ים הזיכרונות

2014, אדינבורו

‘ברוכים הבאים לבית הדיור המוגן דראמביג’. המילים על השלט סותרות את עמידתי בגשם זלעפות, בצד הלא נכון של דלת הזכוכית, משתופפת מעט כדי להצמיד את אוזני עד כמה שאפשר לאינטרקום, בתקווה שמישהו שמע אותי לוחצת על הלחצן ויגיב. אני מתקרבת עוד קצת, מנסה להיצמד אל הקיר מתחת לגגון המרזב הצר המטפטף אפילו עוד יותר מים על גבי. הרוח תולשת צברי עלים מצהיבים מעצי הדולב המקיפים את בניין האבן האפור ומטיחה אותם בחלונות, אליהם הם נדבקים לרגע לפני שהם נשטפים, עם יובלי טיפות הגשם, אל החצץ. אני מציצה בשעוני, קצרת רוח, מוחי כבר טרוד במתרחש בבית — האם דן יתמודד? האם יזכור את התרופות של פין? — אז אני לוחצת שוב על הלחצן, הפעם הלחיצה ארוכה ותקיפה יותר.

״סליחה שנאלצת לחכות. תוכלי בבקשה לחתום כאן?״ פקידת הקבלה מושיטה לי לוח ועט. אני פושטת מעליי את מעילי ספוג המים, כדי ששרוולו לא יטפטף על המשטח הממורק של שולחנה. ״האם ביקרת אצלנו בעבר?״

אני מנידה בראשי לשלילה, כותבת את שמי ואת התאריך. בטור שבראשו כתוב ״מבקרת״ אני מציינת את שמה של סבתי, ‘גברת א. דלרימפל’.

היא הופכת את הדף כדי לקרוא מה כתבתי. ״אהה, באת לבקר את אלה? נחמד. היא משתלבת יפה, ובנה מבקר אותה בקביעות, אבל יהיה נחמד בשבילה אם יהיו לה עוד אורחים.״

אשמה גורמת לי להתקפד מעט. אני רוצה לומר לה שלא יכולתי להגיע קודם לכן — אני עובדת במשרה מלאה כמורה, את יודעת, לבן שלי יש בעיות, ולא קל לי למצוא את הזמן… אבל אני בולעת את התירוצים, מותחת את שפתיי בחיוך מנומס, ומעבירה את אצבעותיי בקווצות שערי הפרוע שכבר מתחיל להתקרזל באוויר הלח והחמים של בית הדיור המוגן.

הייתה זו שיחת הטלפון שקיבלתי מדודי, רובי, שהובילה לביקור. ״היא תשמח לראות אותך, קנדרה, אם תמצאי זמן לזה. היא רוצה לבקש ממך משהו. אבל אני חייב להזהיר אותך, היא לא חזקה במיוחד בימים אלו. את תבחיני בשינוי שחל בה מאז שראית אותה לאחרונה בבית. היא הרבה פחות מרוכזת עכשיו.״ נימת קולו הייתה עדינה, אף שהיה בה רמז לתקיפות, שהגבירה את תחושת האשמה שלי על שלא ביקרתי אותה לפני כן. אבל אימי אינה קרובה לסבתא אלה — בגלל איזה סכסוך מסובך ומושתק בין אם לבת — ולכן לא היינו כל כך בקשר כשבגרתי. זה הופך את הביקור להרבה יותר מורכב. ספק אם אספר לאימא שביקרתי היום בדיור המוגן. זה עלול להישמע כבגידה, גם אם אני לא יודעת בדיוק למה. אני יודעת שאם אזכיר את זה כבדרך אגב, ולא משנה עד כמה אגבי יהיה האזכור, בצד השני של הטלפון תהיה משיכת אף מיידית ולאחריה שינוי לאלתר בנושא השיחה.

״קומה שנייה, לכי ישר עד הסוף. היא בדלת האחרונה מצד שמאל.״ פקידת הקבלה מכוונת אותי בחיוך מקצועי.

ריח סמיך ומעיק של כרוב מבושל מחלחל מתחת לדלתות חדר האוכל ומתערבב בניחוחות מטהר האוויר וחומרי החיטוי. צעדיי נבלעים בשטיח הכחול העבה. אני מחליטה שהמעלית תהיה קלאוסטרופובית עוד יותר ועולה במדרגות, תזכורת שעליי להיות אסירת תודה, לפתע, על היכולת להשתמש ברגליי. כשאני מטפסת לקומה השנייה, אני כבר מזיעה והקרקפת שלי מעקצצת מחום גופי. אני מרחיקה מעורי את הצווארון הגבוה של סוודר הצמר שלי, מקווה שכך אצליח להצטנן מעט, מנסה לנשום. איך סבתי מצליחה להסתגל לחיים באווירה מחניקה של המוסד הזה, אני תוהה, לא משנה עד כמה הוא נקי וחמים? האם אנשי הצוות אדיבים? האם היא מטופלת היטב? האם חסרה לה העצמאות שהייתה מנת חלקה בביתה הנעים במורנינגסייד, האם חסרים לה החללים הגדולים והתקרות הגבוהות, החדרים המלאים בחפצים שנאספו במהלך חיים שלמים? או שמא כל אלה כבר אינם חשובים לה? האם שכחה אותם, כפי שהיא שוכחת כל כך הרבה בימים אלו? דומה שמוחה נפטר מזיכרונות בדיוק כפי שהשליכה רבים מחפציה, מצמצם את קיומה לדברים החיוניים ביותר. ממזער לא רק את מקום הלינה שלה, אלא גם את חייה, את כל ישותה, ככל שימיה מתקרבים לקיצם.

על הדלת האחרונה מצד שמאל יש שלט עם המספר שתים־עשרה, תחתיו מסגרת מתכתית קטנה ובה כרטיס שם: ‘אלה דאלרימפל’, כתוב בכתב יד מעוגל ומסודר. כתב יד של אדם צעיר, לא כתב ידה הנטוי והאלגנטי, המתעגל ורוטט בימים אלו על כרטיסי הברכה שהיא שולחת בחג המולד.

קול טלוויזיה בעוצמת שמע מוגברת, עולה מהחדר בצד השני של המסדרון. אך כשאני משתהה רגע מחוץ לדלתה של סבתא אלה, רק דממה עולה מצידה השני. אני מקישה בעדינות. אולי היא ישנה. אוכל להשאיר פתק, לעזוב בלי להפריע לה, לחזור הביתה בזמן לוודא שפין בסדר, להתחיל בהכנת ארוחת הערב ולהמשיך בבדיקת עבודות שהבאתי איתי הביתה; שלושים ואחד מאמרים בנושא ‘מי אשם בטרגדיה המתחוללת במקבת?’ אני חוששת שיתברר שחלק מהעבודות האלה הן טרגדיות בפני עצמן.

הדחף להסתובב ולעזוב גדול. אחרי הכול, עכשיו אוכל, בכל הכנות, לומר שניסיתי לבקר, ומצפוני יהיה נקי. במקביל, איני יכולה שלא לשים לב לרתיעתי מהחזרה הביתה. בימים אלו, נדמה שאני מרגישה ככה תמיד, יודעת שכשאיכנס הביתה אחשוש לפגוש בעיניו של דן, לראות בהן שביב תבוסה שנמצא שם כל הזמן עכשיו, מלווה בתחושת אשמה שהוא לא מצליח להסתיר כשהוא רואה אותי נכנסת, עייפה, מיום עבודה נוסף. שנינו ננסה להעמיד פנים שהכול טוב. הוא ינסה להיות גיבור, להיות חיובי בנוגע למועמדות האחרונה שהגיש, ואני אנסה להיות קלילה וזורמת בנוגע ליום שלי, להעלות חיוך על פניי, לספר איזה סיפור מצחיק על משהו שאמר אחד הילדים בבית הספר. אבל שנינו נדע. על אף שאנחנו מנסים להגן זה על זה, אנחנו מאוד מודאגים מהמצב הכלכלי השוטף, ואף יותר מהעתיד. מה צופן העתיד לבן הנהדר והבלתי נגיש שלנו? פין היה תינוק קשה מההתחלה, והרופאים ייחסו את הרפיון, שהתחלף בהתקפים נוראיים ומפחידים של זעם, לגזים או לצמיחת שיניים או לאיזה ‘וירוס’ עלום ולא מוגדר. ואז, כאשר מלאו לו שנתיים התחוור להם שבעצם מדובר ב’עיכוב התפתחותי משמעותי’ והתחילו לשלוח אותנו למומחים שאבחנו לבסוף שמדובר באוטיזם. כל יום מאז הוא מאבק מתיש, בין אם אנחנו מנסים לעזור לפין להתמודד עם הכעס והאימה שלו, ובין אם אנחנו נאבקים ברשויות ומנסים לזכות בסיוע נוסף בשבילו. ואף שדן ואני מלבישים את הדברים בהילה חיובית במהלך היום, תמיד תתגלע בינינו אותה תהום נוראית דווקא בלילה, כאשר שנינו שוכבים במיטה, מרוחקים קילומטרים זה מזה. אז נדמה כאילו אנחנו טובעים כל אחד בים הדאגות, לא מסוגלים להושיט יד ולמשוך זה את זה לחוף מבטחים. אנחנו נסחפים הרחק יותר ויותר זה מזה, לא מסוגלים עוד למצוא כוחות להילחם בזרמים התחתיים המושכים אותנו אל המצולות.

אחות יוצאת מהחדר ממול, נושאת בידה משהו מכוסה במגבת. היא שולחת אליי חיוך נמרץ וענייני, ואני מסתובבת חזרה לדלתה של אלה ודופקת עליה שוב, הפעם קצת יותר בתקיפות. קולה הרך של סבתי, סדוק ושחוק כמו תקליטיה הישנים, המסתובבים במהירות של שבעים ושמונה סיבובים לדקה, מזמין אותי במילה ״יבוא.״

״זו אני, סבתא, קנדרה. באתי לראות מה שלומך.״ קולי נשמע מזויף באוזניי, יש בו עליצות מוגזמת של מצפוני, שאינו נקי.

אני לא יודעת אם היא תזהה אותי. פעם באתי לבקר אותה בבית והיא קראה לי רונה, ופניה חרושי הקמטים הפציעו בחיוך זוהר של עונג והקלה, כשחשבה שבתה חזרה סוף־סוף לבקרה. ״אני לא רונה, אני קנדרה. בתה של רונה, זוכרת? אימא תבוא לבקר אותך יום אחד, אני בטוחה בזה.״ והגיע הזמן שהיא תעשה את זה, לפני שיהיה מאוחר מדי, חשבתי לעצמי ולא הוספתי. היא לא חזרה לאדינבורו במשך שנים, מסרבת לבקר את אימה, משאירה הכול לדוד רובי, אפילו את המעבר לדיור המוגן, את פינוי הבית ואת העמדתו למכירה.

אבל אני יכולה לראות שהיום הוא יום טוב. עיניה של סבתא בוהקות, מוחה חד.

״קנדרה, יקירה, איזה יופי. תיכנסי ותשבי. אבל את ספוגה לגמרי! בואי, תתלי את המעיל שלך ליד הרדיאטור כדי שיתייבש קצת. איזה יום נורא יש בחוץ.״

אני מחבקת אותה ומבחינה עד כמה היא שברירית, עד כמה עדין עור לחייה אל מול עורי.

אני גוררת כיסא קרוב יותר לשלה ובוחנת את החדר. רובי ואשתו ג׳ני עשו עבודה טובה, כשסידרו את מעט החפצים שניתן היה להביא מהבית, והפכו את החדר, על קירות המגנוליה הסתמיים והשטיח בצבע בז׳ שהיו בו, למשהו קצת יותר אישי ומנחם.

הציורים של אלה מהבית נתלו, והאהוב עליי ביותר — ציור החוף וסירת המפרש —תלוי על הקיר ממול, שם היא יכולה לראותו ממיטתה. על הרצפה נפרשו שני שטיחים ישנים, צבעיהם עדיין נותרו בעינם על אף היותם בלויים מעט פה ושם, שחוקים מאלפי צעדים שעברו עליהם במרוצת השנים. הספרים והקישוטים שלה מסודרים על מדפים אותם התקין רובי על שני הקירות הפנויים בחדר, ומתחת לחלון המשקיף החוצה מעל צמרות העצים אל המקום בו טירת אדינבורו צפה במרחק, מוארת, כמו מפליגה על ים ענפים שְׂבע סערות.

על הארונית לצד מיטתה עומדת קערית כחולה ועדינה, משורגת חוטי זהב טהור, העוברים בה כמו ברקים, ובתוכה חופן צדפים. הצדפים הללו בעלי חשיבות גדולה כלשהי. אין בהם שום דבר מיוחד; הם מבחר צנוע של אדם המהלך בחוף. עם זאת, העובדה ששמרה עליהם מעידה על כך שיש בהם יותר מכפי שנדמה: אולי זיכרונות אצורים מחופשות עבר, מזכרות מימים עברו בהם בילתה בחופים רחוקים שטופי שמש, רוח וים. אני כובשת את הרגש העולה לפתע בגרוני.

״איך את מסתגלת, סבתא?״

אני יודעת שהמעבר לא היה קל בשבילה, שהיא רואה בו הודאה בתבוסה, סוף, ואני רואה מבט של עצב מבצבץ בעיניה לשמע שאלתי. אבל היא מייד מתעשתת, חיוך של רוגע מוכר מופיע על פניה כשהיא עונה, ״הו, הכול בסדר, בעצם. המקום הזה לא היה נורא כל כך אלמלא היה כה מלא באנשים זקנים.״

אני מהנהנת, מחייכת אליה בתגובה. ״אני מבינה. ובגיל תשעים וארבע, את מוציאה את עצמך מתיאור זה, אפשר להגיד?״

״כמובן.״ היא מרימה את גבותיה בהבעה של תום מעושה. ״על אף שהמראה עלול להוליך שולל, אני בעצם רק בת שבע־עשרה, אם לא אכפת לך. האמת, יש לי תיאוריה ולפיה מי שחי שנים רבות כמוני, הזיכרון יבחר באיזה גיל ירצה להיות; והיום ראשי חוזר לשנתו השמונה־עשרה.״

אני מביטה בה בחשדנות מסוימת, חוששת שמא היא שוב שוגה בדמיונותיה, אולי זיכרונה מתעתע בה, שוב איבד קשר עם האירועים האחרונים, והיא חוזרת לעבר, נגזלת מאיתנו אט־אט בתרגיל האכזרי הזה של המוח ההולך ומזדקן.

אבל עיניה ממוקדות ללא עוררין, צופות בי בתשומת לב. נראה שהבחינה בהבזק הדאגה המסגיר בהבעת פניי מפני שהושיטה את ידה לאחוז בידי.

״אל תדאגי, קנדרה, אני צוחקת איתך. אני לגמרי פה היום.״

אני מסמיקה ומניחה את ידי השנייה על ידיה, מסתובבת אליה. ההכרה שהיא יודעת — שהיא מודעת לנפילות הזיכרון שלה, להבהוב המפחיד והאפל של להבת הנר שעד כה תמיד בערה באופן כה יציב — מכה בי בפתאומיות, מעלה שוב גוש בגרוני, משתיקה אותי.

״אולם,״ היא ממשיכה, ״אני יודעת שאני מאבדת את שפיותי.״ היא לוחצת את ידי כשאני מנסה למצוא את המילים המתאימות למחות על דבריה, להגיד לה לא, זה לא נכון, את בסדר, כאילו ביכולתם של השקרים האלה לשפר את המצב אצל שתינו.

״לא, יקירה, זו האמת. אין טעם להעמיד פנים שזה לא. ולכן אני רוצה לבקש ממך טובה. את יודעת לכתוב, ועכשיו, כשאני כאן״ — היא מסמנת בראשה לעבר החדר המקיף אותנו, החלל היחיד שנותר לה — ״יש לי המון זמן פנוי וראש מלא זיכרונות. ולכן, לפני שאשכח את כולם ובאמת לא יישאר דבר, הייתי רוצה שתעלי אותם על הכתב בשבילי. שתספרי את הסיפור שלי. את מוכנה לעשות את זה בשבילי? אני זוכרת שפעם אמרת שאת רוצה להיות סופרת. הנה הזדמנות לממש את הכישרון שלך.״

״טוב, את יודעת מה אומרים: ׳אלו שיכולים, עושים; אלו שאינם יכולים, מלמדים.׳ אבל כמובן, סבתא אלה. אשמח להעלות על הכתב את זיכרונותייך. הבעיה היחידה שלי היא זמן. אני יכולה לבוא לבקר אותך רק אחרי הלימודים, אף על פי שאני מניחה שאוכל לבוא לעיתים קרובות יותר בחגים. אבל אסור לנו לשכוח את פין…״

אני משתתקת, נתקפת שוב אשמה. כמובן שאוכל לנסות לפנות יותר זמן, אבל דן לחוץ כל כך עכשיו, תקוע בבית כל היום עם הבן המקסים והמאתגר שלנו. אני יודעת שזה קשה לו כל כך, התזכורות הבלתי פוסקות ל׳שוני׳ של פין, לייסורי הדאגה באשר לעתידו… באשר לאופן בו יתפתח האוטיזם שלו כשיתבגר? מי ידאג לו לאחר מותנו? וכדרך להסיח את דעתו, דן מבלה כל רגע פנוי בניסיון לשלוח עוד מועמדויות למשרות פנויות, אך תקוותו להצלחה קלושה. החדשות היחידות בימים אלו רעות; עמיתים לשעבר שפוטרו גם הם ויותר מדי מכתבי דחייה הדוחקים את בעלי לשפל של כל הזמנים.

אלה מהנהנת, משחררת את ידיי ופונה לפתוח מגירה בשידת הלילה מאחוריה.

״אני יודעת עד כמה את עסוקה, יקירה, ואני לא רוצה להעמיס עלייך יותר. לכן ביקשתי מרובי להביא לי את זה.״ היא מראה לי רשמקול קטן. ״אני מציעה שאקליט את זיכרונותיי כאן, ואמסור לך את הקלטות לתמלול בזמנך החופשי, בנוחות של ביתך. אתן לך גם את המחברות האלו עם גזירי העיתונים — אולי הן יעזרו לך לדמיין הכול, להחיות אנשים ומקומות.״

קופסת נעליים קשורה בסרט וקופסת כרטיסים גדולה יותר מונחות על הרצפה לצד המיטה, בתוכן מה שנראה כמו ערמת אלבומי תמונות כרוכים בקרטון. אני מרימה את אלבום התמונות העליון ופותחת בעמוד אקראי. תמונה של אימי כילדה צעירה מביטה בי בעיניים רציניות מהדף השחור. מתחת לתמונה נכתב בדיו לבן — נראה שהיה לה עט מיוחד למטרה זו — בכתב ידה הנאה של סבתא אלה, ‘רונה, גיל 8’.

אני נושאת את מבטי כדי לפגוש שוב במבטה של אלה, תוהה, בפעם המי יודע כמה, מה בדיוק קרה בין סבתא ואימא, מה יצר את המרחק ביניהן. הוא יושב שם כמו שדה קרח, קפוא, בלתי עביר ומלא שסעים וסדקים שהחיים העמידו ביניהן.

אלה מניחה שוב את ידה על ידי, אחיזתה חזקה יותר הפעם, נימה של דחיפות בקולה.

״ בבקשה, קנדרה. זמני הולך ואוזל. לפני שיהיה מאוחר מדי, לפני שאשכח הכול ולא יישאר מי שיספר, בבקשה, את מוכנה בבקשה לכתוב את הסיפור שלי?״

אני שבה ומביטה בתמונה שעל הדף, של ילדה בחולצה לבנה ועניבת בית ספר מפוספסת, שערה הבלונדיני החלק מוסט מפניה בקשת פלסטיק, חידה בעיניה הכהות. ומתחוור לי שסבתי לא רק מבקשת ממני משהו. היא גם מציעה לי משהו. אולי הסברים. ודאי תובנה.

כשאני מביטה בקופסת האלבומים, אני מבינה כמה מעט אני יודעת על חייה של סבתי. בגלל הסכסוך עם אימי, לא ראיתי אותה הרבה כשהייתי צעירה, ורק כאשר הגעתי לבית מורֵי להכשרת מורים, רק כשפגשתי את דן ונישאתי לו, התחלתי להיפגש עם סבתי מאדינבורו לעיתים קרובות יותר. הייתי שקועה בחיי, בכל הסחות הדעת שזימנו לי, ולא ראיתי בה יותר מקרובת משפחה קשישה, שנמצאת ברקע כדי להכביד על מצפוני מפעם לפעם, בכל פעם שרובי וג׳ני נסעו או היו טרודים בענייניהם.

אז עליי להודות שאני סקרנית להציץ באלבומים ובתמונות מעברם של אימא ושל דוד רובי. ללא ספק יהיו שם גם תמונות של סבא, דמות הזכורה לי במעורפל מילדותי, שנפטר כשהייתי בת שבע. אני זוכרת את הנסיעה הארוכה מלונדון צפונה להלוויה; כנסייה סקוטית פרוצה לרוחות; אימי מתייפחת, לא מתנחמת למרות כל מאמציו של אבי; עוגיות ומיץ תפוזים בביתה של סבתא אלה לאחר מכן. לא נשארנו ללון שם, אף שהיו המון חדרים פנויים. ״אני מעדיפה ללון אצל רובי,״ שמעתי את אימא אומרת לאבא, קולה גבוה ורם מדי לפתע…

אני מחזירה את תשומת ליבי אל הכאן ועכשיו, רואה את הבעת פניה של סבתי, עירוב של שאלה והזמנה.

״בסדר, עשינו עסק.״ אני מחייכת אל סבתא אלה והיא זורחת אליי בהקלה.

״קיוויתי שזה מה שתגידי! הנה שתי הקלטות, וביקשתי מרובי שיקנה עוד רשמקול אחד, כדי שתוכלי להאזין להן בבית.״ היא מניחה מעטפה עבה וגבשושית על האלבומים שבקופסה. ״וקנדרה, ספרי את הסיפור בדרכך. קחי את מילותיי ואת התמונות שלי ותכתבי את זה כמו שצריך. תנצלי את הכישרון הזה שלך. כדי שאחרים יוכלו לקרוא את זה, להבין.״

אני שבה ומהנהנת, מודעת שוב לדחיפות החבויה בדבריה.

לפתע אני מודעת גם לשני זוגות עיניים הננעצות בי, אומדות אותי בציפייה: עיניה של אלה, ועיניה של אימי מהצילום המונח באלבום שבחיקי.