החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אם זה אדם

מאת:
מאיטלקית: מירון רפופורט | הוצאה: , | ינואר 2024 | 271 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

48.00

רכשו ספר זה:

בדצמבר 1945, כחודשיים אחרי שחזר בדרך עקלתון מאַוּשוויץ לטורינו, התחיל פרימו לוי לכתוב את הספר הזה על השנה שלו במחנה הריכוז. תחילה כתב אחוז־בולמוס, כדי להשתחרר מייסורים, את הזיכרונות שהרעילו אותו, אבל האיש חסר הניסיון בספרות – שבינתיים מצא עבודה ככימאי, וכתב בלילות או במעבדה הכימית של המפעל – צמח כמעט בן־לילה להיות סופר ענק, שאת קולו החם, החכם והשלֵו אי־אפשר לשכוח. מטען הזיכרונות שינה את פניו והפך לספר הראשון במעלה מסוגו, ולאחת היצירות הגדולות של הספרות העולמית במחצית השנייה של המאה העשרים, "אחד מן הספרים הנחוצים באמת של המאה" (פיליפ רות).
לא נמצא בו התעכבות על הזוועות של מחנה הריכוז, ואין בו קינה או רגשות נקם. הספר מתבונן באנשים המרוֹקָנים, שהלאגר שלל מהם תו אחר תו של זהותם כבני־אנוש, תוהה "אם זה אדם", ונאחז ברגעי חסד של שרידי אנושיות, אשר בהם ומתוכם שב האדם להיות אדם.
מבחינות רבות אפשר לומר ש'אם זה אדם' מתורגם כאן לעברית לראשונה. לראשונה הוא מובא בסגנונו של פרימו לוי, על דיוקו, ובמלואו.

מקט: 4-31-9007048
בדצמבר 1945, כחודשיים אחרי שחזר בדרך עקלתון מאַוּשוויץ לטורינו, התחיל פרימו לוי לכתוב את הספר הזה על השנה שלו במחנה […]

המסע

המיליציה הפשיסטית לכדה אותי ב־13 בדצמבר 1943. הייתי בן עשרים־וארבע, בעל בינה מועטה, אפס ניסיון, ונטייה ברורה – שעודד משטר ההפרדה אשר ארבע שנים של חוקי גזע דירדרו אותי אליו – לחיות בעולם משלי, לא ממש מציאותי, מאוכלס דמיונות־שווא קרטזיאניים נאורים, ידידויות גבריות כנות, וידידויות נשיות אָנֶמיות. טיפחתי מרדנות מתונה ומופשטת.

לא היה לי קל לבחור לחיות בהרים ולתרום לכינון של מה שלדעתי, ולדעתם של כמה חברים מעט מנוסים ממני, היה אמור להיות חבורה פרטיזנית המסונפת לתנועת ההתנגדות “צדק וחירות”. חסרו לנו קשרים, נשק, כסף, והניסיון הדרוש להשגתם; חסרו לנו אנשים בעלי יכולת, ולעומת זאת הוצפנו במבול של אנשים חסרי־כישורים, בעלי רצון טוב או רע, שהגיעו להרים מהמישור בחיפוש אחר ארגון לא־קיים, מסגרות, נשק, או אפילו רק הגנה, מחבוא, מדורה, זוג נעליים.

באותו זמן עדיין לא לימדו אותי את הדוקטרינה שנאלצתי לרכוש במהירות מאוחר יותר בלאגר, ולפיה חובתו הראשונה של האדם היא לרדוף אחרי מטרותיו רק באמצעים המתאימים, ומי שטועה משלם; לפיכך אין לי אלא לראות את התגלגלות הדברים כמתיישבת עם הצדק. שלוש מחלקות של המיליציה הפשיסטית, שיצאו באמצע הלילה כדי להפתיע חבורה אחרת, חזקה ומסוכנת בהרבה מאיתנו, שהתחבאה בעמק הסמוך, פרצו בבוקר רפאים של שלג למחסה שלנו, והובילו אותנו במורד כאנשים חשודים.

בחקירות אחר־כך העדפתי להצהיר על המעמד שלי כ”אזרח איטלקי מגזע יהודי”, שכן סברתי שאחרת לא אוכל להצדיק את הימצאותי במקומות הללו, הנידחים מדי אפילו בשביל מפונים, והֶערכתי (בטעות, כפי שהתברר בהמשך) שהודאה בפעילותי הפוליטית תמיט עלי עינויים ומוות ודאי. בתור יהודי, נשלחתי לפוֹסוֹלי, ליד מוֹדֶנָה. היה שם מחנה מעצר עצום, שנועד במקור לשבויי מלחמה אנגלים ואמריקנים, וקובצו בו עכשיו המשתייכים לקטגוריות המרובות של בני־אדם לא־רצויים בעיני הממשלה הפשיסטית הרפובליקנית שזה עתה נולדה.

בזמן שהגעתי לשם, כלומר בסוף ינואר 1944, היו במחנה כמאה־וחמישים יהודים איטלקים, אבל תוך שבועות מעטים הגיע מספרם ליותר משש־מאות. לרוב היה מדובר במשפחות שלמות, שנתפסו על־ידי הפשיסטים או הנאצים כי גילו חוסר־זהירות, או בעקבות הלשנה. אחדים הסגירו את עצמם מרצונם, מרוב ייאוש מחיי הנדודים או משום שהיו נטולי אמצעים, או כדי לא להיפרד מקרוב־משפחה שנתפס, או גם, באופן אבסורדי, כדי “לציית לחוק”. היו כלואים שם גם כמאה חיילים יוגוסלבים וכמה זרים אחרים, שנחשבו חשודים מבחינה פוליטית.

בואה של יחידת אֶס־אֶס גרמנית קטנה היה אמור לעורר ספק גם אצל האופטימיסטים; אף־על־פי־כן הצלחנו לפרש את החידוש הזה אחרת, מבלי להסיק ממנו את המסקנה הכי מובנת־מאליה, כך שלמרות הכל תפסה אותנו ההודעה על הגירוש בלתי־מוכנים.

ב־20 בפברואר בדקו הגרמנים את המחנה בקפדנות, ונזפו בפומבי ובמרץ במפקח האיטלקי על הארגון הכושל של שירותי המטבח, ועל הכמות הזעומה של העצים שחולקו לחימום; הם אפילו אמרו שבקרוב תתחיל לפעול מרפאה. אבל בבוקר ה־21 נודע כי מחר יעזבו היהודים. כולם: ללא יוצא־מן־הכלל. גם הילדים, גם הזקנים, גם החולים. לאן, לא נודע. יש להתכונן לחמישה־עשר ימי מסע. על כל אחד שלא יתייצב למִפקד, יִיָרו עשרה.

רק מיעוט של תמימים ושוגים־באשליות התעקש לקוות: אנחנו שוחחנו ארוכות עם הפליטים הפולנים והקרואטים, וידענו מה פירוש לעזוב.

באשר לְנידונים־למוות קובעת המסורת טקס קפדני, שמטרתו להפגין איך כל התשוקות וכל הכעסים כבר כבו, ואיך מעשה הצדק אינו מייצג אלא חובה עגומה כלפי החברה, כזאת שאפשר שיתלווה אליה רגש רחמים כלפי הקורבן מצד עושה־הצדק־עצמו. לכן חוסכים מהנידון־למוות כל דאגה חיצונית, ומעניקים לו בדידות, ואם הוא חפץ בכך, גם כל־מיני נחמות רוחניות; בקיצור, דואגים שלא יחוש סביבו שנאה או שרירות־לב, אלא רק כורח וצדק, ויחד עם העונש, את המחילה.

אבל לנו לא העניקו את כל זה, משום שהיינו רבים מדי, והזמן היה קצר, וככלות הכל, על מה היינו אמורים להתחרט, על מה היו אמורים למחול לנו? המפקח האיטלקי הורה אפוא שכל השירותים ימשיכו לפעול עד להודעה הסופית; המטבח ימשיך להתנהל, תורנויות הניקיון יעבדו כרגיל, ואפילו המורים והמורים־הבכירים של בית־הספר הקטן לימדו באותו ערב, כמו בכל יום. אבל לילדים, בערב הזה, לא נתנו שיעורי־בית.

והגיע הלילה, והוא היה לילה כזה, שידוע שעיניים אנושיות אינן אמורות לחזות בו ולשרוד. כולם חשו כך: אף לא אחד מהשומרים, לא האיטלקים, לא הגרמנים, לא אזר אומץ לבוא לראות מה עושים בני־אדם כשהם יודעים כי עליהם למות.

כל אחד נפרד מהחיים באופן שהכי התאים לו. אחדים התפללו, אחרים שתו ללא הגבלה, עוד אחרים השתכרו מתשוקה מגונה אחרונה. אבל האימהות הכינו כל הלילה, בדאגה מתוקה, אוכל למסע, ורחצו את הילדים, וארזו את המזוודות, ועם שחר היו חוטי התיל מלאים בלבנים של תינוקות שנתלו להתייבש ברוח; והן לא שכחו את החיתולים, ואת הצעצועים, ואת הכריות, ואת מאה הדברים הקטנים שהן מכירות היטב והילדים זקוקים להם תמיד. האם אתם הייתם נוהגים אחרת? אם היו אמורים להרוג אתכם מחר עם הילד שלכם, האם לא הייתם מכינים לו היום משהו לאכול?

בצריף 6א’ התגורר גָטֶניוֹ הזקן עם אשתו ועם ילדיו ונכדיו הרבים, ועם החתנים ועם נשות הבנים החרוצות. כל הגברים היו נגרים; הם באו מטריפולי, אחרי מסעות רבים וארוכים, ותמיד נשאו איתם את כלי המקצוע, ואת מערכת הסירים, ואת האקורדיונים ואת הכינור, כדי לנגן ולרקוד בסוף יום העבודה, כי היו אנשים עליזים ואדוקים. הנשים שלהם היו הראשונות מבין כולם שסיימו, שתקניות ונחפזות, את ההכנות למסע, כך שיישאר להן זמן להתאבל; וכאשר היה הכל מוכן, הפוקאצ’ות אפויות, הצרורות קשורים, או־אז הן חלצו את נעליהן, פרעו את שערן, והניחו על הקרקע נרות זיכרון, והדליקו אותם על־פי מנהג אבותיהן, וישבו על הארץ במעגל כדי לקונן, וכל הלילה התפללו ובכו. אנחנו נעמדנו בחבורה גדולה מול דלתם, ועל נשמתנו צנח, חדש בשבילנו, הכאב העתיק של עם שאין לו ארץ, הכאב נטול התקווה של הגירוש, החוזר בכל דור ודור.

השחר אחז בנו כמו בגידה; כמו חָבְרה השמש החדשה אל בני־האדם במזימה לחסלנו. הרגשות השונים שהתרוצצו בתוכנו, ההשלמה המודעת, המרד ללא תכלית, תחושת ההינטשות הדתית, הפחד, הייאוש, התלכדו כולם עכשיו, לאחר לילה ללא שינה, לטירוף קולקטיבי חסר־רסן. הזמן להרהר, הזמן להחליט, הסתיימו, וכל מהלך של היגיון התמוסס למערבולת חסרת־כבלים, אשר מעליה, כואבים כמו דקירות חרב, צצו כברק, עדיין כה קרובים בזמן ובחלל, הזיכרונות הטובים מהבתים שלנו.

דברים רבים נאמרו ונעשו אז בינינו; אבל טוב שלא יישמר להם זֵכר.

בדייקנות האבסורדית שלהם, שמאוחר יותר נאלצנו להתרגל אליה, ערכו הגרמנים מִפקד. בסופו שאל הקצין wieviel Stück?‎;‏[1] והסמל הצדיע בחטף והשיב שה”חתיכות” הן שש־מאות וחמישים, ושהכל בסדר; אז דחסו אותנו לאוטובוסים ולקחו אותנו לתחנת־הרכבת בקארְְפִּי. כאן חיכתה לנו הרכבת, עם הליווי לַמסע. כאן ספגנו את המכות הראשונות: והדבר היה כה חדש וחסר־היגיון, שלא חשנו כאב, לא בגוף ולא בנפש. רק תדהמה עמוקה: איך אפשר לחבוט באדם ללא כעס?

היו שנים־עשר קרונות, ואנחנו היינו שש־מאות וחמישים; בקרון שלי היינו ארבעים־וחמישה בלבד, אבל הוא היה קרון קטן. הנה אפוא, מתחת לעינינו, מתחת לרגלינו, אחת מאותן רכבות משלוח גרמניות מפורסמות, אלה שאינן חוזרות, אלה שלעתים כה קרובות שמענו עליהן סיפורים, והיינו רועדים ותמיד מעט ספקנים. ממש כך, אחד לאחד: קרונות משא, סגורים מבחוץ, ובתוכם גברים נשים ילדים, דחוסים ללא רחמים, כמו סחורה בקמעונות, במסע לעבר הכלום, במסע מטה, לבור התחתיות. והפעם הזאת, אנחנו בפנים.

כולם מגלים, במוקדם או במאוחר בחייהם, כי אושר מושלם אינו בר־מימוש, ואילו רק מעטים משתהים לחשוב את ההיפך: שכזו היא גם האומללות המושלמת. הכוחות המתנגדים למימושם של שני המצבים הקוטביים הם בעלי אותו אופי: הם נובעים מהמצב האנושי שלנו, העוין כל אין־סוֹפִיוּת. המוגבלות התמידית של ידיעת העתיד שלנו היא שמתנגדת למצבים הקוטביים; ובמקרה אחד קוראים לה תקווה, ובמקרה האחר, אי־ודאות בנוגע למחר. מתנגדת להם ודאות המוות, הכופה גבול על כל שמחה, אבל גם על כל צער. מתנגדות להם גם הדאגות החומריות הבלתי־נמנעות, שכפי שהן מזהמות כל אושר ארוך טווח, כך הן מסיטות שוב ושוב את תשומת־לבנו מהאסון המתרגש עלינו, והופכות את המוּדעות אליו לקטועה, ולפיכך נסבלת.

דווקא אי־הנוחות, החבלות, הקור, הצמא, הם שגרמו לנו להמשיך לצוף מעל לְרִיק של ייאוש ללא תחתית, במהלך המסע ואחריו. לא הרצון לחיות, לא השלמה מודעת: שכן מעטים הם האנשים המסוגלים לכך, ואנחנו לא היינו אלא דגימה רגילה של האנושות.

הדלתות נסגרו מיד, אבל הרכבת לא זזה אלא בערב. למדנו בהקלה מה היעד שלנו. אַוּשוויץ: שֵׁם נטול משמעות, אז ובשבילנו; אבל מן־הסתם הוא מייצג מקום על־פני האדמה הזאת.

הרכבת נסעה לאיטה, עם חניות ארוכות, מורטות עצבים. מבעד לְחרך ראינו שחולפים המצוּקים הגבוהים החיוורים של וַאל דְ’אָדיגֶ’ה, והשמות האחרונים של הערים האיטלקיות. חצינו את מעבר ברנר בשתים־עשרה בצהריים של היום השני, וכולם קמו על רגליהם, אבל איש לא אמר מלה. בלבי חלפה המחשבה על השיבה, וציירתי לעצמי באכזריות איך תוכל להיות אותה שמחה לא־אנושית של החצייה האחרת, בדלתות פתוחות, שכן איש לא ירצה לברוח, והשמות האיטלקיים הראשונים… והבטתי סביבי והירהרתי בכמה מבין האבק האנושי האומלל הזה ייגע הגורל.

מארבעים־וחמישה האנשים שבקרון שלי, ארבעה בלבד שבו לראות את בתיהם; והקרון הזה היה, במידה רבה, הקרון הכי ממוזל.

סבלנו מצמא ומקור: ובכל העצירות ביקשנו מים בקול גדול, או לכל הפחות חופן שלג, אבל רק לעתים רחוקות הקשיבו לנו; חיילי הליווי הרחיקו כל מי שניסה להתקרב לרכבת. שתי אימהות צעירות, שעדיין היניקו את ילדיהן, נאנחו ביום ובלילה והתחננו למים. פחות מייסרים היו אצל כולם הרעב, העייפות וחוסר־השינה, מתח העצבים עשה אותם מעיקים פחות: אבל הלילות היו סיוטים ללא קץ.

מעטים הם בני־האדם היודעים ללכת אל מותם בכבוד, ולעתים קרובות אין אלה מי שמצופה מהם. מעטים יודעים לשתוק, ולכבד את שתיקתם של האחרים. את השינה הטרופה שלנו קטעו לעתים קרובות מריבות קולניות וסתמיות, נאצות, בעיטות ואגרופים שהוטלו בעיוורון כאילו בהגנה מפני איזה מגע מטריד ובלתי־נמנע. ואז הצית מישהו להבה עגומה של נר וחשף, שרועה על הרצפה, תזזית כהה, חומר אנושי מבולבל ומתמשך, נרפה ודואב, אשר פה־ושם מתרומם בפרכוסים פתאומיים שהעייפות ממהרת לכבותם.

מבעד לחרך, שמות מוכרים ולא־מוכרים של ערים אוסטריות, זלצבורג, וינה; ואז צ’כיות, ולבסוף פולניות. בערב של היום הרביעי הפך הקור עז: הרכבת חצתה יערות אורנים אין־סופיים, הורגש שהיא מטפסת. השלג היה גבוה. זו היתה מן־הסתם מסילה משנית, התחנות היו קטנות וכמעט נטושות. איש כבר לא ניסה, בזמן החניות, ליצור קשר עם העולם החיצון: כבר הרגשנו “בצד האחר”. עצרנו ארוכות בלב השדות, ואז התחדשה הנסיעה באיטיות קיצונית, והרכבת נעצרה סופית, באישון הלילה, בלב מישור חשוך ודומם.

ראינו, משני צידי המסילה, שורות של אורות לבנים ואדומים, עד קצה יכולתה של העין; אבל לא נשמע שום דבר מאותו רעש בלול, המכריז ממרחקים על מקומות מיושבים. לאורו העלוב של הנר האחרון, לאחר שכָּבה מקצָבָם של הגלגלים, לאחר שכבה כל קול אנושי, חיכינו שמשהו יקרה.

לידי, נעולה כמוני בין גוף לגוף, היתה לאורך כל המסע אשה. הכרנו שנים רבות, והאסון אחז בנו יחד, אבל לא ידענו הרבה זה על זה. עכשיו, בשעה של ההכרעה, אמרנו דברים שאינם נאמרים בין החיים. נפרדנו, וזה היה קצר; כל אחד מאיתנו נפרד מהחיים בָּאַחֵר. כבר לא פחדנו.

לפתע הגיעה ההתרה של העלילה. הדלת נפתחה ברעם, בחשכה הידהדו פקודות זרות, מאותן נביחות ברבריות של הגרמנים כאשר הם מצווים, שדומה שהן נותנות פורקן לזעם עתיק בן דורות. הופיע מולנו רציף רחב־ידיים מואר בזרקורים. ומעט מאחוריו נראתה שורה של משאיות. ואז שוב השתתק הכל. מישהו תרגם: צריך לרדת עם החבילות, ולהניח אותן לאורך הרכבת. בן־רגע המה הרציף צללים: אבל פחדנו לקרוע את הדממה הזאת, וכולם התנועעו במרץ סביב החבילות, חיפשו, קראו זה לזה, אבל בהיסוס, בלחש.

כעשרה אנשי אֶס־אֶס עמדו בצד, בארשת אדישה, נטועים ברגליים פשוקות. ברגע כלשהו הם הסתננו בינינו, ובקול כבוש, בפָנים של אבן, החלו לחקור אותנו בחיפזון, אחד אחד, באיטלקית גרועה. לא חקרו את כולם, רק אחדים. “בן כמה? בריא או חולה?” ולפי התשובות, הצביעו לנו על שני כיוונים שונים.

הכל היה דומם כמו באקווריום, או כמו תמונות מסוימות בחלום. ציפינו למשהו יותר אפוקליפטי, הם נראו פשוט סוכני הסדר. הדבר היה מבלבל ומרגיע. מישהו העז לשאול על החבילות; הם השיבו: “החבילות אחר־כך”; מישהו אחר לא רצה לעזוב את אשתו; הם אמרו: “אחר־כך מחדש יחד”; אימהות רבות לא רצו להיפרד מהילדים; הם אמרו: “טוב טוב, להישאר עם הבן”. כל הזמן מתוך ביטחון שלֵו של מי שרק ממלא את משימתו היומיומית; אבל רֶנצוֹ התעכב שנייה נוספת בפרידה מפרנצֶ’סקה, שהיתה ארוסתו, ואז, במכה אחת היישר בפרצופו הפילו אותו ארצה; זו היתה המשימה היומיומית שלהם.

תוך פחות מעשר דקות ריכזו אותנו – כל הגברים הכשירים – בקבוצה. מה שקרה לאחרים, לנשים, לילדים, לזקנים, לא יכולנו לוודא לא אז ולא אחר־כך: הלילה בלע אותם, חד וחלק. אבל היום אנו יודעים שבאותה בחירה חפוזה ותמציתית נפסק מי מכל אחד מאיתנו מסוגל או לא מסוגל לעבוד ביעילות למען הרייך; אנו יודעים שלשני המחנות, בּוּנָה־מוֹנוֹביץ ובירקנאו,[2] לא נכנסו מהמשלוח שלנו יותר מתשעים־ושישה גברים ועשרים־ותשע נשים, וכי מכל האחרים – יותר מחמש־מאות – לא נותר איש בחיים כעבור יומיים. אנו גם יודעים שלא תמיד נשמר העיקרון הדק הזה של ההבחנה בין כשירים ללא־כשירים, וכי בהמשך אומצה לעתים קרובות השיטה הפשוטה יותר, של פתיחת שתי הדלתות של הקרונות, בלי אזהרות או הנחיות למגיעים החדשים: נכנסו למחנה מי שבמקרה ירדו מצד אחד של הרכבת; הלכו לגז האחרים.

כך מתה אמיליה, שהיתה בת שלוש; שכן לגרמנים נראה מובן־מאליו ההכרח ההיסטורי להמית את הילדים של היהודים. אמיליה, בתו של המהנדס אלדו לוי ממילנו, שהיתה תינוקת סקרנית, שאפתנית, עליזה וחכמה; ובמהלך המסע בקרון הדחוס הצליחו אביה ואמהּ לעשות לה אמבטיה בגיגית מאבץ, במים פושרים שנהג הקטר הגרמני המפגר הסכים לשפוך מהקטר אשר גרר את כולם אל מותם.

נעלמו כך, בן־רגע, בגנבה, הנשים שלנו, ההורים שלנו, הילדים שלנו. כמעט אף־אחד לא הצליח להיפרד מהם. ראינו אותם לרגע קט כמו גוש אפל בקצה האחר של הרציף, ואחר־כך כבר לא ראינו כלום.

לעומת זאת הגיחו, לאור הפנסים, שתי חבורות של בני־אדם משונים. הם צעדו בסך, בשלשות, בצעדים קפוצים מוזרים, ראשם התנדנד קדימה וזרועותיהם היו נוקשות. לראשם חבשו ברט קטן מגוחך, והיו לבושים גלימה ארוכה מפוספסת, שגם בלילה וממרחק היה אפשר לנחש שהיא מזוהמת ומסמורטטת. הם שרטטו סביבנו מעגל רחב, כך שלא יתקרבו אלינו, ובדממה החלו לטפל בחבילות שלנו, ועלו וירדו בקרונות הריקים.

הבטנו זה בזה ללא מלים. הכל היה בלתי־מובן ומטורף, אבל דבר אחד הבנו. זו המטמורפוזה שמחכה לנו. מחר גם אנחנו נהפוך לכאלה.

בלי לדעת כיצד, מצאתי את עצמי מועמס על משאית עם שלושים אחרים; המשאית יצאה לדרכה בלילה במלוא המהירות; היא היתה מחופה, ולא היה אפשר להסתכל החוצה, אבל מהחבטות היה אפשר להבין שבדרך יש פיתולים ותעלות לרוב. האם אין עלינו שמירה?… לקפוץ למטה? מאוחר מדי, מאוחר מדי, כולנו יורדים “למטה”. וחוץ מזה, עד מהרה הבחנו שלא היינו בלי שמירה: שמירה משונה. חייל גרמני, זקוף עם נשקו: לא ראינו אותו כי החשכה היתה סמיכה, אבל חשנו את מגעו הקשה בכל פעם שטַלטלה של המכונית זרקה את כולנו בערמה ימינה או שמאלה. הוא הדליק פנס כיס, ובמקום לצעוק “אבוי לכן, נפשות הָאָוֶן”,[3] ביקש מאיתנו, בנימוס, אחד אחד, בגרמנית ובלשון בלולה, שאם יש לנו כסף או שעונים, שניתן לו: הלוא הם ממילא כבר לא ישמשו אותנו יותר. זו לא היתה פקודה, גם לא תקנה: היה ברור לגמרי שזו יוזמה קטנה ופרטית מצד הכָּארוֹן שלנו. הדבר עורר בנו כעס ולעג והקלה משונה.
[1] כמה חתיכות? (כל ההערות בספר, של העורך.) [חזרה]
[2] אַוּשוויץ היה מכלול שכלל עשרות מחנות, שהשתרעו על־פני 40 קמ”ר. שלושת המחנות המרכזיים היו אַוּשוויץ 1 – המרכז המנהלי; בירקנאו, שבו התרחשה השמדת היהודים העיקרית; ובּוּנָה־מונוביץ, שפעל כמחנה עבודה של חברת אִי גֶה פארבֶּן, יצרנית הכימיקלים הענקית של גרמניה הנאצית, אשר ייצרה גם את הגז הרעיל לתאי הגזים. “בּוּנָה” פירושו גומי סינתטי, והמפעל במונוביץ נועד להפיק גומי סינתטי, ודלק נוזלי מפחם. [חזרה]
[3] מתוך “התופת” (מן ‘הקומדיה האלוהית’) של דנטה, קנטו 3, שו’ 84. זו גערתו של כָּארוֹן, השד המופקד על העברת הנשמות לגיהינום, באוזני הנשמות שהוא בא להובילן “אל אופל־עד, אל בעֵרה וקרח” (תרגומו מאיטלקית של עמנואל אולסבנגר בהוצאת ספרי תרשיש, הזָמין באתר של פרויקט בן־יהודה). [חזרה]

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אם זה אדם”