עשר שנים אחרי "הקתדרלה ליד הים" חוזר פלקונס לברצלונה של ימי הביניים, אל החברה הפיאודלית התוססת הלכודה בידי אצולה גחמנית […]
1
ברצלונה, 4 בינואר 1387
הים היה סוער. השמים נצבעו באפור־פלדה. על החוף, האנשים מהמספנה, בעלי הסירות, המלחים והבּסטאשוס היו דרוכים מציפייה; רבים פכרו את אצבעותיהם או חיככו כפיים כדי לחמם אותן בשעה שאחרים ניסו למצוא מחסה כלשהו מפני הרוח הקפואה. כמעט כולם שתקו והתבוננו אלו באלו ולאחר מכן בגלים שהשתברו אל החוף בכוח. הספינה המלכותית המרשימה בעלת שלושים ספסלי החותרים בכל צד היתה נתונה לחסדי הסופה. במהלך הימים האחרונים, בוני הספינות המומחים של המספנה, בסיוע שוליות ומלחים, המשיכו לפרוק את כל המתקנים והציוד הנלווה של האונייה: גלגלי הגה, כלי נשק, מפרשים, תרנים, ספסלים, משוטים… הסיראים לקחו את כל מה שניתן היה להפריד מהספינה עד לחוף, שם הבּסטאשוס אספו הכול והעבירו כל פריט למחסן המיועד לו. נותרו שלושה עוגנים שכעת היו נעוצים בקרקעית ומשכו משיכות קלות ב’סנטה מרתה’, שלד מרשים וחסר הגנה שהנחשולים נחבטו בו.
הוגו, נער בן שתים־עשרה בעל שיער ערמוני וידיים ופנים מלוכלכים כמו החולצה שלבש והגיעה עד ברכיו, נעץ את עיניו החכמות בספינה. מאז שעבד עם הגֵנואי במספנה, עזר להעלות על החוף ולדחוף לים רבות כמוה, אבל זאת היתה גדולה במיוחד, והסופה הפכה את המבצע למסוכן. מלחים אחדים היו צריכים לעלות על סיפון ‘סנטה מרתה’ כדי לנתק אותה מהעוגנים. לאחר מכן הסיראים יצטרכו לסחוב אותה עד לחוף, שם חיכה לה קהל רב של אנשים כדי למשוך אותה לתוך המספנה, שבה תבלה את החורף. זו היתה עבודה מאומצת קשה במיוחד, גם בהינתן השימוש בגלגלות ובכננות ששימשו למשיכת הספינה מרגע שעלתה על החול. לברצלונה, על אף היותה אחת המעצמות הימיות של הים התיכון יחד עם ג’נובה, ונציה ופיזה, לא היה נמל; לא היו מקומות מחסה ולא מזחים שיקלו את המשימה. ברצלונה כולה היתה חוף פתוח.
‘קדימה, הוגו,’ פקד הגנואי על הנער.
הוגו הביט בנגר המומחה בבניית ספינות ותיקונן.
‘אבל…’ ניסה לומר.
‘אל תתווכח,’ קטע אותו הגנואי. ‘הסגן שאחראי על המספנה,’ הוסיף והחווה בסנטרו לעבר קבוצת גברים שעמדה לא רחוק משם, ‘בדיוק סיים לעזור לנכבדי הגילדה של בעלי הספינות. זה אומר שהם הסכימו ביניהם לגבי המחיר החדש שהמלך ישלם להם בתור פיצוי על הסכנה הנוספת שנשקפת להם בגלל הסופה. אנחנו נוציא אותה מהמים! קדימה!’ חזר שנית.
הוגו התכופף ואחז בכדור הברזל המחובר בשרשרת לקרסולו הימני של הגנואי, ובמאמץ־מה הרים והצמיד אותו לבטנו.
‘אתה מוכן?’ שאל הגנואי.
‘כן.’
‘המאֶסטרו הבכיר מחכה לנו.’
הנער הרים את כדור הברזל שמנע כל תזוזה מהנגר המומחה. הוא הלך מאחוריו על החוף ועבר בין האנשים שכבר שמעו על העסקה ולכן פיטפטו, צעקו, הורו בידיהם ושבו לצעוק בעצבנות בהמתנה להוראות מפי המאֶסטרו הבכיר. היו ביניהם עוד אנשי ג’נובה שגם הם נִשבו בים, נלקחו כאסירים, ותנועתם הוגבלה על ידי כדורי ברזל. כל אסיר כזה נע עם נער לצדו, שנשא את הכדור בזרועותיו במהלך כל התקופה שבה עבדו האסירים בעבודות כפייה במספנה הקטלאנית.
דומֶניקו בְּלאסיו — זה היה שמו של הגנואי שהוגו ליווה — היה מבוני הספינות המעולים ביותר בכל המזרח התיכון, אולי אפילו טוב יותר מהמאֶסטרו הבכיר. הגנואי בחר בהוגו כמתלמד לבקשתם של מיסֶר ארנאו אסטניול ושל חואן אֶל נווארו, עוזרו של סגן המספנה, אדם שכולו כרס, בעל ראש קירח עגול. בהתחלה הגנואי התייחס אליו בעוינות מסוימת, במיוחד בעת העבודה בעץ, אז נדמה שהוא שוכח את מצבו כאסיר — עד כדי כך עזה היתה התשוקה שחש הגבר הזה לכל הקשור בבניית אוניות. אבל מאז שהמלך פדרו ‘חובב הטקסים’ חתם על הסכם שלום רעוע עם נכבדי ג’נובה, כל האסירים שעבדו במספנה חיכו שהשבויים הקטלאנים ישוחררו כדי שכך יקרה גם עם הגנואים. או אז הפנה המאֶסטרו את תשומת לבו אל הוגו והתחיל ללמד אותו את הסודות של אחד המקצועות שנחשבו לטובים ביותר ברחבי הים התיכון: בניית ספינות.
הוגו הניח את הכדור על החול מאחורי הגנואי כשזה הצטרף, יחד עם רבֵי־אומן ובעלי מלאכה אחרים, לשאר האנשים שעמדו סביב המֶאסטרו הבכיר. הוא סרק את החוף במבט. המתח הלך וגבר: התרוצצות הלוך ושוב של האנשים שטיפלו בכלי העבודה לצד הצעקות, ההתרגשות והטפיחות על השכם שנועדו לנסות לנצח את הרוח, את הקור ואת האור העמום והאביך הנדיר כל כך באדמות האלה, שתמיד בורכו בבוהק השמש. אף על פי שכל עבודתו התמצתה בנשיאת כדור הברזל של הגנואי, התגאה הוגו בהיותו חלק מאותה קבוצה. המון צופים שהתאספו בשולי החוף, בסמוך לחזית המספנה הפונה לים, הריעו וצעקו. הנער הביט במלחים שנשאו מעדרים כדי לחפור באדמה שתחת לספינה; באלה שהכינו את הגלגלות והכננות והחבלים; באחרים שהתעסקו עם קורות העץ שקודם לכן נמשחו בשומן או כבר התכסו עשב, וכעת היה עליהן להזיז את הספינה; באלה שנשאו את המוטות; בבסטאשוס שעמדו למשוך…
הוא זנח את הגנואי, נטש את הכדור ורץ לכיוון הקבוצה הגדולה של בסטאשוס שנאספו על החוף. הוא התקבל יפה בטפיחות מלאות חיבה על הצוואר. ‘איפה השארת את הכדור?’ שאל אותו אחד מהם ושבר את המתח וכובד הראש של הנאספים. הם הכירו אותו, או ליתר דיוק ידעו עליו בשל החיבה שהפגין כלפיו מיסֶר ארנאו אסטניול, הקשיש שעמד במרכז כולם, אף כי התגמד לעומת חבריה החזקים של גילדת הבסטאשוס של ברצלונה. כולם ידעו מיהו ארנאו אסטניול, העריצו את העבר שלו. עדיין היו בחיים אחדים שסיפרו על הטובות הרבות שעשה בעבור הגילדה ואחיה. הוגו נעמד מול מיסֶר ארנאו בשקט כאילו היה רכושו. הקשיש הסתפק בהפניית הראש אליו מבלי לקטוע את חוט השיחה. הם דנו בסכנה שיסתכנו הסיראים בכך שיעתיקו את הספינה ממקומה, וגם על הסכנה שנשקפת להם עצמם כשהיא תישאר לעגון הרחק מהחוף, והם יצטרכו להגיע עד אליה כדי להביאה לחוף. היא עלולה להתהפך. הנחשולים היו עצומים, ורוב הבסטאשוס לא ידעו לשחות.
‘הוגו!’ הוא שמע צעקה מעל להמולה.
‘שוב נטשת את המאסטרו?’ שאל אותו ארנאו.
‘הוא עדיין לא צריך לעבוד,’ הצטדק הנער.
‘לך איתו.’
‘אבל…’
‘לך.’
כשהכדור בידיו הלך הוגו אחרי הגנואי בשעה שזה חילק פקודות לאנשים שונים בסביבה. המאסטרו, וצעקות העידוד התחרו אלו באלו במהומה חסרת שליטה.
‘אל תאבד את הריכוז, הוגו,’ קרא אותו לסֵדר הגנואי שראה אותו משתהה, מאחר שתשומת הלב של הבחור, כמו של הקהל, היתה נתונה למקום אחר: סירה על סף טביעה וצמד מלחים שנפלו מעבר למעקה. האם יצליחו לעלות בחזרה?
‘מאסטרו…’ התחנן בלי שיוכל להתיק את מבטו מהסיראים שנאבקו להציל את חבריהם בשעה ש’סנטה מרתה’ נטתה על צדה מפאת התנועות של הסירה הרביעית.
הוגו רעד. הוא ראה בסצנה הזאת התרחשות אחרת שעליה סיפרו לו הספנים שהיו עם אביו עת טבע כשנתיים קודם לכן במהלך מסע לסיציליה. הגנואי הבין אותו. הוא הכיר את הסיפור, וגם הוא נשבה בדרמה שהתרחשה מעבר לגדה.
אחד המלחים הצליח להגיע לסירה. האחר נאבק בייאוש בנחשולים. הוא לא יישכח. הסירה הנוספת שמשכה את הגליאה מאותו צד שמטה את החבל שלה והתקדמה לנקודה שבה זרועותיו של המלח שזעק לעזרה נעלמו מתחת למים. מעט לאחר מכן הזרועות נראו שוב, מתנועעות. הנוכחים פלטו כמעט יחד את האוויר שהצטבר בריאותיהם. אבל הזרועות שבו ונעלמו. הזרמים משכו את המלח לעומק הים. הסירה הראשונה גם היא שמטה את החבל, והשתיים מן העבר השני חיקו אותה כשהבינו מה בכוונתה לעשות. כעת חתרו ארבע הסירות במרץ לעזרת חברן לקצב הכוח האנרגטי שהועבר אליהן מהחוף: צעקות, תפילות, שתיקות.
הוגו חש שידיו של רב־האומן הגנואי לוחצות על כתפיו. הוא לא התלונן על הכאב.
פעולות החילוץ התרחשו ברגע שבו ‘סנטה מרתה’ הנסחפת עגנה במזח הקטן של סן דָמיָה. אחדים הסתכלו בה לרגע חטוף אחד, אבל מיד השיבו את תשומת לבם אל הסירות. סימן כלשהו עלה מאחת מהן, ואם כי היה מי שראה בזה אות מעודד ונפל על ברכיו, הרוב לא חשבו שזה מספק. ומה אם זה סימן מוטעה? עוד סימנים, עכשיו מכל הסירות, כמה זרועות מורמות, האגרוף סגור כאילו ביקש להלום בשמים. כעת כבר לא היה ספק — הם חזרו. הם חתרו לעבר החוף, שם קולות צחוק, חיבוקים ודמעות עטפו את האנשים.
הוגו חש בהקלה של המאסטרו, אבל המשיך לרעוד. אי־אז איש לא היה יכול לעשות דבר למען אביו, כך הבטיחו לו. ברגע ההוא העלה אותו בדמיונו, מרים את זרועותיו בבקשת עזרה בדיוק כפי שעשה המלח השקוע בתוך הגלים.
הגנואי טפח בחיבה על ראשו מאחור.
‘הים יכול להיות מושך ואכזר באותה מידה,’ לחש לו. ‘מי יודע, אולי היום אבא שלך הוא מי שעזר שם מלמטה לאיש הזה.’
בינתיים ‘סנטה מרתה’ הותקפה שוב ושוב בידי הגלים, שהדפו אותה כנגד סלעי המזח.
‘זה מה שקורה כשמרשים לספינות להפליג מחוץ לעונה שבין אפריל לאוקטובר,’ הסביר ארנאו להוגו.
השניים הלכו לרובע לָה ריבֶּרה למחרת התאונה של ‘סנטה מרתה’. אנשי המספנה אספו את העץ מהגליאה שהים סחף אל החוף וניסו להציל מה שאפשר מהמזח הקטן של סן דמיה. הגנואי לא היה יכול לעבוד שם עם הכדור הקשור לרגליו, ולכן גם הוא וגם הוגו נהנו מיום של חופשה שיתארך בזכות חג ההתגלות שנפל על יום ראשון.
‘בימינו,’ המשיך ארנאו בהסבריו, ‘הגליאות יותר טובות, עם יותר מושבים ומשוטים, עשויות מעץ ומברזל איכותיים יותר, ובונים אותן רבי־אומנים בעלי ידע רב יותר. הניסיון עזר לנו להתפתח בתחום ההפלגה, וכבר יש כאלה שמעיזים לצאת לים בחורף. הם שוכחים שהים אינו סולח לפזיזים.’
הם חזרו לסנטה מריה דה לה מאר כדי לשמור ב’קופת האביונים’ — מוסד הצדקה של אותה כנסייה — את הכסף שהצטבר מאיסוף נדבות מבית לבית. הקופה נהנתה מהכנסה נאה: היו בידיה כרמים, בניינים, פועלים, חוכרים ששילמו מסים… אבל מיסֶר ארנאו נהנה לפנות אל טוב לבם של האנשים, ומאז בא לעזרת משפחתו של הוגו בשם הכנסייה כדי לצמצם את העוני ששקעה בו בעקבות מותו של ראש המשפחה, הנער עזר לו באיסוף הכסף שחולק בהמשך לנזקקים. הוגו הכיר את הנותנים, אבל מעולם לא את המקבלים.
‘למה…?’ התחיל הנער לשאול. ארנאו סימן לו להמשיך במחווה מלאת חיבה. ‘למה איש כמוך… מתעסק בקיבוץ נדבות?’
ארנאו חייך בסבלנות לפני שענה.
‘בקשת נדבות למען הנזקקים היא זכות, מצוות אלוהים, אין בה שום השפלה. איש מאלה שאנו מבקרים לא היה נותן ולו מטבע אחד למי שאינו יכול לבטוח בו. מנהלי הקופה של סנטה מריה דה לה מאר חייבים להיות אזרחים מכובדים של ברצלונה, ולמעשה עליהם עצמם לקבץ נדבות למען העניים. אתה יודע משהו?’ הוגו לא היה צריך לענות, ארנאו המשיך מיד. ‘אנחנו, המנהלים, לא חייבים לתת דין וחשבון לגבי מה שאנחנו עושים עם כספי הקופה, לא לגבי אלה שאנחנו אוספים, וגם לא לגבי השאר. לאף אחד, אפילו לא לסגן הבישוף של סנטה מריה… אפילו לא לבישוף בכבודו ובעצמו! והאמון הזה חייב לעבור אל נכבדי העיר. איש אינו יודע למי עזרתי בזכות הצדקה של התושבים הרחומים.’
הוגו נהג להתלוות למיסֶר ארנאו במשימות האלה, עד שהלה השיג לו עבודה במספנה עם הגנואי כדי שילמד לבנות ספינות, ויום אחד יהפוך לבונה אוניות מומחה. עוד לפני שהוגו נכנס למספנות ארנאו, הוא מצא עבודה לאחותו הצעירה אַרסֶנדָה בתור משרתת של אחת הנזירות במנזר ז’ונקֶרֶס. הנזירה הסכימה לדאוג ללבוש, למזון ולחינוך של הילדה, ליצור ממנה אישה הגונה, ובתום עשר שנים להעניק לה עשרים ליברות כדי שתשיג חוזה נישואים. כך היה כתוב בחוזה שנחתם עם הנזירה מז’ונקרס.
ההתלהבות שהוגו נתקף עת נכנס למספנה לקראת המשימה המרתקת של בניית ספינות — אף שתפקידו היחידי שם היה לשאת את כדור הברזל של הגנואי — דעכה כשהתבררו לו ההשלכות לאחר שיחה עם אמו אנטונינה.
‘לגור שם? לישון שם?’ הוא שאל אותה בחרדה לאחר שדיברה איתו על עיסוקו החדש. ‘למה אני לא יכול לעבוד שם ולחזור לישון כאן איתך כמו תמיד?’
‘כי אני כבר לא אגור כאן,’ הודיעה אנטונינה בקול מתוק, כאילו רק כך אפשר לשכנע אותו.
הנער נד בראשו. ‘זה הבית שלנו…’
‘אני לא יכולה לממן אותו, הוגו,’ היא הקדימה אותו. ‘אלמנות עניות עם ילדים, כמוני, הן זקנות חסרות תועלת. אין לנו שום אפשרות מִחיה בעיר הזאת. היית אמור לדעת את זה.’
‘אבל מיסֶר ארנאו…’
אנטונינה שוב קטעה אותו. ‘מיסֶר ארנאו מצא לי מקום עבודה שבו ייתנו לי בגדים, מיטה, אוכל ואולי מעט כסף. אם אחותך נמצאת במנזר ואתה במספנה, מה אעשה כאן לבדי?’
‘לא!’ צעק הוגו ונאחז בה.
המספנה המלכותית של ברצלונה היתה ממוקמת מול הים. היא שכנה בבניין בן שמונה אולמות תווך, נתמך בעמודים ומקורה בגגות משופעים, שמאחוריו נפתחה רחבה מרווחת דיה לאפשר את בנייתן של גליאות גדולות. מאחוריה היה עוד בניין ובו שמונה אולמות תווך נוספים, כולם גבוהים ומרווחים, כולם מתאימים לבנייה ולתיקון של האוניות הקטלאניות ולשמירה עליהן. יצירת מופת זו שבנייתה החלה כבר בתקופת המלך חיימה, ולימים מימן אותה פדרו השלישי ‘חובב הטקסים’, הסתיימה בארבעה צריחים, צריח אחד בכל פינה של המבנה.
לצד ספינות, צריחים ובריכות מים שנועדו ללחלוח העץ, נפתחו מחסנים לאחסונם של כל הכלים והאביזרים של הגליאות: עצים וכלי עבודה, משוטים, כלי נשק — רובי קשת, חיצים, חניתות, חרמשים, חרבות ארוכות, גרזינים, כדים מלאים סיד חי כדי לעוור את האויב עם עלייתו לסיפון, ואחרים מלאֵי סבון כדי שהפולשים יחליקו או זפת כדי להבעיר את ספינות האויב; מגיני־קשתים ארוכים שהורמו לאורך צדי הגליאה כדי להגן על החותרים עם פרוץ הקרב, עורות לכיסוי גוף הספינה כדי שהאויב לא יצליח להבעיר אותה, מפרשים, דגלים ומסמרים, שלשלאות, עוגנים, תרנים כמו גם ציוד וכלים בסיסיים אחרים רבים מספור.
המספנה התנשאה בקצה אחד של ברצלונה, בצד הנגדי לסנטה מריה דה לה מאר, ליד מנזר פרָאמֶנורֶס. אבל שעה שהנזירים כבר היו מוגנים על ידי חומות העיר העתיקות, המספנה ועובדיה עדיין המתינו לחומות שפדרו השלישי ציווה לבנות להגנתם. הן עדיין היו חסרות, כמו גם הכסף הנחוץ להמשך העבודה שהיתה אמורה להקיף את השכונה החדשה, אֶל רָבָאל.
אנטונינה לא ליוותה אותו. ‘אתה כבר גבר, בני. אתה מזכיר את אביך.’
היא נפרדה ממנו חזקה לכאורה, זקופה, שומרת ממנו מרחק של שני צעדים ומתפללת לשמים שמיסֶר ארנאו ייקח במהרה את בנה כדי שתוכל לבכות את כאבה בחשאי.
ארנאו הבין את המצב ודחף בעדינות את הוגו בכתפו. ‘אתה תמשיך לראות אותה,’ אמר לו בשעה שהנער התרחק כשראשו מוסב לאחור.
אחרי ימים מעטים הוגו התרגל לסביבתו החדשה ורץ העירה כדי לראות את אמו. מיסֶר ארנאו הסביר לו שהיא עובדת כמשרתת בביתו של יצרן כפפות ברחוב קָנַלְס, ליד רֶק קוּמטאל, מאחורי סנטה מריה.
‘אם זה הבן שלך, אז לכי איתו,’ אמרה בגסות אשתו של יצרן הכפפות לאנטונינה למשמע התירוץ המבויש שזו נתנה לה, לאחר שהגברת גילתה אותם מחובקים בפתח הדלת. ‘את לא שווה שום דבר, מבינה רק בדגים וזה הכול. מעולם לא עבדת בבית עשיר. אתה!’ צעקה בעודה מצביעה על הוגו. ‘תסתלק מכאן!’
ואז חיכתה בדריכות. הוגו ציית למבט המשונה שנתנה בו אמו וסובב אליה את גבו. לבו התכווץ אל מול העצב וחוסר האונים שנשקפו מהעיניים האלה, שעד לא מזמן היו תמיד שמחות ומלאות תקווה. אנטונינה ראתה שבנה מתרחק צעדים אחדים, אבל לא מספיק — הנער שמע את הגערה שהידהדה בסמטה למרות דלת הבית הסגורה ופרץ בבכי.
הוגו המשיך לחזור מדי פעם לרחוב קָנָלס בתקווה לראות את אמו. בפעם הבאה עצר בסמוך לבית ולא מצא מקום להתחבא בינות לבניינים הצפופים ברחוב הצר. ‘מה אתה עושה כאן, פרחח?’ צעקה עליו אישה אחת מחלון הקומה השנייה. ‘אתה הולך לגנוב משהו? תסתלק!’ למחשבה שהצעקות עלולות למשוך את תשומת לבה של אשת יצרן הכפפות, ושאמו תספוג עוד גערות, האיץ הוגו את צעדיו ועזב את המקום.
מאז ואילך הסתפק בהקפתו של רחוב קָנָלס, כאילו יצא או בא ממקום אחר, מראה את עצמו, כשהיה באפשרותו, מול חזית ביתו של יצרן הכפפות ומזמזם את המנגינה שאביו תמיד שרק. הוא לא הצליח לראות אותה באף אחת מהפעמים האלה.
לאחר שעזב את רחוב קָנָלס ומצא מפלט במחשבה המנחמת שיראה את אמו שוב ביום ראשון במיסה, הוגו שם פעמיו אל רובע לָה ריבֶּרה וחיפש את מיסֶר ארנאו, אם בסנטה מריה אם בביתו הדחוק בין בתים אחרים שהתגוררו בהם יורדי ים, או אולי במשרד, לשם הלך פחות ופחות ושאת ניהולו הפקיד בידי פקידיו. אם לא מצא אותו שם, חיפש אותו ברחובות. בדרך כלל מצא אותו. האנשים של לָה ריבֶּרה הכירו היטב את ארנאו אסטניול ורובם העריכו אותו. הוגו היה צריך רק לשאול עליו, במאפייה של רחוב אָמפּלֶה או באטליז של לה מאר, באחת משתי חנויות הדגים או אצל הגבָּן.
במהלך אותה תקופה נודע לו על אשתו של מיסֶר ארנאו, ששמה מאר. ‘בת של בסטאש,’ התרברב הזקן. נודע לו גם על בנו בֶּרנאט, שהיה מעט יותר מבוגר ממנו.
‘אתה בן שתים־עשרה?’ חזר ארנאו לאחר שהוגו אמר לו פעם נוספת את גילו. ‘אז לברנאט כבר מלאו שש־עשרה. עכשיו הוא בקונסוליה של אלכסנדריה, לומד מסחר וניווט. אני חושב שבקרוב ישוב הביתה. אני כבר לא רוצה לטפל בשום עסק. אני זקן!’
‘אל תאמר את זה…’
‘אל תתווכח,’ קטע אותו ארנאו.
הוגו לא התווכח והינהן בשעה שהזקן נשען עליו והם המשיכו ללכת. מצא חן בעיניו שמיסֶר ארנאו נשען עליו. הוא הרגיש חשוב בשעה שאנשים אחדים חלקו להם כבוד, ואפילו שיעשע אותו לברך אותם בקידה, לפעמים באופן מוגזם עד כדי כך שהוגו מעד מרוב יראת כבוד.
‘אל תתכופף בפני אף אחד,’ יעץ לו יום אחד ארנאו.
הוגו לא ענה. ארנאו חיכה. הוא ידע שהוגו יענה, הוא הכיר אותו.
‘אתה יכול להרשות לעצמך לא להתכופף כי אתה אזרח כבוד,’ טען הנער, ‘אבל אני…’
‘אל תטעה,’ תיקן אותו ארנאו. ‘אם הגעתי למעמד של אזרח כבוד, אולי זה בדיוק מפני שמעולם לא התכופפתי בפני אף אחד.’
במקרה ההוא הוגו לא ענה, אף על פי שארנאו כבר לא הבחין בו. מחשבותיו נדדו אל היום שבו נאלץ להתקדם על ברכיו בסלון של בני פּוּץ’ עד שהגיע לנשק את כפות רגליה של מרגרידה. בני משפחת פּוּץ’, קרובי משפחה של אסטניול, שהתעשרו ונעשו יהירים, השפילו את ארנאו ואת ברנאט אביו, שסיים את חייו תלוי כמו פושע פשוט בפלאסה דֶל בּלאט, באשמתו. מרגרידה שנאה אותו שנאה יוקדת. למרות הזמן שחלף עברה צמרמורת בגוו כשנזכר בה. הוא לא שמע מהם דבר מאז.
באותו יום של ינואר 1387, בשעה שהתקרב לכנסיית סנטה מריה דה לה מאר, נזכר הוגו בעצה שנתן לו ארנאו לנוכח ברכת השלום המופרזת שהחווה אדם צנוע, אולי מלח. הוא חייך. ‘אל תתכופף בפני אף אחד.’ הוא קיבל הרבה סטירות ואגרופים כיוון שמילא אחר העצה הזאת! אבל מיסֶר ארנאו צדק — לאחר כל קרב הנערים של המספנה כיבדו אותו יותר, אף על פי שחטף מכות, כפי שקרה לו לעתים קרובות בעימותים עם מבוגרים ממנו.
הם חצו את פְּלָה דֶ’ן יוּל, מאחורי פלאסה דֶל בּורן וכנסיית סנטה מריה דה לה מאר, כשלפתע התחילו לצלצל פעמונים רחוקים. ארנאו עצר במקומו כמו תושבים רבים אחרים — אלה לא היו צלצולי אזעקה.
‘הם כפולים,’ לחש הזקן בעיניים עצומות. ‘המלך פדרו מת.’
הוא עוד לא סיים לומר זאת, והפעמונים של סנטה מריה רעמו. אחריהם נשמעו אלה של סן ז’וסט אִי פּסטור ואלה של סנטה קלרה ופעמוני פרָאמֶנורס… בתוך רגעים אחדים השמיעו כל הפעמונים בברצלונה וסביבותיה צלילי אבל.
‘המלך!’ אישרו את דבריו צעקות ברחובות. ‘המלך מת!’
הוגו הבחין באי־שקט בפניו של מיסֶר ארנאו. מבטו העייף והמימי נדמה כאובד בנקודה מסוימת בכניסה לפלאסה דֶל בּורן. הנער לא פירש נכונה את הדאגה.
‘הערכת את המלך פדרו?’
ארנאו כיווץ את שפתיו ונד בראשו לשלילה. הוא השיא אותי לנחש, בת חסותו, אישה רעה, מהרעות ביותר שהכרתי, הוא יכול היה לענות.
‘ואת הבן שלו?’ התעקש הנער.
‘את הנסיך חואן?’ שאל ארנאו.
הוא האחראי למותו של אחד האנשים הטובים ביותר בעולם הזה, היה רוצה לענות לו. הזיכרון של אסדאי הבוער על המוקד ייסר אותו בחטף. האיש שהציל את חייו לאחר שהוא, ארנאו, הציל את חיי ילדיו, היהודי שלקח אותו תחת חסותו והפך אותו לעשיר. כמה שנים חלפו…!
‘הוא איש רע,’ ענה במקום זאת.
אדם שדרש לקבל שלושה אשמים, הוסיף בינו לבינו. שלושה גברים טובים שיקריבו את עצמם בעבור יקיריהם ויקירי הקהילה.
ארנאו נשם עמוק ונשען בכוח על הוגו.
‘בוא נחזור הביתה,’ הפציר בו מעל שאון הפעמונים בשעה שהאנשים צעקו ורצו מצד לצד. ‘אני חושש שבימים הקרובים, אולי אפילו בשבועות הבאים, ברצלונה תעבור תקופה קשה.’
‘למה?’ שאל הוגו שסחב את הזקן על זרועו כמו שק נטול חיים. הוא המתין לתשובה שלא הגיעה. ‘למה אתה אומר שנעבור תקופה קשה?’ התעקש כעבור כמה צעדים.
‘כבר לפני ימים המלכה סיבילה ברחה מהארמון עם בני משפחתה ואנשי חצרה,’ הסביר ארנאו, ‘בפתאומיות כזו, כאילו ידעה שבעלה עומד למות…’
‘היא נטשה את המלך?’ התפלא הוגו.
‘אל תקטע אותי,’ נזף בו ארנאו. ‘היא ברחה מפני שהיא פוחדת מהנקמה שהנסיך ינקום בה… המלך החדש חואן,’ תיקן את עצמו. ‘המלכה מעולם לא העריכה את בנה החורג, והוא תמיד האשים אותה בכל הצרות שלו, בהתרחקות מאביו ואפילו ביחסי האיבה ביניהם. בשנה שעברה המלך מנע ממנו את תואר הכבוד של סגן הממלכה, צעד משפיל כלפיו. הנקמה תבוא, ללא ספק, ובעקבותיה פעולות תגמול,’ ניבא ארנאו.
למחרת יום מותו של פדרו השלישי המתפללים היו שרויים באבל, הכנסייה היתה שרויה באבל. סבל ומכאוב שררו בכול. הוגו נכח במיסת יום ראשון יחד עם אמו ברגעי החופש הבודדים שיצרן הכפפות מרחוב קָנָלס הרשה לאנטונינה ליהנות מהם. הוא ראה את מיסֶר ארנאו בהמון, עומד — אם כי כפוף — כמותם, כמו פשוטי העם. הוא התבונן בבתולה. מיסֶר ארנאו אמר שהיא מחייכת. הוא לא ראה את זה, אבל הזקן התעקש, והם חזרו לכנסייה בשעות שונות כדי להתפלל ולהביט בה.
אל הוגו גבירת הים הבתולה לא חייכה מעולם, אבל זה לא גרם לו להפסיק להתפלל ולהתחנן אליה, כפי שעשה באותו יום, כדי שהיא תתערב לטובת אמו, שתעזוב את יצרן הכפפות ותחזור להיות שמחה ולצחוק ולאהוב אותו כמו פעם. כדי שיוכלו לחיות יחד, גם עם אַרסֶנדָה. הוא התפלל בשביל אמו, והתפלל לבריאותו של מיסֶר ארנאו ולחירותו של הגנואי. החירות… התלבט. אם ישחררו אותו הוא יחזור לג’נובה ולא ילמד אותי להיות בונה אוניות, אמר לעצמו בלי שיוכל להתגבר על נקיפות המצפון. ‘כן. תתערבי למען חירותו, גברתי,’ סיים את תפילתו.
בתום הטקס הארוך, הוגו ואנטונינה לא הקדישו את הזמן המועט שעמד לרשותה לפטפוט ולחיבוקים כדרכם בכל יום ראשון, אלא האזינו לשמועות. בכיכר של סנטה מריה, היכן שהתנשאה חזיתה המפוארת של הכנסייה עם שלט הכבוד מהברונזה לכבוד הבסטאשוס שעזרו לבנות אותה, ראה הוגו את מיסֶר ארנאו, אבל לא הצליח להתקרב אליו. האנשים הקיפו אותו, משתוקקים לחדשות, כפי שקרה עם כל הנכבדים שבמקום ללכת לקתדרלה ביקרו בסנטה מריה, ועכשיו היוו את מוקד ההתעניינות של חברי הקהילה.
יחד עם אמו ועוד רבים אחרים שהאזינו שם נודע לו שהמלכה סיבילה, שמצאה מקלט בטירת סן מרטי סָרוּקָה, מרחק שני ימי רכיבה מברצלונה, ניהלה משא ומתן על התנאים שבהם תסגיר את עצמה ואת אנשי שלומה לידי האינפנטֶה מרטין, אחיו של המלך חואן. הם גם ידעו שהמונרך החדש עצר בג’ירונה, חולה מאוד, אם כי נאמר שברגע ששמע את החדשות על מותו של אביו, הוא יצא לדרך לברצלונה. האנשים דיברו והעלו השערות. הוגו ניסה להקשיב לכולם.
‘בני,’ קראה לו אנטונינה, ‘אני צריכה…’
בטרם סיימה את המשפט הוגו מאס בשמועות וחיבק אותה, טומן את פניו בין שדיה.
‘אני צריכה ללכת,’ התעקשה אמו וניסתה להתעלם מהמבטים שנעצו בה גברים אחדים, מבטים מלאי תאווה יותר מאשר רוך.
אנשים רבים בלָה ריבֶּרה היו מודעים למצבה של אנטונינה לאחר מות בעלה, אבל רק מעטים הבחינו בנפיחות שתחת עיניה, בקמטים שהחלו לצוץ על פניה או בידיה האדומות. היא נותרה אישה יפה, חושנית להפליא.
אנטונינה השתחררה בעדינות מחיבוקו של בנה, עמדה מולו והניחה ברכות את ידיה על לחייו.
‘ניפגש ביום ראשון הבא. אל תבכה,’ ניסתה לעודד אותו כשראתה ששפתו התחתונה רועדת וסנטרו מתעוות. ‘תהיה חזק ותעבוד הרבה.’
במשך רגעים אחדים המשיך הוגו לנעוץ את מבטו בהמון שאמו התמזגה בו עד שנעלמה, כאילו בכל רגע יוכל לראותה שוב. לבסוף כיווץ את שפתיו והשיב את תשומת לבו למקום שבו עמד מיסֶר ארנאו מוקף באנשים. הוא חש שגרונו יבש ועיניו לחות, והחליט ללכת משם. ‘כבר אראה אותו מחר,’ חשב.
לא כך היה. באף אחת מהפעמים שהצליח להשתחרר מהלימודים ומכדור הברזל של הגנואי ורץ לחפש את מיסֶר ארנאו, לא הצליח למצוא אותו.
‘הוא לא כאן, בחור,’ אמרה לו ז’ואנה המשרתת.
‘הוא במועצת המאה,’ אמרה לו ביום אחר מאר, שהמשרתת הודיעה לה על בואו של הוגו, ‘עם הנכבדים והיועצים של העיר,’ הבהירה לו.
‘תודה, גברתי,’ ענה במפח נפש. ‘כשיחזור…’
‘אל תדאג. הוא יודע שבאת. אמרנו לו. הוא ביקש ממני שאתנצל בפניך. הוא מעריך אותך מאוד, הוגו, אבל אלה זמנים קשים,’ התנצלה מאר משציטטה את ארנאו.
הוגו היה מודע לכך שאלה באמת זמנים קשים מאוד בשביל ברצלונה ובשביל קטלוניה. הוא שמע את זה במספנה, שם העבודה התקדמה לאט לקצב הערות שהוחלפו בין רבי־האומנים למתמחים.
‘הוא כבר הגיע לברצלונה,’ הודיע אחד המנסרים ערב אחד, כשהוא מתייחס למלך חואן.
‘אבל הוא חולה מאוד!’ צעק אחר.
‘אומרים שהמלכה סיבילה כישפה אותו. שבגלל זה הוא כל כך חולה.’
‘המלכה עצורה.’
‘ואנשי החצר שלה, וגם מי שהיו יועציו של המלך פדרו. כולם עצורים.’
‘מענים אותם,’ הוא שמע שאומרים מכיוון גחלי הפחמים, שם ליחלחו הגברים בעזרת אדי מים את לוחות העץ כדי שיוכלו לכופף אותם.
‘זה לא ייתכן!’ קרא מישהו. ‘החוקים אוסרים על כך. לפני כן צריך לשפוט אותם.’
למרות זאת זה היה נכון, הסכימו ביניהם כמה רבי־אומנים כעבור ימים אחדים: המלך חואן ושריו פקדו לענות את העצורים למרות התנגדותם של השופטים ושל יועצי העיר. לא נשמעו תגובות. המסורים, הגרזינים והפטישים חזרו להדהד בספינות העצומות במספנה, אבל זו כבר לא היתה התזמורת מלאת החיים שכולם התרגלו לשמוע.
‘אסור לנו להרשות את זה!’ קרא מישהו ושבר את השתיקה.
הוגו אחז בכוח בכדור של הגנואי. ידיו התכווצו סביבו כאילו בתנועה הזאת מתגלם הקרב שנרמז.
‘המלך צריך להישמע לחוקים!’ נשמעה קריאת אישור מפינה אחרת.
איש לא העז לעשות דבר.
המלכה סיבילה עונתה עד אשר — מובסת ומבוהלת — מסרה למלך חואן את כל האדמות, הטירות והנכסים שברשותה. המונרך מחל לאשת אביו ולאחיו ברנרדו דה פורטיָה וגם לדוכס דה פָּאיָה, אבל התכונן להמשך ההליכים נגד שאר העצורים.
ובנוסף, כאילו ביקש להפחיד עוד יותר נכבדים, יועצים, שופטים ותושבים, הוא הורה גם לערוף בפומבי את ראשו של בֶּרֶנגֶה דֶה אָבֶּיָה, אחד השרים של אביו, המלך פדרו, ושל ברתולומיאו דה לימֶס, אחד האצילים שברחו עם המלכה.
ברצלונה המשיכה להיכנע לרצון המלך. העיר חייתה בפחד, כפי שהבחין הוגו בפְּלָה דֶה פָּלָאוּ, הטיילת הגדולה שנפרשה בין החוף, השוק ואכסדרת פורמֶנט, שם גבר רעש הים על התמרמרותם של מאות תושבי ברצלונה שהגיעו כדי לחזות בעריפת ראשם של שני אנשים, שפשעם היחיד היה הפגנת נאמנות למלכתם. הנער חיפש את ארנאו בקרב האנשים שהתאספו סביב הגרדום, רצפת עץ פשוטה מורמת מעט ומוקפת בחיילי המלך חואן, שממנה בלט בול העץ שנועד להנחת ראשם של הנידונים למוות. הוא לא ראה אותו, אף על פי שידע שהוא שם. לעומת זאת ראה את יועצי העיר, רציניים, לבושים בשחור, כמו חברי מועצת המאה ונכבדי הגילדות, וגם כמרים, אנשי דת אחרים ואפילו ראשי הכנסייה… רבים שמרו על שתיקה. השאר דיברו בקול נמוך, בלחישות. רובם נמנעו מלפגוש במבטו, כאילו הרגישו אשמים וחששו שמישהו יאשים אותם.
הוגו פילס לו דרך בין הנאספים. הוא יכול לעשות זאת עכשיו בקלות, בניגוד לפעמים אחרות שבהן הקהל הצטופף ודחף כדי להתקרב כמה שיותר לאסיר. בואם של הנידונים למוות לא התקבל בקריאות בוז ובעלבונות כמו בדרך כלל. לפתע מצא הנער את עצמו בשורה הראשונה. האנשים סביב הגרדום נסוגו כמה צעדים לאחור בשעה שהתהלוכה עלתה אליו. אישה אחת אחזה בכתפי הנער ומיקמה אותו לפניה כמו מגן. הוגו התחמק מידיה. אחד הכמרים החווה באוויר את סימן הצלב מול פניו של גבר שעדיין שמר על כבודו העצמי, אף על פי שבגדיו ההדורים היו כעת מלוכלכים ומרופטים. מאחורי האסירים, על בימת הגרדום ומול הציבור, עמדו בשורה החיילים ואחדים מהשרים החדשים שקיבלו על עצמם את הדאגה לממלכה.
כרוז הקריא את האישומים בפני הקהל שהצטופף ונתקף בהלה לשמע גיבוב השקרים. ההוצאה להורג היתה מהירה ומדויקת. הראש המדמם נפל על שק. רגליו של בֶּרֶנגֶה דֶה אָבֶּיָה רטטו במשך כמה שניות מול מבטם המזועזע של הנוכחים. ואז הוגו גילה אותו. הוא עמד מן העבר הנגדי.
‘מיסֶר ארנאו!’
הוגו אמר זאת לעצמו, אבל שתי המילים האלה הידהדו בדממה המחרידה שקידמה את מותו של אציל ברצלונאי. הנער נבהל, אבל נדמה היה שאיש אינו שם לב אליו.
כעת פנה הכומר לאציל השני, עת לקחו משם את גופו וראשו של בֶּרֶנגֶה דֶה אָבֶּיָה. הוגו עבר על פני הגרדום, חצה את החלל הריק בין הקהל לחיילים, על מנת להתקרב לארנאו. הוא עמד לומר לו משהו, אבל הבחין שהקשיש שותק, ומבטו נעוץ באחד האצילים שהתלוו לשרים החדשים שעמדו באחד מצדי הגרדום.
‘מיסֶר ארנאו…’
לא היתה תשובה.
הכרוז הקריא ברגע זה את האישומים נגד האציל ברתולומיאו דה לימֶס.
הוגו פנה לעבר המקום שאליו הביט הזקן. הוא ידע ברגע שראה אותה — קשישה שפערה את פיה בחיפוש אחר אוויר שכמו חסר לה, ובה בעת התאמצה לשווא לקום מהכיסא הנישא שאחזו כמה משרתים, אשר סערת רוחה של גברתם הדאיגה אותם מיד.
צמרמורת חלפה בגוו של הוגו כשקלט את הזעם שנשקף מאותם פנים מכווצים. הוא צעד לאחור ונתקל בארנאו; הוא חש שהוא נוקשה.
ההמולה שקמה סביב האישה בכיסא הנישא עיכבה את ההוצאה להורג. הכרוז הפסיק את הקראת האישומים, ומישהו קירב את אוזנו לשפתיה היבשות והכחלחלות של הקשישה והמשיך במבטו לכיוון האצבע המקומטת שהצביעה על ארנאו. אותו איש התקרב אל הגרדום וסימן לשר שפיקח על ההוצאה להורג — אציל מבוגר, גבוה וחסון בעל זקן שחור עבות, לבוש בהידור בבגדי משי אדומים ושחורים.
‘מה קורה, מיסֶר ארנאו?’ הצליח הוגו לשאול בלי לפנות אליו, ומבטו נעוץ בשר שהשתופף על קצה הגרדום.
ארנאו עדיין לא ענה.
השר הזדקף. גם הוא נעץ את מבטו בארנאו, כפי שעשו רבים מהנאספים. לאחר מכן הורה להמשיך בהוצאה להורג, והאציל דה לימס ניצב מול בול העץ בגאווה בדיוק כמו קודמו. האנשים, והוגו ביניהם, החזירו את תשומת לבם לתליין ולגרזן שהוא הניף מעל צווארו של הנידון למוות. רק ארנאו הבחין שאותו אציל קרא בחשאי לאחד הקצינים ואמר לו משהו.
‘מרגרידה פּוּץ’,’ לחש אז הקשיש.
ארנאו ראה אותם מתקרבים, את הקצין וקבוצת חיילים; החרבות כבר שלופות, דרוכים כאילו עמדו להתעמת עם גיבור בלתי מנוצח. ללא ספק השנאה החזיקה את האישה הזאת בחיים.
ראשו של האציל התגלגל עד השק בשעה שהחיילים, בחרבות מורמות, פילסו דרך בדחיפות בין הנוכחים. שתי נשים צווחו. איש לא התנגד.
‘לך הביתה ותאמר לאשתי,’ הפציר הזקן בהוגו וטילטל אותו כדי שיסיט את עיניו מהגרדום, ‘שמשפחת פּוּץ’ חזרה, שעומדים לעצור אותי. שתחפש עזרה.’
‘מה?’
‘ושתיזהר מאוד!’ הוסיף בצעקה. הוגו ניער את ראשו. הוא לא הבין מה הוא אומר. ‘לך…’
הוא לא יכול לחזור על דבריו. החיילים הסתערו על ארנאו חסר האונים שלא עשה שום ניסיון להתנגד, ולמרות זאת חטף כמה מהלומות שהממו אותו. הוגו ראה, בבהלה ובתדהמה, כיצד מכים ומטלטלים את הקשיש. האנשים זזו ופינו להם מקום. איש לא הגיב! איש לא עמד לצאת להגנתו של מיסֶר ארנאו, הבין הנער לפני שהסתער בכוח על החייל הכי קרוב אליו.
‘תניחו לו!’ הוא יילל.
‘לא!’ ניסה ארנאו לעצור בעדו.
אבל הוגו הצליח להפתיע את החייל הראשון, שמעד ונפל על הקרקע.
‘למה אתם מתעמרים בו?’ פלט הוגו בזעם בניסיון לעורר את תושבי ברצלונה שהקיפו אותו בעודם שומרים על מרחק זהירות. ‘אתם הולכים להרשות להם לעשות את זה?’ צעק לתושבים לפני שפנה להתעמת עם החייל השני.
‘הוגו…’ ניסה ארנאו להתערב.
‘לא, בחור…’ הוא שמע מתוך הקהל.
המשפטים נותרו תלויים באוויר. המכה האדירה שהוגו חטף מהכתף עטוית השריון של אחד החיילים השליכה אותו לרגלי חייל אחר, ששלח אליו אגרוף לבטן.
‘הוא רק ילד!’ אמרה אז במחאה אחת הנשים. ‘זאת הגבריות של החיילים של המלך חואן?’
אחד החיילים פנה אליה באיום, אבל הקצין עצר בעדו והורה להם לחזור לגרדום עם ארנאו, שהצליח לסובב את ראשו ולראות את אותה אישה כורעת על ברכיה ליד הוגו, שהצטנף על הקרקע וידיו אוחזות בבטנו. כאב ניבט מפניו ומגניחותיו החנוקות.
‘ארנאו אסטניול!’ צעק האציל באדום וזהב, כשהקצין דחף את הזקן במעלה הגרדום. ‘בוגד בממלכה!’
שניים מיועצי העיר, שהתקרבו כדי להתעניין במעצרו של אדם כה מוכר ואהוב בברצלונה, קפאו במקומם לשמע ההאשמה. אנשים רבים שכבר התחילו להתפזר השיבו את תשומת לבם למתרחש.
‘מי אומר את זה?’ שאל למרות זאת בצעקה אחד מחברי מועצת המאה, צַבַּע בדים מבוגר, כרסתן ועז מצח.
היועצים, אזרחים רמי מעלה וסוחרים גינו במבט את נימת קולו של עמיתם. זה אך ערפו את ראשם של שני שרים של המלך פדרו בלי כל סיבה פרט לנקמה; המלכה סיבילה עברה עינויים ללא משפט; שאר השרים של המלך ‘חובב הטקסים’ ואנשי החצר של אלמנתו הואשמו בהאשמות שונות, וחייהם היו תלויים בגחמה של שליט חולה שהאמין שהוא מכושף. ועתה אותו צַבָּע יהיר העז להתווכח עם השרים החדשים של המלך.
התשובה לא איחרה לבוא.
‘המלך חואן אומר את זה!’ פסק האציל שבגרדום. ‘ובשמו מדבר אני, ז’ניס פּוּץ’, רוזן נברקלאס, המפקד העליון של הצבאות שלו.’
הצבע הרכין את ראשו הגדול.
‘ארנאו אסטניול!’ חזר ואמר האציל. ‘גנב ונוכל! כופר! נמלט מהאינקוויזיציה הקדושה! בוגד במלך! בוגד בקטלוניה!’
הטינה שבה צעק את ההאשמה בבגידה דחקה לאחור את תושבי ברצלונה, שהתרחקו שוב מהגרדום. הייתכן? שאלו את עצמם רבים. רוזן לא יכול להתנהג כך!
‘אני דן אותך למוות בעריפת ראש! כל נכסיך יוחרמו.’
מלמול של כעס התפשט. רוזן נברקלאס הורה לחיילים שהגנו על הגרדום לשלוף את החרבות.
‘בן זונה!’ הוגו שוב נמצא בשטח הפקר, בין הקהל לחיילים. ‘כלב מצורע!’
לצעקותיו של הוגו הצטרפו לפתע הצווחות החדות הלא ברורות של אישה שפילסה לעצמה דרך במרפקים. מישהו הצליח להודיע למאר על המתרחש.
‘עצרו אותה!’ הורה הקצין.
לראשונה ניסה ארנאו לעמוד מול שוביו, למראה אשתו שצרחה, הסתובבה על מקומה ונלחמה להשתחרר מידי החיילים. ז’ניס פּוּץ’ עצמו, שווה נפש, כאילו מדובר בבעל חיים, חבט בו אגרוף שהפיל אותו.
כמה אצילים צחקו.
‘מגעילה!’ צעק שוב הוגו, הפעם בכיוון הזקנה על הכיסא, שחייכה חיוך חסר שיניים ומלא רוק למראה ארנאו הצונח על רצפת העץ.
‘תשתיקו את הנער המשוגע הזה!’ ציווה הקצין.
הקללות של הוגו, שהופנו לעבר מי שמבחינתו היתה הסיבה למעצרו של ארנאו, מנעו מהקצין לסיים את האיום שלו.
‘חזירה! דוחה! שק עצמות מבחיל!’
‘איך אתה מעז?’
אציל צעיר שעוד לא מלאו לו עשרים שנה, בלונדיני, חסון, במעיל כחול ממשי דמשקאי עם צווארון עור, נעלי עור רכות עם אבזמי כסף, צעיף וחרב למותניו, הופיע בין האצילים האחרים. הוא אפילו לא קירב את ידו לניצב החרב בעודו מתקרב להוגו. לסימן כמעט בלתי נראה הסתערו על הנער משרת וחייל והיכו אותו.
‘על הברכיים!’ דרש האציל הצעיר בתום המכות.
המשרת כפה על הוגו המובס לרדת על ברכיו ואחז בשערו כדי להחזיק את ראשו זקוף. דם ניגר על פניו.
‘תתנצל,’ דרש האציל.
מאחורי הכתם הכחלחל שמולו, בעיניים כמעט עצומות מפאת האגרופים ובראייה מטושטשת, הוגו חשב שהוא רואה את ארנאו על הגרדום. האם יעז להתנגד? הוא ירק. דם ורוק.
הצעיר קירב את ידו אל החרב.
‘מספיק!’
מרגרידה פּוּץ’ הצליחה לבטא את הפקודה. רוזן נברקלאס הבין את המניעים של דודתו. איך ייתכן שמשרת עלוב יוציא לפועל את הנקמה שהגורל זימן להם? ואם האנשים יתמרדו בסוף בגלל הנער? ארנאו היה מנכבדי העיר. את ההוצאה להורג צריך לבצע מיד. אם היועצים יתערבו, הכול עלול לעלות בתוהו, וכבר שנים שהוא מחכה לרגע הזה. מה יאמר על כך המלך לא הטריד אותו. הוא כבר ימצא סיבות לשכנע אותו במעשה.
‘שחררו אותו!’ ציווה הרוזן. ‘לא שמעת אותי?!’ הוא חזר לנוכח אחיינו שעמד לשלוף את החרב.
‘בפעם הבאה לא יהיה לך כל כך הרבה מזל, מילה של רוּזֶ’ה פּוּץ’,’ איים עליו הצעיר, ומיד לאחר מכן פתח ופרש במופגן את אצבעות היד שחפנה את החרב והחזיר אותה לנדן.
שני בסטאשוס מיהרו לקחת את הוגו ברגע שהאציל חזר למקומו. הם ניסו לגרור אותו משם. הוגו התנגד.
‘ארנאו,’ מילמל.
הבסטאשוס הבינו אותו ואחזו בו בבתי השחי, בעמידה, בשורה הראשונה. הוא לא הצליח לראות את ארנאו. הוא לא הצליח לפקוח את עיניו, ולא לנגב את הדם שכיסה את פניו ועימעם את ראייתו, אבל הוא שמע יותר משהיה עשוי לראות. הוא שמע את שריקת הגרזן ואת הפצפוץ על גבי בול העץ, כאילו צווארו של ארנאו היה לא יותר מאשר חוט משי שעמד בדרכו. הוא שמע את הדממה והריח את פחדם של האנשים המהול באוויר המלוח שנשא הים. הוא חש ברעד שחלף בקרב הבסטאשוס וקלט נשימות מהירות. אחר כך נבקעו השמים לשמע הצעקה של מאר. בחילה השתלטה עליו, תחושה כמעט נעימה שהוא נאחז בה כדי להסתיר את כאב פציעותיו. והוא התמסר לה.
אין עדיין תגובות