לילה לפני עזיבתה של רומי סנטורו את איטליה ללימודי צילום בלונדון, חברותיה מפתיעות אותה ביציאה למועדון. שם היא פוגשת זר […]
פרק 1
יוני 2001
“מה זה, אבא?”
ג’וליאן נכנס אל משרדו הפתוח של אביו ונעמד ליד שולחנו. בידיו צמד קוביות ועיניו ממתינות למוצא פיו של אביו בשקיקה.
האדונים שיושבים על הספות הגדולות ממול עוצרים את שטף דיבורם ומביטים בו ובאביו בשעשוע, אך הוא מתעלם מהם. הוא ממש רוצה תשובה לשאלה שלו, והוא רוצה אותה עכשיו.
לרגע, פניו של אביו נראות זעופות.
ג’וליאן עוצר את נשימתו ומכריח את עצמו שלא לפעור את עיניו בבעתה.
הוא שונא להכעיס את אביו יותר מהכול, ואפילו שלפעמים עושה זאת שלא בכוונה, הוא ממש משתדל שלא.
עיניו של אביו מביטות בכף ידו של ג’וליאן הפרושה מולו ואז שבות אל פניו. אז הוא מחייך, וג’וליאן כמעט נאנח לרווחה.
“אלו קוביות, בני. אתה מכיר אותן.”
ג’וליאן מעווה את פניו בחוסר שביעות רצון. “אלו לא קוביות רגילות, אבא. הן קסומות.”
בכל פעם שאביו הרים את גבותיו בשעשוע, ג’וליאן היה נתקף צורך בלתי מוסבר להמשיך לדבר.
“ליסה סיפרה לי ולרודריגו שהקוביות האלו מסוגלות לגרום לבן אדם לקפוץ עד התקרה מאושר או לתלוש את שערות ראשו מבכי. היא אמרה שהן קסומות, ושכל אחד מאיתנו יוכל לקבל זוג משלו. ככה נהיה הכי חזקים בכיתה, אולי אפילו בכל בית הספר! אתה מתאר לעצמך שאני אוכל לגרום לרוברט השמן לבכות? זה יהיה מעולה! מגיע לו, לבריון המטומטם הזה.”
אביו פורץ בצחוק מתגלגל שנשמע באוזני ג’וליאן כמו רעם המרעיד את החדר כולו. הוא מחבק אותו אליו ופורע את שערות ראשו עוד יותר.
ג’וליאן מתחיל לצחוק גם הוא. הוא לא באמת מבין למה, אבל גל הצחוק שתקף את כל יושבי החדר דבק גם בו.
“מתאו, הבן שלך מחפש קסמים כדי לפתור את הבעיות שלו. הוא לא יודע איך אנחנו פותרים בעיות פה?”
פניו של אביו נותרות מחויכות כשהוא מביט מעבר לכתפו היישר אל תוך עיניו של האיש שנשמע בחדר. עיניו, לעומת זאת, אינן מחייכות כלל.
ג’וליאן הכיר את המבט הזה היטב. השקט שהשתרר בחדר הבהיר לו שהוא לא היה היחיד.
“הוא בן אחת עשרה,” אביו ממלמל בכובד ראש, “מותר לו להתעסק בקסמים ובשטויות… בינתיים.” הוא פורע את שערו שוב, הפעם מתוך היסח הדעת.
ג’וליאן מנסה לשמור על ארשת פנים חתומה. במשפחה שלהם אסור להראות כאב או לחוש עלבון.
קסמים ושטויות.
הוא מביט בכף ידו, אל הקוביות שנחו בה.
“קדימה, בני,” אביו מסמן לו בראשו שעליו לצאת, “לך. ואל תבוא לכאן בלי אישור ממני בפעם הבאה, בסדר? זה לא מקום לילדים בגיל שלך ושל רודריגו.”
ג’וליאן בקושי בולע את הרוק בפיו.
הוא רוצה לומר לו שהם מסתובבים בקזינו הגדול מאז שנולדו. פעם סבתא תרזה הראתה לו תמונה שלו כתינוק על אחד משולחנות ההימורים. הם גדלו כאן. לאן עוד הם יכולים ללכת?
הוא רוצה לשאול: למה? מה השתנה עכשיו? אבל במקום זאת, הוא מהנהן בראשו ופונה החוצה.
כשהוא סוגר אחריו את הדלת, רודריגו קופץ עליו בהתרגשות.
“נו? הוא גילה לך את הסוד? הן קסומות באמת? אתה לא מאמין, הרגע ראיתי מישהו שבאמת בוכה בגלל הקוביות. הוא זרק אותן על הרצפה וצעק שחבל שבכלל ראה אותן! אתה מדמיין מה יקרה אם נשתמש בהן על רוברט השמן?!”
ג’וליאן מחייך אל בן דודו בקושי, מנסה לנער את התחושה החמוצה שאחזה בו פתאום. “כן, זה יהיה מצחיק.”
רודריגו עוצר ומביט בו בשאלה. “מה קרה?”
קסמים ושטויות. דבריו של אביו מהדהדים בתוכו, מעוררים בו כעס בלתי נסבל.
“מה אם אני לא רוצה לכסח את רוברט השמן בעזרת קסמים?”
רודריגו פורץ בצחוק. “אז איך? הוא ענק. מה אתה רוצה, להחזיר לו אגרופים כשהוא מציק לנו? הוא יכסח לנו את הצורה!”
ג’וליאן מושך בכתפיו בביטול. “אז מה?”
רודריגו אוחז בבטנו ומתגלגל מצחוק. “השתגעת או מה?!”
ג’וליאן פוסע החוצה מהמסדרון הרחב אל תוך אולם המשחקים שהכיר מילדותו. הוא מביט באנשים שסביבו.
כל כך הרבה מהם.
היו כאלו שהכיר היטב. הם היו קבועים שם. לפעמים היו מבקשים ממנו שיעמוד לצידם כסימן למזל טוב.
זה תמיד הצחיק אותו. מה קשור מזל למשחק? פעם מפסידים ופעם מנצחים. מה הסיפור הגדול? הוא אף פעם לא הבין את אלו שהיו ממררים בבכי כשהפסידו. איזו רוח ספורטיבית גרועה. רכיכות.
מישהו התחיל לצעוק ליד אחד השולחנות. רודריגו והוא התקרבו לאט. תמיד סקרן אותם לראות את אלו שאיבדו כל קשר להיגיון. זה הצחיק אותם במובן מסוים.
“תראה את האידיוט הזה.”
ג’וליאן ורודריגו מגחכים ומביטים בגבר שהחל לאבד את עשתונותיו, עד שהוא קולט את מבטיהם.
“אתם! מי לעזאזל אתם חושבים שאתם? הא? ילדים מופקרים וחסרי רחמים שכמוכם! אתם עוד תשלמו על כל מה שהמשפחה שלכם עושה. אתם תראו”.
עיניהם נפערות בחרדה כשהוא מתקרב אליהם בפראות. הם נרתעים מעט לאחור.
המאבטחים מגיעים אליו עוד בטרם הספיק לעבור את מחצית הדרך, גוררים אותו החוצה בעודו צועק ומקלל.
“ראית את המטומטם הזה?!” רודריגו דוחף מרפק לצלעותיו של ג’וליאן והולך אל עבר המטבח כשהוא מגחך.
רק ג’וליאן מביט סביבו היטב, מנסה להבין מה יכול היה לגרום לאדם זר לחלוטין לתקוף אותו בצורה כזאת.
…”הוא לא יודע איך אנחנו פותרים בעיות פה?”…
מה…?
מה הוא מפספס?
“בוא, חמוד,” רוזיטה מחייכת אליו ודוחפת אותו בקלילות אל עבר המטבח. “תאכלו משהו ותלכו הביתה. האבות שלכם ביקשו שהנהגים יגיעו לאסוף אתכם בקרוב.”
הוא הולך בעקבותיה אל המטבח, ורק כשהיא עומדת לחזור אל אולם המשחקים, הוא מושך בידה. “חכי. לאן המאבטחים לקחו את האיש הזה?”
רוזיטה מגחכת, אבל לא מישירה מבט אליו.
פעם אימא שלו אמרה לו שיש לו עיניים של נץ, בדיוק כמו לאביו. היא אמרה שיום יבוא וגברים יירתעו מן המבט הזה, ונשים יימשכו אליו. הוא מעולם לא הבין למה היא מתכוונת, כי שום מבט בעולם לא הצליח לגרום לרוברט השמן להירתע ממנו, ואלוהים יודע שהוא ממש לא התכוון למשוך שום בנות. הוא לא מצליח להבין למה הן כל כך רגשניות כל הזמן. זה נראה לו כמו כאב ראש אחד גדול.
אבל עכשיו, כשעיניה של רוזיטה מתחמקות ממבטו, הוא לא יכול שלא לתהות למה היא נרתעת ממנו כל כך.
“תפסיק לדבר שטויות, חמוד. לך לאכול.”
פרץ אומץ בלתי נשלט אוחז בו.
ג’וליאן בודק שאין איש באזור ומצמיד את רוזיטה בגבה אל הקיר. הוא אמנם רק בן אחת עשרה, אבל היא קטנטונת. הוא כמעט בגובה שלה.
“אל תקראי לי חמוד. ואני לא מדבר שטויות. אני הבן של הבוס ואני רוצה תשובה – לאן הם לקחו אותו?”
“ג’וליאן…”
“תעני לי.” הוא מנער את כתפיה באופן שספק מפתיע אותה, ספק משעשע אותה. “לאן הם לקחו אותו?”
רוזיטה מגלגלת את עיניה ומסננת קללה עסיסית באיטלקית. “אני לא יודעת. זאת האמת. אני לא יודעת לאן הם לקחו אותו, ולמען האמת? אני גם לא רוצה לדעת.”
ג’וליאן מרפה מכתפיה וצועד לאחור. הדברים שיצאו מפיה מפחידים אותו, וגם ההתנהגות שלו עצמו.
“אני… אני מצטער, רוזיטה.”
היא מיישרת את בגדיה ומניחה יד מנחמת על כתפו.
“זה בסדר,” היא לוחשת ומסדרת את שערו. “כולנו ידענו שיגיע היום שבו הדם שזורם בעורקיך יתעורר. אתה לומבארדי, אחרי הכול.” היא צוחקת ודוחפת אותו אל המטבח הגועש.
ריח האוכל מושך אותו פנימה והוא מתיישב מול רודריגו, באותו המקום שבו אכלו מאז שזכרו את עצמם.
זה עבורם סוג של בית.
רק עכשיו מתחוור לו שעבור אחרים, זה היה רחוק מאוד מכך.
***
“רומי, בואי הנה.”
רומי הקטנה מניפה את הבובה התכולה שלה מעלה ותופסת אותה בצהלות.
“אני רק משחקת, אימא.”
הבובה הקטנה שלה כל כך יפה כשהיא מתתעופפת מעלה. לרגע אחד קטן, היא נראית כאילו היא חלק מהשמיים. הלוואי והייתה יכולה לתפוס אותה כך, באותה השנייה בדיוק.
“את מתקרבת יותר מדי לכביש, רומי!”
“אוה.” היא מצחקקת לעצמה כשהיא מביטה מטה ומבחינה בכך שהיא הולכת על שול הכביש. “אני מצטערת, אימא.”
ריח של פרחי קיץ ממלא את האוויר, והשמש מלטפת את פניה בחום רך וענוג.
היא אוהבת את הימים האלו שבהם היא יכולה לצאת ולשחק בחוץ. הוריה מעולם לא התירו לה לשחק לבדה בחצר ביתם הגדול, שלא לדבר על להביא חברות אליה ולשחק איתן.
“זה אסור,” אימא תמיד אמרה לה. “כשתגדלי תביני.”
מזל שלוקאס איתה. הוא אמנם בן, אבל נחמד שניתן לשחק איתו לפעמים. למרות שהוא נהנה מדי למשוך לה בצמות בכל הזדמנות שיש לו.
נינה האומנת אמרה לה שזה מה שאחים גדולים עושים. הם מרביצים לך ואז מרביצים למי שרוצה להרביץ לך.
אבל… מי כבר ירצה להרביץ לה? היא לבד כל היום.
טוב… לא בדיוק לבד. יש לה הבובות שלה.
הן חברות ממש טובות, תמיד מסכימות איתה ורוצות לשחק.
אין לה מושג למה יכלו לצאת למגרש המשחקים היום, אבל היא מתכוונת ליהנות מכל רגע. הצבעים של המתקנים גורמים לעיניה להיפער לרווחה, וקולות הילדים מעוררים בה רצון לרוץ ולבקש מהם שישחקו איתה.
אבל אִמה לא מרשה לה להתרחק.
אוף, מעצבן.
“לוקאס,” אִמה קוראת, “בוא, קח את רומי לשחק. היא משתעממת כאן לבדה.”
האומנת שיושבת ליד אִמם מביטה ברומי בחום ומפריחה לעברה נשיקה.
רומי תופסת את הנשיקה בידה ומפריחה לה אחת משלה.
“נו, אימא… היא בת! מה אני אמור לעשות איתה?”
רומי אוחזת את הבובה הקטנה בידיה ומזעיפה פנים אל אחיה. “אני אשחק עם הבובה שלי. אני לא צריכה אותך!”
“זה מספיק, ילדים. אם תמשיכו כך, אנחנו נלך הביתה.”
רומי ולוקאס מביטים זה בעיני זה מבוהלים. עד שהם הורשו לצאת אל גן השעשועים, הדבר האחרון שהם רוצים הוא להרוס את זה וללכת הביתה מוקדם מהמתוכנן.
“זה בסדר, אימא.” לוקאס אוחז בידה של רומי ומושך אותה איתו אל עבר המתקנים. “אני אשמור עליה.”
ברגע שאִמם פונה אל נינה האומנת, הם רצים אל תוך הפארק, מבוהלים מהרעיון שייאלצו לחזור כל כך מוקדם הביתה.
“אוה, וואו.” רומי מביטה מעלה עד שצווארה נמתח וכואב. “מה זה?”
לוקאס שואף אוויר בגאווה. “זאת המגלשה הגדולה ביותר בעיר. רק הילדים האמיצים עולים עליה. היא לא בשבילך, רומי. חכי כאן.”
רומי מביטה באחיה המטפס מעלה בסולמות ומעוותת את פניה בחוסר שביעות רצון.
היא מחבקת את הבובה שלה ברוגז. “זה לא הוגן. גם אני אמיצה!”
היא מביטה בילדים הרצים סביב, משתוללים, צוחקים, צועקים. הלוואי והייתה יכולה להיות כמותם. השמלה הנפוחה שהיא לובשת יפה מאוד, אבל רק לרגע, מתחשק לה להיות לבושה בגדי ספורט בלויים, כאלו שהייתה יכולה לרוץ בהם בחופשיות.
“הנה אני בא!” קולו של לוקאס מסיט את תשומת ליבה מעלה והיא מנופפת לו בחזרה מלמטה.
כשהוא מסיים להתגלש, היא מסרבת להישאר לבדה. “גם אני אמיצה. אני יכולה לעלות על המתקן הזה בקלות.”
לוקאס מביט בה ואז מגניב מבט לכיוון הספסל שעליו אִמו יושבת.
“אני לא יודע, רומי… אימא לא תאהב את זה.”
“נו…באמת! אתה יודע שאני יכולה לעלות! אני אמיצה יותר מכולם!”
לוקאס מביט באִמו שעסוקה בשיחה ערה עם נינה.
“בבקשה, לוקאס…” רומי מביטה בו באותו המבט שהייתה משגרת לעברו כשאכל משהו טעים שגם היא רצתה.
“או‑קיי, בסדר,” הוא נאנח. “אבל אם את נופלת, אני אומר שעלית לבד, בלי רשות.”
מאושרת, רומי מחבקת את הבובה שלה בחוזקה. “כן, כן, בטח.”
הם רצים מעלה ורומי מנסה להסתיר את העובדה שהיא מסוחררת מעט מהגובה ועייפה מן הטיפוס במדרגות. “וואו, לוקאס…” היא מתקרבת אל המעקה ומביטה אל העיר שנשקפת מולה. “תראה כמה יפה פה.” היא רצתה כל כך לצאת ולטייל בעיר.
“רומי, בואי! עוקפים אותנו בתור!”
היא ממהרת בעקבותיו והבובה שלה חומקת מבין ידיה וצונחת מטה.
“אוי לא!” רומי מכסה את פיה בידיה. הדמעות מציפות את עיניה. “הבובה שלי…”
“רומי, תפסיקי להיות כזאת תינוקת. בואי נתגלש ותוכלי להגיע אל הבובה שלך מהר, בסדר?”
הרעיון מוצא חן בעיניה, בין היתר כי היא רצתה מאוד לחוות את המגלשה הגדולה. לוקאס מחבק אותה מאחור והיא מרימה את ידיה כשהרוח מוטחת בפניה.
כשהם מגיעים מטה, היא משתחררת מלוקאס ורצה אל המיקום שבו נחתה הבובה שלה… רק כדי לגלות שילדים גדולים אוחזים בה.
בנים.
איכס.
לאחד מהם יש שיער שחור ועיניים שחורות עוד יותר, והוא מביט בה בצורה משונה. היא לא יודעת אם הוא כועס או משועשע, וגם לא אכפת לה. כל מה שהיא רוצה הוא הבובה התכולה שלה.
“זה שלך, ילדה קטנה?”
היא מהנהנת בזהירות.
“קחי,” הוא מגיש לה את הבובה. “בבקשה.”
רומי ממהרת לשלוח את ידיה ולעטוף את הבובה שלה בידיה. “תודה.”
לוקאס מגיע וניצב מאחוריה. עוד לפני שהיא מביטה בו, היא מרגישה שמשהו לא בסדר.
“ג’וליאן.”
הילד שחור השיער והעיניים מביט בלוקאס באופן שגורם לרומי לרוץ ולהסתתר מאחוריו. אולי היא צריכה לקרוא לאִמה?
“לוקאס. זאת אחותך?”
ידו של לוקאס נשלחת ודוחפת את רומי עוד יותר אחורה. “כן.”
הכול מאוד מוזר.
היא מעולם לא ראתה את לוקאס כל כך רציני ומפחיד בעבר – אולי רק כשכעס עליה, וגם אז לא היה כל כך נחוש.
הוא ניצב ומביט בילד בעל העיניים השחורות, עד שזה מפנה את גבו אליהם… והולך.
“בואי,” לוקאס מושך את ידה. “הולכים.”
“אבל…”
הוא לא מותיר לה שום ברירה.
“אימא.”
אִמה מסובבת את ראשה אליהם במהירות ובחייכנות.
“כן, מתוק?”
לוקאס מתקרב אליה מעט.
“לומבארדי נמצאים כאן.”
ופשוט כך, כולם קמים על רגליהם מיד.
“”או‑קיי,” אִמה מחייכת אליה בנועם, “הגיע הזמן ללכת.”
מאוכזבת, רומי מביטה בפארק השעשועים מאחוריה, תוהה מתי תוכל לחזור אליו שוב, אם בכלל.
הנהג ממתין להם ברכב ומסמן להם להיכנס פנימה.
“נהניתם?”
“מאוד, תודה.”
אִמה מושיבה אותה ואת לוקאס קודם ואז מתיישבת במושב הקדמי, מסמנת לנינה להתיישב איתם מאחור.
רומי מביטה דרך שמשת הרכב כשהם מתרחקים, ולרגע, היא בטוחה שהיא רואה את הילד ההוא, עם השיער השחור והעיניים השחורות.
“לוקאס,” היא לוחשת, “אפשר לשאול אותך שאלה?”
לוקאס מביט סביבו ומוודא שאיש אינו קשוב לנאמר בין שניהם.
“כן.”
רומי מנמיכה את קולה עוד יותר, חוששת ולא בטוחה ממה. “מה זה ‘לומבארדי’?”
הוא מביט בה, כאילו שוקל את דבריו.
ואז הוא מתקרב אליה ולוחש.
“האויב.”
פרק 2
דצמבר 2015
“תפסיקי להסתכל עליי ככה, זה לא יעזור לך.”
רומי מישירה את פניה אל אחיה הגדול ומתפללת בליבה שהיא דומה לחתול מן הסרט “שרק” יותר מלכל דבר אחר.
“לוקאס, בבקשה. זה הלילה האחרון שלי באיטליה. מחר בצהריים אני עולה על הטיסה ללונדון. בבקשה, תן לי ליהנות קצת.”
לוקאס משלב ידיים שריריות על חזה רחב. מבטו נחוש, אבל היא מכירה אותו טוב יותר מזה. היא יודעת שעמוק בתוכו הוא מבין אותה. הוא פשוט מפחד. ועכשיו לא באמת מעניין אותה אם הפחד הזה מוצדק או לא.
“אימא ואבא ביקשו ממני להשגיח עלייך הלילה. אז לא, אני מצטער. אם שערה משערות ראשך תיפול, הם יתלו אותי. ואני מעוניין להמשיך לחיות, אם לא אכפת לך.”
הוא עוזב את חדר האורחים הגדול ועולה במדרגות עטויות השטיח האדום אל הקומה העליונה.
לרגע, רומי כמעט בוכה מתסכול. נמאס לה לחיות בכלוב של זהב. במשך כל חייה היא שומעת את המשפטים חסרי השחר האלה.
למה היא צריכה לפחד לצאת החוצה, ליהנות, לחיות? זה לא הוגן. היא שועטת במהרה במדרגות בעקבות אחיה ומתפרצת אל חדר האמבטיה הגדול שאליו הוא נכנס.
הוא עירום כביום היוולדו כשהיא נכנסת בדלת.
“פאק, רומי!” לוקאס ממהר לכסות את פלג גופו התחתון במגבת וממשיך לפלוט רצף חרישי של קללות.
רומי מכסה את עיניה בהפגנתיות וצוחקת בקול גדול. “חכה שאני אספר ללוסיה שראיתי אותך עירום במקלחת. היא תתעלף במקום.”
לוקאס מתנשם בחוסר סבלנות משווע ומניח את ידיו על מותניו. “את והחברות המשוגעות שלך הטרפתן לי את השכל. בבקשה, תעזבי כבר.”
רומי מציצה מבעד לידיה ומבחינה בכך שהוא כבר מכוסה. “נו באמת, לוקאס, אתה מת על זה. הן מעריצות אותך. וחוץ מזה, תודה שתתגעגע אליי כשלא אהיה כאן.”
הוא מגחך ומניע את ראשו מצד לצד כלא מאמין. “אני כבר מחכה לרגע שבו יהיה לי קצת שקט ממך, קרצייה.”
הם ניצבים זה מול זה ומחייכים בשקט.
הוא החבר הטוב ביותר שלה, המגן שלה. כל ילדותה הייתה דלה בחברה, ולוקאס תמיד דאג לתמוך בה ולהיות כל מה שהזדקקה לו. הוא יותר מאחיה הגדול.
“אני אתגעגע אליך,” היא אומרת.
הוא משפשף את פניו ומצחקק. “גם אני, מטומטמת. ברור שאתגעגע אלייך.”
“אז… תיתן לי ליהנות הערב. בבקשה, לוקאס. אתה יכול לבוא איתנו אם אתה רוצה, או לשלוח את אחד המאבטחים. אני אסכים להכול, רק תן לי לצאת. בבקשה.”
עיניה נמלאות דמעות אמיתיות של בדידות ותסכול. מחר היא ממריאה במטוס ונוחתת במדינה זרה, בלי אף אחד שהיא מכירה. היא רוצה לקחת איתה לפחות זיכרון אחד של הנאה, משהו שתוכל להיאחז בו בטרם היא מתחילה מחדש.
לימודי הצילום שלה היו חלום שהתגשם, ביותר מבחינה אחת. רק העובדה שאביה אישר לה את המסע הזה הייתה בפני עצמה בגדר נס. אבל לרומי לא אכפת מכל זה עכשיו – יש לה הלילה הזה, והיא רוצה לבלות בו, כמו הנערה בת התשע עשרה שהיא.
לוקאס מביט בה ומגדף בתסכול. “לעזאזל איתך, רומי. תמיד ידעת ללחוץ לי על הנקודות הכי רגישות. האנשים שלי לא יאמינו אם יראו אותי ככה.”
היא מצחקקת. “ככה, איך? עם מגבת סביב המותניים במקלחת כשיוצא ממך ריח של בואש?”
הוא מניף את ידיו לצדדים ומעווה את פניו במחאה. “מה?! אני אחרי חדר כושר!”
עוד נקודה שלוסיה תשמח לדעת ולדמיין לעצמה. היא הייתה מאוהבת בלוקאס מאז שהן היו בנות שתים עשרה, כשהוא היה בגיל שלהן היום – בחור בן תשע עשרה עם סבר פנים חמורות ואחריות שלא תתואר על כתפיו.
קל להתאהב בו, רומי הבינה את חברתה מיד – אחיה גבוה ורחב, עם שיער חום כהה ועיניים חומות מהפנטות. מעבר לכך, הכוח שמגיע מהשתייכותו למשפחת סנטורו רק מוסיף לו קסם.
אף אחד לא ראה את הילד המתוק והנדיב שהוא היה. באיזשהו שלב, היא חששה שהוא בעצמו כבר לא מכיר בילד הזה שבו.
“בבקשה, לוקאס. אני מתחננת. בבקשה, תן לי לצאת עם הבנות. אני מבטיחה לך שכלום לא יקרה. אני לא אשתה ולא אעשה שטויות. וחוץ מזה, תמיד תוכל לשלוח איתי מאבטח.”
הוא מכווץ את גבותיו בחוסר שביעות רצון. “שניים.”
אלוהים.
היא כמעט קופצת מהתרגשות. “או‑קיי, שניים! מה שתגיד.”
***
שעה לאחר מכן, היא ניצבת בכניסה לבית ומהנהנת לחיוב ללא הפסקה.
“את לא מדברת עם אף אחד שאת לא מכירה. לא לוקחת שתייה מאף אחד. לא אכפת לי אם זה הכומר אלחנדרו בכבודו ובעצמו, את מבינה אותי? אל תעזבי את החברות שלך ותקפידי שהנייד נמצא עלייך בכל שלב נתון. דייגו וחואן יוצאים איתכן. הם יעקבו אחרי הרכב שלך לפי המשדר שמונח בו, ויש להם אפשרות להתחבר גם למיקום הנייד שלך, אז זה חשוב מאוד שהוא לא ילך לך לאיבוד. יש לך עד אחת בלילה, רומי. אלו ארבע שעות, לא דקה אחת יותר. אל תגרמי לי להתחרט על זה. את מבינה אותי?”
רומי כל כך נרגשת שהיא בקושי מצליחה להישאר במקומה. עם זאת, היא מבינה שעליה לגלות רצינות, אחרת אחיה ימשוך אותה בשערותיה אל חדר השינה, יזרוק אותה על מיטתה וינעל בפניה את דלת החדר.
“כן,” היא מהנהנת שוב, “אני מבינה.”
לוקאס נושם עמוק ומהנהן בכבדות. “או‑קיי, את יכולה לצאת החוצה. אני אתדרך את הבחורים כמה דקות והם יצטרפו אלייך.”
נרגשת, היא קופצת עליו ומחבקת אותו בחוזקה. “תודה, לוקאס,” היא לוחשת אסירת תודה כשידיו מחבקות אותה בחום. “תודה רבה לך. אין לך מושג כמה זה חשוב לי.”
הוא מחייך אליה ונושק למצחה. “רק תשמרי על עצמך.”
***
“למה לא שכנעת אותו לבוא איתנו? אוף איתך. הייתי בטוחה שהוא יחליט שהוא מצטרף.”
רומי מחייכת אל לוסיה ונושקת ללחיה. “אני מצטערת, לוס. הצעתי לו, אבל משום מה ההצעה פחות קסמה לו.”
“טוב,” לוסיה שומטת את כתפיה ומנערת את ראשה. “הלילה זה כבר לא משנה. זה הלילה שלך ואנחנו נעשה הכול כדי שתיהני בו. נכון, בנות?!”
שלוש חברותיה הנוספות קוראות בהסכמה ומשיקות את כוסות היין שלהן יחד בתוך הלימוזינה המרווחת.
זה כמו חלום שמתגשם.
“תודה, בנות,” היא מחייכת אליהן באהבה. “אני מקווה שזה יהיה לילה בלתי נשכח, כזה שהזיכרון שלו ילווה אותי כשאהיה בלונדון.”
***
“מה המצב בחדרים האחוריים?”
רודריגו נעמד לצידו של ג’וליאן ומביט יחד איתו בקהל הרוקדים תחתיהם. “בסדר. נאלצנו להוציא את אחד השחקנים, הוא היה שיכור ואמוציונלי מדי. לא התחשק לי לראות אותו מפסיד את התחתונים שלו יחד עם הבית של הילדים.”
ג’וליאן מגחך לעצמו ושואף את הסיגריה עמוק. אין ספק שרודריגו הוא החצי האנושי והטוב יותר מביניהם. “כל עוד יש לו בית להפסיד, אני מוכן להיות זה שלוקח לו אותו.”
רודריגו מצחקק ומוזג לעצמו כוס ויסקי. “כן. בדיוק כמו שלקחת ללינדה את הדירה בשבוע שעבר, נכון?”
לעזאזל. הוא היה צריך לדעת שהשטות הזאת לא תיעלם מעיניו של בן הדוד שלו. לא רק שהם החברים הטובים ביותר, הם גם מכירים זה את זה יותר טוב מכולם.
“זה היה מקרה חריג.”
“חריג.” רודריגו מערבב את הוויסקי בכוסו ולוגם ממנו בבת אחת. “אני מבין.”
ג’וליאן מסתובב ומביט בבן דודו המצחקק. “היא מוצצת כמו פאקינג מלאך,” הוא מסביר בענייניות, והם צוחקים יחד.
הם מתיישבים על הספות. רעש המוזיקה ממלא את האוויר, והאורות הבוהקים מתוך החשכה משווים למקום אווירה מחשמלת.
“אני משועמם,” אומר ג’וליאן.
רודריגו מביא את בקבוק הוויסקי ומניח אותו על השולחן מולם, לא לפני שהוא ממלא שתי כוסות בנוזל הענברי הצורב הזה. “גם אני.”
הם גומעים מן הכוסות שלהם וקמים שוב, נשענים על המעקה ומביטים מטה. עיניו של ג’וליאן עוברות בעצלתיים על קהל הרוקדים. חלקם פרצופים קבועים, חלקם עוברי אורח. מה זה כבר משנה? כולם נראים לו אותו הדבר.
הוא רוצה לצאת מהחליפה הארורה הזאת ולעלות על האופנוע שלו, להרגיש את הרוח חובטת בפניו ובגופו, לשמוע אותה שורקת באוזניו. הוא רוצה להיות בכל מקום מלבד במקום שבו הוא נמצא.
“תראה,” רודריגו מחווה בידו בשעשוע, “דם טרי.”
עיניו של ג’וליאן נעות בעצלתיים לכיוון שאליו הוא מצביע. חבורה של חמש נערות נכנסת אל המועדון. הוא מחייך בסקרנות כשהוא רואה את עיניהן הפעורות. “הזמנת בתולות לחגוג פה?”
הם צוחקים, אבל מבטם לא עוזב את הנערות. כשהן ניגשות אל הבר ומתיישבות סביבו, ג’וליאן מצליח לראות אותן היטב. אין ספק שזאת הפעם הראשונה שלהן במקום כזה. כל אחת מהן לבושה בהתאם לצו האופנה האחרון. בגדי המעצבים שלהן גורמים להן לבלוט מבין כולם.
ילדות של כסף.
הוא תמיד נהנה מהן יותר. כל כך הרבה אש ורעב מסתתרים מתחת לחזות המתוקה הזאת שלהן. קל להסיר מהן את המסכות התמימות שלהן, בכל פעם מחדש. הוא אוהב את התחושה של הכוח כשהוא חודר עמוק לתוכן, גורם להן להתמכר לכל מה שברחו ממנו כל חייהן.
“מה אתה אומר?” שואל רודריגו. “בא לך?”
ג’וליאן לא ממהר לענות. ידו האחת אוחזת בכוס הוויסקי והשנייה מונחת על המעקה תחתיו. עיניו מתכווצות כשהוא עובר אחת‑אחת, כאילו מחפש בהן משהו שלא יכול להגדיר.
ואז היא מסתובבת לכיוונו.
שערה השׁטני הגולש מגיע עד לאמצע גבה, ופניה לבנות כמו חרסינה בוהקת. היא מצחקקת אל אחת החברות שלה ועיניה בורקות. הן גדולות ונוצצות, ומעניין אותו לפתע באיזה צבע הן.
כשהיא מרימה את עיניה לפתע, היא מביטה ישירות אליו. תחושת חבטה עמומה מתלקחת בבטנו.
“זה יכול להיות בילוי נחמד ללילה, כן.”
השמלה התכולה שעל גופה מגיעה קצת מעל לברכיה, נאחזת במותניה ונשפכת בחופשיות. היא גבוהה.
“אני אשלח להן בקבוק שמפניה.”
“לא.” ג’וליאן מסיים את כוס המשקה שלו ומניח אותה על השולחן שלצידו. הוא מביט ברודריגו ומניע את ראשו לשלילה. “הן נראות לך כמו נשים שיתלהבו מבקבוק אלכוהול? לא. בוא נעשה את זה מעניין.”
“מה אתה מציע?” בעיניו של רודריגו עולה ניצוץ עניין המדביק גם את ג’וליאן.
ג’וליאן מעיף מבט למקום שבו ישבו הבנות. הוא רואה שהן כבר על רגליהן, רוקדות.
עיניו מתמקדות בבחורה בשמלה התכולה. יש בה משהו כל כך מתוק, כל כך מכעיס. עיניה סגורות וגופה נע בחושניות בתולית כמעט לצלילי המוזיקה.
הוא לא מבחין בחיוך שמתחיל לעטר את פניו כשהוא צופה בה רוקדת.
“ג’וליאן.”
משהו בדם שלו מתחיל לבעבע.
הוא מסתובב אל רודריגו כשעיניו נוצצות.
“בוא נשגע אותן.”
פרק 3
לאן לעזאזל הלכתן? דייגו וחואן לא מצליחים לגלות מי הבעלים של המקום כבר חצי שעה.
רומי מביטה בהודעת הטקסט ומכווצת את גבותיה בחוסר הבנה.
מה זה משנה מי הבעלים, לוקאס? אנחנו יחד ונהנות. וחוץ מזה דייגו וחואן כבר סרקו את כל המקום לפני שנכנסנו.
ברור שזה משנה! אין סיכוי שתעברו למקום אחר?
רומי מרימה את עיניה ומביטה בחברותיה שרוקדות וצוחקות בהנאה. המקום סביבה משדר המון יוקרה וסטייל. יש מאבטחים בכל פינה והאנשים נראים רגילים לחלוטין. שלא לדבר על המוזיקה, שהיא לא פחות ממושלמת.
לא.
היא מביטה במסך וממתינה לתשובה.
לוקאס לא מרוצה משום מה, אבל היא באמת לא מצליחה להבין למה. למה זה צריך לעניין אותה מי הבעלים של המועדון הזה? היא לא הגיעה לכאן כדי לקנות אותו ממנו, נכון? כל מה שהיא רצתה הסתכם בכמה שעות של הנאה לפני שהיא עוזבת. זה הכול.
אנחנו נעשה עוד בדיקה. תיזהרי.
בסדר.
היא מביטה במסך ואז מכבה את הנייד, מנסה להשכיח מראשה את הדאגות הלא הגיוניות האלו לשלומה.
היא תוחבת את הנייד לתיק ומביטה סביבה, סופגת את האווירה מחדש. המוזיקה פועמת בצורה שגורמת לה להרגיש כאילו היא מסונכרנת עם ליבה. כל מי שסביבה מחויך, כאילו אין לו דאגות בכלל. הלוואי שגם היא הייתה מסוגלת פשוט לשחרר וליהנות, גם אם זה רק לערב אחד. נמאסו עליה הפחדים, ההתלחשויות, החששות התמידיים שהצלו עליה כשגדלה.
לא ייתכן שהעולם כזה נורא ומסוכן. הרי סביבה כולם נראים מאושרים כל כך.
“היי, את בסדר?”
לוסיה קוטעת את רצף המחשבות שלה, ורומי מביטה אליה בחיוך. “כן, בטח. זה פשוט לוקאס והחרדות שלו.”
“אלוהים, מה הייתי נותנת כדי שהוא יגונן עליי ככה.” לוסיה מעפעפת בעיניה בחולמנות, ורומי מגלגלת את עיניה בתגובה.
“תסמכי עליי, זה לא כיף בכלל.”
לוסיה נאנחת. “מה את כבר יודעת?”
הן צוחקות יחד ורומי מרגישה את המתח עוזב את שרירי גופה לאט.
“תני לי את התיק שלך, אנחנו מכניסות את כל התיקים לשמירת חפצים בכניסה.”
רומי מתלבטת. לוקאס ביקש ממנה במפורש להיות צמודה לנייד.
אבל… היא רוצה לרקוד, להרגיש חופשייה. מה כבר יקרה לה כאן? חואן ודייגו כבר בדקו את המקום, והכול היה בסדר. וזה לא שהיא משאירה את הנייד במועדון ועוזבת למקום אחר…
“רומי.”
היא מרימה את מבטה אל לוסיה.
“תפסיקי לעשות את זה לעצמך. הכול בסדר. את יכולה ליהנות בלי שהעולם יקרוס.”
היא צודקת, לעזאזל. למה היא צריכה לחשוב כל כך הרבה? “בסדר,” היא מצטרפת אל לוסיה. “אבל אם משהו מסתבך, אני שולחת את לוקאס אלייך.”
לוסיה מניחה את ידה על ליבה ומביטה מעלה. “או, אלוהים. רומי, את עוד תגרמי לי להתפלל שהכול ישתבש רק כדי שזה יקרה.”
הן צוחקות ורומי דוחפת אותה מעט. “משוגעת.”
“על אחיך? בטח.”
הן מפקידות את כל חמשת התיקים בשמירת החפצים וחוזרות אל הרחבה.
“אז,” לוסיה מביטה בה בעיניים בורקות, “מה בא לך לשתות?”
***
“וואו, אתה ממש משועמם.”
ג’וליאן מגחך ומניח את בקבוק הוויסקי המרוקן על השולחן. “יותר מדי, אחי.”
רודריגו מהרהר בדבריו לרגע. “אתה בטוח שאפשר להפעיל את הבריכה עכשיו? זאת ממש לא העונה. קפוא בחוץ, זה טירוף.”
ג’וליאן נושם עמוק וניגש אל המעקה, מביט בה שוב.
ידיה מלטפות את גופה בעדינות כשהיא נעה לצלילי המוזיקה. עיניה העצומות גורמות לו לתהות על מי לכל הרוחות היא חושבת ולמה זה גורם לה לחייך בצורה כזאת.
הוא מסתובב אל רודריגו ומחייך. “אני במצב רוח לטירוף הלילה. מתחשק לי לשלוח את הילדות האלה הביתה כשיש להן משהו לדבר עליו למחרת.”
רודריגו טופח על כתפו ומצטרף אליו ליד המעקה. “ילדות? לא, אחי. הן לא ילדות. הן פשוט נשים שבדרך כלל לא מתקרבות לטיפוסים כמונו.”
ג’וליאן עוזב את המעקה ומסיים את תכולת הכוס שלו בלגימה. הוא מניח אותה בחבטה על השולחן. “טיפוסים כמונו, הא?”
“כן,” רודריגו מסתובב אליו ולוגם מכוסו. “טיפוסים כמונו.” הוא משתתק ומהנהן בראשו באיטיות. “אנחנו מי שאנחנו, ג’וליאן. אתה בן זונה על אופנוע שחור, לא אביר על סוס לבן.”
סיפור חייו המזוינים. “יופי,” הוא מחייך. “אז תן לי להיות מה שאני הכי טוב בו. בוא נפתח את הבריכה.”
אין לו שום כוונה להיות אביר על סוס לבן, נהפוך הוא. להיות בן זונה מתאים לו בדיוק. אף אחד מעולם לא מצפה ממנו למשהו שהוא לא מוכן לתת.
הוא תוהה אם הנסיכה הקטנה שרוקדת למטה אי פעם נתקלה בגבר כמוהו.
רודריגו עושה מספר שיחות טלפון ומתרחק ממנו מעט. מילותיו עוד מהדהדות באוזניו של ג’וליאן ללא הפוגה – טיפוסים כמונו. הוא קם ומביט בה שוב. היא בולטת מעל כל הרוקדים. עורה בוהק בלובנו ומין הילה מעצבנת עוטפת אותה.
“חצי שעה,” רודריגו מסב את תשומת ליבו. “הם יסגרו את הגג ויחממו את המים.”
“יופי,” ג’וליאן מחייך בשביעות רצון. “אני יורד למטה בינתיים.”
***
התחושה הזאת של רעד התופים העובר דרכה לא דומה לשום דבר אחר שהיא מכירה. רומי עוצמת את עיניה ומניעה את גופה לפי הקצב.
לוסיה וחוספינה רוקדות לצידה ומצחקקות מדבר מה. היא אינה טורחת לפקוח את עיניה כדי לברר מה היה הדבר שהצחיק אותן.
מבושמת מיין, היא מחייכת ומניחה למוזיקה להניע אותה. ההרגשה כל כך טובה – פשוט לשחרר שליטה, גם אם מעט.
מישהו נוגע בה. עיניה נפקחות בבהלה כשהיא מבינה שמישהו אוחז בה מאחור, והיא קופאת במקומה. איפה החברות שלה לעזאזל?
“למה הפסקת?”
היא מסיבה את ראשה לאחור ומביטה בגבר הצעיר שאוחז בה. הוא נראה בערך בגילה. ריח האלכוהול שעולה ממנו מרתיע אותה. “אל תיגע בי.”
הוא צוחק ומנסה לאחוז שוב בידיה. “למה לא? זה מה שרצית, לא?”
מזועזעת, היא דוחפת אותו ממנה. “מה?! אין לי מושג מה אתה רוצה. לך מפה.”
אלוהים, איפה לכל הרוחות הבנות? היא מעבירה את ידיה בשערה ומחליטה לחפש אותן, אבל ידו של הבחור אוחזת בשלה. הוא מסובב אותה בחזרה אליו.
“בואי הנה, פלרטטנית.”
בהלה ורוגז מציפים אותה והיא מנסה להדוף אותו בפראות. “תעזוב אותי, מטומטם!”
“אני חושב שהיא הייתה ברורה, לא? תניח לה.”
למשמע הקול הזר, היא עוצרת, והבחור האוחז בה משחרר אותה מיד. היא נעה לאחור במהירות, מבוהלת וכועסת. גבה נתקל במישהו והיא כמעט קופצת ממקומה מבהלה. כשהיא מסתובבת ומביטה בו, היא מגלה אותו מחייך בשעשוע.
“אני מצטערת,” היא ממלמלת ומעבירה את שערה אל מאחורי אוזנה. “תודה על מה שעשית.”
וואו, הוא גבוה.
הוא מגחך ומתיישב על אחד מכיסאות הבר הגבוהים מאחוריו. עיניו שחורות משחור, סוקרות אותה לאט כשחצי חיוך מעטר את פניו. “אל תודי לי. תודי לאלכוהול שגרם לבחור המטומטם הזה להאמין שאת רוקדת יפה. אין לך חוש קצב בכלל.”
עיניה של רומי נפערות, בדיוק כמו פיה. מה לעזאזל…
היא משלבת את ידיה על חזה ומביטה בו במבט מתנשא. “וואו, אתה ממש טוב בלגרום לבחורה להרגיש מיוחדת, הא?”
הוא צוחק בקול שנשמע אפילו מבעד למוזיקה הרועמת סביבם. הגומה שבצד ימין שלו מפתיעה אותה. יש לו חיוך מידבק. “רק לאלו שבאמת מגיע להן.”
רומי מהנהנת ומחייכת בכוח. “טוב, תודה בכל אופן. ביי.”
היא מתכוונת לעזוב אותו שם ולא להביט לאחור. חתיכת אידיוט מתנשא ונפוח.
“יש לך פוטנציאל, שתדעי.”
הקול שלו גורם לה לעצור והיא אפילו לא שואלת את עצמה למה.
חיוך מטופש וכועס עולה על פניה, והיא מסתובבת אליו בכעס. “אה, באמת? טוב לדעת. אני אדאג שהמורה לבלט שלי תקבל את הפידבק המדהים הזה שלך. אחרי הכול, למדתי אצלה רק שלוש עשרה שנים.”
“בלט,” הוא מעווה את פניו בהערכה מזויפת. “זה נשמע ילדותי למדי.”
רומי נאנחת ומשתדלת שלא לפעור את פיה לרווחה שוב. “זאת אני,” היא פושטת את ידיה לצדדים, “ילדה קטנה ומטופשת.”
היא מבחינה בכך שהברמנית מגישה לו כוס משקה עוד בטרם אמר לה מה הוא רוצה. הוא כנראה מבקר קבוע כאן… אף שהחזות שלו לא דמתה לאף אחד אחר סביבם. הוא לבוש בג’ינס שחור, חולצת טריקו שחורה וז’קט שחור גם כן, אבל משהו בו נראה שונה לחלוטין מהשאר.
“נו, בחייך,” הוא מחווה לעברה עם המשקה שלו, “אל תהיי קשה עם עצמך. לא אמרתי שאת מטופשת.”
רומי מגחכת ומניעה את ראשה מצד לצד כשהיא לא מאמינה שחיוך מתפשט על פניה. למה לעזאזל היא מחייכת אל הגבר החצוף הזה? “לא, רק גרמת לי להרגיש כזאת.”
היא מסתובבת ומנסה לפלס את דרכה בין המוני הרוקדים כשלפתע, יד גברית חזקה אוחזת בזרועה וגורמת לה להסתובב.
כשהוא מושך אותה לכיוון שלו, היא כמעט מועדת על החזה הרחב שלו. כמות האנשים סביבם לא מאפשרת לה להינתק ממנו, ונראה שהמצב משעשע אותו עד מאוד.
הוא כל כך שונה משאר הגברים שראתה בחייה.
הוא מקרב את פיו אל אוזנה לאט, ורומי מרגישה איך ליבה מחסיר פעימה. היא לא הייתה צריכה לשתות כל כך הרבה יין.
“את נותנת לי יותר מדי כוח.”
הוא מרחיק את פניו מאוזנה ומביט עמוק אל תוך עיניה. החיוך המתגרה שלו עוד מעטר את פניו, אבל יש משהו בעיניו… משהו אחר לגמרי.
“אני לא נותנת לך שום דבר.”
הוא מחייך בחטף ומביט בה בסקרנות. “אמרת שגרמתי לך להרגיש מטופשת. את לא מכירה אותי. למה שאגרום לך להרגיש משהו בכלל?”
השאלה מפתיעה אותה.
המוזיקה הופכת לעמוקה ואיטית יותר, כמעט קדמונית באנרגיות שלה. אם היא הייתה מצליחה להסיט את מבטה מעיניו השחורות, היא הייתה מבחינה בכך שרוב האנשים ברחבה כבר מצאו להם מישהו להתנחם בזרועותיו.
אבל רומי לא באמת זוכרת את האנשים סביבה. האחיזה של הגבר הזר הזה בידה משאירה אותה במקומה, כלואה במבט השואב ובחיוך המעצבן שלו.
למה שיגרום לה להרגיש משהו בכלל? זאת שאלה טובה. אולי אם ראשה לא היה מסתובב, היא הייתה יכולה להשיב עליה בהיגיון. אבל עכשיו… שום היגיון לא היה בנמצא.
לאט‑לאט, בלי משים, הוא מצמיד אותה אל גופו. ידו עוברת אל גבה ודוחפת את פלג גופה התחתון אליו.
אלוהים.
חם לה כל כך פתאום.
“בלעת את הלשון שלך, ילדה?”
מילותיו מנערות אותה מיד מהאופוריה שנחתה עליה. היא הודפת אותו ממנה ומביטה בו כאילו ראתה אותו לראשונה. “אתה אידיוט.”
הוא צוחק ומלטף את פניו בהיסח הדעת. עיניה עוברות על מתווה העצמות שלו באופן אוטומטי.
“יכול להיות. אבל בינתיים, האידיוט הזה גרם לך להרגיש מטופשת, והמבט שלך לא זז ממנו. הישג לא רע, את לא חושבת?”
רומי נאנחת וצוחקת בו זמנית. היא לא יודעת אם היא יותר מופתעת או כועסת. “אתה יודע מה? לך תזדיין!”
“חשבתי על זה בהתחלה,” הוא קורץ אליה ומחייך כך שהגומה שלו מופיעה שוב. “אבל אחרי שראיתי אותך רוקדת, החלטתי לוותר.” הוא מתקרב אליה שוב ואוחז בה בחוזקה, מקרב אותה כך ששפתיו נמצאות שוב על אוזנה. “חוש קצב טוב הוא דבר חשוב בזיון, את מבינה?”
חזה של רומי עולה ויורד במהירות ובכבדות. היא שונאת את עצמה על כך שגופה מגיב למגע שלו. זאת בטח ההשפעה של היין הארור ההוא.
ידיה הודפות אותו בחוזקה הרחק ממנה והיא מביטה בו בזעם כשהוא מצחקק מול עיניה. “אתה חתיכת בהמה!” היא מופתעת מעצמה, אך ידה מונפת מאליה במטרה לסטור לו.
הוא תופס את ידה במרחק אפסי מפניו, גורם לה להתקרב אליו שוב. “זה כל הקסם שלי.”
מה לכל הרוחות קורה לה?
כל גופה נסער והיא לא מצליחה להשתלט על קצב הנשימות הפראי שלה.
“כל קשר בינך לבין קסם הוא מקרי לחלוטין. עכשיו שחרר אותי, חתיכת…”
“רומי!”
הקול המוכר גורם לה להביט לאחור. “לוס! לאן נעלמתן?!” היא מסתובבת אליה ומחבקת אותה בחוזקה. משהו בה הזדקק לתחושה מוכרת ויציבה.
“הלכנו לשירותים, היה שם תור נוראי. אמרנו לך שתמתיני לנו ליד הבר, לא שמעת?”
רומי בולעת את הרוק בפיה ומזיזה את ראשה לשלילה.
לפתע, המוזיקה נעצרת. “לילה טוב, אנשים יפים!” קולו של הדי‑ג’יי נשמע רועם סביבם.
כולם משיבים לו בקריאות ובשריקות.
“יש לנו הפתעה מחממת ורטובה במיוחד בשבילכם! הבעלים של המועדון החליט לפתוח לכם את מתחם הבריכה!”
קול השריקות רק הולך וגובר, והדי‑ג’יי מגביר את המוזיקה לכמה רגעים שמשלהבים את הקהל עוד יותר.
“אז, מי שמעוניין לרקוד במים מחוממים מוזמן לצאת לאגף השני. תרימו ידיים למועדון הכי טוב בעיר!!!”
אם לפני כן רומי הייתה בטוחה שהאווירה מחשמלת, עכשיו היא לא שפויה. כולם מתחילים לקפוץ ולנוע לכיוון האזור שבו כנראה ממוקמת הבריכה.
“וואו! שמעתן?!” החברות שלה פוערות עיניים ענקיות בהתלהבות.
רומי מביטה בהן כלא מאמינה. “אתן באמת מתכוונות להיכנס למים?!”
לוסיה מביטה בה בעיניים נוצצות. “ברור שכן! מתי בפעם האחרונה עשית משהו כזה? רומי, זה מושלם. רצית ערב שתזכרי כשתהיי בלונדון, נכון?”
רומי מהנהנת לחיוב, אבל משום מה ראשה חושב על הגבר ההוא שהצליח להרתיח את דמה בקלות מפחידה. היא מביטה סביב ומחפשת אותו בעיניה, אבל לא מצליחה לראות דבר.
“על מה את מסתכלת, למען השם? בואי כבר!”
היא בולעת את הרוק בפיה ומצחקקת. טוב שהוא נעלם. “כן,” היא ממלמלת, “אני באה.”
היא מדדה באיטיות אחרי חברותיה שנוהרות עם כולם לכיוון הבריכה המחוממת.
