החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

יהודה

מאת:
הוצאה: | 2009 | 255 עמ'
זמינות:

12.00

רכשו ספר זה:

בשלהי ימי בית שני, מוזעקת המחלקה השלישית מהלגיון ה-12 שבסוריה לעזרת טיטוס. בדרכה לירושלים היא חולפת ב'סבא' כפר זנוח וקטן הנטוע למרגלות הר הגעש שבגולן. הפרשים פוגעים בתושבים האומללים, מעלים באש את הבקתות העלובות ולוקחים בשבי ילד בשם יהודה, אשר בעקבותיו יוצא אביו למסע מפותל וארוך בארץ חרבה ומדממת, מסע שסופו בירושלים הנצורה.

על פי המדרשים ודברי חז"ל הקדושים טווה יוסף כהן עלילה עוצרת נשמה, הוא יוצר חזיון סוחף ופורט על הנימים העמוקים ביותר של הנפש, מהם עולה מנגינה, מנגינת הלב השבור.

'יהודה' הוא ספר שקשה להישאר אדישים לעומתו, על אמונה והקרבה, חלום סוער והתפכחות איומה.

'יהודה' הוא שיר וקינה, קינה על העיר החרבה, שיר על המקדש והמזבח.

'יהודה' הוא בעצם זיכרון, זיכרון על עולם שהיה ואיננו עוד.

זהו ספרו השלישי של יוסף כהן, ספריו הקודמים 'אלף דמעות' ו'שלבים' הפכו לרבי מכר מיד עם צאתם לאור.

מקט: 1-1300-1
מסת"ב: 978-1-63102-342-2
ביקורת על הספר
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרולוג

עגלה צרה שנמשכה על ידי שור עיקש והונהגה על ידי קבצן מכוסה נגעים חסמה את השביל הצפוף, לצד אבן המיל שהתנשאה לגובה של אדם בוגר וסימנה מרחק אלפיים צעדים מהאבן הקודמת. בסמוך לה ניצבה אבן גיר נוספת בה היה כתוב בצבע אדום תוארי הקיסר בעת הקמת הדרך ומי סלל אותה.

'נירון קלאודיוס קיסר, בנו של גנאיוס דומיטיוס, בעל הסמכות הטריבונית, אימפרטור בשלישית, אבי המולדת, קונסול בתשיעית. הוקם על ידי קווינטוס רופוס קליאון, טריבון ופרופקטור של העם הרומאי, המייל המאתיים'.

הקבצן הביט בכתובת בבוז והמתין, לא זמן רב, שכן מרחוק נשמע שאון עגלות מתגלגל על השביל המרוצף באבני בזלת שחורות, לאחר מכן הוא הבחין בשלושה רוכבים מתקדמים לעברו.

"בשם הקיסר נירון ירום הודו", הכריז הרוכב הראשון, "ובשם המלך אגריפס השני, אני פוקד עליך לסור מן הדרך".

כדי לחזק את פקודתו, הוא סימן בעיניו לשני החיילים הצעירים שניצבו מאחוריו, השניים שלפו חרבות והתמקמו מאחורי גבו.

הקבצן לא השיב, הוא הביט בהם בשחצנות וירק על הארץ.

הרוכב, קצין מחייליו של המלך אגריפס השני, התקרב יותר. זאת הייתה הנקודה המסוכנת ביותר במסע, היער הסבוך היה קרוב לשביל המעבר והרוכב רק רצה לחלוף על פני הדרך במהירות ומבלי תקריות מיוחדות. שלושה פרשים רומאים, שנשלחו לסייע בתגבור האבטחה של השיירה הגיחו מאחור ושיבשו את רצונותיו.

"מה קורה?" הם שאלו בשפת הרומאים את הקצין האחראי על המשלחת ולא היו זקוקים לתשובה שכן הבחינו מיד בעגלה שהייתה שרועה לאורך הנתיב וחסמה את הדרך. חרבותיהם נשלפו ללא היסוס והם ניגשו קדימה, קפואים וחדים, במטרה לאפשר לעגלות שהתקרבו מאחור לעבור.

"הבעיה אתכם היהודים", הסביר הפרש לאחראי המשלחת בזלזול מופגן בעודו מתקרב לקבצן, "שאתם יותר מידי חושבים, ויותר מידי מדברים, לכן אתם תמיד מפסידים".

"לא חפצתי לשפוך דם לחינם", התעלם האחראי מהטון המזלזל של הרומאי, "גם לעלוב הזה ממתין ילד קטן בבית".

"אז שימשיך לחכות", צחק הפרש וסגר על הקבצן. שאון העגלות שהשתרכו על הדרך הרומאית נשמע ברור יותר.

אלא שהקבצן שעד עתה ישב במסכנות בתוך העגלה ואחז באיצוליה, התרומם בחדות. הוא הביט ברוכבים האחרים והתעלם מהרומאים: "בוגדים ארורים", קרא בשפה העברית העתיקה, "תחת להילחם עם אחיכם, אתם נלחמים עם הרוע בהתגלמותו".

"שתוק, יצור מטונף", ירק לעברו הרומאי שלא הבין את דבריו, "על האדמה הזאת ידברו רק לטינית", הוא ניסה לנעוץ את חרבו בגוף שמולו. כשחרב חדה שנשלפה על ידי הקבצן ממקום מסתור חדרה את מגן הלב של הרומאי שהופתע והתמוטט, יורק דם.

זה היה האות.

מטר חיצים החשיך את השמים והותיר את הרוכבים מתגוללים על הארץ יחד עם סוסיהם. הקבצן שהספיק להסתתר תחת לכיסוי העור הפרוש שבעגלה, קפץ על האדמה בהפוגה הראשונה ונמלט בחזרה אל היער, מתוכו התגשמו עשרות יהודים פראיים ומגודלי זקנים, הם שטפו את הדרך בזעקות קרב, לא מותירים סיכוי לשיירה שניצבה בבדידותה.

מספר דקות לאחר מכן נותרו ההרוגים מתגוללים על הארץ ורק מטען הזהב שהיה מיועד לאגריפס השני, כדי לשלם שכר שנתי לחייליו, הובל בנתיב שונה וסבוך.

איש לא הבחין בבחור שצפה על הפשיטה מבעד לעצים, הרחק. הוא היה נמוך קומה והשתייך לעדת הצדוקים. הבחור חייך לעצמו וציין, שהכל עובד כפי התכנון, באופן מושלם למדי, לשם שינוי.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “יהודה”