החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הפונקציה השביעית של השפה

מאת:
מצרפתית: ארז וולק | הוצאה: | 2018-05 |
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

משאית כביסה דורסת את רולאן בארת — חוקר תרבות דגול — ברחוב בפריז בחודש פברואר 1980. בארת יצא זה עתה מארוחת צוהריים עם פרנסואה מיטראן. כעבור זמן לא רב בארת מת. ההיסטוריה אומרת לנו שמותו היה תאונה.

אך מה אם הייתה זו התנקשות? מה אם בארת נשא עליו מסמך בעל חשיבות חסרת תקדים, חובקת עולם? מסמך שבו מוסברת הפונקציה השביעית של השפה — רעיון כה עוצמתי, עד שהוא מעניק לכל השולט בו את היכולת לשכנע כל אדם, בכל מצב, לעשות כל דבר שהוא?

מפקח המשטרה ז׳אק באיאר ועוזרו בעל כורחו סימון הרצוג יוצאים למרדף שלוקח אותם משדירות הכוח לחדרי סאונה אפלוליים ולפגישות ליליות. הם חושפים קשר עולמי שמעורבים בו הנשיא, בולגרים רצחניים ומועדון דיונים בינלאומי חשאי.

לורן בינה, יליד פריז 1972, הוא מרצה לספרות וסופר.

ספרו הקודם — HHhH, למוח של הימלר קוראים היידריך — המגולל את הסיפור האמיתי של "מבצע אנתרופואיד", והוא מחשבה על הסיפורת ועל בעיית הביטוי של  האמת ההיסטורית — זכה לשלל תשבחות ופרסים, בהם פרס גונקור — הפרס הספרותי החשוב בצרפת (ראה אור בעברית בהוצאת כנרת, זמורה ביתן).

מקט: 15100902
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


חלק ראשון

פריז

1

החיים הם לא רומן. כך לפחות הייתם רוצים להאמין. רולאן בארת צועד במעלה רחוב בְּיֵבְר. גדול מבקרי הספרות במאה העשרים חש מצוקה קיצונית ומוצדקת לחלוטין. אמו, שאיתה נהג לנהל שיחות פרוסטיאניות עד מאוד, מתה. והקורס ‘מלאכת הרומן’ שלימד בקולֵז׳ דה פְראנְס נגמר בכישלון שהוא אינו מצליח להסתיר מפני עצמו: כל השנה הוא דיבר עם הסטודנטים על שירי הייקו יפניים, על צילום, על מסַמֵן ומסוּמָן, על שעשועים בסגנון פסקל, על מלצרים בבתי קפה, על חלוקים ועל מושבים באולם — על כל דבר שאינו הרומן. וזה נמשך כבר שלוש שנים. הוא בוודאי מודע לכך שכל הקורס הוא רק תמרוּן שמאפשר לו לדחות את הרגע שייגש לעבודה ממשית, כלומר כזו שעושה צדק לַסופר בעל הרגישות הנדירה שנם בתוכו ואשר, לדעת הכול, התחיל להנץ בספרו שיח אהבה, שכבר נעשה לתנ״ך של בני פחות מעשרים וחמש. מסנט־בֵּב למרסל פְּרוּסְט, ממבקר ליוצר: עת לבקוע מהגולם ולתפוס את מקומו הראוי בפנתיאון הסופרים. מתה אמא: מאז דרגת האפס של הכתיבה, הפור נפל. באה השעה.

לגבי פוליטיקה — כן, עוד נראה. אי־אפשר לומר שהוא חזר מסין מאואיסט גדול. חוץ מזה, זה לא מה שמצופה ממנו.

שאטובריאן, לָה רוֹשְפוּקוֹ, ברטולט בְּרֵכְט, ז׳אן ראסין, אלן רוֹבּ־גְרייֶה, ז׳יל מישלֶה, אמא. אהבת ילד.

מעניין אם כבר אז היתה חנות ‘וְיֶה קַמְפֵּר’ בכל פינה באזור ההוא.

בעוד רבע שעה הוא לא יהיה בחיים.

אין לי ספק שהאוכל היה טוב שם, בבית ברחוב בְּלאן־מַנְטוֹ. אני מתאר לעצמי שאנשים כאלה יודעים לאכול. במיתולוגיות, רולאן בארת פיענח את צופן המיתוסים בני זמננו שהבורגנות כוננה לתפארת עצמה, והספר הזה הוא שהביא לו את הפרסום האמיתי; בקיצור, במובן מסוים הבורגנות עשתה לו את הונו. אבל זו היתה זעיר־בורגנות. הבורגנות השולטת, שמעמידה את עצמה לשירות העם, היא מקרה מיוחד במינו, שראוי לניתוח; הוא יצטרך לכתוב מאמר. הערב? למה לא מיד? בעצם לא, לפני כן עליו לסדר את השקפים.

רולאן בארת מחיש את צעדו ואינו קולט דבר מהסובב אותו — דווקא הוא, המתבונן מלידה, דווקא הוא שמקצועו מושתת על תצפית וניתוח, הוא שהעביר את כל חייו בבילוש בין סימנים. הוא אינו רואה באמת את העצים, את המדרכות, את חלונות הראווה, את המכוניות שבשדרת סן ז׳רמן; את כל אלה הוא מכיר בעל־פה. הוא כבר לא ביפן. הוא לא מרגיש את נשיכת הקור. הוא בקושי שומע את רעשי הרחוב. קצת כמו אלגוריית המערה במהופך: עולם הרעיונות שהוא ספון בו ממסך את העולם שחושיו קולטים. מסביבו הוא רואה רק צללים.

הסיבות שמניתי לעיל כהסבר למצב רוחו הטרוד של רולאן בארת מתועדות היטב, אבל ברצוני לספר לכם מה באמת קרה. מחשבותיו אמנם נודדות ביום הזה, אבל זה לא רק בגלל מות אמו, לא בגלל חוסר היכולת שלו לכתוב רומן ואף לא בגלל העניין ההולך ונמוג — לבלי שוב, לדעתו — בבחורים. אינני אומר שהוא לא חושב על כל אלה; אין לי כל ספק לגבי טבע הנירוזות הכפייתיות שלו. אבל היום יש משהו אחר. עובר אורח חד־הבחנה היה יודע לזהות במבטו המפוזר של האיש השקוע במחשבות מצב נפשי שרולאן בארת חשב שלא יחווה עוד לעולם: התרגשות. יש משהו מעבר לאמו, לבחורים ולרומן הרפאים שלו. ישנה גם התשוקה לידע, ויחד איתה שבה וניעורה גם השאיפה הגאה לחולל מהפכה בתודעה האנושית, ואולי לשנות את העולם. האם כשבארת חוצה את רחוב דֵז אֵקוֹל הוא מרגיש כמו איינשטיין ההוגה את התיאוריה שלו? אולי, אבל מה שבטוח — הוא לא קשוב לסביבתו. כמה עשרות מטרים לפני שהוא מגיע למשרדו, משאית דורסת אותו. גופו מפיק את הצליל העמום, האופייני, המחריד, של בשר מתנגש במתכת ומתגלגל על הכביש כמו בובת סמרטוטים. עוברי האורח נבהלים. ב־25 בפברואר 1980 אחרי הצהריים, אין להם כל יכולת לדעת מה קרה זה עתה מול עיניהם, ולא בכדי: עד עצם היום הזה הציבור אינו יודע זאת.

2

סֶמְיוֹלוֹגְיָה היא דבר מוזר מאוד. פֶרְדִינָן דֶה סוֹסִיר, אבי הבלשנות, היה הראשון שניבא אותה. בספרו קורס בבלשנות כללית הוא הציע ‘לדמיין מדע שיחקור את חיי הסימנים בחיק החיים החברתיים’. לא פחות ולא יותר. והוא הוסיף מעין מתווה למי שיבקש לנסות את כוחו במשימה: ‘מדע כזה ישתייך לתחום הפסיכולוגיה החברתית, ועל כן לפסיכולוגיה הכללית; נקרא לו ‘סמיולוגיה’ (מהמילה היוונית סֵמֵיוֹן, ‘סימן’). הסמיולוגיה תלמֵד אותנו ממה בנויים הסימנים ומה החוקים שמושלים בהם. המדע הזה עדיין אינו קיים, ולכן אין לדעת מה יהיה טיבו; אבל יש לו זכות קיום, מקומו סומן מראש. הבלשנות אינה אלא חלק מהמדע הכללי הזה. החוקים שתגלה הסמיולוגיה יחולו על הבלשנות, וכך יצרפו אותה לשדה מוגדר היטב בסך המעשים האנושיים.’ כמה הייתי רוצה שהשחקן פַבְּרִיס לוּקִינִי יקרא את הקטע הזה באוזנינו, בהטעמה היפה כל כך שלו, כדי שהעולם כולו יוכל להתענג על המילים האלה במלוא יופיין, גם אם לא יבין אותן. החוש המבריק הזה, הכמעט בלתי נתפס עבור בני זמנו (סוסיר לימד את הקורס שלו ב־1906), לא איבד דבר במאה שנים, לא מכוחו ולא מעמימותו. סמיולוגים רבים ניסו מאז לספק הגדרות ברורות יותר ובה בעת מפורטות יותר, אך הם סתרו זה את זה (לפעמים בלי שהם עצמם הבחינו בסתירה), בילבלו את היוצרות והצליחו בסופו של דבר רק למנות (וגם זה בקושי) עוד קומץ מערכות סימנים חוץ־לשוניים: חוקי התנועה, החוק הימי הבינלאומי, מספרי אוטובוסים ומספרי חדרי מלון נוספו לרשימה שבה הדרגות הצבאיות, אלפבית שפת הסימנים… וזהו זה, בערך.

יבול דל־משהו לאור השאיפה הראשונית.

מנקודת המבט הזו, לא זו בלבד שהסמיולוגיה לא הרחיבה את תחום עיסוקה של הבלשנות, נראה שהיא אף הצטמצמה לחקר מערכות קדם־לשוניות גסות, שמורכבותן פחותה בהרבה מזו של כל שפה, ועל כן הן מוגבלות הרבה יותר משפות.

אבל האמת היא שלא.

לא צירוף מקרים הוא שאוּמְבֶּרטוֹ אֵקוֹ, הגאון מבולוניה, מאחרוני הסמיולוגים החיים במועד כתיבת שורות אלה, מרבה כל כך להתייחס להמצאות ששינו את פני האנושות: הגלגל, הכף, הספר… אקו מתאר את אלה ככלים מושלמים, שלא ייתכנו יעילים מהם. ואכן, לפי כל העדויות נדמה שהסמיולוגיה היא למעשה אחת ההמצאות הראשיות של ההיסטוריה האנושית ואחד הכלים החזקים ביותר שיצר האדם אי־פעם, אבל בדיוק כמו בגילוי האש או הכוח הגרעיני, נדרש זמן ללמוד לְמה זה טוב ואיך משתמשים בזה.

3

למען האמת הוא לא מת כעבור רבע שעה. רולאן בארת מוטל בלי נוע בתעלת הניקוז, אבל גופו מפיק חרחור שורקני, ובזמן שנפשו שוקעת במצולות חוסר ההכרה, קרוב לוודאי במערבולת של שירי הייקו, שורות ממחזות ראסין ואמרות שפר של פסקל, הוא שומע — אפשר שזה הדבר האחרון שישמע, הוא אומר לעצמו (הוא לבטח אומר לעצמו) — צעקות מבוהלות: ‘הוא זרררק את עצמו מתחת לגלגלים שלי! הוא זרררק את עצמו מתחת לגלגלים שלי!’ איזה מבטא זה? עוברי האורח כבר התאוששו מההלם, התגודדו סביבו, רכנו מעל לגופה לעתיד, ועכשיו הם מתדיינים, מנתחים, מעריכים:

‘צריך להזעיק עזרה!’

‘אין טעם, הלך עליו.’

‘הוא זררק את עצמו מתחת לגלגלים שלי, אתם עדים!’

‘מעך לו את הצורה.’

‘מסכן…’

‘צריך למצוא תא טלפון. למי יש כסף קטן?’

‘לא הספקתי לעצוררר!’

‘אל תיגעו בו, צריך לחכות לחובשים.’

‘פנו דרך! אני רופא.’

‘אל תהפוך אותו!’

‘אני רופא. הוא עדיין בחיים.’

‘צריך להודיע למשפחה.’

‘מסכן…’

‘אני מכיר אותו!’

‘מה זה, התאבדות?’

‘צריך לדעת מה סוג הדם שלו.’

‘הוא לקוח שלי. כל בוקר הוא שותה אצלי כוסית.’

‘הוא כבר לא יבוא יותר…’

‘הוא שיכור?’

‘יש לו ריח של אלכוהול.’

‘כוסית יין לבן על הבר, כל בוקר, כבר שנים.’

‘זה לא אומר לנו מה סוג הדם שלו…’

‘הוא חצה את הרררחוב בלי להסתכל!’

‘הנהג צריך לשלוט ברכב בכל עת, זה החוק פה.’

‘אל תדאג, חבר, הכול יסתדר אם יש לך ביטוח טוב.’

‘אבל יכניסו לו בתעריפים.’

‘אל תיגע בו!’

‘אני רופא!’

‘גם אני.’

‘אז תטפל בו. אני אלך להזעיק עזרה.’

‘יש לי סחורררה להעביררר…’

רוב שפות העולם משתמשות בעיצור המכתשי הרוטט המכונה ‘רי״ש מתגלגלת’, בשונה מהצרפתית שאימצה את ההגייה הענבלית החוככת לפני כשלוש מאות שנים. גם הגרמנים והאנגלים אינם מגלגלים את הרי״שים. זה לא מבטא איטלקי ולא ספרדי. אולי פורטוגלי? באמת ההגייה קצת גרונית, אבל חיתוך הדיבור של האיש לא מאונפף דיו ולא מתנגן דיו; למען האמת הוא די חדגוני, עד כדי כך שקשה לזהות את החרדה בקול.

אולי רוסי.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הפונקציה השביעית של השפה”