יציאת חירום

מבוא

כיום, בתחילת שנת 2023, אפשר לומר בצורה ברורה: כור ההיתוך נכשל. גם הרב־תרבותיות כמודל לחיים משותפים אינה מעשית עוד. החברה הישראלית נמצאת על סף התפוררות. היעדר הסכמה על ערכי יסוד משותפים יצר ניכור שסופו התפרקות חברתית. המאמץ לכונן לאום ישראלי אחד, המבוסס על ליבה ערכית אזרחית דומיננטית, ייכשל גם בעתיד. לכן אין מנוס — צריך לתכנן מסלול מחדש.

ספר זה טוען כי השסע החילוני־דתי אינו מאפשר עוד קיום חיים משותפים ומפרט את הסיבות לכך. בה בעת הוא גם מציע פתרון מהפכני: הפיכת ישראל לפדרציה, תוך חלוקתה לערי־מדינה אוטונומיות על בסיס הזהות הערכית של תושביהן — חילונית, דתית או חרדית. הפדרציה היא המתווה האפשרי היחיד להצלת מדינת ישראל מעצמה ומהמדרון שבו היא מתדרדרת זה כמה שנים, וביתר שאת מאז 2015.

מפתיע ככל שהדבר נשמע, היה זה דווקא בנימין נתניהו, בקדנציה השנייה שלו כראש ממשלה (2013-2009), שהציע חלוקה של עיר בישראל, בית שמש, לשתי ערים, חילונית וחרדית. הסיבה לכך היתה המתח הגואה בעיר, שהוביל לעימותים חריפים בין חרדים ודתיים שמרנים לבין חילונים על רקע רצונם של אנשי הקבוצה הראשונה להפוך את המרחב הציבורי בבית שמש לדתי יותר, לרבות הניסיון לכפות הפרדה בין גברים לנשים ברחובות העיר ובאוטובוסים. ההצדקה לחלוקת העיר, שהיתה נכונה אז ועומדת גם היום בבסיס רעיון הפדרציה, היא לא רק הזכות של חילונים לממש את דרך החיים החילונית, אלא גם הזכות של חרדים לקיים את אורח החיים החרדי.

שר הפנים באותה תקופה היה יו’ר ש’ס אלי ישי, שהתנגד לפיצול העיר. במהלך ריאיון לתחנת הרדיו החרדית ‘קול ברמה’ הוא הסביר בכנות רבה את עמדתו ואמר: ‘עיר חרדית תהיה בלי הכנסות. בלי מיסים. בלי תעשייה. זה לא נכון לעשות את זה’. רוצה לומר: קשה מאוד לקיים עיר חרדית בישראל ללא אוכלוסייה חילונית שתשלם את הארנונה. ישי ביקש להנציח את קיום החיים המשותפים בעיר, תוך המשך ליבוי הקיטוב והשנאה בין חילונים לחרדים, שמקורם בסבסוד מפעל הלמידה התורני של חרדים שאינם עובדים ובפערים תרבותיים הפוגעים באורח החיים החילוני.

המתיחות הגואה בבית שמש היא עדות נוספת, אחת מיני רבות, לטענה כי כור ההיתוך נכשל בניסיונו למזג את הקבוצות הרבות בישראל לתרבות דומיננטית אחת. בתקופת כהונתו של בנימין נתניהו כראש ממשלה, בעיקר בשנים 2021-2015, לובתה השנאה בין שני המחנות הפוליטיים, ימין ושמאל. בפרק הזמן הזה התערערו הערכים שנתפסו בטעות כמשותפים, או מוסכמים, על דעת כולם: הממלכתיות, הדמוקרטיה ואפילו הציונות. כמו תנועת העבודה ההיסטורית, גם הימין בראשות נתניהו דבק בסט ערכים מגובש משלו, ובדומה למחנה האחר ניסה ומנסה להשית על ישראל זהות אחידה: דתית ולאומנית יותר, תוך פגיעה בערכים החילוניים והדמוקרטיים שלה.

לפיכך, המאמץ לכונן לאום ישראלי אחד, המבוסס על ליבה ערכית־אזרחית דומיננטית, נכשל בעבר ונידון לכישלון גם כיום. ריבוי קבוצות היונקות את אמונותיהן והשקפותיהן ממקורות שונים, לפעמים מנוגדים, אינו מתכון ליצירת אומה מלוכדת, והמציאות העגומה מראה כי על רקע התמיכה הציבורית הגורפת בערך המדינה היהודית ובאתוס הביטחון, רק הסכסוך הישראלי־פלסטיני מאפשר את קיומו של רעיון האומה האחת (היהודית, אך לא הישראלית).

החברה הישראלית מחולקת לכמה שבטים, המייצגים תפיסות עולם קוטביות, ערכים סותרים ואורח חיים שונה ולעיתים מנוגד. אין ביניהם הסכמה על אידיאולוגיה משותפת, וגם לא על ערכי יסוד, והמתח המובנה ביניהם מעורר חילוקי דעות ועימותים בתוך החברה הישראלית ובין חברי חמש הקבוצות העיקריות הנידונות כאן: המיעוט הערבי, המזרחים המסורתיים, הדתיים־הלאומ(נ)יים, החרדים והחילונים. הציר שהספר נע סביבו הוא הציר החילוני־דתי, אבל הוא אינו מנותק מהקשרים רחבים יותר, ובהם התרבות, הזהות, המסורת, הפוליטיקה של כל שבט ויחסו לדמוקרטיה ולציונות.

השבט הראשון — הערבי — הוא גם השבט הנבדל ביותר; והסיבה לנבדלות הזאת היא בראש ובראשונה מרכזיות הדת היהודית בזהותה של המדינה. הדומיננטיות של הדת היהודית מעוררת דיון ובעיקר מחלוקות לגבי מעמדם של אזרחי ישראל הערבים, כאשר האופי האתנוקרטי של ישראל מושתת על שני יסודות איתנים: האחד הוא הזהות הדתית כקו מנחה מרכזי לתקצוב צורכי החברה, והאחר הוא מדיניות ממשלתית (הן מימין והן משמאל) המקדמת את האינטרסים של הרוב (היהודי), לעיתים במקום המיעוט (הלא יהודי) או על חשבונו. פירוש הדבר הוא שהדמוקרטיה כצורת משטר מאבדת ממשמעותה במציאות של אי־שוויון מבני על רקע אתני או דתי.

קבוצה אחרת היא של יוצאי ארצות האסלאם היהודים (מכונה כאן מזרחים), שרבים מחבריה מתייחסים בשלילה להשפעות חיצוניות זרות ורואים במסורת ובקהילה את המסמן התרבותי המגן עליהם מפניהן. המזרחים מייחסים חשיבות רבה לקיומם של גבולות שמחזקים את הזהות, את תחושת השייכות ואת הערך העצמי של חברי הקהילה שלהם. לכן מזרחים מסורתיים, המקיימים אורח חיים דתי, מתנגדים לשילובם של מהגרי עבודה ואזרחים ערבים בשכונות מגוריהם. ערכים כמו ליברליזם, פלורליזם, אינדיבידואליזם וקיום אורח חיים חילוני, המאפיינים את השמאל, זרים להם.

השבט השלישי הוא הדתי־לאומי. הזרם השמרני בציונות הדתית, הקרוי גם חרד’לי (חרדי־לאומי), נושא את הגן המסוכן ביותר בדנ’א של החברה הישראלית. המאפיין הבולט של החרד’לים הוא הרצון לתרגם למעשים את תחושת העליונות שיש להם על קבוצות אחרות, ויהיו אלה החילונים, או קבוצות אתניות ודתיות אחרות. וכך, שיכורי כוח מהישגיהם ומהכרת הממסד בהם, נציגיהם הבולטים מרבים לעורר ולהרבות משטמה כלפי ה’אחר’, היהודי והלא יהודי. חלק אחר בציונות הדתית, פתוח ו’ליברלי’ יותר, קידם מדיניות של הדתה לא פחות ולעיתים אף יותר מהזרם השמרני שלה.

הקבוצה הרביעית — זו של החרדים — קצת מתעתעת. במובנים רבים, החרדים ונציגיהם (הרבנים והפוליטיקאים) מערערים על המשילות המדינתית. הם נאמנים לפסקי ההלכה יותר מאשר לחוקי המדינה, מקיימים אוטונומיה חינוכית ונהנים מתרבות פנאי ואוכל נפרדת. התגובה שלהם להתמודדות של המדינה עם מגפת הקורונה, והמחדלים והאסונות במירון באפריל 2021 ובבית הכנסת בגבעת זאב במאי אותה שנה, האיצו את המגמות האלה. ואולם כדי לממש את האוטונומיה שלהם, נשענים החרדים על תקציבי מדינה המשמשים לטיפוח מערכת חינוך ללא פיקוח על תכניה, לניפוח מנגנון שירותי הדת והמשרות הנלוות להם ולהענקת קצבאות והנחות בדיור ובמיסוי.

הקבוצה החמישית והאחרונה היא זו של החילונים. על אף הביקורת שנמתחת עליה בחוגים דתיים ושמרניים, החילוניות היא אבן שואבת לרבים בישראל, ויעידו על כך רבים הבוחרים לצאת בשאלה. העגלה החילונית מלאה לא רק מדע, תרבות, אמנות, ספרות ופילוסופיה. היא רוויה גם באמונות ובערכים פוזיטיביים, מקומיים ואוניברסליים, כמו החתירה לאמת, לשוויון ולחופש. אלא שהערכים האלה מופרים לעיתים קרובות מדי במציאות הישראלית, משום שהשחקנים הפוליטיים שאמורים לייצגם ולקדמם נעלמים ונאלמים. על רקע האצת תהליך ההדתה והכפייה הדתית בישראל בעשור האחרון, תפיסת העולם החילונית וערכיה נדחקים לשוליים, בין השאר בשל היעדר ייצוג פוליטי.

חשוב לציין כי לא פעם הקווים המבדילים בין חברי הקבוצות מטושטשים ומבלבלים. למשל במקרה של מזרחי־חרדי לא ברור תמיד מה הוא יותר — מזרחי או חרדי. אדם יכול כמובן להשתייך לשתי הקבוצות הללו ולהחליט איזו זהות דומיננטית אצלו יותר, אבל אדם אינו יכול להיות בעת ובעונה אחת חילוני ודתי, וודאי שלא חילוני וחרדי, וזאת בגלל המאפיינים הייחודים של כל אחת מהזהויות הללו. היעדר החפיפה הזה יוצר את המתח הגבוה ביותר בין הקבוצות בחברה היהודית בישראל, וזהו גם ההסבר לבחירה בציר הערכי ולא האתני כגורם שמניע את הפיצול השבטי בישראל. מהטעם הזה גם ‘הימניות’, למשל, אינה סוג של שבט מתוחם, שכן תחת הקטגוריה הזאת יכולים להימצא יחדיו חילונים, מסורתיים, דתיים וחרדים (גם אם המשקל של הקבוצות האמוניות בתוכה גבוה יותר).

הספר ‘יציאת חירום’ ייחודי בשני מובנים: (1) הטענה המרכזית שלו היא שהשסע החילוני־דתי אינו מאפשר עוד קיום חיים משותפים במציאות הפוליטית הקיימת בישראל; (2) הפתרון המוצע בו — הפיכת ישראל לפדרציה, תוך חלוקתה לערי־מדינה או למחוזות אוטונומיים, על בסיס הזהות הערכית של תושביהם, חילונים מזה ודתיים או חרדים מזה — הוא המתכון היחיד להמשך קיומה של החברה הישראלית תחת לאומיות ‘רכה’ יותר ושלטון מרכזי אחד שיהיה ריכוזי פחות מזה הקיים היום.

מבחינה מבנית, הספר מורכב משלושה חלקים מרכזיים: החלק הראשון מציג ניתוח היסטורי של התפוררות החברה הישראלית והפגיעה בעקרונות הדמוקרטיה בה, תוך התמקדות באירועי השנים 2022-2015. החלק השני מציג ומנתח את השבטים המוזכרים לעיל על רקע השסעים ביניהם, ואילו החלק השלישי והאחרון של הספר מתמקד ברעיון הפדרציה כפתרון רדיקלי אך הכרחי לריפוי חוליי החברה הישראלית.

הבסיס לפתרון הוא ההכרה בעובדה שמדינת ישראל שסועה ומתפוררת מבפנים, ותמשיך להיות כזאת אם נמשיך לחלום על מדינה מאוחדת שכבר אינה קיימת עוד במציאות, וננסה לכפות על המציאות את האידיאל האוניטרי והממלכתי הזה. השסעים הפנימיים בתוך החברה הישראלית הם עובדה מוגמרת. הפערים הקיימים בין הקבוצות גדולים מדי. הניסיון לחיות יחד זה לצד זה בישות ריכוזית אחת גורם רק לאיבה ולסכסוכים ומאבקים בין הקבוצות השונות. האמונה ביכולת לאחד את השבטים נוחה לנו מבחינה מוסרית, אבל היא אינה מעשית ורק מסכלת את האפשרות להבראת החברה הישראלית. הפתרון חייב אפוא להיות חיזוק האוטונומיה של הקהילות השונות, ולא ניסיון מלאכותי להתעלם מקיומם של ההבדלים ביניהן. האוטונומיה הזאת, במסגרת משטר פדרטיבי, צריכה להיות לכל הפחות בתחומי החינוך והתרבות, כאשר כל מחוז אוטונומי יוכל להקצות את רוב כספי המיסים שנגבו בתחומו ליעדים שקבע הממשל המקומי בעוד רק חלק קטן מההכנסות ישמש לצרכים כלליים־מדינתיים כמו ביטחון פנים, הגנה מפני איומים חיצוניים ויחסים בינלאומיים.