החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

ימי הנטישה

מאת:
מאיטלקית: אלון אלטרס | הוצאה: , | 2007 | 212 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
זמינות:

58.00

רכשו ספר זה:

אלנה פרנטה מסעירה בשנים האחרונות את הספרות האיטלקית. "היא בין הסופרים האיטלקים החשובים של השנים האחרונות… הסופרת האיטלקית הגדולה ביותר מאז אלזה מורנטה", מעתיר עליה שבחים ה'קוֹריֶרֶה דֶלָה סֶרָה' – אף כי דומה שכתיבתה קרובה יותר לזו של נטליה גינצבורג, בַּמשפטים ובפרטים המצטברים; כלומר, אילו גינצבורג היתה כותבת במאה העשרים-ואחת, אולי היתה כותבת דומה.

פרנטה שומרת בקנאות על גבולות פרטיותה. למרות תהילתה, זהותה היא סוד (השם "אלנה פרנטה" הוא פסבדונים). וגם המרחב של כתיבתה הוא מרחב פרטי של בית נעול, קירות לוכדים, מרפסת, גן ציבורי צדדי, רחוב פרובינציאלי. ובמרחב הזה, בהעזה שאינה יודעת רַחֵם, היא יורדת אל הקרקעית האפלה ביותר של הנפש הנשית, ואוחזת בעורקיה הפיזיים, הגופניים.

'ימי הנטישה' (2002) הוא הרומאן השני של פרנטה. הרומאן המטלטל, שתרגומיו כבר ראו אור ב-14 ארצות, הדהים קהלי-קוראים באירופה ובאמריקה בתיאורים הלא-סנטימנטליים והלא-סלחניים של הנשיות, האימהות, הנישואים והבדידות. מיד עם הופעתו באיטליה העפיל הספר לראש רשימות רבי-המכר ושהה שם כמעט שנה.

באחר-צהריים של אפריל, מיד לאחר הארוחה, כשאולגה ובעלה מורידים את הכלים מהשולחן, ושני הילדים הקטנים רבים כרגיל בחדר האחר, והכלב חולם ורוטן ליד ההסקה – מודיע לה בעלה שהוא עוזב אותה, והוא סוגר מאחוריו בזהירות את דלת הבית ומותיר אותה מאובנת ליד הכיור.

דווקא נקודת ההתחלה הבנאלית והחבוטה הזאת תבליט מפרק לפרק את הכתיבה הנדירה של פרנטה. רבים כתבו על השנה שלאחר ההינטשות, על אשה ובן ובת וכלב שנשארים לבדם, על התדהמה והחשדות, על הפחדים ועל הפנטזיות – אך דומה שאיש עוד לא כתב על כך כמו פרנטה; איש עוד לא הפיק דרמה סוערת כזאת, שאינה מותירה לקוראים זמן לנשום, מאירועים "ביתיים" כה שכיחים לכאורה.

ימי הנטישה בספר אינם הינטשותה הסבילה של אשה שבעלה עזב אותה, אלא בעיקר הימים שבהם היא נוטשת את "עצמה" ומוצאת, בזעזוע, שאין היא אלא ריתוך הפכפך ולא-מתואם של חלקים. ההתפרקות הזאת צפויה – אך גילוייה הולכים מהפתעה להפתעה. ובעיקר מעוררת השתאות הבנייה ההדרגתית של שיווי-משקל חדש, חיים מעוּבּים שבריריים, הַלְחָמָה אחרת שאולי משום שהיא בלתי-נאיבית בעליל, היא מאפשרת שמחה ושלווה כלשהן.

מקט: 4-31-4017
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ביקורת על הספר
סקירה על הספר בבלוגיה
אלנה פרנטה מסעירה בשנים האחרונות את הספרות האיטלקית. "היא בין הסופרים האיטלקים החשובים של השנים האחרונות… הסופרת האיטלקית הגדולה ביותר […]

באחר-צהריים של אפריל, מיד לאחר הארוחה, הודיע לי בעלי שהוא רוצה לעזוב אותי. הוא עשה זאת כשהורדנו את הכלים מהשולחן, הילדים רבו כרגיל בחדר האחר, הכלב חלם ורטן ליד ההסקה. הוא אמר לי שהוא מבולבל, שעוברים עליו רגעים נוראים של עייפות, של חוסר-סיפוק, אולי של פחדנות. הוא דיבר ארוכות על חמש-עשרה השנים של נישואינו, על הילדים, והודה שאין לו שום תלונות, לא עליהם ולא עלי. הוא שמר על ארשת מאופקת כמו תמיד, חוץ מתנועה מוגזמת של יד ימין, כשהסביר לי בעווית ילדותית שקולות חרישיים, מין לִחשוּש, דוחפים אותו למקום אחר. אחר-כך לקח על עצמו את האשמה על כל מה שקרה, סגר מאחוריו בזהירות את דלת הבית, והותיר אותי מאובנת ליד הכיור.

 

הלילה עבר עלי בהרהורים, נוּגָה במיטה הזוגית הגדולה. ככל ששבתי ובחנתי את השלבים העכשוויים של היחסים שלנו, לא הצלחתי למצוא סימני משבר אמיתיים. הכרתי אותו היטב, ידעתי שהוא אדם בעל רגשות נינוחים, שהבית והטקסים המשפחתיים שלנו חיוניים לו. היינו מדברים על כל דבר, עדיין אהבנו להתחבק ולהתנשק, לפעמים ידע להיות כל-כך משעשע, שהיה מצחיק אותי עד דמעות. נראָה לי בלתי-אפשרי שבאמת ירצה לעזוב. ולאחר שנזכרתי שלא לקח אפילו אחד מכל הדברים היקרים לו, ואפילו שכח להיפרד לשלום מן הילדים, חשתי ודאות שזה לא שום דבר רציני. הוא עובר אחד מאותם רגעים שמספרים עליהם בספרים, כשדמות מגיבה בקיצוניות לא-צפויה על התסכולים הרגילים של החיים.

 

על-כל-פנים, זה כבר קרה לו בעבר: הזמן והמעשים שבו ועלו במוחי ככל שהתהפכתי במיטה. לפני שנים רבות, כשהיינו יחד רק שישה חודשים, הוא אמר לי, מיד לאחר נשיקה, שהוא מעדיף לא לראות אותי יותר. הייתי מאוהבת, וכששמעתי אותו כבו עורקי, עורי קפא. היה לי קר, הוא הלך, נותרתי ליד מעקה האבן מתחת לכנסיית סַנט אֶלמוֹ והבטתי בעיר הדֵהה, בים. אבל כעבור חמישה ימים הוא טילפן אלי במבוכה, הצטדק, אמר שנתקף פתאום רִיק של משמעות. הביטוי הזה הותיר בי רושם, שבתי וגילגלתי אותו ארוכות בראשי.

 

הוא חזר והשתמש בו זמן רב לאחר מכן, לפני מעט פחות מחמש שנים. ביקרנו אז לעתים קרובות עמיתה שלו מן הטכניון, ג’ינה, אשה אינטליגנטית ומשכילה, ממשפחה אמידה מאוד, שלא מכבר התאלמנה והיתה לה ילדה בת חמש-עשרה. חודשים אחדים קודם לכן עברנו לטורינו, והיא דאגה לנו לדירה יפה שהשקיפה אל הנהר. במבט ראשון העיר לא מצאה חן בעיני, היא נראתה לי מתכתית; אך עד מהרה גיליתי שממרפסת הבית יפה להביט על עונות השנה: בסתיו נראה הירוק של גן וָלֶנטינו מצהיב או מאדים ונקרע ברוח, והעלים נחפזו באוויר הערפילי, הסתחררו על פני הריקוע האפור של נהר הפּוֹ; באביב בא מן הנהר משב רענן ומנצנץ, שהפיח חיים בנְצָרים החדשים, בענפי העצים.

 

הסתגלתי במהירות, מה גם שהאֵם והבת טרחו מיד הרבה כדי להקל עלי, עזרו לי להכיר את הרחובות, ליוו אותי לחנויות הכי מהימנות. אך אלה היו אדיבויות עם מִשקע דו-משמעי. לא היה שום ספק, לדעתי, שג’ינה התאהבה במריו, התחנחנה יותר מדי, ולפעמים אפילו קינטרתי אותו במפורש ואמרתי לו: טילפנה ארוסתך. הוא התגונן בשביעות-רצון מסוימת, צחקנו על כך יחד, אך בינתיים הפכו היחסים עם האשה הזאת הדוקים יותר ויותר, לא עבר יום שלא טילפנה, פעם ביקשה שילך איתה לאיזה מקום, פעם היה התירוץ בּתהּ קרלה שלא הצליחה לפתור תרגיל בכימיה, ופעם חיפשה ספר שאזל מן השוק.

 

מצד אחר ידעה ג’ינה לנהוג בנדיבות חסרת-פניות, הופיעה תמיד ובידיה מתנות בשבילי ובשביל הילדים, השאילה לי את המכונית שלה, נתנה לנו לעתים קרובות את המפתחות לְבית שהיה לה ליד קֶרַסְקוֹ, כדי שנבלה שם את סוף-השבוע. הסכמנו ברצון, השהות שם היתה נעימה, אף שתמיד היה חשש שהאם והבת יגיעו פתאום ויפרעו את שִׁגרת המשפחה שלנו. אבל על רוב טובות יש להשיב בטובות אחרות, והחסדים הפכו לשלשלת שכבלה אותנו. מריו תפס אט-אט את תפקיד האפוטרופוס של הנערה הצעירה, היה הולך לדבר עם כל המורים שלה כאילו הוא ממלא-המקום של האב המת, ובשלב מסוים, אף שהיה עמוס עבודה, חש שהוא גם חייב לתת לה שיעורים בכימיה. מה לעשות? זמן-מה ניסיתי להשגיח על האלמנה, אהבתי פחות ופחות את האופן שבו אחזה בבעלי תחת זרועו, או דיברה באוזנו וצחקה. ואז יום אחד התבהר לי הכל. מדלת המטבח ראיתי שקרלה הקטנה, הנפרדת ממריו במסדרון לאחר אחד מאותם שיעורים פרטיים שלה, במקום לנשק לו על לחיו, נושקת על פיו. פתאום הבנתי שלא האם צריכה להדאיג אותי, אלא הבת. הנערה, אולי אפילו מבלי דעת, בחנה על בעלי, מי יודע ממתי, את העוצמה של קימורי גופה, של עיניה חסרות-המנוח; והוא הביט בה כמו שמביטים מאזור הצל על קיר לבן שהשמש מכה בו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ימי הנטישה”