרה להעריץ ולאהוב את מי שהקריבו את חייהם למענה, גם אם ברקע ההקרבה היו כישלונות, שרק לימים הוכרו כמפוארים. בצדק, ישראל רוממה את דמויותיהם של מי שנפלו בדרך לעצמאותה ואחריה, גם אם טעו, שגו ואפילו המיטו אסון על אחרים. הכוונה והנכונות — ולא בהכרח התוצאה — היו הדבר החשוב. הכוונה, הניסיון והאידיאל — ולא בהכרח היכולת לממש אותו — הם שקבעו כיצד יתוארו הגיבורות והגיבורים.

סוכני הזיכרון של ישראל — סופרים, משוררים, מחנכים, היסטוריונים, פוליטיקאים, תנועות הנוער, צה’ל — גייסו למשימה החינוכית לא רק דמויות בנות התקופה, אלא גם גיבורים מיתולוגיים מהעת העתיקה. ‘אייכם בני המכבים, צאצאי בר גיורא ובר כוכבא?’ תהתה מודעת אבל שפרסמה מפלגת פועלי־ציון על מותם של שלושה צעירים ב־1909. ‘בואו לרשת את מקום הגיבורים הנופלים אשר נפלו במלחמתם בעד חירותם ועמם’, קראו לאבלים. על הגיבורים האלה לומדים ילדי הגנים בישראל עד היום. בדרך כלל, בניכוי ההסתייגות של ספר המקבים מיהודה המכבי או זו של חז’ל מבר כוכבא.

ב־1961 הכריז דוד בן גוריון, אז ראש הממשלה, כי מציאת שלדים, שנטען כי הם שייכים ללוחמי בר כוכבא, היא אירוע לאומי שמשתווה רק ללכידתו, באותה שנה, של אדולף אייכמן, אדריכל הפתרון הסופי של השמדת יהודי אירופה. ‘גילוי שרידי צבאות בר כוכבא על ידי חוקרינו הצעירים ותפיסתו של הצורר אדולף אייכמן והעמדתו לדין בירושלים — אלה הם שני מאורעות שהורישה שנת הבר־מצווה של מדינת ישראל להיסטוריה היהודית’, קבע. בן גוריון הבין היטב את החשיבות של מיתוסים לאומיים בבניית אומה. הוא ידע שנוכחותם הנמשכת, החיה, של מיתוסים מקלה על התמודדות עם קשיי ההווה ועם אתגרי העתיד, מאפשרת להסביר מאין באנו ולאן אנו הולכים ומספקת מודל לחיקוי ומקור להזדהות. אייכמן הוצא להורג שנה לאחר מכן, גופתו נשרפה ואפרו פוזר בים. העצמות העתיקות של לוחמי בר כוכבא נשמרו במחסני רשות העתיקות במשך 20 שנה, עד שיום אחד הוכנסו לארונות עטופים בדגלי ישראל ונישאו על כפיהם של חיילים בטקס קבורה צבאי, בהשתתפות ראש הממשלה מנחם בגין, הרב הצבאי הראשי שלמה גורן והרב הספרדי הראשי עובדיה יוסף.

מדינות־לאום רבות מגייסות את העבר ההיסטורי הלאומי — האמיתי או המדומיין — כדי לקדם מטרות אידיאולוגיות בהווה. הן פונות אל העבר כדי לבחור ולברור ממנו דמויות רצויות וגיבורים ראויים, שישרתו את החזון שלהן בהווה. כך עשו גם מנהיגי היישוב העברי בארץ והתנועה הציונית באירופה, שגייסו את החברה הלאומית המתחדשת למשימת התחייה, תוך טיפוח ערכים של חירות ועצמאות וחיפוש שורשים ורקע היסטוריים שסביבם תתאחד האומה.

במלחמת העולם השנייה, כשהחשש מכיבוש גרמני ריחף מעל היישוב בארץ והחרדה הקיומית גברה, טופח מיתוס מצדה — שבמקור מתאר סיפור שלילי, על כת קיצונית, שהתאבדה בסוף המרד ברומאים. הוא הוצג כסיפור על לוחמים יהודים, שהיו מוכנים למות למען מולדתם. ‘במצדה ראינו מלחמת שחרור, מלחמת גבורה, מלחמת מעטים נגד רבים, מלחמת נאמנות לארץ, מלחמת נאמנות לעם… מלחמת חירות נגד עבדות’, הסביר עזריה אלון, שבשנות ה־40 טייל ברחבי הארץ ולימים היה ממקימי החברה להגנת הטבע.1 חניכי תנועות הנוער ולוחמי הפלמ’ח יצאו למסעות בשביל הנחש תחת הסיסמה ‘שנית מצדה לא תיפול’, שלקוחה מהפואמה של המשורר יצחק למדן ב־1926. העובדה כי מדובר בסיפור של כישלון, שכְּלל לא ברור אם ובאיזה אופן התקיים, לא העיבה על המיתוס. כותבי האגדה דאגו לערבב פרטים היסטוריים והשערות, ודחקו החוצה מרכיבים שעשויים לעמעם את עוצמתה הסמלית.

מה הפך את מצדה למיתוס? יותר מכול, כך נראה, היה זה המוות יוצא הדופן, הקיצוני והדרמטי — מרכיבים חיוניים של כל מיתוס. מוות מפואר, שאפשר לקשור אליו סיפור על הקרבה ועל סירוב להיכנע. מוות שמעניק משמעות גם למתים וגם לחיים בדורות שאחריהם. כך טרומפלדור, כך חנה סנש, כך מירה בן ארי, וכ’ג יורדי הסירה, ומרדכי אנילביץ’, וגיבורי הל״ה. כמו כל תנועה לאומית, הציונות רצתה לצמוח ממצדה, אך לא להתנהל כמצדה. כמו כל תנועה לאומית, הציונות מקדשת את דם גיבוריה כדי להמשיך לחיות.