ויזעק יצחק ליְהוָה: אַיֶּכָּה! ודממת מוות אישרה, אינני. הספר מלווה את אבישי, נער מתבגר הנשלח לפנימייה לכיתה י”א, שם […]
הבחור מנהרייה
באחד הבקרים פנה אליי גנדי ואמר
“שמע, אי טי, לא תאמין למה שקרה לי אתמול. אני מתקשה להאמין בכך בעצמי” אמר
אם ממילא שנינו לא נאמין במה שתספר אני מציע לסיים את השיחה” אמרתי
“תגיד, עשרה קבין של ציניות ירדו לעולם, אתה מתעקש לקחת את כולם?, תשאיר משהו לאחרים, תן לי להמשיך”
“סע לשלום” אמרתי
“אמש הלכתי לסרט” אמר
“עם מי” שאלתי
“די” שאג בזעקה. הבנתי שחציתי גבול עלום שמעבר לו רובצת סכנה ברורה ומיידית ולכן נאלמתי.
“אחרי שקניתי כרטיסים הלכתי לאולם הקולנע. מספר צעדים לפניי פסע בחור מבוגר ממני בכמה שנים.
בהולכנו לאולם ארנקו נפל לרצפה מבלי שחש בכך, הרמתי את הארנק, התקרבתי אליו ומסרתיו לו” אמר
“ובכך זכית לחיי נצח?” לא התאפקתי
הודיתי לו בליבי שבחר להתעלם מהערתי.
“הוא הודה לי והתחלנו לשוחח. הסתבר שעיר מגוריו היא נהרייה והוא בביקור אצל דודו בראשון לציון. הוא שאל היכן אני לומד ואמרתי לו בפנימייה בראשון לציון. בהמשך שאל פרטים לגבי הפנימייה, ואני ציינתי שהמגורים הם בחדרים שבכל אחד מהם מתאכסנים שלושה תלמידים, וציינתי את שמך ואת שמו של רבי, דתי חובש כיפה, כשותפי לחדר” אמר גנדי
“כמדומני אנו מתקדמים בצעדי ענק לשיאו של הסיפור”
“אתה לא מבין עד כמה אתה צודק” ענה בשלווה סטואית מפתיעה.
“הוא אמר שהוא מכיר, אם כי לא אישית, צעיר מנהרייה בשם יצחק כהן שהיה לו אח תאום. אמרתי לו שיש הרבה צעירים בשם זה, וכשהראיתי לו תמונה בה שלושתנו מצולמים מייד הצביע על דמותו של רבי אישר שזהו אכן, יצחק כהן מנהרייה. אמרתי לו שלא ידעתי שהוא מנהרייה כי מעולם לא ציין זאת. הוא לא התפלא, ואמר שיצחק הוא בן למשפחה חילונית שחזר בתשובה בעקבות טראומה אישית שקרתה לו.
באחד הימים כשמשפחתו בילתה בחוף הים, הוא ואחיו התאום, ששניהם לא ידעו לשחות, התרחקו בריצה קלה מהחוף המוסדר וכשהגיעו לחוף בו היו מתרחצים בודדים, אחיו, כדי לשטוף את הזיעה שכיסתה את גופו, נכנס לים ונסחף לעומקו כשהוא זועק לעזרה, יצחק ששמע את זעקות אחיו, רץ לכיוון הים, נכנס עד לעומק המים שכיסו עד חזהו, עמד בחוסר אונים וזעק בבכי מר את שם אחיו ‘יואב, יואב’. המתרחצים הבודדים ששהו על החוף שמעו את זעקותיו המרות של יצחק, שחו אל אחיו שראשו נבלע בינתיים במי הים, ורק לאחר פרק זמן שדמה לנצח הם הצליחו למשותו, להביאו לחוף ולהשכיבו על החול. יצחק תפס את אחיו בכתפיו וטלטלו מעלה ומטה כמבקש להעירו מתרדמת. הנאספים שהבינו שיואב נפטר, הצליחו בעמל רב להפסיק את טלטולו של יואב בידי אחיו, וכשיצחק הבין גם הוא שאחיו מת, הצמיד את ראשו לחזהו של אחיו והתייפח בבכי קורע לב. בעקבות מות אחיו, יצחק חזר בתשובה, אך משפחתו איבדה לחלוטין את מעט האמונה הדתית מסורתית שנותרה בה בטענה, שאם קיים אלוהים, הוא הנושא באחריות למותו של יואב, ואין אף לא תירוץ אחד שיצדיק את מותו. הם התעקשו להגדיר את מותו כהוצאה להורג”
במהלך דבריו של גנדי, הרגשתי שמוחי מתרוקן מדם, מיהרתי לשבת, תמכתי את ראשי בשתי ידיי, ודממתי, דומע והמום מכדי להוציא הגה מפי. לאחר דקות שארכו נצח שאלתי
“הצליחו לשמור על שלמות המשפחה לאחר האירוע הטראומטי הזה?” שאלתי
גנדי שנראה המום בעצמו ותשוש כאילו זה עתה עבר יחד עם רבי את כל תלאותיו השיב
“רבי חש אשמה בטביעת אחיו, והטראומה שחווה גרמה לו משבר נפשי עמוק, וכדי להימלט מנטל אחריותו הבלעדית, לדידו, על מות אחיו הוא מצא נחמה בקיום כוח עליון, שעל פיו יישק דבר. רבי חש מבלי שבני משפחתו הביעו זאת, שהטילו עליו חלק מהאחריות למות אחיו. הוא נשלח לישיבה לבקשתו, אך הוצא משם לאחר זמן מה עקב שמועות שנפוצו שאחד הרבנים הטריד מינית כמה מבני הישיבה. הבחור אמר שלא היה לו מושג לאן נשלח יצחק לאחר עזיבתו את הישיבה עד לפגישתנו”
עברו עוד דקות ארוכות עד שהתאוששתי ואמרתי
“אתה זוכר שכשהלכנו לשחייה לילית אמרתי לך שהוא התנהג באופן מוזר, על פניו הייתה הבעת חרדה ומצוקה, וכשרצתם, ונותרנו רק שנינו, הוא ואני, התיישב מדי פעם, הביט ימינה ושמאלה כמוודא שרק שנינו לבדנו שם, ואחר כך, כשנותר לבדו על החוף ושבנו מהשחייה שבמהלכה כמעט טבענו, הבחנתי שבגדיו יבשים, והוא לא שכשך כלל במים כפי שהוא טען. הפאזל מתחיל להתמלא, ולא בטוב” אמרתי
“יש באג בדבריך, אם הוא כל כך חרד מהנסיעה לים, מדוע לא סירב להצטרף אלינו?”
“אולי כדי שלא נשאל יותר מדי שאלות” אמרתי
“ועוד משהו. מעכשיו המילה ‘אלוהים’ לא תצא מדל שפתיי בנוכחותו של רבי” אמרתי
“גם ממני לא” אמר גנדי
אין עדיין תגובות