החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

זר

מאת:
מאנגלית: אינגה מיכאלי | הוצאה: | 2019-06 | 601 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

כשגופתו של פרנקי פיטרסון בן האחת–עשרה מתגלה בפארק העירוני, עיר שלמה מזדעזעת מהפרטים המחרידים של הרצח וממתינה בפחד ללכידתו של הרוצח. אלא שמעצרו של החשוד רק מגביר את הבלבול, כשמתברר שמדובר באזרח למופת, אב אוהב וזוכה פרס איש השנה מטעם העירייה, שהשאיר אחריו שפע של ראיות בזירת הפשע ואינו טורח כלל להעלים את עקבותיו.

ככל שהחקירה המשטרתית מתקדמת כך גוברים בליבו של הבלש ראלף אנדרסון, החוקר האחראי על החקירה, הוודאות שעצר את האדם הנכון – ובו בזמן הפקפוק באשמתו של החשוד.

האירועים רודפים זה את זה, ובחתירתו לגילוי האמת אנדרסון מוצא לעצמו בעלי ברית שלעולם לא היה מדמיין שיבחר – סניגור פלילי, סוחר סמים לשעבר וגם חוקרת פרטית הטוענת שתחום מומחיותה הוא איתור חיות מחמד אבודות ומתגעגעת נואשות לשותפה המנוח. יחד עם שותפים נוספים, הם יוצאים למסע שיוביל אותם אל מתחת לפני האדמה ואל התמודדות עם רשע שאין כדוגמתו.

בזר, כמו ב'דברים שצריך' ו'זה', קינג שב לעסוק באחד הנושאים החביבים עליו – רוע עתיק יומין, והכוחות המתייצבים מולו מדורי דורות כדי להכניע אותו.

מקט: 4-20-53564
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

המכונית הייתה אזרחית, סתם מכונית אמריקאית משפחתית, אפילו לא חדשה, אלא שהצמיגים הבוהקים ושלושת הגברים שישבו בפנים הסגירו אותה. השניים שישבו מקדימה לבשו מדים כחולים. זה שמאחור לבש חליפה, ונראה רחב וגדול כמו בית. על המדרכה עמדו שני נערים שחורים, שכף רגלו של אחד מהם הייתה מונחת על סקייטבורד כתום שידע ימים טובים יותר, והאחר החזיק מתחת לזרועו סקייטבורד ירקרק. הם עקבו בעיניהם אחרי המכונית שפנתה אל החניון של פארק אֶסטֶל בּארגָה פארק, ואז הביטו זה בזה.

אחד מהם אמר, ‘חמש־אפס, בדוּק.’

וחברו ענה, ‘מה אתה אומר.’

בלי לומר מילה נוספת, מיהרו השניים להחליק לדרכם ולהתרחק מהאזור. הכלל היה פשוט: כשהחמש־אפס מגיעים, זה הזמן ללכת. ‘חיי שחורים נחשבים’, לימדו אותם הוריהם, אבל הם לא תמיד נחשבים בעיני החמש־אפס. במגרש הבייסבול, הצופים פרצו בתרועות ובמחיאות כפיים קצובות כשהפלינט סיטי גוֹלדֶן דרָגוֹנז עלו לחבוט בסוף הסיבוב התשיעי, הקפה אחרונה לפני סיום המשחק.

הנערים אפילו לא הביטו לאחור.

2

הצהרתו של מר ג’ונתן ריץ [10 ביולי, 21:30, נגבתה בידי הבלש ראלף אנדרסון]

הבלש אנדרסון: אני יודע שאתה נסער, מר ריץ, וזה מובן בהחלט, אבל אני צריך לדעת מה בדיוק ראית הערב.

ריץ: זה בחיים לא יצא לי מהראש. בחיים. נראה לי שאני צריך כדור. אולי ואליום. בחיים לא לקחתי כדורים, אבל עכשיו אני ממש צריך את זה. הלב שלי עדיין במכנסיים. כדאי שתעדכן את אנשי המז’פ שלכם – אם הם ימצאו קיא בזירה, ונראה לי שהם לא יפספסו את זה, תגיד להם שזה שלי. אני גם לא מתבייש בזה. כל אחד במקומי היה מקיא את נשמתו אם הוא היה רואה דבר כזה.

הבלש אנדרסון: אני בטוח שרופא ישמח לתת לך משהו שירגיע אותך אחרי שנסיים. אני יכול לדאוג לזה, אבל כרגע אני מבקש שתשמור על ראש צלול. אתה יכול להבין, נכון?

ריץ: כן. כמובן.

הבלש אנדרסון: אז בוא תספר לי כל מה שראית, ונגמור עם זה הערב. אתה מסוגל לעשות את זה, אדוני?

ריץ: כן, בסדר. יצאתי לטייל עם דייב בסביבות שש בערב. דייב זה הבּיגל שלנו. הוא אכל את ארוחת הערב שלו בחמש. אשתי ואני אוכלים בחמש וחצי. בשש דייב כבר מוכן לעשות את צרכיו – גם הקל וגם הכבד, זאת אומרת. אני לוקח אותו לטיול בזמן שסנדי, אשתי, מטפלת בכלים. מה שנקרא, חלוקה הוגנת של עבודות הבית. זה כלל חשוב מאוד בנישואים, במיוחד אחרי שהילדים מתבגרים ועוזבים את הקן, לפחות בעינינו. אני מקשקש, נכון?

הבלש אנדרסון: הכול בסדר, מר ריץ. ספר את הסיפור בקצב שלך.

ריץ: תקרא לי ג’ון. אני לא סובל שקוראים לי מר ריץ. זה נשמע כמו שם של קרקרים. ככה קראו לי בבית הספר, ריץ הקרקר.

הבלש אנדרסון: אהה. אז יצאת לטייל עם הכלב –

ריץ: נכון. ואז הוא הריח ריח חזק – כנראה ריח של מוות – והייתי חייב להחזיק את הרצועה בשתי ידיים, אפילו שדייב כלב קטנטן. הוא רצה להתקרב אל מה שהריח. אל ה-

הבלש אנדרסון: רגע, בוא נחזור טיפה לאחור. יצאת מביתך שבשדרות מאלבֶּרי 249 בשש בערב –

ריץ: אולי טיפה לפני. דייב ואני ירדנו בגבעה אל גֶ’רלד’ס, זאת חנות המכולת בפינה שמוכרת גם אוכל גורמה, ואז עלינו ברחוב בּארנוּם ופנינו לפיגיס פארק. זה שהילדים קוראים לו פריק פארק. הם חושבים שהמבוגרים לא יודעים מה הם אומרים, שאנחנו לא מקשיבים להם, אבל אנחנו שומעים הכול. לפחות חלקנו.

הבלש אנדרסון: זה המסלול הרגיל שלכם?

ריץ: אה, לפעמים אנחנו משנים טיפה שלא ישעמם לנו, אבל בסוף אנחנו תמיד מגיעים לפארק לפני שאנחנו חוזרים הביתה, כי יש שם הרבה דברים שדייב יכול לרחרח. יש שם מגרש חניה, אבל בשעות הערב הוא כמעט שומם אלא אם כן הילדים מהתיכון משחקים טניס בפארק. אבל באותו ערב לא היה שם אף אחד, כי המגרש הוא מחמר ומוקדם יותר ירד גשם. חנתה שם רק מכונית אחת, מסחרית לבנה.

הבלש אנדרסון: רכב הובלות?

ריץ: נכון. בלי חלונות, רק שתי דלתות מאחור. כזאת שחברות קטנות משתמשות בה למשלוחים. אולי זאת הייתה פורד אקונוליין, אבל קשה לי לומר במאה אחוז.

הבלש אנדרסון: לא היה איזה שם של חברה או משהו? כמו סמי מזגנים או בוב הזגג? משהו כזה?

ריץ: לא, ממש לא. שום דבר. אבל היא הייתה מלוכלכת, את זה אני זוכר. כאילו לא רחצו אותה הרבה זמן. והיה גם בוץ על הצמיגים, כנראה מהגשם. דייב רחרח את הצמיגים, ואז עלינו על שביל החצץ שעובר בין העצים. אחרי חצי קילומטר בערך, דייב התחיל לנבוח ורץ לתוך השיחים מימין. הוא עלה על הריח, והרצועה שלו כמעט נתלשה לי מהיד. ניסיתי למשוך אותו לאחור, אבל הוא סירב לבוא, הוא התחיל לחפור באדמה עם הכפות שלו ולא הפסיק לנבוח. אז משכתי את הרצועה פנימה – יש לי רצועה כזאת שנשלפת, היא עוזרת מאוד במצבים כאלה – ורצתי אחריו. הוא כבר לא גור, אז הוא לא טורח לרדוף אחרי סנאים וכאלה, אבל חשבתי שאולי הוא הריח דביבון או משהו. התכוונתי לגרור אותו אחורה גם אם הוא לא ירצה לבוא, כי כלבים צריכים לדעת מי הבוס, אבל אז ראיתי את טיפות הדם הראשונות. על ענף של עץ תרזה, בערך בגובה החזה, כלומר מטר וחצי מעל הקרקע. בהמשך הייתה טיפה נוספת על עלה נוסף, ועוד כמה מטרים משם ראיתי נתזים שלמים של דם על השיחים. הדם עדיין היה אדום ולח. דייב רחרח את הנתזים, אבל רצה להמשיך. ותקשיב, לפני שאני שוכח, בדיוק באותו רגע שמעתי מנוע מותנע מאחוריי. אולי לא הייתי שם לב לזה, אבל המנוע היה רועש מאוד כאילו שהאגזוז שלו הלך. זה היה כמו רעם כזה מתגלגל, אתה מבין?

הבלש אנדרסון: אהה, כן.

ריץ: אני לא יכול להישבע שזאת הייתה המסחרית הלבנה ההיא, וגם לא חזרתי מאותה דרך כך שאין לי מושג אם היא כבר נסעה, אבל אני מוכן להתערב שכן. ואתה יודע מה זה אומר?

הבלש אנדרסון: תגיד לי אתה מה זה אומר, ג’ון.

ריץ: שאולי הוא עקב אחריי. הרוצח. הוא עמד בין העצים וצפה בי. עושה לי צמרמורת לחשוב על זה. כלומר, עכשיו. כי אז הייתי מרוכז מדי בדם. ובמאמצים למנוע מדייב לעקור לי את הזרוע מהמקום. התחלתי לפחד, ואני לא מתבייש להודות בזה. אני לא גבר גדול במיוחד, ואפילו שאני מנסה לשמור על כושר, אני בכל זאת כבר בן שישים ומשהו. אפילו כשהייתי בן עשרים לא הייתי מאלה שקופצים לתוך קטטות. אבל הייתי חייב לראות. למקרה שמישהו נפגע.

הבלש אנדרסון: זה ראוי לשבח. באיזו שעה, לדעתך, הבחנת בנתיב הדם?

ריץ: לא הסתכלתי בשעון, אבל אני מתאר לעצמי שזה היה בסביבות שש ועשרים. אולי עשרים וחמש. נתתי לדייב להוביל, אבל שמרתי על רצועה קצרה כדי להישאר קרוב אליו כשפילסתי לעצמי דרך בין השיחים שהוא עובר מתחתיהם בלי בעיה. אתה יודע מה אומרים על ביגלים – חוש ריח מפותח, אבל רגליים קצרות. הוא נבח כמו משוגע. ואז הגענו למין קרחת יער כזאת… אני לא יודע איך לקרוא לזה, כמו מסתור כזה שזוגות מתמזמזים בו. במרכז עמד ספסל גרניט, והוא היה מכוסה בדם. כל־כך הרבה דם. גם מתחת לספסל. הגופה שכבה על העשב, ליד הספסל. הילד המסכן הזה. הראש שלו היה מסובב לכיווני, העיניים שלו היו פקוחות והצוואר שלו… פשוט נעלם. היה שם רק חור אדום ופעור. הג’ינס והתחתונים שלו היו מופשלים עד לקרסוליים, וראיתי משהו… כנראה שזה היה ענף, שהיה תקוע לו, אתה יודע.

הבלש אנדרסון: אני יודע, אבל אני בכל זאת מבקש ממך לומר את זה לפרוטוקול, מר ריץ.

ריץ: הוא שכב על הבטן, והענף היה תקוע לו בישבן. וגם הוא היה מגואל בדם. הענף. הורידו לו את הקליפה בצד אחד, והייתה שם טביעת יד. היא הייתה ברורה כשמש. דייב הפסיק לנבוח והתחיל ליילל, מסכן שכמותו, ואני פשוט לא מבין מי יכול לעולל דבר כזה. כנראה איזה סוטה. אתם תתפסו אותו, הבלש אנדרסון, נכון?

הבלש אנדרסון: ועוד איך. אנחנו נתפוס אותו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “זר”