פרק 1

הגעתה לכפר אפופה בהתלחשויות. הן מתחילות ברגע שהיא יורדת את שתי המדרגות מהכרכרה אל דרך העפר. שתי נשים עומדות מול אחד הקוטג'ים עם גג הקש שנבנו כנגד צלע הצוק, צעיפיהן השחורים הסרוגים כרוכים בחוזקה סביב כתפיהן. הנשים לא מצביעות עליה, אבל המבטים שלהן כן. איזבל לא יכולה לשמוע אותן מבעד לקול הרוח הנושבת בחוזקה, אבל היא מרגישה שהן מדברות עליה. מאחורי חלון הקוטג' הסמוך, רצועת וילון מלוכלכת נעה ממשב הרוח.

השכמייה שלה לא נועדה להגן מפני רוחות כמו שיש כאן, אבל הצינה שהיא מרגישה אינה רק בשל הרוח. הן יודעות. המחשבה עולה עכשיו בראשה, או שאולי היא הייתה שם כל הזמן, ממלמלת מאחורי כל המחשבות האחרות שהיו לה היום, על הנוף, שהוא קשוח ויפהפה, ועל הקפיצים הנוראים בכרכרה ועל אי־שביעות הרצון על פניו של נהג הכרכרה הצנום כשעצר כדי להחליף סוסים בהלסטון. אף על פי שכמעט שלא שתתה דבר במהלך הנסיעה, היא לא יכלה להתאפק יותר והוא אמר שזה לקח לה יותר מדי זמן; יש לו עוד מכתבים למסור.

הם נסעו בדרך המתפתלת במעלה הצוק, נהג הכרכרה, שומר הדואר המלכותי והיא, הדרך נהייתה כה צרה עד שהרגישה שהיא עוברת דרך המעי של הכפר. החומות הגבוהות משני צידי הדרך, מכוסות קיסוס, לחצו על הכרכרה עד שלפתע נפער רווח, ודרכו היא ראתה בחטף את הנהר, נוצץ כמו יהלומים כהים, ואת הסירות המתנדנדות מעלה ומטה על הגלים. מאות פרחים גבלו בחומה.

הנהר אינו באמת נהר, אלא לשון ים של האוקיינוס האטלנטי הנדחפת עמוק פנימה לתוך היבשה, מוקפת בערמות של אצות על גדותיה. לא היו נוסעים נוספים מאז טרוּרוֹ. היא הגיעה לסוף העולם.

נהג הכרכרה נע במהירות עכשיו, פותח את אבזמי הרצועות סביב ארגז הנסיעות שלה ומוריד אותו בתנופה מהכרכרה. הוא מניח אותו ברטינה על הכביש לצידה, בזמן שהשומר נושא את הקופסה עם המכתבים אל תוך הפונדק. 'פונדק שיפרייטס ארמז' כתוב על שלט שמתנדנד על עמוד ליד הדלת. הנשים עדיין מתלחשות. אישה שלישית הולכת בכביש, צעירה מהן בכמה שנים. היא נושאת על גבה סל, התלוי ברצועת עור סביב כובעה, ותינוק עטוף בצעיף על חזה. האישה הזאת מברכת לשלום את השתיים האחרות ואז גם היא בוהה בה. אפילו התינוק, שתחוב עמוק כל כך בין קפלי הבד הסרוג עד שאיזבל יכולה לראות רק את עיניו ואפו, נראה כאילו הוא בוחן אותה, את ארגז הנסיעות שלה, את הכרכרה. הם יודעים, היא חושבת שוב. הם דיברו עם מישהו.

היא עוצמת את עיניה, נושמת עמוק. סרט כובעה מתנופף על פניה, מתאמץ להתנתק ברוח. היא מרגישה את כובד משקלם של מבטי הנשים לוחץ על זרועותיה ומתחפר מתחת לשמלתה, מתחת לחולצתה ולבגדיה התחתונים. קירות הפונדק היו לבנים בעבר. הבניין נוטה הצידה, ופתח צר בצידו הוא הכניסה היחידה הנראית לעין. משמאלו יש מרחב שטוח וסלעי, ומעבר לו היא יכולה לראות את הנהר. המראה שלו מכה בה, כמעט כמו סטירה, בכל פעם שהיא מביטה בו. האוקיינוס ממש מעבר לפינה. אם הדרך גרמה לה לפקפק בסיבות בואה, הנהר מרגיע אותה, בצבעים קרירים ונוצצים: זו הסיבה שבאת. פחדיה דועכים ומתחלפים בתחושת שלווה. לים יש השפעה כזו עליה — תמיד הייתה לו. המוות של ג'ורג' לא שינה את זה.

היא מתנהגת בצורה לא הגיונית, כמובן. אין שום סיכוי שהנשים האלה — מה הן, נשות דייגים? — ידעו מדוע היא עזבה את לונדון. הן לא שמעו את השמועות; הן לעולם לא ישמעו. היא השאירה את כל זה מאחור. הן נועצות בה מבטים רק כי היא זרה.

נהג הכרכרה מטה את כובעו לעברה ועולה על הכרכרה; השומר מתיישב בחלקה האחורי. נקישה בלשון, הצלפה קלה במושכות, והכרכרה מסתובבת ללא מאמץ בשטח הקטן. איזבל צופה בה מתגלגלת במורד הגבעה, ומרגישה בודדה באופן בלתי מוסבר. היא ממתינה עד שאינה שומעת עוד את קול נקישת הפרסות על הכביש, ואז היא פונה חזרה אל הפונדק.

היא חשה את מבטי הנשים נעוצים בגבה, וניגשת אל הדלת. הצבע הכחול כהה שעליה מתקלף. לפני שהיא מספיקה להיכנס, הדלת נפתחת פנימה וגבר קירח מתכופף מתחת למשקוף. כשהוא מזדקף, הוא אפילו גבוה יותר ממה שאיזבל ציפתה. רזה וחד למראה כמו להב של פותחן מכתבים, הוא בוחן אותה בעיניים בצבע ירוק־מרווה שניבטת מהן אותה סקרנות כמו זו הניבטת מעיניהן של הנשים הלוטשות מבטים.

'הסתבכת קצת עם ארגז הנסיעות הזה, הא?' אומר האיש. אצבעות ידו השמאלית משחקות בסינרו, שעשוי מבד גס בגוון מפתיע של ורוד אפרסק. איזבל צריכה להתאמץ כדי להבין את האיש; האינטונציה של המילים שגויה וחלק מהתנועות נשמעות אחרת.

'סליחה?'

'את לא הגברת שבאה לגור במחסן הסרדינים הישן?'

עכשיו תורה לבהות בו. 'באתי לגור בקוטג' טרוורנן. לא… במחסן.'

האיש צוחק. 'זה הקוטג' שליד המחסן. אנחנו קוראים לו מחסן הסרדינים הישן — אבל מה אני אומר? אני שוכח את הנימוסים שלי.' הוא מרים את כובעו, קד קידה ואומר, 'הרשי לי להציג את עצמי. טום הולדר, בעל פונדק שיפרייטס ארמז המקומי.'

איזבל מרכינה את ראשה. 'גברת איזבל הֶנלי.'

הוא מביט סביב כאילו מצפה שג'ורג' יקפוץ מאחורי אחת החומות הנמוכות שמסביב לבתים. 'כמובן. את נשואה. 'לבית פארנוורת', זה מה שהיה כתוב על הניירת, לפי מה שאמרה גברת דאולינג. קיבלנו הודעה שתבואי. גברת דאולינג לא הפסיקה לדבר על זה מהרגע שקיבלה אישור על כך שתגורי בקוטג'.'

איזבל מסתכלת על ארגז הנסיעות שלה. היא לא הייתה צריכה להביא אותו. הוא מסורבל מדי וכבד מדי, ובכל זאת מכיל רק שבריר מכל הדברים שהיא רצתה להביא. היא מתקשה להכניס את האוויר לגרונה. קשה לה גם לבלוע. זה לא קורה לעיתים קרובות, לא לאחרונה. 'לא נשואה,' היא אומרת. 'אלמנה.'

'אני מצטער לשמוע.'

'זה בסדר. יש לא מעט מאיתנו בימים אלה.' צחוקה קליל כשם שהוא חלול. היא שונאת את הרחמים שמבזיקים על פניו של טום הולדר, את הדקירה של מבטי נשות הדייגים בגבה.

'אל תתייחסי אליהן,' אומר טום הולדר. 'הן אוהבות לרכל.'

'זה מפני שאני זרה כאן, נכון?' היא אומרת.

הוא מניד בראשו. 'זה מפני שאת לא.' הוא מציץ בארגז הנסיעות ואומר בעדינות, 'זה כל מה שהבאת?'

היא מישירה אליו מבט וההבנה שבעיניו היא כמו גל גאות, שעולה וגואה בתוכה. עוד מבט אחד כזה והוא יעלה על גדותיו. היא בולעת ובולעת. 'לבעלי היו חובות. דמי השלל… לאחר מותו, הם לא הגיעו כמובטח. ציון לשבח בקרב לא מגיע עם שום תגמול כספי, לצערי.'

'בעלך היה מלח?' אומר טום הולדר.

'הוא היה פרח קצונה על סיפונה של אוניית הוד מלכותו 'נפטון'.' גרונה מכווץ כל כך, שהמילים שהיא דוחפת דרכו יוצאות בציוץ. נראה שטום הולדר מתקשה לשמוע אותן בשל שריקת הרוח. הוא רוכן אליה והיא יכולה להריח את נשימתו החמוצה. ידה נעה אל חזה, שם, מתחת לשכמייה שלה תלויה מדליית טרפלגר שקיבל ג'ורג', על סרט שחור סביב צווארה. הסרט כבר מתחיל להיפרם בקצוות. היא תצטרך לחסוך כסף כדי להחליף אותו. היא מעולם לא נאלצה לחסוך כסף למשהו עד היום.

היא דוחפת את ידה בין כפתורי השכמייה. מדליית הכסף קשה ומנחמת בידה. זה, לפחות, משהו שלעולם לא ישתנה. תמיד תהיה לה המדליה של ג'ורג'. אם הכסף יתעמעם, היא תבריק אותו, כמו שהמשרתות נהגו לעשות. טום הולדר מביט בנשים שעומדות ליד הבית ואומר, 'זה כל מה שיש להן לרכל עליו, זה שחזרת לכאן. כל הכפר מדבר על זה מאז שמענו שמחסן הסרדינים הישן — כלומר, קוטג' טרֵוֵורנַן — הושכר לאיזבל, לבית פארנוורת. אבל עכשיו כשאת כאן, הדיבורים ידעכו בקרוב.'

אחת הנשים הביאה מטאטא, אבל היא לא מטאטאת. עיניה הכהות נחות על איזבל בזמן שהיא אומרת משהו לבת לווייתה.

טום הולדר אומר, 'לא תגיעי רחוק עם זה.' הוא מצביע על ארגז הנסיעות שלה. 'טרוורנן נמצא כקילומטר וחצי מחוץ לכפר, לאורך שביל החוף. אני אשלח את הבן שלי, ריצ'רד, לסחוב אותו למענך ולהראות לך את הדרך. אני גם אשלח הודעה לגברת דאולינג; היא תרצה לבוא לפגוש אותך.'

'אני לא רוצה להטריח אותך,' אומרת איזבל. 'לא ידעתי — הנחתי שהקוטג' נמצא כאן בכפר. אני אודה לך מאוד אם הבן שלך יעזור לי.'

'זו לא טרחה, גברת הנלי. הילד בן שתים־עשרה וחזק כמו שור.'

היא שמחה להשאיר את הנשים עטויות הצעיפים מאחור כשהיא הולכת בעקבותיו של ריצ'רד סביב קצה לשון הים, שם שביל החוף פונה ומתרחק מהכביש. השביל הוא כמו מנהרה, ירוק מכל עבר. גם מעליו; ענפי העצים מגיעים לאמצעו. הם מזכירים לאיזבל גג מקומר של כנסייה. באוויר עומד ריח של אביב, מתוק כמו ניחוח של יער. השביל גבוה, כך שהיא לא יכולה להריח את האצות, אבל היא שומעת את המים וכשהיא מלקקת את שפתיה, היא חשה בטעם המלח.

בנו של טום הולדר, שנראה קרוב יותר לגיל שש־עשרה מאשר שתים־עשרה, לא אומר מילה כשהוא נושא את ארגז הנסיעות שלה לקוטג' טרוורנן. זיעה נוטפת על מצחו ולאחר זמן מה הוא נעצר ומניח את הארגז כדי להסיר את הז'קט שלו, שאותו איזבל מציעה לשאת.

השביל מטפס מעלה לזמן מה ואז, כשהוא הולך ונעשה צר, יורד אל המים. הנהר בלע את כל עשב הים כאן. המים מלחכים את הסלעים. היא רוצה ללכת אל המקום שבו היבשה נעלמת והנהר הופך לאוקיינוס. היא רוצה לראות אם הגלים הקטנים מעל חלוקי הנחל גבוהים יותר שם. התשוקה כה חזקה, כה פתאומית, שהיא נאלצת לשאוף אוויר ולעצור את הנשימה. היא לא רוצה רק לראות את האוקיינוס; היא רוצה להרגיש אותו, כפי שנהגה להשתוקק לחוש את זרועותיו של ג'ורג' סביבה — כפי שהיא עדיין משתוקקת, לפעמים.

היא מסיטה בכוח את מבטה מהמים. אין אף אחד בסביבה מלבדה ומלבד ריצ'רד, בנו של בעל הפונדק. נדמה שהמנהרה הירוקה סוגרת עליה. כשהיא דמיינה את הקוטג', הרחק מכאן, בקצה הדרומי של קורנוול, היא תיארה לעצמה שיהיה מרוחק ומבודד, אבל היא מעולם לא דמיינה מקום כל כך בודד כמו זה.

לאחר כרבע שעה, שביל העפר מתרחב והופך לשביל חצץ רחב יותר, המוביל לקוטג' אבן קטן ורחב מצד אחד ויורד אל המים מצד שני. צליל הנהר שוטף את דאגותיה מכך ששכרה את הקוטג' בלי לראות אותו. היא צריכה להתנגד לדחף לרדת אליו עכשיו ולשכשך במימיו. גם כשגדלה בנורפוק הרגישה תחושה דומה, ואפילו כשהייתה בעיר, היא חשה רמז לתחושה הזו בכל פעם שהייתה ליד התמזה. אבל היא מעולם לא הרגישה את המשיכה של האוקיינוס באותה עוצמה שחשה בה כאן, היום.

'זה הקוטג'.' ריצ'רד מצביע ללא צורך, שולף אותה ממחשבותיה.

היא פונה מהנהר. עץ אלון קטן, עדיין שתיל, גדל לצד הבית, לא רחוק מהדלת. הגוון האפור של גג הרעפים כהה במעט מהקירות, העשויים מאבנים שנחתכו בגסות ללבנים חסרות צורה. משמאל לקוטג' ניצב מבנה נמוך יותר עם גג קש. טחב גדל בטיט שבין האבנים.

'זה מחסן הסרדינים הישן,' אומר ריצ'רד. 'אף אחד לא השתמש בו מאז ננס הזקן מת.'

שביל החצץ מוביל אל דלת הכניסה הנמוכה. ריצ'רד אומר, 'שביל החוף משמש את אנשי רשות המיסים. את תראי אותם עושים פה סיורים, מחפשים מבריחים.'

'יש הרבה מבריחים באזור הזה?'

ריצ'רד לא עונה. הדלת משמיעה רעש שפשוף על המפתן כשהוא פותח אותה. מאחוריה שוכן מטבח קטן ואפור. מלבד שולחן עץ, שני כיסאות עם משענת צרה וקורות עץ נמוכות על התקרה, הכול בו עשוי אבן: אבני הריצוף, דלפק האבן, כיור האבן, אח האבן, ובה רק מתלה מתכת שחור מפיח לבישול. אין כיריים כמו שהיו להם במטבח בגריניץ'. זה כמו לחיות במערה, היא חושבת. וגם קר וחשוך פה כמו במערה.

מדרגה גבוהה מובילה אל החדר. החלון היחיד קטן וקבוע הרחק בקיר, שעוביו כשלושים סנטימטרים. הזכוכית בחלון עמומה, צובעת הכול באור דמדומים אפור־סגול. ריצ'רד מניח את ארגז הנסיעות שלה על הרצפה והיא נותנת לו שילינג, ואם לשפוט לפי השמחה הלא מאופקת שעולה על פניו, זה ודאי הרבה. היא נוזפת בעצמה בליבה: היא צריכה להשתפר בדברים האלה. אין לה עודפים מיותרים עכשיו.

'גברת דאולינג תבוא בקרוב,' אומר ריצ'רד. הוא נשמע כאילו הוא רוצה ללכת אבל לא נעים לו לעזוב אותה. 'את תסתדרי עד אז, גברת הנלי?'

אביו ודאי סיפר לו על מצבה. היא לא ילדה. ענייה, כן, וייקח לה קצת זמן להסתגל לזה, אבל היא לא חסרת אונים — לא לגמרי.

'תודה,' היא אומרת. 'אני סבורה שאסתדר מצוין. מסור בבקשה את תודתי לאביך על עזרתו.'

הילד אומר שיעשה זאת ונמלט. המטבח הקטן נאנח בריקנות מאחוריו. עומד בו ריח מעופש ולח. איזבל מנסה לפתוח את החלון, אבל הוא תקוע בחוזקה, לכן היא פותחת את הדלת שוב ואז מתיישבת על ארגז הנסיעות שלה, וטומנת את פניה בידיה. היא יודעת שהיא צריכה לקום ולהסתכל על שאר הקוטג'. היא חייבת לפרוק את ארגז הנסיעות וללמוד איך לעשות דברים, דברים פשוטים, כמו להדליק אש באח ולבשל אוכל. אבל היא עייפה כל כך מהמסע שהיא לא מסוגלת לשקול לעשות שום דבר מלבד לשבת כאן. היא מרגישה כאילו היא בטרנס, כאילו אירועי החודשים האחרונים הם חלום. כאילו היא יכולה להרים את מבטה ולראות את ג'ורג' מתקרב אליה, זרועותיו פרושות, והשנים שעברו יימחקו באוושת הנהר.

הרוח התחזקה ועכשיו עולים גלים של ממש; היא שומעת אותם. קול זרימת המים מעלה בה שוב את הכמיהה. לו רק היה זה חלום, לו רק הייתה יכולה להתעורר ולהתחיל יום חדש בבית בגריניץ'.

היא שומעת קול גריסת צעדים על החצץ, ומרימה את מבטה. גברת דאולינג קדה במבוכה ואומרת, 'קיבלתי הודעה ממר הולדר שהגעת. לכבוד הוא לי, גברת הנלי.'

היא עונה, 'העונג כולו שלי,' אף על פי שכרגע אינה חשה שום עונג.

'אני אראה לך את הקוטג',' אומרת גברת דאולינג. היא לא עטופה בצעיף שחור כמו הנשים בכפר, אלא בצעיף כחול כהה עם דוגמת תחרה עדינה סרוגה. הצמר נראה משובח ורך, שחוק מרוב שימוש. תלתליה האפורים מנסים לברוח משלל הסיכות התקועות בשערה. גברת דאולינג, שמודעת לכך, מסיטה בלי הרף את השיער מפניה. הרוח לא עוזרת, חושבת איזבל.

גברת דאולינג מסתכלת עליה — בוחנת אותה, איזבל חושבת. האם היא אומרת לעצמה את אותם הדברים שאנשים נהגו לומר כששמעו איך נעשתה בתם של האדמירל וגברת פארנוורת מבית וודברי? שעם שיער בצבע חול רטוב ועיניים אפורות כמו האוקיינוס האטלנטי בחורף, עם נמשים שמתקבצים בכמויות כאלה על זרועותיה ורגליה בקיץ עד שהם מתמזגים יחד ויוצרים כיסוי כתום כמעט, היא נראית כמו ילדה של הים, ולא של גברת פארנוורת בהירת העור וכהת השיער?

תווי פניה של איזבל הם ההפך מאלה של אימה המנוחה: אפה ופיה גדולים, עיניה קטנות למדי, אך עדיין פרופורציונליות כך שבעיני רוב האנשים היא נאה, אם כי הדעה הרווחת היא שאינה מתקרבת אפילו לרמת יופייה של אליס פארנוורת.

גברת דאולינג לא יכולה כמובן לדעת את הדברים האלה. היא לא הכירה את אביה של איזבל; היא לא יכולה להשוות אותה אליו, וגם לא הכירה את אימה של איזבל, אלא אם כן הן נפגשו אז, לפני תשע־עשרה שנה. ככל הידוע לה, לגברת דאולינג אין קשרים בלונדון, וגם לא בגריניץ' הסמוכה. היא אולי בוחנת את איזבל, אבל לא ייתכן ששמעה את השמועות — שהיא מוצאת בה פגם כלשהו. כמו נשות הדייגים בכפר, אין סיכוי שגברת דאולינג יודעת את הסיבה הנוספת שבגינה איזבל עברה לקורנוול, מלבד עוניָיה הניכר לעין.

למטה, יש רק שני חדרים בקוטג': המטבח הקטן וסלון גדול יותר עם אח אבן נוספת, הפעם עם ארובה התואמת לקיר, ושני כיסאות נוספים עם משענת צרה. מישהו ערם ערמת בולי עץ להסקה משני צידי האח. הדלתות נמוכות כל כך שאפילו איזבל צריכה להרכין את ראשה. גרם מדרגות עץ צר ופתוח מוביל מהסלון לחדר שינה קטן בקומה העליונה, מתחת לקורות. 'יש פה גרם מדרגות,' אומרת גברת דאולינג, כאילו זהו איזה פרי מובחר בפאי. 'לא רואים את זה לעיתים קרובות בקוטג' כזה. לרוב יש סולמות, את מבינה, אם בכלל יש קומה עליונה. תמצאי מצעים בשידה.'

'בית השימוש נמצא בחוץ מאחור. רק שני צעדים לתוך הגינה,' אומרת גברת דאולינג. איזבל מצפה לקורי עכביש, אבק, לכלוך — גברת דאולינג אומרת שאיש לא גר בקוטג' כבר שלוש שנים — אבל משטחי האבן המחוספסים נקיים ללא רבב. היא מנסה לדמיין איך יהיה לצאת לבית השימוש בלילה. היא רוצה לשאול אם יש סיר לילה או אם תצטרך לקנות לעצמה סיר כזה, אבל היא מרגישה שזו שאלה אישית מדי, לכן במקום זאת היא מבקשת לראות את הגינה. גברת דאולינג יורדת במדרגות ויוצאת מבעד הדלת האחורית. יש שם מחסן קטן שמתברר שהוא בית השימוש. פיסת דשא, כמה שיחים ושביל ביניהם. 'לאן זה מוביל?' היא שואלת.

'אני אראה לך.'

גברת דאולינג הולכת לאורך השביל. הוא מוצל ומוקף בצמחייה שגדלה פרא. בקצהו שטוף השמש, הן נכנסות לתוך משהו שונה מאוד מהקוטג' הפשוט והחשוך — משהו הדומה לגן עדן. פיסת דשא נוספת מגיעה עד לחומה נמוכה של אבנים אפורות מכוסות טחב, שנערמו זו על גבי זו באופן שנראה אקראי. האבנים מכוסות בקיסוס ובפרחים בצבעי ורוד־מג'נטה ולבן. דבורים מתעופפות ביניהם. על הקרקע יש גם אבנים אפורות שטוחות, היוצרות מרפסת קטנה, ועליה ספסל עץ צבוע לבן ושולחן עץ מרובע, גם הוא צבוע לבן. הצבע ישן ויבש מהשמש. במקומות מסוימים הוא מתקלף, אבל משהו בספסל הזה, בעובדה שמישהו הקדיש את הזמן כדי לצבוע אותו, מצית בה כאב פתאומי. היא מפנה את גבה לגברת דאולינג כדי שבעלת הבית לא תראה זאת בפניה — דמעות נקוות בעיניה.

המרפסת משקיפה על הנהר, שכעת הפך לכחול בהיר בשמש. עץ תפוח שמנמן פורש את ענפיו מעל הספסל. ביום חם יהיה צל אחר הצוהריים. הרוח מעלה במים אדוות לבנות, כמו קרם על עוגה, מנענעת את הסירות העוגנות, ובמרחק נראית לשון היבשה בצד השני, אפופה בערפל ירוק ודומם. שוב היא חשה את המשיכה הפתאומית והכבדה של התשוקה לחצות את המים ולראות את היבשה שבצד השני; למצוא את האוקיינוס הפתוח, לשחות בו. זה מבלבל אותה והיא שמחה שהסיטה את מבטה מגברת דאולינג.

משמאל לפיסת הדשא, מוסתרת למחצה על ידי שיח שגדל פרא, יש באר אבן. 'כאן הבאר,' אומרת גברת דאולינג, שעוקבת אחר מבטה. 'היא מספיק עמוקה כדי שהמים לא יהיו מליחים. אולי תרצי לגזום קצת את שיח העוזרד הזה.' שתיקה, ואז, מעט בחוסר ודאות: 'אני מקווה שזה לטעמך.'

איזבל מסתכלת על הסירות. הן צבועות בשחור, ירוק ולבן; לחלקן מפרשים לבנים, לאחרות אדומים. שחפים חגים מעליהן, צווחים — אלו ודאי סירות דיג, היא חושבת. שתיים מהסירות מניפות דגל שחור ועליו צלב לבן. היא נושמת עמוק, חשה בפיה את טעם הים, המלח והמים, הדגים והאצות. 'זה מושלם,' היא אומרת.

גברת דאולינג אומרת שהיא שמחה לשמוע זאת. 'גם אני לבד,' היא אומרת. 'הארי שלי מת לפני שנתיים.'

יש משהו לא נעים באופן שבו היא אומרת, 'הארי שלי', חושבת איזבל. היא לעולם לא הייתה יכולה לדמיין את עצמה קוראת לג'ורג' 'ג'ורג' שלי', כאילו היה שייך לה. כאילו מישהו יכול להיות שייך לאדם אחר. גברת דאולינג מבוגרת יותר מכפי שהיה אביה, אילו היה עדיין בחיים. האם היא חושבת שמשום ששתיהן אלמנות, יש להן משהו במשותף?

'תרצי לבוא לבקר מתישהו?' שואלת גברת דאולינג, כאילו זו מסקנה הגיונית בעקבות ההצהרה שגם היא לבד. איזבל מחניקה אנחה — יש הבדל במעמדן. ואז היא תופסת את עצמה: אין יותר הבדל. היא ענייה כמו גברת דאולינג. ענייה יותר, משום שגברת דאולינג היא הבעלים של קוטג' טרוורנן, ויש לה את קצבת האלמנה שלה, ואילו איזבל יכולה להרשות לעצמה רק לשכור אותו.

היא מוצאת את עצמה אומרת שתשמח מאוד. זה לא מה שהיא רצתה לומר. לא מפני שיש עדיין הבדל מעמדי ביניהן, אלא משום שהיא אינה מתכוונת לבוא בין הבריות. היא לא באה לכאן כדי למצוא חברים חדשים. היא באה כדי להתרחק מגריניץ', מהבושה של הירידה במעמדה ומחרושת השמועות. גם מג'ורג' — מהזיכרונות שלה ממנו. כי לחיות שם לידם מכאיב לה מאה פעמים ביום, עדיין.

שלוש שנים חלפו מאז קרב טרפלגר הגדול, והמצב כמעט שלא השתפר. גם נישואיהם נמשכו שלוש שנים, לפני שקליע מרובה מוסקט צרפתי שם להם קץ. היא הייתה רק בת שבע־עשרה, ג'ורג' בן שמונה־עשרה, כשנישאו, והוא תמיד היה בים. בשנים שלאחר מכן היא חשה בחסרונו ביתר שאת, בגלל הידיעה שהפעם הוא לא יחזור אליה. בגריניץ', היא חשה ריקנות איומה כשאכלה לבדה בחדר ארוחת הבוקר. כך חשה גם בכל טיול בפארק בלעדיו ובבוקרי יום ראשון בכנסייה, כשהמקום בספסל שלצידה ריק. הערבים התארכו בידיעה שהוא לא יחזור הביתה לאחר שנקרא למשרד האדמירל או יצא לפגישה עם חבר; בידיעה שמיטתה תהיה קרה ושלא יהיו עוד מכתבים. בשלוש שנות נישואיהם הם בילו יחד רק חמישה שבועות ויום אחד. זו הסיבה שזה עדיין כאב עכשיו, יותר מכל דבר אחר, כי ג'ורג' נלקח ממנה לפני שחייהם הפכו למציאות.

גברת דאולינג מתחילה ללכת חזרה בשביל. כשהן שוב בסלון, היא אומרת, 'הדלקתי לך אש.' כמה בולי עץ סודרו בערמה באח, עם זרדים מתחת. 'הופתעתי שהורית לי לא לדאוג למשרתים. אפילו לא טבחית או שוטפת כלים. האם תרצי להעסיק מישהו, עכשיו שאת כאן?'

החום מציף את לחייה. 'אני חוששת שמצבי הנוכחי מחייב אותי להסתדר ללא הסיוע שאני רגילה אליו. אני יכולה רק לקוות שאלמד מהר לעשות בעצמי את כל מטלות הבית.'

היא מרגישה את מבטה של האישה המבוגרת נח עליה. ואז, להקלתה, גברת דאולינג אומרת רק, 'בדרך כלל לא קר כל כך באפריל. להראות לך איך להדליק את האש?'

איזבל אומרת שהיא תהיה אסירת תודה על כך וגברת דאולינג לוקחת את תיבת ההצתה שעל הארובה ומראה לה כיצד להכות עם הפלדה על אבן הצור, כיצד להדליק את בד הפחם ואיתו את הגפרור כדי להדליק את האש. 'תקפידי לסגור מהר את הקופסה, אחרת תאבדי חצי מחומר ההצתה שלך,' אומרת גברת דאולינג. 'הינה, תנסי את.'

איזבל מורידה את הכפפות ולוקחת את הקופסה. נדרשים לה חמישה ניסיונות כדי להדליק את האש. לבסוף, הזרדים ניצתים בלהבה ובולי העץ מתחילים להעלות עשן. איזבל חופנת את ידיה ונושפת, בזהירות, כפי שגברת דאולינג מורה לה, ורואה את הזוהר מתפשט. היא בקושי מתאפקת לא לצעוק קריאת ניצחון.

גברת דאולינג אומרת, 'יש כמה נרות במזווה, וגם חמאה, ביצים, לחם, קנקן חלב וקצת תה.' היא מוסיפה בנימה מלאת משמעות, 'אנחנו קונים כאן תה במחירים ממש טובים. אני אספר לך על זה כשתהיי מוכנה לרכוש קצת בעצמך. החנות הקרובה ביותר נמצאת במַאנַקַן, אבל את הרי יודעת את זה; כתבת למר גריגס.'

איזבל מצאה את שמו של מר גריגס בעיתון מקומי, שהובא לה במיוחד למטרה זו, וכתבה לו כדי לברר אם הוא מכיר מישהו שמשכיר קוטג' באזור, רצוי בכפר הלפורד. אם עליה ללכת לאנשהו כדי להיעלם, חשבה, אז למה לא ללכת כבר למקום שבו נמצאה, ואולי כך תגלה מה קרה באותו יום. מר גריגס כתב בחזרה בתוך שבוע; כעבור פחות משבועיים, היא עלתה על כרכרת הדואר.

גברת דאולינג ממשיכה, 'יש שוק פעמיים בשבוע מחוץ לפונדק שיפרייטס ארמז, בבוקר יום שלישי ושבת, ויש בו כמעט כל מה שתצטרכי. לחם ניתן להשיג מג'ון לניון, האופה, אם אינך מכינה אותו בעצמך; דגים יש כל יום כשמגיע שלל הדיג, ולגבי בשרים, כדאי לדבר עם ג'וש אנגוב מחוות אלם.'

'תודה רבה לך. כמה אני חייבת לך על האוכל והנרות?'

'שום דבר, גברת הנלי. את תראי שאנחנו דואגים לאנשים שלנו כאן. אם תצטרכי עזרה עם כל דבר, את יודעת איפה למצוא אותי. בבקשה תדפקי בדלת מתי שתרצי.'

'תודה,' היא אומרת שוב. 'אני בטוחה שאני אהיה בסדר.'

גברת דאולינג מסדרת סיכת ראש. היא על מפתן הדלת, אבל היא לא הולכת, עדיין לא. עיניה גולשות על פניה של איזבל, עולות אל קו שערה, ונעצרות בנקודה בלתי מוגדרת מעליה. 'ראיתי אותך באותו יום,' אומרת גברת דאולינג. 'ראיתי אותך כשרק יצאת. עמדתי ליד החלון וראיתי אותך עולה בכביש. היית יחפה וקטנה מאוד. קטנה לגילך — זה מה שכולנו אמרנו אחר כך; הילדה הייתה קטנה לגילה. לבשת רק שמלה פשוטה, אף שאומרים שהיא הייתה מכותנה משובחת ביותר. השיער שלך היה כהה יותר ממה שהוא עכשיו.'

היא מושיטה יד, כמעט ביראת כבוד, ואיזבל פוסעת צעד אחורה מאוחר מדי: אצבעה היבשה של גברת דאולינג חולפת על מצחה. 'הוא היה כנראה כהה יותר כי היה רטוב. רק שתדעי, לא יכולתי לראות שאת רטובה מהמקום שבו עמדתי. חשבתי לצאת אלייך, אבל אמרתי לעצמי שאת בטח ילדה של מישהו. כנראה ששוטטת לתוך הגן בהרדוויק זמן קצר לאחר מכן.' שתיקה. 'אולי אם הייתי יודעת שאת ספוגת מים, הייתי יוצאת לפגוש אותך.'

יש זרם תת־קרקעי מוזר בדבריה של האישה, חושבת איזבל. לפתע היא מרגישה שזו אינה האלמנות שקושרת בין שתיהן בתודעתה של גברת דאולינג, אלא האפשרות שהיא הייתה יכולה להיות בתה של גברת דאולינג, אילו רק גברת דאולינג הייתה יוצאת אליה באותו יום, לפני תשע־עשרה שנה. רעיון מגוחך, כמובן. היא לא יכולה לדמיין את עצמה בתו של אף אחד אחר מלבד אימה ואביה.

היא לא זוכרת דבר מלפני אותו רגע, כשאימה חיבקה אותה בזרועותיה, מתעלמת מכך שהיא קרה וספוגת מים והיא, איזבל, טמנה את פניה בבד המשי של שמלתה של אימה. זה כאילו תחילת חייה מעולם לא התרחשה; היא תמיד נועדה להיות שלהם.

לשונה של איזבל דורשת שיעול כדי להשתחרר. 'יצאתי ממה?' היא שואלת.

'סליחה, גברת הנלי?'

'אמרת שראית אותי כשרק יצאתי.'

'מה זאת אומרת, מהים, כמובן. שתדעי לך, לא כולם מאמינים בזה, שהבּוּקָה של הים הביא אותך.'

'הבוקה של הים?' קולה עושה דבר מוזר, עולה ויורד עם המילים כאילו היא שרה. היא שומעת רשרוש באוזניה. היא רואה שגברת דאולינג רצינית עד מוות. היא כנראה משוגעת. 'מה —'

גברת דאולינג, שחשה את תדהמתה, טופחת על זרועה. 'לא דיברת אף מילה באנגלית, נכון?'

'לא יכול להיות. ההורים שלי אף פעם לא אמרו את זה.'

גברת דאולינג אומרת, 'לא דיברת בכלל, זה מה שאומרים. ברור שלא תדברי, עם הבוקה.' היא נשמעת נרגזת כשהיא מוסיפה, 'את לא יודעת על הבוקה, מה? הוא איש ים בערך בגובה הזה,' היא מחזיקה את ידה ממש מתחת למותניה, 'עם עור של צלופח ושיער מאצות. טוב, זה מה שאומרים חלק מהאנשים; אני עצמי מעדיפה תמונה רומנטית יותר.' בחיוכה יש שמץ מזה של ילדה קטנה, כמו שהיה בצחוקה קודם, אבל היא מחסלת את הרושם הזה במילותיה הבאות. גברת דאולינג נועצת את עיניה הכחולות־חלביות באיזבל ואומרת, 'יש שאומרים שאת הבת שלו.'

היא עונה בתמציתיות, 'אימא שלי אמרה לי שניצלתי כנראה מספינה שנטרפה. או שאולי איבדתי את הדרך; אולי מישהו לא השגיח עליי כמו שצריך.' בדבריה של אימה הייתה טמונה האשמה. אליס פארנוורת ידעה שהיא לעולם לא הייתה מסיטה את תשומת ליבה מבתה, אם אלוהים הטוב היה מוצא לנכון לברך אותה בילדה משלה. היא קראה לאיזבל מתנה לעיתים כה קרובות, שאיזבל הרגישה את חסרונותיה ביתר שאת.

גברת דאולינג אומרת, 'אולי אימא שלך ניסתה להגן עלייך מפני האמת. השמועה אומרת שהיא נמלטה מהלפורד ברגע שהיא מצאה אותך.'

קרח מחליק במורד גבה. אנשים דיברו עליה גם כאן, בדיוק כמו בגריניץ', אם כי מסיבות שונות. הם מדברים עליה כבר כמעט עשרים שנה. היא מתנודדת בחזרה לתוך הקוטג'. היא רוצה לומר, זה מזעזע, וגם איך את מעיזה לדבר על אימא שלי ככה. אבל בסופו של דבר היא אומרת רק, 'אם תסלחי לי, אני באמת חייבת לפרוק את ארגז הנסיעות שלי.'

'כמובן. בבקשה תגידי לי אם את צריכה עוד משהו.' גברת דאולינג אומרת זאת בנימה רגילה לחלוטין, כאילו הן לא דיברו זה עתה על בנות ים.

כשהיא סוגרת את הדלת מאחוריה, איזבל רואה שיש רווח מתחתיה בצד אחד בעוד הצד השני צמוד כל כך למפתן, שהוא משתפשף בכל פעם שהדלת זזה. היא מחכה כמה רגעים ופותחת שוב את הדלת. שביל החצץ ריק. אוויר הים־נהר הצח נכנס פנימה, ממלא את החדרים, מגרש את הריח הטחוב של הבית הישן. היא לבד וזה לא כואב — עדיין. אולי העובדה שזה מצב חדש שומרת עליה. אולי זה הים. היא שומעת אותו מבעד לחלון הפתוח, לא את השאון של קצף הגלים או את הגלים המתנפצים על הסלעים, אלא את רחש הגלים השקט והמתמיד. יש בכך נחמה, היא חושבת. והבטחה, אולי, למרות מה שהיא לא יודעת.

היא מוצאת סכין בקופסת עץ על הדלפק וצלחת באחד הארונות, והיא מתיישבת ליד האח ואוכלת פרוסת לחם עם חמאה בתור ארוחת ערב מוקדמת. הלחם קשה, אבל יש לו טעם טוב וחזק, כאילו השתמשו בעשבי תיבול כלשהם באפייה. זוהר האש מתפשט בתוכה. היא הדליקה אותה בעצמה — זה משהו, לא?

באמצע הארוחה היא מבינה שלא הייתה צריכה למרוח כל כך הרבה חמאה. כשהיא מסיימת, היא מניחה את הצלחת על משטח האבן. היא צריכה לשטוף אותה, אבל היא עייפה מכדי לשאוב מים מהבאר. במקום זאת, היא פותחת את ארגז הנסיעות שלה ומוציאה משם את העותק המרופט שלה של 'רובינזון קרוזו'. הספר נפתח בדף שבו היא שומרת את גזיר העיתון מה'לונדון כרוניקל', 20 באוקטובר 1789. אימה שמרה את כל העיתון, שרובו היה מלא בחדשות מצרפת, שם החלה המהפכה שלושה חודשים קודם לכן, אבל איזבל גזרה ממנו את הכתבה הקטנה היחידה הזו, שבה נאמר:

פאלמות', קורנוול. ילדה כבת ארבע נמצאה בחוף הפראי והיפהפה של קורנוול בסוף החודש שעבר, ללא משפחה שתאסוף אותה לביתה. הציבור מאמין שהילדה יצאה מן הים לאחר שספינה נטרפה, אף שלא דווח על מקרה שכזה. אם לא יופיע קרוב משפחה כלשהו, הילדה תאומץ על ידי האדמירל וגברת פארנוורת מבית וודברי, נורפוק, והם יגדלו אותה כבתם. אם למישהו יש מידע כלשהו בנוגע לילדה זו, אנא כתבו למסרס אנרייט ופיקרינג, פרקליטים, מייפייר, לונדון.

אי־השקט גובר בה שוב עד שהוא מתפרץ. הסיפור של גברת דאולינג על בן הים מלבה אותו, יחד עם הידיעה שגם כאן אנשים דיברו עליה. מדוע גברת דאולינג התעניינה כל כך בעברה? האם היא חושדת במשהו? בלתי אפשרי, היא אומרת לעצמה.

עצביה לא מסכימים איתה. הם רוטטים מתחת לעורה. עם גזיר העיתון בידה, היא ניגשת לדלת ופותחת אותה לרווחה. בחוץ מתחיל להחשיך. הרוח דוחפת את הדלת, העץ הצעיר שלידה מתנדנד. בקצה שביל החצץ, הנהר מרצד בקרני השמש האחרונות. תזכורת שהיא קרובה לים — כל כך קרובה. היא נושמת עמוק וחשה את טעמו: מלח, מים, הטעם החריף של אצות רטובות. בהדרגה היא מתעטפת בשקט, עשוי מגלים וקצף, מגאות ושפל, הזרם מייצב אותה. כשהיא סוגרת בחזרה את הדלת, כבר זורמת בעורקיה תחושה מחודשת של מטרה. יהא אשר יהא, היא תהפוך את המקום הזה לביתה.