החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

לפני שאלך

מאת:
מאנגלית: נעה שביט | הוצאה: | 2018-01 | 330 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

דייזי ריצ'מונד עומדת לחגוג ארבע שנים להחלמתה מסרטן השד. היא בת עשרים ושבע, התחתנה לא מזמן, פותחת כל בוקר בשייק קייל טבעוני, ויש לה רשימת מטלות שכוללת את שדרוג הבית ומציאת נושא לתזה בחוג לפסיכולוגיה. אז איך ייתכן שהסרטן חזר? דייזי לא תיתן לחדשות האלה לרסק אותה. חוץ מלקנות גזר,

לקנות שתילים לאדנית ולמצוא נושא לתזה, פשוט נוספת לה עוד מטלה לרשימה: להתמודד עם סרטן שלב ארבע שמשאיר לה חודשים בודדים לחיות. אך זאת אינה משימה פשוטה, וכשמנגנוני ההדחקה קורסים, היא מודאגת בעיקר מדבר אחד: איך יסתדר בלעדיה בעלה, הדוקטורנט המקסים והגמלוני לווטרינריה שלא יודע להכין מרק או לסלק את ערימת הגרביים המלוכלכים? דייזי מבינה שהיא צריכה לכתוב מחדש את רשימת המטלות שלה ולהוסיף בראשה את המשימה החשובה מכולן: למצוא אישה לג׳ק. היא יוצאת לחפש בפארקים, בבתי קפה ובאתרי היכרויות מקוונים. ככל שהחיפוש שלה מתקדם עולות עוד שאלות: מה היא מנסה להשיג? מה היא מקווה שיקרה? ועל מי בעצם היא מגינה? קולין אוקלי מוכיחה בספרה הראשון שבדרמות הגדולות של החיים צחוק, צער, חמלה וכעס מתקיימים תמיד במקביל.

מקט: 2790593
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

הקייל איננו. אני ניצבת מול המקרר הפתוח, מניחה לאוויר הקר לברוח סביב ירכי העירומות. הזזתי הצִדה ערימות כלי פלסטיק עם שאריות מזון שלא נׂאכל לעולם. חיפשתי במגירת הירקות, אפילו חפרתי מתחת לסלרי הנבול (מישהו גמר אי־פעם שקית שלמה של סלרי לפני שהוא התרכך?). משהו רירי כלשהו נקווה בתחתית המגירה. הוספתי את המשימה לנקות את זה לרשימת המטלות שיש לי בראש. אפילו הוצאתי את כל הקרטונים של חלב אורגני ומיץ מהמדף העליון והסתכלתי מאחוריהם. שום כלום.

הקייל ללא ספק איננו.

ואז אני שומעת את ציוצה החד של המלכה גרטרוד, השרקנית האביסיניאנית שלנו, בוקע מהסלון, ויודעת מה קרה לעלי הירק שלי.

כעס תוסס בקרבי כמו בקבוק ד'ר פֶּפֶּר שהתגלגל לו על רצפת מכונית – רק מחכה לפקק שייפתח כדי שיוכל לפרוץ מהפלסטיק הסוגר עליו.

זה רק קייל.

זה רק קייל.

זה רק סרטן.

הכעס שלי הוא למעשה עצב בתחפושת. כך אמרה הפסיכולוגית במפגש היחיד שהסכמתי להשתתף בו לפני ארבע שנים כשהיה לי סרטן השד.

כן, היה.

אבל עכשיו נראה לי שהכעס הוא פשוט כעס לנוכח האפשרות שאולי יש לי עוד פעם סרטן השד.

כן, עוד פעם.

מי חוטף סרטן פעמיים לפני גיל שלושים? זה לא כמו להיפגע מברק פעמיים? או לקנות כרטיס הגרלה זוכה במיליונים פעמיים בחיים? זה כמו לזכות בלוטו של הסרטן.

'בוקר.' ג'ק מדשדש למטבח בחולצת טריקו מקומטת עם הכיתוב 'שמרו מרחק, אני עומד לנסות מדע' ובמכנסי חדר ניתוח ירוקים. הוא מוציא ספל תרמי לנסיעות מהארון שמעל הכיור ומניח אותו מתחת לפיית מכונת הקפה, מכניס קפסולת פלסטיק של תערובת בוקר למכונה ולוחץ על הכפתור. אני שואפת עמוק. אף על פי שאני כבר לא שותה קפה, אני אוהבת את הריח.

'ג'ק,' אני אומרת, ועוברת מחיפוש נעדרים במקרר לשיש שעליו ניצב הבלנדר. אני שופכת כוס פירות יער קפואים לקנקן הזכוכית.

'כן, בייב.' הוא מתקרב אלי מאחור ומטביע נשיקה במפגש שבין אוזני ללסתי. המצמוץ מהדהד לי בעור התוף.

'בֶּני!' הוא אומר, גם היישר לתוך האוזן שלי, כשהטרייר המעורב שלנו מדדה פנימה על שלוש רגליו. ג'ק כורע לידי על הרצפה ומקדם את פניו. 'מי ילד טוב? איך ישנת? מי בטח רעב? אתה רעב, בני־בּוּבּי?' זנבו של בני נחבט שוב ושוב ברצפת המטבח האפרפרה כשהוא נענה לחיבוקי הבוקר ולגירודי האוזניים של ג'ק.

ג'ק קם והולך למזווה לשים כוס אוכל יבש בקערה של בני.

'נתת לגרטי את הקייל שהיה במקרר?'

'אה, כן.' הוא מושך בכתפיו. 'נגמרו לנו המלפפונים.'

אני עומדת ומביטה בו כשהוא לוקח בננה מקערת הפירות שעל השיש ומקלף אותה. בני מכרסם בשביעות רצון את ארוחת הבוקר שלו.

ג'ק נוגס בבננה וסוף־סוף מבחין במבט הטעון שאני נועצת בו ומסתכל עלי. ואז על הבלנדר. הוא טופח קלות על מצחו ביד נטולת הבננה. 'אוי, אוף. מצטער בייב,' הוא אומר. 'אני אקנה חדש בדרך הביתה מהקליניקה בערב.'

אני נאנחת ולוחצת על כפתור הריסוק בבלנדר ומכינה לעצמי את שייק הבוקר שלי, מחוסר הקייל.

נשימה עמוקה.

זה רק קייל.

יש ילדים בדרפור שגוועים ברעב. או נרצחים בשנתם. זה בדרפור, הקטע של רצח העם? לא זוכרת. בכל מקרה, דברים רעים קורים לילדים בארצות אחרות, ואני דואגת לי פה בגלל עלי ירק.

והסרטן שאולי חזר.

אבל ג'ק לא יודע על הסרטן, כי עוד לא סיפרתי לו. אני יודעת, לא אמורים לשמור סודות מבן־הזוג, בלה, בלה, בלה.

אבל יש הרבה מאוד דברים שאני לא מספרת לג'ק.

כמו למשל שאי אפשר פשוט לעבור אצל קרוגר בפינה ולקנות שם קייל אורגני. מוכרים אותו רק בחנות שנמצאת במרחק מאה וארבעים קילומטרים בערך, כמעט באטלנטה. ושוק האיכרים שבו קניתי את הקייל האורגני שלי העונה נפתח רק ביום שני. יש דוכן ירקות קטן במונרו שלפעמים מחזיק קייל אורגני, אבל הוא פתוח רק בשבת. והיום יום חמישי.

ג'ק לא יודע את כל זה, כי הוא לא אחראי על הקניות. הוא לא אחראי על הקניות מאז ששלחתי אותו פעם לחנות לקנות סבון למדיח ולימון, והוא חזר עם דברים מיותרים בשווי מאה עשרים וחמישה דולר – כמו למשל שלושה סטייקים אנטריקוט ואריזה של ארבעים ושניים גביעי פלסטיק של מעדן מנדרינה.

'לא צריך,' אני אומרת. 'אני אקנה בפעם הבאה שיצא לי. זה לא קריטי.'

זה לא קריטי.

זה לא קריטי.

אני מוזגת לכוס את השייק הוורוד־שאמור־להיות־ירוק וניגשת לרשימת המטלות שלי שמונחת על השיש, לוקחת את העיפרון המונח ליד הפנקס וכותבת:

4. לנקות מגירת ירקות

5. להתקשר למונרו לבדוק קייל לשבת

אחר כך אני עוברת על שלושת הדברים האחרים שאני צריכה להספיק היום בין השיעורים.

1. להכין כרטיסיות למבחן בלימודי מגדר

2. לקנות סיליקון לחלונות

3. לעבוד על התזה!

התזה שלי. שעדיין אין לי נושא בשבילה. אני בסמסטר ב' לתואר שני בייעוץ קהילתי והספקתי כבר לבחור, לחקור ולנטוש משהו כמו שישה רעיונות שונים לעבודת הדיסרטציה שלי.

'דיורָמה!' קורא ג'ק ומחריד אותי מהרהורי.

אני מסתכלת עליו, קולטת מה בעצם אמר, ומיד נשטפת הקלה ושוכחת לרגע מכל מה שהטריד את מחשבותי – קייל, סרטן, תזה.

'כן!' אני עונה.

הוא חושף אלי שיניים בחיוך, ואני מתמקדת בחותכות העליונות העקמומיות. זה הדבר הראשון שהבחנתי בו אצלו, ופשוט הוקסמתי עד עמקי נשמתי מהפגם. ככה ידעתי שאני בצרות, כי כשמישהו לא מוצא חן בעינייך את פשוט חושבת, השיניים שלו עקומות.

ג'ק עדיין חייך והניד קלות בראשו, בבירור מרוצה מעצמו שהצליח להיזכר במילה שברחה לנו לפני שלושה ערבים כשזפזפנו בין ערוצים ונפלנו במקרה על 'פארק היורה'.

'וואו, זה הסרט הכי טוב שיש,' הוא אמר.

'הכי טוב,' הסכמתי.

'כל כך התלהבתי ממנו שעשיתי עליו פרויקט מדע בכיתה ה'–'

'לבחון אם באמת אפשר להחזיר דינוזאורים לחיים בעזרת דנ'א מיתושים. וזכית בפרס הראשון ביריד של מחוז ברנטון,' סיימתי במקומו, מגלגלת עיניים ברוח טובה. 'שמעתי.'

אבל זה לא מנע מבעלי לשחזר את ימי תהילתו כחנון. 'החלק הכי טוב היה הדבר הזה שבניתי מדגמי דינוזאורים מיניאטוריים. אוף, איך קוראים לזה? וואו, שמרתי את זה במשך שנים. מעניין אם זה עדיין נמצא אצל אבא שלי.'

'טֶרַרְיומים?'

'לא, זה עם צמחים אמתיים וכאלה. אני מתכוון לקופסת נעליים שמסתכלים מצד אחד–'

'אני יודעת למה אתה מתכוון, רק לא מצליחה להיזכר, שנייה – ציקלוֹרמה? לא, אלה עגולות.'

'זה עומד לי על קצה הלשון…'

המשכנו ככה כמה דקות, אבל שנינו לא הצלחנו להיזכר במילה.

עד עכשיו.

'דיורמה,' אני חוזרת בחיוך.

ולא מרוב הקלה שסוף־סוף נזכרנו במילה שחמקה מזיכרוננו אני מחייכת. אלא בגלל ג'ק. הבעל שלי, שפולט מילים בלי קשר לכלום באמצע המטבח בחמישי בבוקר, וממלא את לבי השתאות ושמחה על הקשר בינינו. נראה לי שאולי כל הזוגות מרגישים ככה מתישהו – שהקשר ביניהם הוא הכי מיוחד, הכי חזק, האהבה הנפלאה ביותר. לא כל הזמן, רק באותם רגעים נדירים שאתה מסתכל על האדם שאתך וחושב: כן. זה אתה.

זה אחד מאותם רגעים. אני מרגישה חמימות.

'למה את עדיין שותה את הדברים האלה?' שואל ג'ק, ונועץ מבט בשייק הביתי שלי. הוא יושב עכשיו על השיש מולי, שואב מלוא הכף פרוט לוּפְּס ספוגי חלב מתוך קערת פלסטיק גדולה מדי. ג'ק מת על פרוט לופס. מבחינתו הוא היה מוכן לאכול אותם בכל ארוחה. 'היה לך סרטן לפני ארבע שנים.'

מתחשק לי לענות בתגובה השמורה עמי למקרים שבהם הוא מפקפק בדיאטה האורגנית, רוויית נוגדי החמצון ונטולת המזונות המעובדים שלי: ולא בא לי שהוא יחזור.

אבל היום אני לא יכולה להגיד את זה.

היום אני חייבת לספר לו את הסוד שאני מסתירה כבר כמעט עשרים וארבע שעות, מאז סיימתי את שיחת הטלפון עם ד'ר סונדרס אתמול בבוקר, כי לא הייתי מסוגלת מבחינה פיזית לומר את המילים. והן תקועות לי בגרון כמו קליפת פופקורן מעצבנת, ששורטת את הוושט ומעלה דמעות בעיניים.

אני מנסה לחשוב איך כדאי להגיד את זה.

הגיעו התוצאות מהביופסיה שלי. זה לא נראה טוב.

יש עלייה ברמות סמני הגידול. רוצה להיפגש היום לצהריים?

זוכר שערכנו מסיבה בפברואר שעבר כדי לחגוג שלוש שנים שאני בלי סרטן ואת סוף בדיקות הדם החצי שנתיות שלי? אז אוּפס!

אבל בסוף אני מחליטה לבחור במשהו פשוט: האמת המרה והחותכת. כי אף שהרופא ניסה לרכך את המהלומה עם 'רק צריך לעשות עוד כמה בדיקות,' ו'אין סיבה להיכנס ללחץ לפני שאנחנו יודעים עם מה יש לנו פה עסק,' אני יודעת שבעצם הוא התכוון למשהו איום ונורא וגרוע ורע מאוד.

אני מכחכחת בגרון. 'ד'ר סונדרס התקשר אתמול.'

אף על פי שאני עם הגב אליו, ברור לי מהדממה שמשתררת בחדר שאם אסתובב להסתכל, הכף שלו תהיה תקועה באמצע הדרך בין פיו לקערה, כאילו הוא אוכל דגני בוקר בסרט שמישהו עצר כדי לענות לטלפון או ללכת לשירותים.

'ו…?' הוא אומר.

אני מסתובבת ורואה אותו מניח את הכף בקערה שעדיין חצי מלאה. הוא בהילוך אטי עכשיו. או שאולי זו אני.

'הוא חזר,' אני אומרת בדיוק כשהקערה נשמטת מידיו, ומפל חלב ופרוט לופס נשפך במורד רגלו אל הרצפה.

'שיט,' הוא אומר ויורד בקפיצה מהשיש.

אני מורידה גליל מגבות נייר מהמתקן שמאחורי, ותולשת ממנו צרור מגבות גדול מספיק לספוג את הלכלוך. ואז מתכופפת וניגשת למלאכה.

'תני לי,' אומר ג'ק וכורע לידי. אני מושיטה לו מגבת נייר.

אנחנו תוקפים את השלולית בשתיקה – מגרשים את בני שמנסה ללקק את החלב המתוק – ואני יודעת שג'ק מעכל את המידע שמסרתי לו כרגע. תכף הוא יגער בי שלא סיפרתי לו קודם. איך יכולתי לשמור את זה לעצמי במשך עשרים וארבע שעות שלמות? ואז הוא ישאל מה ד'ר סונדרס אמר בדיוק. מילה במילה. ואני אומר לו, כאילו אני חולקת רכילות על השכנים.

הוא אמר.

ואז אני אמרתי.

ואז הוא אמר.

אבל עד אז ג'ק יעכל. ישקול. יפנים. בזמן שאנחנו – שכם אל שכם – מנסים כמיטב יכולתנו לנקות את הבלגן הנוראי והאידיוטי הזה.

לפני שג'ק יצא לבית־החולים הווטרינרי הוא נתן לי נשיקה על הלחי, לפת את הכתף שלי בעידוד והסתכל לי ישר בעיניים. 'דייזי. יהיה בסדר.'

הנהנתי. 'אל תשכח את האוכל שלך,' אמרתי, ונתתי לו את שקית הנייר החומה שמילאתי ערב קודם לכן בכריך טונה, חטיף גרנולה וגזרים גמדיים. אחר כך הלכתי לאמבטיה להתכונן לקראת היום, והוא יצא מהדלת האחורית במטבח. דלת הרשת העקומה חרקה בהיפתחה ובהיסגרה אחריו.

הוא התכוון בעצם: את לא עומדת למות. אבל אני יודעת שאני לא עומדת למות. עברה בסך הכול שנה מאז בדיקת הדם הנקייה האחרונה שלי, ואני בכלל לא מרגישה את הגידול שמצאו בממוגרפיה כשאני ממששת ותוקעת אצבעות בשדי השמאלי, אז אני בטוחה שהם תפסו אותו מוקדם, בדיוק כמו בפעם הראשונה. והבדיקות שהם רוצים לעשות מחר בבוקר רק יאשרו שיש לי סרטן שד. שוב. אבל זה לא אומר שהכול יהיה בסדר.

אני לא רוצה לעבור עוד ניתוח. או כימותרפיה. או הקרנות. ואני לא רוצה לאבד שנה מחיי בטיפולים. אני יודעת שאני מתנהגת כמו ילדה מפונקת – רוקעת ברגל וקופצת אגרופים ועוצמת עיניים חזק מול העולם. לא רוצה! לא רוצה! לא רוצה! אני יודעת שאני אמורה להגיד תודה. יחסית לסרטן, דווקא קיבלתי את זה קל. ומשום כך אני מתביישת אפילו להודות ממה אני הכי מפחדת: ששוב ינשור לי השיער.

אני מבינה שזה שטחי וממש לא חשוב, אבל אני אוהבת את השיער שלי. ועד כמה שניסיתי להיות 'קירחת חזקה' בפעם הקודמת, זה לוּק שפשוט לא מחמיא לי. יש כאלה שזה עובד להם. אני לא נמנית עמם. רעמת השיער החומה כשוקולד שלי כבר מגיעה לי כמעט עד הכתפיים – לא סמיכה או מבריקה כשהייתה, אבל ארוכה. זה נשי. ועכשיו אני מעריכה אותה הרבה יותר, אחרי שאיבדתי אותה פעם. לפעמים אני תופסת את עצמי מלטפת את השיער וכמעט הומה כמו שאני עושה כשאני מלטפת את פרוותו הדוקרנית של בני.

שיער טוב.

שיער חמוד.

לא לזוז, שיער.

אני גם מתה על השדיים שלי, ולכן לא נתתי לד'ר סונדרס להוריד אותם בפעם שעברה. הרבה עושות את זה. תורידו וזהו! ליתר ביטחון! זה רק שדיים! אבל הייתי בת עשרים ושלוש, ולא רציתי להיפרד מהם. למה הסרטן לא היה יכול להיות בירכיים שלי או בבטן שאף פעם לא מספיק שטוחה? על אלה הייתי מוותרת בשמחה. אבל בבקשה, למען השם, תעזבו את הציצים מידה סי המושלמים והזקורים שלי, שגברים תמיד נועצים בהם מבטים.

זה לא שהתפשרתי מבחינה רפואית. ממש אחרי שאובחנתי התפרסם מאמר מקיף ב'טיים', שציטט מחקר גדול שנערך ביוסטון ומצא שלנשים שבחרו בכריתה מניעתית כפולה יש בערך אותם סיכויי חזרה של המחלה כמו לנשים שלא. אני אף פעם לא קוראת 'טיים'. נתקלתי במאמר בדרך לשיעור בסוציולוגיה של הפשע, כשהצצתי מעל כתפו של סטודנט שישב לידי באוטובוס. זה נראה לי כמו אות משמים. וכשהראיתי אותו לד'ר סונדרס הוא הסכים כי אף שהניסוי עדיין מצוי בשלבים מוקדמים, הממצאים נראים משכנעים – ההחלטה הייתה בידי. עכשיו, ארבע שנים אחר כך ושוב עם סרטן, ההיתקלות המקרית בכתבה בעיתון נראתה פחות כמו יד הגורל ויותר כאילו בחרתי להאמין במה שהתאים לי להאמין, כדי שאוכל לעשות מה שרציתי לעשות. הייתי צריכה לתת להם להוריד לי את השדיים. לא הייתי צריכה להיות כזאת רדודה.

אני גומרת לצחצח שיניים ומעיפה מבט אחרון במראה.

השיער שלי.

השדיים המושלמים.

אני שואפת אוויר. נושפת.

זה רק סרטן.

אני אוהבת את דומיית הבוקר. אני לבדי בבית, אבל נהנית מהתזכורות לכך שאני לא לבד בעולם. ג'ייק איננו, אבל נוכחותו עודנה מוחשית. השקע החמים שהותיר גופו במצעי המיטה קורץ לי. אולי אתכרבל לי רק לשנייה, אני חושבת. מה יש במיטה לא מוצעת שמפתה כל כך? אני עומדת בפיתוי, פורשת את השמיכה ומחליקה את הקמטים. אחר כך אני מתפיחה את הכרית של ג'ק, מוחקת עקבות שנת לילה ערבה ומותירה אותה רעננה לתנומה הבאה.

אני אוספת שלושה זוגות גרביים משומשים מהרצפה ליד המיטה וזורקת לסל הכביסה. אחר כך אני מציצה אל המזוודה שניצבת פתוחה על הרצפה ליד השידה שלנו. בכל שנה ג'ק ואני חוגגים את 12 בפברואר, התאריך שבו – אחרי חודשים של כימותרפיה ושישה שבועות של הקרנות – ד'ר סונדרס התקשר לבשר שאני נקייה מסרטן באופן רשמי. בשנה שעברה, לרגל יום השנה השלישי, תכננו ארוחה שקטה עם משפחה וחברים במסעדה האהובה עלי. ג'ק היה אמור להזמין את החדר הפרטי בהארי־בּיסֶט, אבל בבוקר המסיבה, כשהתקשרתי לשאול אם אנחנו יכולים להביא שמפניה משלנו, המנהל אמר שההזמנה שלנו לא מופיעה אצלם. ג'ק שכח להזמין. ברצינות, ג'ק? אין הזמנה בה'ב. תתקשר להודיע לכולם שבוטל, סימסתי לו, מקלידה בחמת זעם באייפון האומלל שלי.

כשנעצרתי בחניה שלנו באותו ערב כל כך רתחתי מזעם, שלא שמתי לב למכוניות שחנו לאורך רחובנו הצר. אבל כשנכנסתי בדלת האחורית קראו קולות במקהלה 'סַרְטָמוּלדת שמח!' ומול עיני הפעורות ראיתי את פניהם העולזות של בני המשפחה והחברים שלנו. ג'ק לא רק הזמין את כולם אלינו לפסטיבל בירה מאולתר, הוא גם טרח להזמין כמה מגשי אצבעות עוף מִמסעדת גאתרי והדליק את הנרות הריחניים המעוצבים שאני מוציאה רק כשבאים אורחים. 'אני אוהב אותך,' אמר בלי קול מצדו השני של המטבח, שם מזג לאמא שלי כוס זינפַנדֶל לבן – היין היחיד שהיא מוכנה לשתות. הנהנתי בלחיים סמוקות ובלב שופע חיבה לבעלי השכחן, שכמו חתול איכשהו תמיד מצליח לנחות על הרגליים.

השנה ג'ק הפתיע אותי בבשורה שתכנן לנו נסיעה. רק לעתים נדירות אני זוכה לבלות יותר משעות ספורות עם בעלי העמוס בעבודה, הנמנה עם קומץ אנשים שאפתנים שלומדים כרגע במקביל גם לתואר וטרינר מוסמך וגם לדוקטורט ברפואה וטרינרית, כך שאני מתרגשת במיוחד. אנחנו נוסעים בעוד יומיים, והצד שלי במזוודה כבר ארוז בקפידה, הסוודרים מגולגלים, מכנסי הג'ינס מקופלים, תחתונים וגרביים בשקית בד מיוחדת. הצד של ג'ק ריק. הזכרתי לו למלא אותו בכל לילה השבוע, אם כי אני יודעת שהוא יחכה עד הרגע האחרון, יזרוק הכול פנימה בשבת בבוקר, וכמובן ישכח משהו חשוב כמו מברשת שיניים או תמיסה לעדשות מגע.

אני נאנחת בקול. מזווית העין אני מבחינה בכוס ריקה למחצה שמזיעה על השידה לצד המיטה של ג'ק. אני מרימה אותה, מוחה בכף ידי את עיגול הרטיבות מציפוי העץ, ולוקחת את הכוס למטבח.

כאשר עברנו לגור יחד התמרמרתי על היעדר הסדר והניקיון של ג'ק. היינו כמו קלישאה של זוג צעיר אף על פי שעוד לא התחתנו אפילו.

'אני לא העוזרת שלך!' רשפתי בזעם במהלך ויכוח מלוהט במיוחד.

'לא ביקשתי ממך להיות,' נשמעה תשובתו הצוננת.

היינו משני עברי המתרס, ואיש לא היה מוכן לסגת מעמדתו. ג'ק גרס שלכלוך ובלגן לא מפריעים לו, הוא לא נגד ניקיון, זה פשוט לא עולה בדעתו. אני טענתי שאם אכפת לו ממני, הוא צריך לחשוב על זה ולסדר אחריו. כל צלחת מלוכלכת שנתקלתי בה, כל מעיל או זוג נעליים שלא מצאו את דרכם בחזרה לארון היו בגדר עלבון צורב. אני לא אוהב אותך! לא אכפת לי מהרגשות שלך! אני בכוונה משאיר את כוס הקפה שלי בכיור באמבטיה בשביל להציק לך! הא! הא־הא־הא!

אבל כמו שבדרך כלל קורה לאנשים שמחליטים להישאר יחד לטווח הארוך, למדתי בהדרגה לקבל את הבלגניסטיות שלו כפי שהיא – בלגניסטיות. זה לא מכוון נגדי. וג'ק חצי־משתדל מדי פעם לסדר את הר הניירות על שולחן חדר העבודה שלו, שמאיים לקרוס על רצפת העץ המהוהה – ובימים ממש מוצלחים אפילו זוכר להחזיר כלים מלוכלכים לכיור.

אם כי לא לתוך המדיח ממש.

רוח קרירה מקדמת את פני כשאני מרוקנת לכיור את שאריות החלב הצבעוני מקערת האוכל המאולתרת של ג'ק ומכניסה אותה למדיח. אני נושאת מבט אל שורת החלונות שמעל לברז, מתפעלת מהודם הבא בימים אך מבכה את תפקודם הלקוי. לא זו בלבד שהם מתהדרים בזגוגיות הזכוכית המקוריות משנת 1926, השנה שבה נבנה ביתנו, אלא שגם מסגרות העץ מסביב נצבעו כל כך הרבה פעמים עד שרובם לא נסגרים עד הסוף, ונותרות פרצות שדרכן חודרת פנימה הרוח. צריך להחליף אותם לגמרי, אבל עד שנוכל להרשות לעצמנו הליך כה יקר החלטתי פשוט לאטום אותם. משימה מספר שלושים ושבע ברשימת המטלות האינסופית הנחוצה לתחזוקת הקוטג' הספרדי הקטן שלנו במצב ראוי למגורי אדם.

כשחיפשנו בית לפני שנתיים התאהבתי מיד בקמרוני הפתחים, בגג רעפי החמר האדום, במרפסת האבן בחזית עם מעקות הברזל השחורים ובטיח החיצוני הצהוב. דמיינתי את עצמי נוגסת בעצלתיים בקוביות גבינת מנצ'גו, ולוגמת יין מתחת לעץ הזית הגדול בחצר האחורית. ג'ק פחות הוקסם.

'זה לא עץ זית,' פסק וניפץ את הפנטזיה שלי. 'והבית הזה מצריך הרבה עבודה. הבית הטורי מוכן לכניסה. עם צבע טרי והכול.'

נענעתי בראשי וחשבתי על הנישה המקושתת בכניסה ועל הטלפון העתיק שאמצא בשוק פשפשים ויתאים בדיוק למדף השקוע. 'זה זה.'

'לא יהיה לי זמן לכל הדברים שצריך לעשות בבית הזה,' הוא אמר. 'את מכירה את הלו'ז שלי.'

'אבל לי יהיה. יש לי זמן. לא תצטרך לנקוף אצבע. מבטיחה.'

הוא המשיך לנסות. 'ראית את החצר? לא נראה לי שיש ולו גבעול דשא אחד בין כל העשבים.'

'אני אדאג לזה,' אמרתי מיד. 'אתה תראה.'

הוא נאנח. ג'ק הכיר אותי היטב וידע שברגע שהחלטתי, אי אפשר לשנות את דעתי. הוא נענע בראשו כמכיר בתבוסה. 'רק את מסוגלת,' הוא אמר.

חייכתי וחיבקתי אותו, מרוצה מניצחוני.

'זה יהיה מושלם,' אמרתי.

אבל זה לא היה מושלם. מהר מאוד אחרי שעברנו נוכחתי שתחושתו הראשונית של ג'ק הייתה מוצדקת (אם כי לעולם לא אודה שצדק) – הבית לא הצריך רק טיפונת תשומת לב. הוא הצריך הרבה. אחרי שצבעתי את כל קירות השפריץ הפנימיים, התקנתי מסנני אוויר חדשים, עקרתי עשבים בחצר, ניקיתי בקיטור את הקירות החיצוניים, שכרתי פועל שיבנה מדרגות חדשות לדֶק מאחור וקרצפתי, מירקתי וניגבתי אבק מכל דבר בסביבה, התפוצץ לנו הדוד. פשוט עלה בלהבות. חמישה חודשים אחר כך מיזוג האוויר הלך בעקבותיו. ואז התפוצץ צינור והציף את המרתף, וגילינו גם שיש לנו בעיית עובש שארב לו בשקט מאחורי הקירות. ואחרי שכיבינו את כל השריפות האלה (הלכה למעשה, במקרה של הדוד), עדיין נותרה לי רשימת מכולת של משימות קטנות לביצוע, תלויה על דלת המקרר, כמו להזמין חשמלאי שיבוא להתקין שקעי הארקה, להתקין חיפוי קיר חדש במטבח, לשייף את רצפת העץ המקורית, וכמובן לאטום את החלונות הבלתי נסגרים.

אני מסיימת להכניס כלים למדיח ומעבירה סמרטוט על השיש. אחר כך אני לוקחת לי מהמקרר שקית גזר גמדי, בנוסף לארוחה שארזתי לי אתמול בערב ולרשימת המטלות היומית שלי, שמה את כולם בתיק ותולה אותו באלכסון על חזי עטוי הסוודר. החורף התנהג השבוע יותר כמו תחילת האביב, אז אני משאירה את מעיל הפּוך האהוב בארון הכניסה אף על פי שכבר פברואר.

אני יוצאת מהבית כמו שיצא ג'ק, פותחת קודם את דלת העץ הכבדה שהידית שלה נתקעת, ואז דוחפת עם הגוף את דלת הרשת ומניחה לה להיטרק מאחורי, מתענגת, כמנהגי מדי יום, על חריקת הצירים החלודים. הצליל מזכיר לי קיץ, העונה האהובה עלי מאז ומעולם.

אני יורדת במדרגות לחניה שלנו. יש לנו מקום חניה אחד, כך שמי שחוזר הביתה אחרון נאלץ לחנות ברחוב – בדרך כלל ג'ק. אני מציצה אל הבית הסמוך, ביתה של סמי. האור במרפסת עדיין דולק, כך שכנראה היא עצרה איפשהו לאכול ארוחת בוקר בתום המשמרת שלה. זה קצת משמח אותי, כי עם כל חיבתי אליה היא מדברת נון־סטופ, ו'היי' סטנדרטי תמיד הופך לחמש־עשרה עד עשרים דקות של שיחה די חד־צדדית (שלה). והיום בקושי נשאר לי זמן לנסוע לקמפוס, לחְנות, לתפוס את האוטובוס של האוניברסיטה ולהספיק לפקולטה לפסיכולוגיה לפני תחילת השיעור.

אני מנווטת את היונדאי סונטה שלי בסמטאותיה המוריקות של שכונת מגורי עד שאני מגיעה לאצטדיון הבייסבול. באביב אנחנו שומעים לפעמים בחצר את חבטת העור הפוגש בעץ, ותוהים אם החובט נמנה עם הג'ורג'יה בולדוגז שלנו או עם הקבוצה היריבה. שנינו לא מספיק מתעניינים בספורט כדי לבדוק מי ניצח. זה אחד הדברים שאהבתי בג'ק מההתחלה – שבניגוד לכל בחור שני בעיר, הוא לא מבלה בכל שבת בסתיו בברביקיו בחניונים, מוריד בירה אחרי בירה ואומר דברים בסגנון, 'המאמן חייב להפסיק עם הבליצים בניסיון התקפה שלישי.'

כמו רוב האוניברסיטאות בדרום, אתֶנס היא עיירת פוטבול. היא גם עיירה אוניברסיטאית במלוא מובן המילה. שלושים וחמישה אלף הסטודנטים שלומדים בה מהווים שליש מאוכלוסיית התושבים. כשבבוא הקיץ אורזים הסטודנטים את מיטלטליהם ונוסעים הביתה או לסמסטר חוץ באמסטרדם או במלדיביים, האנרגיה התזזיתית שגודשת כל בית־קפה, תחנת אוטובוס ובר מספטמבר עד מאי מתפוגגת לה פתאום, והעיר כאילו נושמת, מתענגת על המקום שהתפנה לה למתוח איברים עד שיתחדשו הלימודים.

אבל היום האנרגיה הזאת נוכחות במלוא עוזה כשאני חולפת בנסיעה אטית על פני נחילי צעירים הנוהרים לכיתות, גודשים את המדרכות וחוצים רחובות בפזיזות. אני המומה מהמראה הצעיר שלהם. אני בת עשרים ושבע, גדולה רק בשנים אחדות מהבוגרים שבהם, כך שאין לי הסבר לתחושה שלי כאילו עברו עידן ועידנים. האם הנישואים הם שהקפיצו עלי זקנה? הסרטן? או שאולי ההבנה והקבלה של היותי בת תמותה – דבר שרוב הסטודנטים עוד לא קלטו במוחם המוסיף ומתפתח?

למזלי, אני לא הכי מבוגרת בתוכנית שלי לתואר שני. אישה מאפירה בת ארבעים ומשהו, ששמה תרזה, יושבת לידי בשיעור 'תאוריות מתקדמות לניהול מתחים'. אני משערת שהיא גרושה וזאת חווית ה'לאכול להתפלל לאהוב' שלה. היא חוזרת ללימודים! מוציאה תואר בפסיכולוגיה! עושה משהו עם החיים שלה! ג'ק אומר שזה לא הוגן. שאולי היא פשוט פוטרה בזמן המיתון ומנסה להתחיל קריירה חדשה.

תהא הסיבה אשר תהא, כנראה לכל אחד יש סיפור משלו שמסביר איך הגיע לאן שהגיע. שלי, כמובן, קשור לסרטן. התחלתי כימו ישר אחרי גמר הלימודים, ודחיתי את תחילת התואר השני בשנה. אבל בסתיו הבא, הרבה אחרי שגמרתי עם הטיפולים, עוד לא הרגשתי מוכנה. הגוף שלי היה עייף.

'קחי הפסקה לכמה שנים,' אמר ג'ק. 'בואי נתחתן. ניהנה קצת מהחיים.'

ככה בעלי הציע לי נישואים.

אמרתי כן.

ואז התחלתי לעבוד במוקד טלפוני של חברת כרטיסי אשראי, שם הרכבתי אוזניות ודפדפתי במגזינים מקצועיים של פסיכולוגיה כדי להעביר את הזמן, וכששמעתי צלצול באוזן הייתי עונה בנימוס, 'תודה שהתקשרת לאמֶריפאנדס קרדיט.' התפקיד שלי היה לסייע לאנשים להעביר את החיובים לכרטיס אשראי חדש עם אפס אחוז ריבית שנתית בשנה הראשונה. 'בתום השנה הראשונה הריבית תנוע בין 15.99 אחוז ל-23.99 אחוז בהתאם לדירוג האשראי שלך,' הסברתי לקולות נטולי פנים מעברו השני של הקו.

אבל החלק האהוב עלי בעבודה בכלל לא היה חלק מהעבודה. או לא אמור היה להיות. זה קרה כשלקוחות הסבירו לי בשביל מה הם מבקשים כרטיס אשראי חדש, וסיפקו לי הצצה לעולמם. היו קלישאות שמחות: 'הבת שלי בדיוק התארסה. הלך על קרן הפנסיה!' ועצובות בטרם עת: 'הרמן שלי בדרך כלל דאג לדברים האלה, אבל הוא כבר לא אתנו.' לא הייתי אמורה לסטות מהתסריט, אבל כשאחראי המשמרת לא היה בסביבה, המשכתי לחקור ('בת כמה הבת שלך?' או 'מתי הוא נפטר?') ושמתי לב שרוב האנשים רק רוצים לדבר. רוצים שיקשיבו להם. אפילו מישהו זר. או שאולי במיוחד מישהו זר. הרגשתי שאני עושה שירות לציבור. או כך לפחות אמרתי לעצמי כדי לשפר את הרגשתי לגבי עבודתי העלובה שבעבורה זכיתי בשכר מינימום. בכל מקרה, אהבתי את זה. את ההקשבה.

עד אותו שלב הייתי בדרך להפוך לפסיכולוגית. לסמן וי על התחנות במסלול שקבעתי לעצמי כשהייתי בת שלוש־עשרה וצפיתי ב'נסיך הגאות והשפל' בפעם הראשונה. רציתי להיות ברברה סטרייסנד, בכיסא מרופד ויהלומים יקרים, מפצחת את מסתרי מוחם של גברים ומתאהבת בלי לחשוב על התוצאות. זה נראה לי כל כך בוגר וזוהר. ואף שכמו רוב בנות השלוש־עשרה כבר חשבתי שהתואר הראשון חל עלי לחלוטין, השתוקקתי להוסיף לעצמי גם את השני.

אחרי שנתיים, כשהמנהלת שלי רצתה לקדם אותי לצד השני של המוקד הטלפוני – הצד שממש מתקשר לאנשים, ולא רק מקבל שיחות – החלטתי שהגיע הזמן לחזור ללימודים. לא רציתי להיות 'מוקדנית מחורבנת' (מונח של אמא שלי). רציתי – מאוד – להיות פסיכולוגית.

אני מגיעה ללימודי מגדר חמש דקות לפני הזמן, מתיישבת אל השולחן ומוציאה מהתיק ערימת כרטיסיות ריקות כדי לרשום עליהן מושגים שאצטרך לשנן למבחן שמצפה לנו ביום שלישי הבא. כמו תמיד, כיף לי לחשוב שאוכל למחוק משהו מרשימת המטלות שלי. אבל לפני שאני מספיקה להניח את העט על הנייר, הנייד שלי מזמזם.

זאת החברה הכי טובה שלי, קיילי, שבתור גננת לא אמורה באופן עקרוני להשתמש בנייד שלה בזמן הלימודים כשיש ילדים בכיתה. אבל קיילי לא שמה זין. יותר מזה, כשהיא תמות, אני בטוחה בתשעים אחוז שעל המצבה שלה יהיה כתוב: 'לא שמה זין'.

אני משתיקה את הטלפון ומעבירה את קיילי למענה הקולי, כי לי אכפת, והמרצה שלי, ד'ר ווֹלדן, אישה קטנטונת שמתנשאת לגובה של מטר וחצי ביום טוב, כבר תפסה את מקומה בקדמת הכיתה וכחכחה בגרונה. אני מחייכת, כבר יכולה לדמיין את ההודעה שקיילי תשאיר לי. בטח רצף טרוניות על כדורסלן נבחרת האוניברסיטה בן התשע־עשרה שהיא עושה אתו סקס בלתי הולם, או קיטורים על פמלה – הגננת המושלמת מדי שעובדת איתה, שעונדת פנינים ולובשת סוודרים עם ציורים של חיות. ואז אני מעקמת פרצוף, כי יש לי הרגשה מוזרה כזאת בבטן כאילו שכחתי משהו. כיביתי את הגז? זכרתי לקחת לי אוכל מהמקרר? המכונית צריכה החלפת שמנים כבר מזמן?

ואז זה נוחת עלי במכה, ואני לא מאמינה ששכחתי, אפילו לרגע.

הסרטן שלי חזר.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “לפני שאלך”