"היכן את ציונה" נוגע בפצע הפתוח של חטיפת ילדי תימן דרך סיפורם של שני צעירים, יוליה ויוסף, הנפגשים בעת לימודיהם […]
להיכן נעלמה, ציונה?
קרני האור הראשונות חדרו לתוך האוהל במחנה העולים עין שמר, נאבקות בכתמי החושך האחרונים הנאחזים בעקשנות בקיפולי האוהל ותחת מיטות הברזל השחוקות.
ג’מילה הזדרזה לקום ממיטתה כדי להגיש לבעלה, יחיא, את ארוחת הבוקר שהובאה מהמטבח המרכזי. יחיא יוצא מדי בוקר לעבודה בסלילת הכביש המוליך לקיבוץ עין שמר הסמוך. יום יום הוא חוזר וחולצתו קרועה ומכנסיו מוכתמים בכתמי נפט ועפר, והיא מכבסת, תופרת ומטליאה אותם. כשהבגדים בלויים והטלאים בהם רבים, היא מבקשת זוג חלופי במחסן הבגדים. יהודה המחסנאי, גבר גבוה וחולמני שעיניו נטועות תמיד בספר קריאה דהוי, אינו יכול לעמוד בפני חיוך-גומות-החן שלה, ומספק לה בגד נוסף. ג’מילה אוספת את מעט המעות שיחיא מרוויח מעבודות הסלילה, פרוטה לפרוטה ולירה ללירה, ומחביאה בשקית העור הרקומה בחוטי כסף שאביה רקם בהיותם בתימן.
“כשיהיה לנו בית משלנו אשתמש בכסף לקנות עגלת תינוק כפולה לתאומים,” אמרה ג’מילה לאחר שהגישה לבעלה את ארוחת הבוקר. בחייכה אליו האירו גומות החן את פניה.
“נשקי עבורי את יוסף ואת ציונה,” אמר יחיא והקיף בידיו את מותניה של אשתו.
ג’מילה דחפה אותו מעליה ובת צחוק על פניה. “לא עכשיו, יחיא,” אמרה והניחה את בגדיו על הארונית שעמדה בפינת החדר ושימשה לה שולחן עבודה וארון לבגדים, “אתה תאחר לעבודה.” אמרה ונתנה בידיו את שקית האוכל שהכינה.
“הם חסרים לי, כשהיו איתנו כאן באוהל ראיתי אותם כל יום.”
“נכון,” ענתה ג’מילה, “אבל אתה יודע שהתנאים בבית התינוקות טובים יותר, יש שם מים זורמים ואחיות משגיחות.”
“את תמיד צודקת,” אמר ויצא לעבודה.
ג’מילה זמזמה לעצמה שירי ילדות שסבתהּ נהגה לשיר לה כל ערב בשוכבה לישון, שם, בכפר נאדב שבתימן הרחוקה. היא חשה דקירה בלב כאשר נזכרה בסבתה. “כמה אני מתגעגעת אליה,” לחשה כשפסעה לעבר בית התינוקות שבו שהו שני ילדיה, משוש חייה, שערב ערב הייתה מתפללת לשלומם, “אלוהים חנני ונתן לי שני ילדים בריאים, תודה אלוהים. אין מאושרת ממני.”
ילדיה, יוסף וציונה, נולדו במחנה גאולה בעדן. יוסף נולד ראשון, ודקות אחדות לאחר מכן נולדה ציונה. יוסף דמה לאביו – ילד שמנמן, פניו עגולים, עיניו שחורות כהות ובת צחוק על שפתיו. ציונה דמתה יותר לג’מילה – גופה עדין ושברירי, עור פניה בהיר ועיניים לה בצבע האזמרגד.
צלצול הגונג הקורא לאימהות להגיע ולהיניק את ילדיהן נשמע מבית התינוקות. שדיה של ג’מילה היו גדושים חלב, והיא מיהרה לבית התינוקות. ארבע פעמים ביום היניקה את תאומיה, כמו שעשו שאר הנשים שילדיהן התגוררו בבית התינוקות.
בעוד שבוע יהיו התאומים בני שנה וחצי, חשבה ג’מילה, עיניה צוחקות ומלאות אור. בחדר שבו עמדה מיטת ילדיה ניצבו עשרים מיטות ברזל צבועות לבן ביד לא מיומנת. ערוכות היו לאורך הקירות ובכל אחת שני ילדים, ובשעת הדחק גם שלושה. בבקרים רבו הרעש וההמולה בבית התינוקות; בכי התינוקות התערבב בפטפוטי האימהות ובצעקותיה של האחות שקראה בשמות האימהות שלא היניקו, וילדיהן ניזונו מבקבוקים שהכילו חלב פרה מחומם ומדולל במים. תחילה אספה ג’מילה אל חיקה את יוסף, התיישבה על כיסא שליד המיטה והניקה אותו. היא התבוננה במציצותיו הרעבתניות של בנה ומדי פעם ניגבה את שאריות החלב שנזלו מצידי פיו.
“שלום, ג’מילה, בוקר טוב.” קריאה מכיוון הדלת קטעה את מחשבותיה. שתי הנשים שנכנסו לחדר שוחחו ביניהן במבטא אמריקאי כבד.
“מה שלום הבייביז שלך?” שאלה האחת בעודה צובטת את לחיו של יוסף. שפרץ מייד בבכי.
“אל תבכה ילדי, זו דודה טובה,” אמרה ג’מילה, הניחה את בנה בעריסה והרימה את ציונה להיניקה.
“והפרינסס שלך, איך היא הבוקר?” שאלה השנייה והושיטה יד ללטף את שערה של ציונה. פניה של ציונה התכרכמו ורעד שלפני בכי הופיע בסנטרה.
שתי הנשים הגיעו לבית התינוקות מדי יום, התהלכו בין המיטות והשתהו מדי פעם ליד מיטה זו או אחרת. ג’מילה לא ידעה מה הן עושות שם, אך הן כבר הפכו לחלק מהמקום. מפעם לפעם היו מביאות לאחיות חבילות עם קפה וממתקים, ולעיתים הן חילקו חבילות גם לאימהות. שתיהן היו לבושות בבגדים כהים ארוכים שהגיעו עד למטה מקרסוליהן, ולראשן חבשו מעין כובע לבד שכיסה פאה נוכרית.
לאחר שסיימה להיניק את ציונה והניחה אותה חזרה במיטתה, קראה ג’מילה בקול לעבר האחות שהתרוצצה בין האימהות המניקות “אחזור בצוהריים”, ויצאה.
* * *
שעות הבוקר עברו על ג’מילה כשהיא יושבת על שרפרף לפני האוהל ומטליאה את בגדיו של יחיא ומזמזמת לעצמה מנגינות. עוד מעט יהיו יותר טלאים מבד, צחקה בליבה כשהתבוננה במעשה ידיה. הם כבר מתלוננים במחסן הבגדים שאני לוקחת בלי סוף בגדים, חשבה.
לקראת הצוהריים היא ריסקה תפוח עץ שלקחה מחדר האוכל, ובללה אותו בחלב פרה. “הילדים צריכים להתחיל לאכול מזון שאינו רק חלב. כך היה בתימן,” אמרה לרומייה גיסתה שגרה איתם באוהל. ג’מילה וגיסתה פסעו לעבר בית התינוקות כשהן מפטפטות וצוחקות ומנסות לחזור על השיר שהמדריכה-חיילת לימדה אותן בליל שבת.
הן נכנסו לבית התינוקות, בירכו את האחות לשלום ופנו מייד למיטת התאומים.
במיטה היה רק יוסף.
אין עדיין תגובות