החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

כל כך רציתי שתדעו

מאת:
הוצאה: | 2023 | 136 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

24.00

רכשו ספר זה:

נצמדתי לדופן השמאלי של השולחן. נשענתי עליו, הכנסתי יד מתחת לחולצה וכשהוצאתי – היד הייתה מגואלת בדם. אז הבנתי שהאגרוף החזק שהצליח להעיף אותי לרצפה היה מירי של אותו האדם שעמד מולי. הוא זה שירה בי.

מייד הבנתי שזה מחבל, ומאותו שבריר שנייה לא היו לי מחשבות, המוח שלי היה חלול וריק מתוכן. כל מה שחשבתי עליו הוא לנשום, אני חייבת לנשום.

 

החלטתי לכתוב את כל מה שלא העזתי לספר לכם, את מה שלא יכולתי להגיד לכם בעל פה.

רציתי, באמת שרציתי. אבל לא ידעתי איך.

רציתי שתחשבו שהכול בסדר, שאני בדיוק אותו הדבר, רק שזה ממש לא נכון. שום דבר כבר לא היה אותו הדבר.

אז החלטתי לכתוב את מה שקרה. את החלומות, את המחשבות, את העובדות, את המקרים ואת מה שהרגשתי באמת.

בתקווה שתבינו, תפנימו ואולי גם תסלחו.

 

שרה וטורי, נשואה ואימא לשלושה ילדים מדהימים, היא אישה ואימא שלא שונה מאף אחת אחרת, מלבד העובדה שנפגעה בפיגוע איבה והפכה להיות גם נושאת ה"שלט" הפוסט טראומה.

 

היום יותר מתמיד היא רוצה לצעוק שלולא הטיפול שעברה, המשפחה הפרטית שלה (ויקטור בעלה והילדים שלה מאור, קרן וגבי) והחברים הקרובים – לא הייתה יודעת לחזור למסלול חייה. הפוסט טראומה קיימת, אבל היום היא כבר לא מנהלת אותה. יש לה כלים לדעת להתמודד איתה.

 

שרה חזרה היום לתפקוד מלא, בבית ובעבודה. היא הצליחה, ואין שום סיבה שגם אחרים לא יצליחו.

זהו ספרה הראשון.

מקט: 4-1272-2088
נצמדתי לדופן השמאלי של השולחן. נשענתי עליו, הכנסתי יד מתחת לחולצה וכשהוצאתי – היד הייתה מגואלת בדם. אז הבנתי שהאגרוף […]

 

פרק 1

7 באוקטובר 2018

 

פיגוע

בוקר יום ראשון, 7 באוקטובר 2018, איזה כיף! סוף השבוע נגמר ואני מתחילה לחשוב איך להתארגן לקראת הטיסה לארצות הברית כדי לבקר את הבן שלי, מאור, בסן פרנסיסקו, ובאותה ההזדמנות לבקר גם את אחותי, הילדים וגיסי היקר בפילדלפיה. הטיסה מתוכננת ל־10 באוקטובר 2018 בשעה 07:00 בבוקר. זו נסיעה שתוכננה בקפידה על ידי ויקטור בעלי ואליה מצטרפות גם אימי וחמותי.

שבוע חדש מתחיל, ואני מלאה באנרגיות טובות. התחלתי לעבוד במפעל קבוצת אלון שממוקם בברקן, עשר דקות נסיעה מהבית, במחלקת הרכש והיבוא של החברה רק לפני חמישה חודשים, וכמו שאומרים, חובת ההוכחה עדיין עליי. יש לי הרבה רצון טוב ומרץ כדי להתחיל את השבוע.

האווירה במפעל מהנה וכיפית, האנשים נחמדים. הרגשתי שהגעתי למקום הנכון, כל יום יותר ויותר. במפעל עובדים כ־350 פועלים פלסטינים, אבל אותי זה לא מטריד. אני גרה באריאל כבר 30 שנה, עבדתי בברקן כ־17 שנה לפני כן, כשהילדים עוד היו קטנים. אחרי 17 שנה עברתי לעבוד בפתח תקווה ובנתניה, ובסופו של דבר החלטתי שעדיף לעבוד קרוב לבית, והתקבלתי לקבוצת אלון. שיתוף הפעולה עם פועלים פלסטינים לא היה זר לי, נהפוך הוא. אף פעם לא הייתה לי בעיה לעבוד איתם. לא פחדתי מעולם, ושיתוף הפעולה היה תמיד מעולה ולווה בהרבה כבוד הדדי.

אני מתחילה לעבוד ב־08:00 ומסיימת ב־16:30, אבל אני נוהגת להגיע מוקדם יותר. אני אוהבת את שעת הבוקר הזו לפני שכולם מגיעים לעבודה. זו שעה שמספיקים בה הרבה מאוד.

ויקטור לא אוהב שאני יוצאת מוקדם. באותו בוקר הוא אמר לי, “לא מבין אותך, למה את יוצאת מוקדם לעבודה? בסוף תרגילי גם אותם לשעות המשוגעות שלך!”

זה נכון. הוא צודק. תמיד הייתי כזאת. רוצה להגיע מוקדם, להספיק עוד מייל, עוד הזמנה, עוד דו”ח, כך שבפועל הגעתי לעבודה בכל בוקר בין 07:00 ל־07:15. זה התאים לי, הילדים כבר עזבו את הקן, אין לחץ, אז אין בעיה גם להתחיל מוקדם יותר.

לקחתי את המפתחות של הרכב ויצאתי לדרך.

היתרון בהגעה מוקדמת הוא גם בעובדה שיש חנייה פנויה ממש מול פתח המפעל, וכך היה גם באותו הבוקר. החניתי את הרכב, החתמתי כרטיס ועליתי במדרגות לעבר המשרד. בקצה המדרגות ראיתי שני פועלים. את האחד הכרתי ואת השני לא. בירכתי אותם בבוקר טוב ונכנסתי למשרד.

כמו בכל בוקר, ילנה, מנהלת החשבונות של החברה כבר הייתה במשרד. היא ואני התחברנו די מהר. אנחנו גם יושבות באותה מבואה שלמעשה מחולקת לשני חדרים – משרד אחד לילנה והשני לי.

אני מברכת אותה, “בוקר טוב, לנוצ’קה”. היא עונה לי, “בוקר טוב, יפושינקה”, ככה היא קוראת לי. אני שמה את התיק במשרד, מוציאה את הקוטג’ שהבאתי, והולכת למטבח לשים במקרר. אני חוזרת למשרד, מתיישבת מול המחשב לקרוא מיילים ולענות חזרה, לפתוח הזמנות…

אני שקועה במסך ופתאום אני שומעת את ילנה ממלמלת, פשוט ממלמלת. קמתי מהכיסא ואני רואה אותה מחזיקה את הנייד צמוד לאוזן וממשיכה למלמל. אני לא מצליחה להבין מה היא אומרת ולמה היא לא מצליחה להוציא מילים ברורות מהפה.

מאחר שידעתי שרק היא ואני נמצאות במשרד שאלתי אותה בקול רם, “לנוצ’קה, מה יש לך? למה את לא מדברת ברור?” ויצאתי מהמשרד. היה לי ברור שאולי היא ראתה מישהו שנפל או מישהו מקיא, ככה חשבתי ומבלי לחשוב בכלל פשוט יצאתי מהמשרד לכיוון הפרוזדור כדי לבדוק אם מישהו צריך עזרה.

ראיתי אותו מולי ובום!

אגרוף חזק בבטן שהצליח להעיף אותי לרצפה.

זהו.

כעבור כמה שניות, אולי דקות – לא יודעת כמה זמן עבר – ששכבתי בהן על הרצפה, התעוררתי וזחלתי אל מתחת לשולחן במשרד שלי. לא חשבתי על כלום ולא ראיתי אף אחד. פשוט עשיתי את מה שנכון היה לי לעשות באותו הרגע, בלי מחשבה, בלי היגיון, בלי כלום.

נצמדתי לדופן השמאלי של השולחן. נשענתי עליו, הכנסתי יד מתחת לחולצה וכשהוצאתי – היד הייתה מגואלת בדם. אז הבנתי שהאגרוף החזק שהצליח להעיף אותי לרצפה היה מירי של אותו האדם שעמד מולי. הוא זה שירה בי.

מייד הבנתי שזה מחבל, ומאותו שבריר שנייה לא היו לי מחשבות, המוח שלי היה חלול וריק מתוכן. כל מה שחשבתי עליו הוא לנשום, אני חייבת לנשום. לא היה לי מושג של זמן, לא היה לי מושג מה יקרה. לא באמת הפנמתי עד הסוף מה קרה, אבל הייתי חייבת לעשות רק דבר אחד – להמשיך ולנשום. אני בהכרה וכדי להמשיך לחיות אני חייבת אך ורק לנשום.

פחדתי מהרגע שאאבד בו את ההכרה, פחדתי לא להיות בשליטה, פחדתי שלא אוכל עוד לנשום. באותן שניות לא רציתי למות. נאחזתי בחיים, בנשימות שלי. היו רגעים שהרגשתי שהכוחות שלי אוזלים, אבל לא ויתרתי והמשכתי לנשום.

הנחתי את הידיים על הבטן. לא הרגשתי כאב, לא הבנתי את חומרת הפציעה, וזה גם לא היה מעניין. שום דבר לא היה מעניין. לא הילדים שלי, לא בעלי, לא אימא שלי, לא האחים, לא החברים ולא העבודה. לא ידעתי איפה ילנה – כלום, כלום, כלום. רק לנשום.

לא יודעת כמה דקות עברו, ופתאום אני שומעת ארבע או חמש יריות מהדהדות. יריות ב”בודדת”, לא צרור. אחת־אחת. אני יודעת שרק ילנה ואני במשרדים, אז מה פתאום יריות? במי יורים?

ובבת אחת דממה.

דממת מוות.

אני מתחת לשולחן, נושמת בשקט שאף אחד לא ישמע, שאף אחד לא ידע שאני שם. העיניים שלי פקוחות והאוזניים קשובות, כשלפתע אני רואה זוג נעלי סניקרס שחורות וג’ינס כחול כהה. רואה את הרגליים שלו כמעט עד הברך.

אני יודעת שזה הוא. הוא המחבל שירה בי, הוא המחבל שבא לסיים את העבודה ולחסל אותי. הרי הוא ירה בי ופתאום “נעלמתי” לו.

חיכיתי, חיכיתי שהוא יירה בי, יחסל אותי, יגמור את החשבון. למה זה לוקח זמן רב כל כך? הפסקתי לנשום, הצטנפתי, עצמתי עיניים. רציתי להפוך לבלתי נראית ופשוט חיכיתי לירייה שתחסל אותי, שתגמור את חיי.

מהמקום שהוא עמד בו ידעתי אפילו איפה הוא יפגע בי. היה לי ברור שהוא יירה בי בראש. זה הכי נכון מבחינתו.

השניות עברו, אזרתי אומץ, פקחתי עיניים, אבל לא ראיתי יותר את הרגליים.

חזרתי לנשום.

הייתי נטולת רגשות ומחשבות אבל אני נושמת, אני עדיין חיה. היה נדמה לי שאני שומעת קולות מוכרים. אני שומעת את יוגב, מנהל העבודה במחסן. כשיוגב מגיע אליי, אני כבר נשענת על קיר המשרד, ממשיכה להחזיק את הבטן. אמרתי לו, “יוגב, אני פצועה”.

באסל, פועל פלסטיני שעובד עם יוגב זה כמה שנים, הגיע גם הוא. יוגב אומר לו מייד, “טפל בה”. באסל נעלם, יוגב הלך ושוב נותרתי לבד.

לא זוכרת כמה רגעים עברו עד שבאסל חזר. הוא פשוט הלך להביא עזרה ראשונה. הוא התחיל לנקות את הדם בנייר סופג. אני רואה את הנייר. זה נייר ניגוב ידיים שנמצא בשירותים, או במטבח. הוא לוקח את הקפוצ’ון שהיה מונח על הכיסא שלי, ומניח אותו מתחת לראש שלי, שיהיה לי נוח יותר. באסל דואג להרגיע אותי, מנקה את הדם. אני רואה את ילנה מולי, חיוורת, מכשיר הטלפון בידה והיא מדברת עם מישהו, אני לא יודעת עם מי. היא נראית לי היסטרית, כל פעם מגניבה אליי מבט וצועקת, “שרה! שרה!” ולא מפסיקה לבכות ולרעוד.

באסל מרים את החולצה שלי בעדינות, שם יוד על נייר ומנקה את הדם, כל הזמן מרגיע אותי. ואני רוצה רק מים. אני צמאה, השפתיים שלי יבשות. “באסל, מים, אני רוצה מים!” ובאסל בקור רוח אומר, “אסור, אסור מים”. הוא ממשיך לנקות את הדם בנייר הסופג ולא עוזב אותי, מלטף לי את הראש ומרגיע, וילנה מולי ממשיכה לדבר בטלפון, מסתכלת עליי ומוודאה שאני בחיים.

אין לי מושג של זמן, אני לא באמת מבינה את המהומה. פתאום מישהו מציץ. נדמה לי שזה אדי, שואל שאלה או מתעניין, ואז באסל אומר, “אל תלך, אל תלך לשם. הם מתים. קים וזיו מתים”.

שמעתי מה הוא אומר, אבל לא הבנתי, באמת שלא הבנתי. ושוב מהומה. מגיעים פרמדיקים ומטפלים בי. כשאני על האלונקה אני שומעת אותם, “זהירות במדרגות!” וזהו.

אני באמבולנס.

מתחילים לטפל בי, דוקרים אותי כל כך הרבה, מרגיעים אותי. קר לי, אבל אני בהכרה, אני יודעת שאני בידיים טובות. היו שם שלושה גברים פרמדיקים. אחד יושב בצד שמאל ונותן הנחיות, שני יושב בצד ימין – מבצע, וביחד הם מדברים ביניהם איזה טיפול לתת לי ומה לעשות. השלישי קצת מרוחק, מחזיק את האינפוזיה.

עדיין קר לי. הרגשתי שאני קופאת מקור ואז אמרתי, “קר לי”. כיסו אותי בשמיכה והרגיעו אותי. שמעתי אותם מדברים, מחליטים לדקור ולדחוף עוד תרופה, רק לוודא שאגיע לבית החולים בסדר.

הרגשתי שאני בידיים טובות.

דאגתי לעדכן אותם שביום רביעי, בעוד שלושה ימים, אני חייבת להיות על הטיסה אל הבן שלי ואל אחותי. זה טיול שתוכנן כמה חודשים מראש, והיה לי חשוב לוודא שכולם יֵדעו שאני ביום רביעי עולה על המטוס. היה לי ברור שאני טסה כמו שברור לי שאני עכשיו בחיים. אני לא יודעת אם הם הקשיבו לי, אבל היה לי חשוב שידעו גם הם שאני ביום רביעי על המטוס, כמתוכנן.

אחד מהם שאל אותי, “את רוצה שנתקשר למישהו?” ואני אמרתי, “כן, לבעלי”. מסרתי את מספר הטלפון. הוא התקשר והיה תפוס. אחרי כמה דקות הוא שוב התקשר והודיע לבעלי שאני באמבולנס בדרך לבית החולים.

בו בזמן מסביר לי פרמדיק אחר מה יקרה לי כשאגיע לבית החולים לחדר הטראומה. “אל תיבהלי, בחדר הטראומה יקיפו אותך המון אנשים – רופאים, אחיות, אנשי צוות. יפשיטו אותך כביום היוולדך. אני מספר לך את זה כדי שתדעי מה מחכה לך”, ואני הנהנתי.

הגענו לבית החולים ושוב המולה, ריצות, חדר טראומה, מישהו גוזר לי את המכנסיים, החולצה, החזייה, מישהו שם לי חמצן, מישהי אחרת מודיעה לי שהיא מורידה לי את התכשיטים. הייתי המומה באיזו עדינות היא הורידה לי את העגילים והטבעות מהאצבעות. מסובבים אותי מהגב לצד, מחזירים אותי, בדיוק כמו שסיפר לי הפרמדיק באמבולנס. הוא צדק כשהחליט לעדכן אותי מראש. כך לא הייתי מופתעת. בעצם לא הרגשתי כלום, פשוט נתתי לצוות לעשות מה שצריך, סמכתי עליהם.

רצים איתי ל־CT. “יהיה לך טעם של מתכת בפה”. אני נכנסת לתוך המכונה. יש לי באמת טעם של מתכת בפה. אני יוצאת מהמכונה ואז מונחות שתי ידיים על הכתפיים שלי. אני מביטה למעלה ורואה זוג עיניים כחולות. זה היה רופא והוא אומר לי, “בשורות טובות! הכדור נכנס ויצא ללא פגיעה באיברים פנימיים”. ואני עונה, “אז אני יכולה לטוס לבן שלי ביום רביעי?” והוא מבלי להסס אומר, “בוודאי!”

נרגעתי.

מאוחר יותר ויקטור אמר לי, “את יודעת שהרופא אמר לי שבאותם רגעים גם אם היית רוצה את הירח, הוא היה מבטיח להביא לך אותו…”

מחדר ה־CT החזירו אותי לחדר צדדי. ויקטור וקרן, הבת שלי, היו בחדר. קרן בוכה, שני חברים – רמי וגלעד היו שם גם, ואז נכנס שוטר שמבקש לתחקר את המקרה.

השוטר שואל אותי על המחבל. איך הוא נראה? תווי פנים, מה לבש? האם הכרתי אותו? ואני זוכרת הכול במדויק: “היה לו סוודר לבן עם איזו צורה בצבע אדום. הוא היה גבוה, שיער שחור. סיפרתי שהיה לו תרמיל על הגב, שראיתי את הכתפיות של התרמיל. אני זוכרת, עד היום אני זוכרת.

אחרי כל הבדיקות ואחרי שהצוות הרפואי נרגע, ולא נשקפה סכנה לחיי, כמו שאומרים, הועליתי לחדר במחלקה שהיה מול עמדת האחיות.

ילנה הייתה הראשונה שבאה לבקר. היא יורדת על הברכיים, מנשקת לי את היד ובוכה. אמרתי לה, “ילנה – קומי, קומי, אנחנו בחיים”.

והחדר בבת אחת מתמלא במבקרים. היו כאלו שעמדו ושתקו, היו כאלה שבכו, היו כאלה שאמרו ששמעו על הפיגוע מחדשות הבוקר, היו ששמעו מהמשפחה. אני שוכבת במיטה, והם מחבקים, מנשקים, בודקים, בוחנים, ואני – אני בהיי שהכול בסדר.

לא באמת הפנמתי שרק לפני כמה שעות הייתי בסכנת חיים ממש, רצו לרצוח אותי, יכולתי להיות עכשיו במקום אחר, לסיים את חיי.

לא באמת הבנתי. הפגנתי מין חוזקה כי כזאת אני. לא צריך להדאיג אף אחד, זה יעבור, יהיה בסדר. לא באמת ידעתי מה מחכה לי, ואיזה מסע עוד אעבור. באותם רגעים הרגשתי בסדר. אז הייתי מחוברת לכמה צינורות, קטטר, תרופות הרגעה… לא נורא, אני בשליטה, הכול בסדר איתי. אני לא בסכנה והכי חשוב שביום רביעי אני טסה.

מאוחר יותר העבירו אותי לחדר אחר, חדר פרטי, לבד, ללא חולים נוספים, שוב – מול עמדת האחיות. הן דאגו מדי פעם בפעם לדרוש בשלומי, ואם אני צריכה משהו להרגעת הכאבים.

בין השורות ומהלחשושים הבנתי שמעבר החדרים קרה גם מבחינה ביטחונית, וגם כדי להתחמק מהתקשורת שרצתה לדעת פרטים.

היה ברור לגמרי שזה היה רצח סתם ככה, מתוך רוע, רצח על רקע לאומני, טרור לשמו. אכזריות בלתי נתפסת, לרצוח את קים וזיו. קים רק בת 28, זיו בן 35, השאירו אחריהם הורים ואחים, בני זוג וילדים.

הרגשתי הכול ולא הרגשתי כלום. לא יודעת להסביר, דבר אחד ידעתי – המחבל לא נתפס, ואולי הוא ירצה להשלים את המשימה.

הייתי מוקפת במשפחה ובחברים עד שעות הלילה המאוחרות. כשכולם עזבו ביקשתי מוויקטור שכמובן נשאר איתי, לנעול את הדלת. פחדתי, לא נרדמתי, פחדתי לעצום את העיניים.

הלילה עבר במחשבות, בין הגרועות ביותר שהינה, כל רגע, עומד המחבל להגיע ולהשלים את המשימה, לבין על מה לחשוב שלא יהיו מחשבות רעות, ואז הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו הוא על קרן, הבת שלי, בשמלת כלה. ככה עבר הלילה – בין מחשבות רעות לטובות, בין כאבים לרגיעה, העיקר להיות קשובה שמישהו לא ינסה לפתוח את הדלת.

בשעה 05:30 החלטתי לקום מהמיטה ולגשת למיון, שם חיכתה לי השקית עם התכשיטים שהורידו לי כשהגעתי לבית החולים.

זאת שעה מצוינת, שעת בוקר מוקדמת. המולת בית החולים עדיין לא התחילה. אפשר ללכת לאט־לאט.

8 באוקטובר 2018, הבוקר של אחרי הפיגוע, ובחוץ – היום בהיר.

שטפתי פנים, צחצחתי שיניים ויצאנו ויקטור ואני מהחדר.

האחות שאלה אם לתת לי משככי כאבים, אבל אני רציתי להיות “גיבורה” וסירבתי בנימוס. חוץ מזה שביום רביעי, בעוד יומיים, אני טסה!

האחות שואלת, “ומה פתאום כבר ירדת מהמיטה? לאן את הולכת?” היא רצתה שאנוח, אבל לי יש תוכניות אחרות. אני צריכה לוודא שכל מי שסביבי יראה שאני בסדר.

היום אני יודעת להגיד שכולם חשבו שאני קצת “משוגעת”, אבל אף אחד לא העז לדבר. כולם שתקו ונתנו לי להגיד את מה שיש לי לומר. באמת שאף אחד לא הבין את מה שלי היה ברור יותר מכל דבר אחר, והיא העובדה שביום רביעי אני על המטוס. ברור שאני טסה, אני חייבת לברוח, לברוח מהמקום שאני נמצאת בו. לא טוב לי, המחבל יודע שאני בבית החולים, צריך לצאת מפה כמה שיותר מהר, שלא יבוא להשלים את המשימה, לברוח למקום רחוק. הטיסה באה לי בול!

כאמור, השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת. מסדרונות בית החולים היו עדיין שקטים. אחיות ורופאים בודדים מסיימים משמרת, הולכים הביתה, וצוות חדש מגיע. בדרך למיון אני צועדת לאט, מחזיקה חזק את ויקטור, אבל עמוק־עמוק בלב יודעת שאני חייבת לשדר שהכול בסדר. אין צורך להטריד אף אחד במחשבות ובדאגות שלי, זה רק אצלי בראש.

בדרך למיון אני פוגשת את סגן מנהל בית החולים שעצר אותי ושאל לשלומי ולאן אני הולכת. עניתי “בסדר” ושאני הולכת להביא את התכשיטים שהורידו לי ומייד הוספתי ש”אני טסה לבן שלי ביום רביעי”. הוא חייך ואמר, “מצטער, את לא יכולה לטוס”. הייתי מופתעת ואמרתי, “אבל אני בסדר!” הוא ענה, “הייתי בחדר הטראומה כשהגעת, אני מצטער אבל יש סכנה שהפצע הזדהם, ואני לא מאשר לך לטוס. אני אגיע אלייך בשעת ביקור רופאים ונדבר”. עניתי, “בסדר, ויקטור ואני נשתה קפה של בוקר בקפטריה ואז אחזור לחדר ונדבר”.

אני כותבת את המילים הללו ואני לא יודעת מאיפה האומץ והחוצפה הזאת שלי. אני יכולה להעיד על עצמי שחוצפנית אני לא. אני אדם סבלני ומנומס. כנראה הרצון פשוט לברוח מכל הסיטואציה גרם לי להתנהג קצת אחרת.

חזרתי לחדר והבלגן התחיל, וכשאני אומרת “בלגן”, אני מתכוונת לתקשורת, לטלפונים, לעיתונאים – איך הם הצליחו להתקשר לילדים שלי, לבעלי, לאימא שלי… זה היה הזוי, ואני לא רוצה להתראיין, לא רוצה להצטלם, לא רוצה לדבר עם אף אחד.

חוץ מזה, לא הייתי נפגעת הפיגוע הראשון, ולצערי הרב והעמוק – גם לא האחרון. אף אחד לא באמת זוכר מי נפגע או נפצע, מי נרצח. אף אחד לא זוכר מתי ואיך, חוץ מהמשפחה הקרובה, אז בשביל מה? ובכל זאת, דוברת בית החולים הסבירה לי שאם אני לא אתראיין, התקשורת תרדוף אותי עד פתח הבית ולא תעזוב אותי, אז היא הציעה שהיא תדבר עם כל העיתונאים שהיו מחוץ לחדר ונקבע שבשעה 13:00 אני אתראיין בשביל כולם.

וכך היה. לבושה בפיג’מה שלי, יושבת על כיסא, מסדרים לי מיקרופון ולחדר נכנסים עיתונאים וצלמים. הם שאלו שאלות, צילמו, עניתי על השאלות בקור רוח. מאוחר יותר קיבלתי את העיתון, ראיתי את התמונות וקראתי את הכתבה. היו תמונות של הלוויות של קים וזיו ושל המשפחות, בעמוד אחר הייתה תמונה שלי בבית החולים. הרגשתי שזו אני ולא אני, שזה קורה לי אבל זה לא באמת קורה לי.

התראיינתי גם ריאיון אחד בטלוויזיה לתוכנית “שש עם עודד בן עמי”. עודד היה נחמד ועדין להפליא, השאלות לא “כאבו”, לא הציקו והריאיון זרם.

מאוחר יותר אחר הצוהריים התקשרתי לבן שלי ולאחותי. צילמתי את עצמי חבושה, עומדת על הרגליים ועדכנתי, “אני בסדר, רואים? רק חבושה, אני באה לראות אתכם, אל תחפשו כרטיסי טיסה. אני ביום רביעי אהיה על המטוס, אימא באה”.

הרגשתי חזקה, מוקפת בצוות רפואי משובח, ויקטור צמוד אליי, המשפחה, החברים. לא הייתי צריכה יותר מזה כלום.

שוחררתי מבית החולים ביום שלישי עם אישור משני רופאים בכירים שמותר לי לטוס. לא יכולה להסביר מה הרגשתי באותו הרגע. החברים שלי נרצחו, אני בחיים ומחר אני טסה.

נצמדתי למציאות. לרגעים נמצאת בתוכה, ולרגעים בורחת ממנה.

הגעתי הביתה. הבית היה מלא בזרי פרחים, אנשים באים והולכים, ואני? אני בהיי. בסביבות השעה 16:00 הלכתי לבית הכנסת להגיד “הגומל”.

בהמשך היום נסענו ויקטור ואני לקופת חולים. הרופאה חיבקה אותי וציידה אותי בכל התרופות, בתחבושות ובכל מה שצריך, איחלה לי טיסה נעימה ושחררה אותי לדרכי.

חזרתי והתחלתי לארוז מזוודה, לרגעים מאמינה, לרגעים חולמת. לא יכול להיות שמה שקרה – קרה לי, לא האמנתי. מצד אחד אני פוחדת מהמחבל שיבוא, ומצד שני המונית צריכה להגיע ב־02:00 כדי לקחת אותי לשדה, האם זה אמיתי?

חודשים ארוכים אחרי הפיגוע הגעתי למסקנה ברורה אחת:

כשיש מטרה ולא חשוב מהי, הגוף והנפש מגייסים כוחות פיזיים ונפשיים ולו רק כדי להשיג אותה.

אם לא הייתה לי המטרה הפרטית שלי להיות על המטוס ב־10 באוקטובר 2018, אני בטוחה שהגוף היה בוגד בי, ולא היו לי את הכוחות להתגבר על הכאבים הפיזיים והפחדים שליוו אותי.

מהרגע שהגעתי לבית החולים האחיות דאגו שרק לא יכאב ושאלו, “רוצה משכך כאבים? כמה כואב לך?” ידעתי שאם אגיד שכואב לי או אם אשאר במיטה ואבכה על מר גורלי, אם אתלונן, זה יהיה סימן לא טוב. כל מה שרציתי זה לברוח וכמה שיותר מהר. כל מה שרציתי זה להיות על המטוס בתאריך ובשעה היעודה, ולשמחתי קיבלתי את האישורים המתאימים והשגתי את המטרה.

היו לי רגשי אשמה, ברחתי מהר והשארתי שני ילדים בארץ, את קרן וגבי. נכון שהם ילדים בוגרים, אבל נטשתי אותם. חשתי אגואיסטית כל כך, אני – שהילדים הם החיים שלי. הייתי חצויה. מצד אחד – תיארתי לעצמי כמה היה קשה להם לשמוע את הנורא מכול, “אימא נפגעה בפיגוע”, ומצד שני – רציתי לברוח, רציתי להמשיך בתוכנית שהייתה מתוכננת מראש. חשבתי על כך שקרן וגבי ראו אותי, ראו שאני “בסדר”, עומדת על הרגלים, ורציתי שגם מאור ועומר אחותי והמשפחה שלה יראו אותי, את אימא שלהם כפי שתמיד ראו אותה – חזקה ובריאה. עצם המחשבה שהם היו מרוחקים כל כך, זה פשוט גמר אותי.

ואכן, ב־10 באוקטובר 2018, בשעה 07:00 עליתי לטיסה. שמחתי לברוח מכל הבלגן.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “כל כך רציתי שתדעו”