החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ווהן ויליאמס

מאת:
הוצאה: | 2018-12 | 515 עמ'
זמינות:

98.00

רכשו ספר זה:

ספר זה מגולל את קורותיו של ווהן ויליאמס, מגדולי מלחיני אנגליה במחצית הראשונה של המאה העשרים. ההיסטוריה הביוגרפית של ויליאמס מוגשת לצד סיפור חייו, דרך ילדותו במרחבים הכפריים של אנגליה ועד ליחסיו עם משפחתו, אהבותיו ולבטיו.

ביצירתו הקיף ויליאמס מגוון רחב של סגנונות, ממוזיקה תזמורתית ומוזיקה קאמרית, ועד למוזיקה לבמה כמו אופרה ובאלט. הוא נודע כמי שהשקיע את כל כישרונותיו למען תחייתו של שיר העם האנגלי, וכמי שהקדיש את זמנו לאיסוף שירי עם במחוזות הנידחים ביותר של אנגליה על-מנת לגאול את המורשת המוזיקלית של עמו.

ויליאמס נודע לא רק בזכות יצירתו המוזיקלית הענפה אלא גם בשל היותו פטריוט ואידיאליסט בעל אישיות מוסרית מן המעלה הראשונה. במלחמת העולם הראשונה, בהיותו בן 42 ופטור משירות צבאי התגייס ויליאמס לצבא הבריטי ושירת כנהג אמבולנס בחזית צרפת. במלחמת העולם השנייה ואחריה פעל למען אלפי הפליטים שנהרו ללונדון מרחבי אירופה, ואף כתב מוזיקה לסרטים בשירות ממשלת בריטניה.

צבי צרי הוא מחנך מוזיקלי שהעמיד תלמידים הרבה, ובהם מנגנים, מלחינים, מוזיקולוגים ומורים למוזיקה. עם ספריו נמנים יסודות התיאוריה של המוזיקה, דרכים בהוראת הסולפג' ויומנו של מוצרט. עוד ראו אור רומנים ביוגרפיים פרי עטו על חייהם ופועלם של המלחינים שוברט, בטהובן, היידן, ברטוק, סטרווינסקי, פרוקופייב, דביסי וסיבליוס.

מקט: 4-1307-77
זמין בגרסה מודפסת בלבד.

פרק ראשון: ילדות

ארתור ווהן ויליאמס, בן השופט הנכבד אדוארד, השלים את לימודי בית־הספר התיכון בשנת 1860 והחליט לפנות ללימודי דת. לאחר שהשלים את לימודי התואר השני באוניברסיטה ואף זכה בסמיכה מידי בישוף אוקספורד, הוא קיבל את מינויו הראשון ככומר קהילתי בכפר במרטון (Bemerton) שליד העיר סליסבורי. במשך שנים אחדות שירת בכפרים שונים ולבסוף, בשנת 1865, השתקע באחוזת טנהרסט (Tanhurst), במורדות ליית היל (Leith Hill). על גבעה נישָאה ניצב בית אחוזה רחב ידיים, והתגוררה בו משפחת ג’וזאיה וג’ווד (Wedgwood), בעלת מפעל החרסינה הגדול, ולה שלוש בנות — לוסי, סופי ומרגרט. אך טבעי היה שארתור, הכומר המקומי, ייצור קשר עם משפחת וג’ווד, וכך הכיר את הבת מרגרט וביקש את ידה.
שתי המשפחות נתנו את ברכתן לזיווג זה, וב־2 בפברואר שנת 1868 נישאו השניים בכנסיית קולדהרבור ועברו להתגורר בבית הכומר בכפר דאון אמפני (Down Empney).
עם נישואיה ציווה ג’וזאיה וג’ווד לבתו מרגרט 500 לירות שטרלינג לשנה, ושליש מרכושו לאחר מותו.
לאחר שנישאו, כשיצאה מרגרט לטייל עם בנה בכורה הרווי, נשאר ארתור בבית ועיין במכתבים שקיבלה אשתו, ומצא בהם מכתבי תודה מחוקר הטבע הנודע צ’רלס דרווין.
כשחזרה אשתו לביתה שאל: “מה פשר מכתב התודה שקיבלת מדרווין?”
“אישי הנכבד,” השיבה מרגרט, “אמי קרולין היא אחות אשתו של צ’רלס דרווין, ונערכו בינינו ביקורים הדדיים. בשיחותיו עם לוסי, סופי ואיתי למד דרווין לדעת, כנראה, שאנו יכולות לעזור לו. יום אחד שאל אותנו אם נהיה מוכנות לשתף איתו פעולה במחקרים השונים שלו. בשמחה נענינו לדוד הנחמד הזה, שאהב לשוחח איתנו על מעשיו וכמובן גם התעניין במעשינו. אני עזרתי לו במחקרו על תולעי אדמה, אלה המכונים שלשולים, שעודרים ומרככים בלי הרף את האדמה, ואילו אחיותי לוסי וסופי עזרו לו יותר במחקריו הבוטניים.”
ארתור הקשיב בעניין לדברי אשתו ושאל: “האם היית מודעת לחשיבות מחקרו של דודך צ’רלס דרווין ולמעמדו בעולם המדע?”
“איני יודעת מה חשבו או ידעו אחיותי,” אמרה מרגרט, “אני ראיתי בו דוד חביב וחכם ושמחתי בכל ליבי לעזור לו. לא פעם כתב לי במכתבו: ‘מלאכי שלי’. כנראה העריך את עזרתנו.”
“סיפרת לי שיצאתם לא פעם לשוטט עם הדוד,” אמר ארתור, “מה הוא עשה באותם שיטוטים? האם רק שוחח איתכן?”
“זו שאלה מעניינת,” אמרה מרגרט. “אומנם אהב לשוחח איתנו ואפילו לשיר, אבל כשראה שיח מעניין או בעל חיים מסוים, מייד היה מתרכז באותו אובייקט שמשך את תשומת ליבו ואף הסביר לנו מה הדבר שעורר את סקרנותו.”
עתה התחוורה לארתור שמחתה וסקרנותה של אשתו למראה כל שיח ופרח בצאתם לטייל.
שלושה ילדים נולדו לכומר ארתור ולמרגרט אשתו: הבכור הרווי, אחריו מרגרט המכונה מגי, והצעיר ביניהם רלף, שנולד ב־12 באוקטובר 1872.
ארתור ניהל את בית־הספר המקומי, שם הורה חשבון ולימודי דת. המקום היה יפה ובני הזוג נהגו לצאת מדי פעם לשוטט באזור. המנהל המסור ארתור נהג לבקר בבתי המשפחות כדי להכירן יותר מקרוב, אך חייו נקטעו באיבם; ב־9 בפברואר 1875, בגיל 41, מת האיש, ומרגרט ושלושת ילדיה עברו לגור יחד עם האם־הסבתא קרולין ובתה סופי, בליית היל. בן שנתיים וחצי היה רלף במות אביו. כעשרה משרתים שירתו באותה אחוזה, וקרולין ניהלה אותה ביד רמה.

בליית היל. זמן קצר לאחר בואם של מרגרט וילדיה אל ליית היל חלתה קרולין במחלה קשה וממושכת. במשך כחמישה חודשים סעדה אותה אחותה, אֶמה, אשתו של דרווין. כאשר שבה קרולין לאיתנה כתבה אֶמה לבנה ג’ורג’:

היה נעים מאוד לראות את דודתך קרולין יוצאת בשלום ממחלתה. אותם חודשים נהגתי לשוחח הרבה עם מרגרט וילדיה, לאחר שקרולין הלכה לישון. מעולם לא היו לי שיחות כה ארוכות עם אחייניתי מרגרט. אני סבורה שהיא נאה מאוד, נדמה לי שהיא גם יפה מתמיד. היא נראית לי אם בוגרת ומאוד אינטליגנטית. היא גם חזקה דיה לסבול את צווחותיו הנוראות של רלף, שיש בהן מידה רבה של התגרות ללא סיבה רצינית. כשאמרה לי כי לא תוכל לעמוד בהן זמן רב, עניתי לה שרלפי לא יתמיד בכך.

הילדים התגוררו בחדר הילדים בעליית הגג. המטפלת שלהם, שרה וייג’ר, אהבה במיוחד את רלף, אך הייתה קפדנית עימו, כמו גם עם מגי והרווי אחיו. היא לימדה אותם נימוסי שולחן, החמירה בדרישותיה וכפתה עליהם משמעת קשה. היא דרשה מהם להיות ישרים, חרוצים, לקיים הבטחות ולהתייחס בכבוד לכל אדם, גם אם מעמדו נחות ממעמדם. שליטתה בחדר הילדים הייתה מוחלטת. מרגרט הזדהתה עם תפיסתה הפדגוגית.
באחד הימים, כששמע רלף בן השלוש את דודתו סופי מנגנת, ירד למטה, התיישב על אחד הכיסאות והקשיב. לאחר זמן־מה קמה סופי ממקומה והלכה למטבח, וכשחזרה לחדר הפסנתר כעבור רבע שעה, היא ראתה מחזה משעשע: רלף עמד ליד הפסנתר והתאמץ בכל כוחו להגיע למקלדת. מייד חזרה למטבח ואמרה למרגרט אמו: “אלמלא התאפקתי, היית שומעת אותי צוחקת בכל פה, אבל לא רציתי שתפסידי מחזה יפה. בואי איתי לחדר הפסנתר.”
שתי הנשים ניגשו בשקט לפתחו של החדר וראו את הזאטוט מתאמץ בכל כוחו להגיע אל המקלדת כדי להפיק צלילים מתיבת הקסמים. מרגרט לא יכלה להתאפק, פרצה בצחוק גדול ורצה אל הילד וחיבקה אותו. אחר כך הושיבה אותו על ברכיה ועזרה לו להקיש על הפסנתר. מה גדולה הייתה אכזבתו כשאמו החזירה אותו לרצפה ורצה למטבח.
סופי חזרה לנגן ורלף חזר לכיסאו והקשיב עד שפסקה הנגינה.

כשהיה רלף בן ארבע החלה סבתו קרולין ללמדו קריאה ובגיל חמש כבר ידע לקרוא מילים ארוכות. כאשר שמע אותו הדוד צ’רלס דרווין קורא, שאל אותו: “האם אתה אוהב לקרוא?”
“בטח,” ענה הילד, “יש בספר סיפורים יפים.”
“אני שמח שאתה אוהב לקרוא,” אמר לו הדוד, “כשתהיה גדול אתן לך לקרוא סיפורים ארוכים ויפים.”
“ומתי נצא ליער לטייל?” שאל רלף.
“מחר יהיה לי פנאי ואקח אותך ליער,” אמר הדוד. “ולמה אתה רוצה
לטייל?”
“כי ביער יש המון דברים יפים,” אמר רלף, “יש נמלים שאוהבות לטייל ופרפרים צבעוניים ועוד דברים רבים. אני גם אוהב עצים. אני חושב שגם הנמלים אוהבות עצים, כי הן מטפסות עליהם.”
בן חמש היה כשדודתו לוסי ילדה את בתה אן. האם מרגרט עמדה לבקר את אחותה ולפני צאתה מן הבית אמרה לבנה רלף: “אני הולכת עכשיו ואחזור מחר. אני מתארת לעצמי שאתה תצא לשחק עם החברים שלך, ג’וני ומיכאל ואחרים. אשמח מאוד אם תספר לי מה עשיתם והיכן שיחקתם. אל תחסיר דבר.”
“אני רוצה לראות את התינוקת של לוסי,” אמר לה בנה, “אולי תביאי את התינוקת אלינו?”
“רלפי חביבי,” השיבה האם, “גם אני מוכנה להביא אותה אלינו הביתה, אבל איני בטוחה שלוסי דודתך תוותר עליה בקלות. הרי רק עכשיו נולדה, ולוסי ודאי רוצה לשחק עם בתה החדשה.”
את הדברים האחרונים כבר לא שמע, כי ג’וני קרא לו לשחק.

יום אחד בהיותו בן שש, כשחזר מביתו של צ’רלס דרווין שבכפר הסמוך, סיפר רלף לאמו: “כאשר דרווין שוחח איתי וסיפר לי דברים מעניינים, נכנס לפתע נכדו ברנרד הקטן ואמר: ‘עכשיו היכיתי את ננה.'”
“נדמה לי שלא מזמן מלאו לברנרד שלוש שנים,” אמרה האם. “אם כך, מה אמר הסבא?” שאלה.
“הוא שאל את ברנרד: ‘מדוע עשית את זה?'”
“ברנרד ענה: ‘מפני שרציתי.'”
“כששמעתי את תשובתו של הנכד פחדתי נורא שעכשיו יהיו צעקות ומכות,” אמר רלף, “אבל הדוד רק אמר: ‘אכן סיבה טובה מאוד.'”
“ומה אתה חושב?” שאלה האם מרגרט.
“אני חושב ששרה לא הייתה מסכימה למעשה כזה, והייתה מסבירה לו שאסור להכות. ייתכן שהיא אפילו הייתה אומרת לו שאם יכה שוב, היא תעניש אותו.”
“גם זו דרך,” אמרה האם, “אבל ייתכן שדרווין החכם הבין, שתינוק בן שלוש לא יכול להכות כל־כך חזק, ואולי חשב שתינוק יודע גם להתפאר בדבר שלא עשה כדי לקבל שבחים ועל כן הגיב בצורה זו.”
בן שש, היה רלף עד לוויכוחים האינסופיים סביב ספרו של דרווין מוצא המינים. באחד הימים נערך כינוס משפחתי קטן בבית, ושוב חזרו הוויכוחים סביב הספר והתגברו עד כדי צעקות. כדרכו היה רלף רגיל לרוץ אל אמו ולבקש שתפתור לו את הקושיות. במקרה זה הלך למטבח ואמר לאמו: “את אומרת תמיד שהדוד שלך צ’רלס דרווין הוא נכבד ואצילי. אבל מדוע השם שלו מעורר תמיד ויכוחים רבים ואפילו צעקות כמו ששומעים בחדר האורחים שלנו?”
“אסביר לך,” אמרה האם. “בתנ”ך כתוב שאלוהים ברא את העולם בשישה ימים. דרווין הגדול חושב שמעשה הבריאה נמשך זמן רב יותר, אבל אין לנו מה לדאוג מפני שלא חשוב כמה זמן נמשך מעשה הבריאה, העיקר שאנו יכולים להתפעל מן הסיפור היפה הזה הכתוב בתנ”ך.”

רלף לומד נגינה. כשהגיע רלף לגיל שש אמרה סבתא קרולין לסופי בתה: “אני סבורה שהגיע הזמן ללמד את רלף נגינה בפסנתר. אין זה סוד שהילד נמשך מאוד לכלי ומן הראוי להתחיל כבר ללמדו פרק בנגינה. הרי את היא שגילית לי את המשיכה שלו לפסנתר ואף הצבעת על שמיעתו המשובחת.”
“אני מוכנה להתחיל ללמדו נגינה, אבל רק בתנאי שלא יתנגד,” אמרה סופי, “איני מוכנה להילחם איתו כדי שיעשה שיעורים.” סופי לא נישאה לאיש ורלף היה לה כבן.
“אני אדבר איתו ואשאל אותו אם הוא מעוניין להתחיל ללמוד נגינה,” אמרה הסבתא. “מתוך לימודי הכתיבה והקריאה איתי למדתי לדעת שרלפי שלנו הוא ילד מתמיד, והוא יתייחס ברצינות לכל דרישה שלך הקשורה בעבודת הבית. אני רוצה לומר לך שאהבתי מאוד ללכת לבית אחותי אֶמָה ולשמוע אותה מנגנת בפסנתר, ואת יודעת שהיא הגיעה בנגינתה לרמה גבוהה מאוד. איני זוכרת יום שבו היא לא ניגנה. תמיד למדה יצירות חדשות והתמידה בנגינה. מדי פעם אף יצאתי איתה ללונדון לשמוע קונצרט או רסיטל.”
למחרת שוחחה סבתא קרולין עם רלף ושאלה אותו: “התרצה ללמוד לנגן בפסנתר?”
“אני רוצה מאוד ללמוד לנגן,” ענה רלף, “אך מי ילמד אותי?”
“דודה סופי אמרה שהיא מוכנה ללמד אותך לנגן, בתנאי שתעשה תמיד את השיעורים שהיא תיתן לך ותתמיד לנגן בעצמך,” אמרה הסבתא.
“אני אעשה תמיד את השיעורים, כמו שאני מכין את השיעורים שאת נותנת לי בקריאה וכתיבה,” השיב רלף.
“אם כך, מחר בבוקר יהיה עליך להתלבש יפה, לגשת לדודה סופי ולומר לה שאני דיברתי איתך ואתה הבטחת לי לעשות את כל השיעורים שהיא תיתן לך,” אמרה הסבתא.
רלף היה נרגש ומייד לאחר השיחה עם סבתו רץ אל אמו וסיפר לה את כל הסיפור, לא החסיר דבר. מרגרט ליטפה את ראשו של בנה ואמרה: “אני רואה שאתה נרגש ביותר ואני שמחה שנענית ברצון לפנייתה של סבתא. אני מאמינה לך שאתה רוצה ללמוד לנגן, ולא שכחתי שאמרת לי לפני שנים שאתה מקנא בנגינתו של הרווי אחיך. אין לי כל ספק שתתמיד להכין את שיעוריך, כי אם אוהבים משהו עושים אותו בשמחה. אבל מה יקרה אם ג’וני יבוא לקרוא לך לשחק?”
“אני אגיד לו שיבוא בעוד שעה,” אמר רלף.
כבר למחרת החל רלף בלימודי הנגינה עם דודתו סופי. הוא היה מאושר והכין תמיד בקפידה את כל השיעורים שהיא הטילה עליו.
באותו זמן הגיעה דמות חדשה לליית היל. הייתה זו המורה לצרפתית, אשה עליזה מאוד שהייתה משחקת בקלפים עם הילדים לאחר השיעורים.

ניסיון בהלחנה. יום אחד ישבה מרגרט בחדר הפסנתר וקראה בספר. והנה שמעה את רלפי שלה מנגן משהו שונה לגמרי מן השיעורים שקיבל להכין. היא הפסיקה את קריאתה והקשיבה, חשה שרלף מחפש משהו. “מה קורה שם? האם כבר הכינות את שיעורי הבית?”
“אמא, אני מכין תמיד את שיעורי הבית,” השיב הילד, “אל תדאגי, שאלי את דודה סופי ותראי מה היא תגיד לך. אפילו את השיעורים בצרפתית גמרתי להכין.”
“מה אתה לומד בצרפתית?” שאלה האם.
“אני מקבל תרגילים ומחבר חיבורים.”
“איזה חיבור חיברת לאחרונה?” שאלה מרגרט.
“כתבתי חיבור על החורשה ליד הבית,” אמר רלף, “על הציפורים שמקננות בין הענפים ועל הנקר שראיתי כיצד הוא מנקר בעצים ועושה לעצמו בית. אפילו כתבתי על הגוזלים בקינים שמצפים לבוא ההורים כדי שיביאו להם מזון. אני חושב שאפשר לספר רבות על החיים המתרחשים שם.”
“המורה אינה נותנת לכם נושאים לחיבורים?” שאלה מרגרט.
“אני חושב שאם אבקש ממנה נושא לחיבור היא תיתן לי ברצון,” אמר רלף, “אך בדרך כלל היא מציעה לנו לחבר על נושא שמעניין אותנו.”
“אתה מחבב את המורה לצרפתית?” שאלה מרגרט, “כי אני רואה שהמטפלת אינה אוהבת אותה ורבה איתה מדי פעם.”
“אני יודע שהן רבות,” אמר רלף, “אבל מה אני יכול לעשות? אני אוהב מאוד את המורה לצרפתית. בשיעורים שלה תמיד שמח.”
“אבל אני רוצה לחזור ולדבר על אותו קטע ששמעתי ודומני שהיה משהו לגמרי שונה מן השיעורים שקיבלת מסופי,” אמרה מרגרט.
“היום ראיתי קן של אדום החזה,” אמר רלף, “ואני מנסה לכתוב תיאור מוזיקלי של הקן.”
“זה דווקא מעניין, איך בא לך הרעיון הזה?” שאלה האם.
“גם הקטעים שאני מנגן מתארים תמונות שראה המלחין,” אמר הילד. “עכשיו אני מנסה לתאר את הקן של אדום החזה.”
“האם כבר השלמת את הקטע?” שאלה מרגרט.
“אני יכול לנגן לך אותו,” ענה רלף והחל לנגן.
מרגרט התרגשה. “יפה אתה מנגן, אולי כשתגדל תחבר מנגינות יפות.”
כשיצאה מן החדר הייתה מרגרט תפוסה בהרהורים ותהתה אם ראוי ללמד את הילד יסודות תיאורטיים של המוזיקה. אדבר על כך עם סופי ומעניין מה תאמר.
עוד באותו יום פגשה את סופי ואמרה לה: “אני רוצה לדבר איתך על רלפי. אולי ניפגש אחרי הצהריים.”
“את יכולה לומר לי עכשיו מה הנושא שאת מעוניינת לשוחח איתי עליו,” אמרה סופי, “כי נדמה לי שאני יודעת במה מדובר. ודאי שמעת את ילדך מנגן את הקטע שחיבר.”
“אומנם על כך אני רוצה לשוחח איתך,” אמרה מרגרט, “דומני שרצוי ללמד את הילד יסודות תיאורטיים אחדים, כיוון שהוא עושה רושם שההלחנה מסקרנת אותו.”
“אני יודעת שאוניברסיטת אדינבורג מארגנת קורסים תיאורטיים במוזיקה בהתכתבות,” אמרה סופי. “אם את רוצה, אכתוב להם ונרשום אותו לאחד הקורסים הללו.”
ואכן, בגיל שמונה רשמה דודה סופי את רלף לקורס ללימודים תיאורטיים יסודיים בהרמוניה, ואחריו הוא המשיך לקורס מתקדם יותר. סופי, שלימדה אותו פסנתר, עקבה אחר עבודתו ואף סייעה לו בהעתקת התשובות שלו בכתב יד ברור יותר.
“אמא,” שאל הילד באחד הימים, “האם את חושבת שכדאי לי ללמוד לנגן בכינור?”
“מדוע אתה שואל זאת?” שאלה מרגרט.
“כי המודעה שראינו בחנות למוזיקה באיסטבורן אינה מרפה ממני. הכינור מצא חן בעיני,” ענה רלף.
“אולי תדבר עם סבתא ותשאל אותה,” אמרה מרגרט, “היא אשה חכמה מאוד.”
עוד באותו יום, כשראה את סבתא עובדת במטבח, ניגש אליה רלף ואמר: “אמא אמרה לי לשאול אותך אם כדאי לי ללמוד לנגן בכינור.”
“האם אתה רוצה להפסיק לנגן בפסנתר?” שאלה הסבתא, מבוהלת מעט מן הרעיון.
“אף פעם לא אפסיק לנגן בפסנתר,” ענה רלף, “אבל חשבתי שאולי כדאי לי גם לנגן בכינור, כי הצליל של הכינור יפה מאוד ודומה לשירה. נדמה לי שלא אטעה אם אומר שהכינור יודע לשיר. הפסנתר אינו יכול לעשות זאת, ואני רוצה לנגן גם בכינור את המנגינות שאני מחבר.”
“אם אתה מעוניין כל־כך ללמוד לנגן בכינור אקנה לך כינור טוב,” אמרה סבתא קרולין. “אדבר עם אמא ונחפש לך מורה לכינור.”
כעבור יומיים הגיע לביתם המורה לכינור, אדון קרמר. עברו חודשים אחדים. כאשר שאלה מרגרט את בנה בנוגע לנגינה בכינור, אמר לה: “נדמה לי שכלי זה מתאים לי יותר, אולי בגלל היכולת לנגן בו את כל השירים שאני אוהב. הרצף בין הצלילים מוצא חן בעיני. בפסנתר הצלילים קטועים, אם כי יש לו מעלות אחרות. אני מכיר בחשיבות הנגינה בפסנתר ולא אפסיק לנגן בו.”

בימים הבאים נשמעו בליית היל קטעי נגינה בכינור במשך שעות רבות. רלף התאהב בכלי המיתרים ובעתיד עוד יוסיף לו את לימוד הנגינה בוויולה.
את לימודי המוזיקה השלים רלף אצל אדון גוֹדְשִילְד מן הכפר הסמוך, אוקלי (Ockley). המורה היה רוכב על סוסו עד ליית היל, שם לימד את רלף ואת אחותו מגי, ולעיתים תלמידים נוספים.
כשהיו הילדים חופשיים מעט או כשנטלו לעצמם הפסקה קצרה, נהגו לנגן להנאתם דואטים לארבע ידיים. לא היה צורך לבקש מהם. כיוון שסבתא קרולין הקפידה שכולם ילמדו לנגן בפסנתר, נהגו הילדים להשתעשע בזמנם החופשי בנגינת דואטים.
כשביקרו בבית אורחים הילדים היו מנגנים בפניהם בלי להתכונן, מפני שכמעט מדי יום נהגו לנגן יחדיו. גם מרגרט אהבה להקשיב לנגינת הדואטים. יום אחד, כשישבו רלף ומגי ליד הפסנתר וניגנו קטעים מתוך האופרה ‘דון ג’ובני’ של מוצרט מעובדים לדואט, אמרה להם: “מחר יגיעו לכאן אורחים, דודי צ’רלס דרווין ואמה אשתו וכן בני משפחת וג’ווד. אני מבקשת שתנגנו לפניהם את הדואט שעובד מן הפתיחה ל’פיגרו’.” רלף קם ממקומו ואמר: “לא רוצה לנגן בכלל לפני אורחים,” ורץ החוצה.
מרגרט הלכה אחריו ואמרה לו: “אני הבטחתי לדרווין ואמה שתנגנו לפניהם. אם לא תעשה זאת, תבייש אותי לפני ידידי.”
רלף ניגש אל אמו, חיבק אותה ואמר: “לא אבייש אותך אימא, אנגן לפני האורחים.” וכך שבו השניים לבית חבוקים ואוהבים.
“לא סיפרתי לך זאת לפני כן, כי מייד רצת החוצה,” אמרה האם, “אבל גם הרווי ינגן את אחד הדואטים עם אחותי סופי, מורתך.”
“אמא,” אמר רלף, “אני לא רוצה שתהיי עצובה, אשתדל לשמוע בקולך. לפעמים קופצת עלי ‘רוח של שובב’, כפי שאת מכנה זאת, אז איך אוכל למנוע זאת?”
“אם אותה רוח אינה פוגעת באיש, לא קרה מאומה,” השיבה, “אך אם אתה פוגע בחבר או במשרת או בכל אדם, זה מקרה חמור ועליך לשלוט בעצמך. הרי גם אתה לא תרצה שיפגעו בך.”

חופשה. הרווי, אחיו הבכור של רלף, נשלח ללמוד בפנימייה בכפר רוטינגדין. כשחזר הביתה לחופשה בליית היל אמר לאמו: “יש לי הרגשה שחזרתי לימי הביניים. את ומשפחתך חיים במגדל שן ואינכם יודעים מה קורה בחוץ. הכל נעצר בעיירה דורקינג למטה, שם נמצא החייט המומחה שלך ועל פיו יישק דבר. כשהגעתי לפנימייה צחקו כולם על הלבוש שלי. הם גם הרגישו שבאתי מעולם אחר. הרי כאן לא קוראים עיתונים. לפני שאנו מספיקים להציץ בהם, סופי אחותך כבר גוזרת אותם לריבועים יפים ותולה את הניירות על שרוך בבית שימוש. אני לא מבין איך אפשר לנתק משפחה מן החיים בחוץ.”
“בכל זאת אני מבינה שלא אבדת שם בפנימייה,” אמרה מרגרט, “לפחות הצלחנו להעניק לך בסיס טוב כדי שתוכל להמשיך בלימודיך ללא קושי. אבל דבר אחד שכחת, האם כל אחד מן התלמידים בפנימייה הגיע לשם עם המטען התרבותי שאתה הבאת: שנים של נגינת סולו ודואטים בפסנתר, וקריאה בספרי שירה ורומנים? האם כל חבריך מכירים את וולטר סקוט או את שייקספיר כמוך? מי מחבריך מכיר את החוקר הגדול צ’רלס דרווין או שמע עליו? אותך הוא לקח לשוטט בטבע ולימד אותך להסתכל ברצינות על תופעות שונות. חיית במגדל שן? אין דבר, העולם ילמד אותך מהר מאוד להסתגל, ושם גם תוכל לקרוא עיתונים ככל שתרצה. עדיין איני משוכנעת שההתרוצצות ברחובות לונדון או סליסבורי עדיפה על החיים שחיית עד שהגעת לפנימייה. ראיתי שאהבת מאוד את ערבי הקריאה שערכנו בבית לעת ערב, בעיקר בחורף. נדמה לי שאמרת לי ששיריו ומחזותיו של ‘פרידריך דה לה מוט פוקה’ מוצאים חן בעיניך.”
רלף שמע את כל השיחה ואמר: “אמא, אני מסכים עם דברייך, ובכל זאת קשה לי להבין מדוע שינית מקומות אחדים במחזות של שייקספיר ולא קראת אותם כפי שנכתבו, ולא הסברת את המילים הקשות.”
“אין כאן שאלה של מילים קשות,” אמרה מרגרט, “אני סבורה שילדים בגילכם מתעניינים יותר בעלילה, ועל כן נמנעתי לקרוא מקומות שונים במחזות, שעסקו יותר במחשבותיו של שייקספיר. ספק גדול אם אתם בשלים להבין את המחשבות העמוקות הספונות במחזותיו.”

באחד הימים, כאשר הגיעו דודה אמה ובעלה צ’רלס דרווין לליית היל לביקור, הם היו עדים למחזה מוזר. רלף התהלך בפרוזדור החשוך והארוך וערימה של חמישה ספרים עבי כרס על ראשו. בהיכנסם הניע ראשו לשלום והמשיך בדרכו.
כשנכנסו לחדר האורחים שאל דרווין את מרגרט: “מה פשר המחזה שראיתי בפרוזדור?”
“המחזה שראית בפרוזדור הוא העונש שהטלתי על רלף,” אמרה מרגרט, “לאחר שסעדנו את סעודת הצהריים שמעתי אותו לפתע אומר למבשלת: ‘ננסי, קחי את כלי האוכל שלי ונקי אותם.’ נדהמתי לשמוע את הסגנון הזה בפי בני. לא פיללתי שבביתי ינהגו בזלזול כזה בעובדי הבית. מייד אמרתי לו שיקום, ייקח בעצמו את הכלים וינקה אותם. לאחר שביקש סליחה מננסי, הטלתי עליו עונש — להלך בפרוזדור חמש פעמים הלוך וחזור וחבילת ספרים על ראשו.”
“עלי להודות שזהו עונש מוזר ביותר,” אמר צ’רלס דרווין.
“כל אחד ושיטות הענישה שלו,” השיבה מרגרט, “אולי זה עונש מוזר. אחרים מכים את ילדיהם, או סוגרים אותם בחדריהם על מסגר. האם לדעתך שיטות אלה טובות יותר? איני בטוחה שהן עדיפות. לפעמים, במקרים פחותים, אני מסתפקת בנזיפה. כשזו אינה מועילה, אני מחמירה יותר בעונש. המעשה שעשה הפעם חמור מאוד בעיני. הרי תפקיד העונש לשמש אזהרה, וכבר נוכחתי לדעת שגם העונש המוזר הזה, כדבריך, אינו נעים לילדי והם משתדלים לנהוג בנימוס.”
“למעשה יש טעם בדברייך,” אמר דרווין, “העונש אינו חמור כל־כך. בעיני הוא מוזר, אך אם הוא עוזר לך בחינוך ילדייך, הוא עדיף ממכות או עלבונות.”

אצל הדוד ריצ’רד בלונדון. בחודש ינואר 1882 אמרה מרגרט לשני ילדיה רלף ומגי: “מחר ניסע לבקר את קרובי משפחתנו בלונדון.”
“ומה נעשה שם?” שאלה מגי.
“נרדוף אחרי חתולים,” השיב מייד רלף, שאהב לקנטר את אחותו הצעירה.
“לונדון עיר גדולה,” אמרה האם, “יש בה דברים רבים ומעניינים. הרי אמרת לי פעם שאת רוצה לראות את נהר התמזה הגדול, ובכן הפעם תהיה לנו הזדמנות לראותו ואולי גם לשוט בספינה. כמו כן, האם לא תרצי לראות את הדוד ריצ’רד וילדיו?”
כשהגיעו ללונדון פסקו השאלות. בנוסעם במרכבה לא הפסיקו להתפעל מן הדברים הרבים שניקרו בדרכם. האנשים סביבם היו סבלנים והסבירו להם כל דבר. כשנעצרה המרכבה ליד נהר התמזה נעצרה נשימתם למראה הספינות הגדולות והגשרים הנטויים על פניו.
גם בביתו של הדוד ריצ’רד נכונה להם הפתעה, כשאמר לאחר שתיית התה: “בעוד יומיים נלך לארמון הבדולח לשמוע קונצרט ובו יצירותיהם של הנרי פרסל ויוהאן סבסטיאן באך. שבוע לאחר מכן נשמע באולם סיינט ג’יימס את הרקוויאם של מוצרט עם מקהלת באך המפורסמת.”
ובאמת זכו הילדים לחוויות רבות בלונדון. בשעה שטיילו בחוץ אמר רלף לאמו: “לעולם לא אשכח את החוויה שזכיתי בה כשלקחת אותנו ל’פסטיבל שלוש המקהלות’, שם שמענו את ‘משתה אלכסנדר’ של הנדל וכן את האורטוריה ‘אליהו’ של מנדלסון.”
“ילדי היקר, עוד תספיק לשמוע אירועים מוזיקליים רבים בחייך, ואולי גם אתה תתרום לאמנות יפה זו מפרי עטך,” אמרה האם, שדברי בנה גרמו לה הנאה רבה.

נסיעה אל הים. לאחר שחזר הרווי לפנימייה בחודש יוני אמרה מרגרט לילדיה רלף ומגי: “הערב תלכו מוקדם לישון ומחר עם בוקר נרתום את הפוני לעגלה וניסע לחוף הים. אתם ודאי תרצו להתרחץ ולהשתולל, ואולי לבנות מגדלים בחול.”
“האם את חושבת שנספיק לחזור עוד באותו יום לליית היל?” שאל רלף.
“אם לא נספיק, נלך לישון בפונדק ולמחרת נחזור הביתה,” אמרה מרגרט.
עם בוקר אמרה מרגרט לבנה: “רתום בבקשה את הפוני לעגלה ובינתיים אני ומגי נכין כריכים לדרך.”
בדרך שאלה האם את ילדיה: “איך ישנתם?”
“היה קשה לישון,” אמר רלף, “הלכנו למיטה כל־כך נרגשים ודיברנו על הטיול ועל כל הדברים שבעולם. אבל לא אכפת לי. אני מרגיש טוב למרות מיעוט השינה.”
“גם אני מרגישה טוב,” אמרה מגי.
כאשר היו מוכנים והעגלה הייתה קשורה לפוני, יצאו השלושה לדרך הארוכה, שרים שירים עליזים.
“אני רואה שאת מעדיפה לנוע רק במשעולים צדדיים ולא בדרך המלך,” אמר רלף לאמו.
“רלפי חביבי,” אמרה האם, “את יפי הארץ תגלה רק בנסיעה בין הכפרים, בשדות ובחורשות. הדרך הראשית משעממת. עוד תגלה שבפונדק הדרכים יהיה מעניין יותר מאשר במלון מפואר. גם המזון בפונדק יהיה פשוט יותר מאשר במסעדה עירונית גדולה.”
הילדים שוחחו ואף שרו עד שהגיעו לים. הם לא היו היחידים כמובן. כל החוף היה מלא אנשים שבאו ליהנות מזיווה של חמה ומטבילה במי הים השלווים והמרעננים. רלף ומגי מיהרו ללבוש בגדי רחצה ומייד רצו למים. רלף שלא שבע את המראה שאל את אמו: “היכן נגמר הים?”
“האם אתה רוצה שהוא ייגמר כבר?” שאלה מרגרט בחיוך והמשיכה, “הים הוא גדול ורחב ידיים. אם תשוט בספינה תגלה שחוף זה אינו היחידי, ורחוק מעבר לאופק ישנם חופים של ארצות אחרות. ודאי תגיע לשם בעתיד.”
יותר לא יכול היה רלף לשאול את אמו, כי מגי משכה אותו חזרה אל המים. “כאשר אתה במים אני מרגישה בטוחה יותר,” אמרה לו.
לעת ערב, עייפים ומאושרים, הגיעו לפונדק דרכים, שם נטל עובד הפונדק את הסוס והעגלה. “האם תיתן לפוני אוכל?” שאל רלף.
“ילדי החביב,” אמר האיש, “אצלנו בפונדק מאכילים את האנשים וסוסיהם. הפוני שלך לא יהיה רעב, כי איך תוכלו להמשיך בדרככם הביתה?”
כשהלכו לישון אמר רלף לאמו: “כל־כך מוזר לישון כאן, אני כבר מתגעגע לליית היל.”
“האם אינך נהנה מן השינוי?” שאלה מרגרט, “ראית נופים חדשים, ראית את הים הגדול, פגשת אנשים שונים וגם אכלת אוכל בטעם שונה מהאוכל שבביתך.”
“אני נהנה מאוד מן השינוי,” אמר רלף, “לא תיארתי לי שאעבור חוויות כאלה בטיול. אפילו האיש שלקח את הפוני לאורווה היה מעניין. שוחחנו מעט, ונדמה לי שהוא חכם. על כל פנים, הוא מאוד לבבי וחביב.”
למחרת עם בוקר, לאחר הארוחה, יצאו בדרכם חזרה לליית היל. רלפי שביקש לשוחח אמר לאמו בדרך: “אני חושב על כך שקריאת הספרים הוליכה אותי למרחקים רבים. ראיתי את המקומות וליוויתי בדמיוני את הדמויות השונות, אך הטיול הזה הוא ממשי וכל־כך שונה מן ההרפתקאות שעברתי באמצעות קריאת הספרים.”
“באמצעות הספרים אתה מלווה פסיבי,” אמרה האם, “אינך פעיל אלא מסתכל ובדמיונך אתה משתתף מן הצד ומתענג על מעשיהם של אנשים אחרים. איני בטוחה שבכל מקרה היית יכול או רוצה לעבור אותן חוויות בפועל. האם היית מוכן לעבור את הרפתקאותיו של ‘רובינזון קרוזו’, שחיבר דניאל דפו? או הרפתקאות שונות שקראת בספרים? אני אף זוכרת שהתרגשת מאוד מעלילות הימאים שקראת. הספרים אכן מעוררים את דמיוננו, מרחיבים את אופקינו ומעשירים את חיינו בדבריהם ושיחתם של אנשי רוח שונים.”
“אני בטוח שלא אשכח את הטיול הזה אף פעם,” אמר רלף, ומגי אישרה את דבריו, עד ששמעו לפתע את מרגרט אומרת: “מגי, היזהרי כשאת יורדת מן
העגלה.”
רלף היה המום. “אמא, האומנם כבר הגענו, הייתי בטוח שאני נמצא רק באמצע הדרך.”
“רלפי אהובי,” אמרה האם, “למד מזה שכאשר נהנים ממשהו לא חשים בחלוף הזמן. נדמה שהוא עובר מהר מן הרגיל.”

נורמנדי. באוגוסט 1882 שוב הפתיעה מרגרט את שלושת ילדיה. “בעוד שלושה ימים נצא כולנו יחד עם הדודה סופי לטיול בנורמנדי שבצרפת,” אמרה. “אל תיקחו חפצים רבים כדי שלא תצטרכו לשאת משא כבד. ביום רביעי בבוקר תגיע לכאן המרכבה ותסיע אותנו לנמל.”
“אמי האהובה,” אמר רלף, “להפתעות כאלה אני מוכן תמיד.”
בהיותם על האונייה לא זז רלף מן הסיפון. “מה אתה מחפש?” שאלה מרגרט את בנה הסקרן.
“אמא, איני מחפש מאומה, אני המום. איני מבין איך הקברניט מיטיב כל־כך למצוא את דרכו במדבר המים הזה?”
“אילו חיית לפני אלפיים שנה היה אולי מקום לשאלה זו,” אמרה מרגרט, “וגם אז למדו אנשי הים לנווט את דרכם בעזרת הכוכבים. בימינו השתכללו כל־כך אמצעי הניווט, והם מקלים מאוד על הקברניטים לנוע בים בביטחון. רק נגד הסערות טרם נמצא הפתרון, ולא מעט אוניות אובדות בימי סערה עזים.”
“אמא, כל מה שאת מספרת לי קראתי בספרים שבבית,” אמר רלף, “עכשיו כשאני עד למדבר המים הזה, איני יכול להפסיק להתפעל. רק עכשיו אני מבין את אותם סופרים, משוררים ומלחינים שהביעו ביצירותיהם את התפעלותם מן המרחבים האלה. שכחתי לשאול אותך, לאן פנינו מועדות?”
“תחילה נבקר בעיר רואן השוכנת על גדת נהר הסֵן,” אמרה האם, “שם נמצא נמל יפה ובו נרד ליבשה.”
“כשאני שומע את השם נהר הסן מייד עולה על דעתי השם פריז,” אמר רלף.
“לא רק פריז, ילדי,” אמרה מרגרט, “נהר זה מגיע עד האוקיינוס, שם נמצא הנמל הצרפתי הגדול של העיר לה־האבר.”
האונייה נכנסה לנהר הסן והתקרבה לרואן. מרחוק כבר צדו עיניו של רלף את הצריח הגותי של הקתדרלה. כשהגיעו לשם אמר למגי אחותו: “בואי נעלה במדרגות המגדל.”
“אני פוחדת מעט,” אמרה מגי.
“אם את הולכת איתי אין לך מה לפחד, אני כבר בן עשר,” אמר רלף, “אני אשמור עלייך מפני השדים.”
שני הילדים טיפסו במעלה המדרגות וכשהגיעו למעלה וצפו למרחק, לא רצה רלף לזוז ממקומו; הוא היה מכושף כולו ממראה הנוף. “רלפי,” אמרה מגי, “אמא תדאג, צריך לחזור.”
“חכי עוד מעט,” אמר.
“אמרת את המשפט הזה כבר פעמים אחדות,” אמרה מגי.
ואומנם, מרגרט החלה לדאוג. שעה ארוכה נעדרו הילדים, אך כשראתה אותם חייכה אליהם ושאלה: “האם נהניתם?”
“אמא,” אמר רלף, “חבל שלא עלית איתנו. המראה סביב הקתדרלה מרהיב ביופיו, אני בטוח שהיית נהנית.”
“גם אני בטוחה בכך,” אמרה, “אבל גם כאן למטה היו דברים מאוד מעניינים. אם כן, כולנו נהנינו, כל אחד בדרכו.”
לאחר שעזבו את האזור פנו לעבר הר סן־מישל. כאן זכה רלף בחוויה הגדולה של חייו. כשראה מרחוק את ההר לא האמין למראה עיניו. “יש לי הרגשה שאנו רואים לפנינו מעין מבצר,” אמר, “ונדמה לי שיש שם גם כנסייה, כי אני רואה מרחוק צריח גותי גבוה מאוד.”
“לא טעית הרבה,” אמרה מרגרט, “יש במקום כנסייה. המקום הזה עבר גלגולים רבים, נבזז ונהרס על־ידי צבאות שונים ונבנה מחדש. במלחמה הגדולה בין אנגליה לצרפת, בימי המנהיגה הצרפתית ז’אן ד’ארק, ניסו האנגלים לכבוש את המבצר אך לא הצליחו. בימי לואי ה־16 הפך המקום לבית סוהר, אך לימים חדל האי לשמש מקום הסגר. כיום מתגוררים במקום בעיקר אנשי המנזר ומעט משפחות שמשרתות את הנזירים ואת התיירים הרבים המבקרים כאן. אפילו מלון תוכל למצוא כאן, ומסעדה.”
“אני רואה שיש כאן שדות וכבשים,” אמר רלף, “כנראה חיים כאן גם אנשים שאולי מתפרנסים מן הדיג.”
“אני מקווה שנגיע למקום בזמן השפל,” אמרה מרגרט, “כי אז ניכר החיבור אל היבשה, ניתן לעבור ברגל אל ההר והמקום הופך לחצי אי. רק בעת הגאות חוזר המקום להיות אי.”
כשנכנסו פנימה פחדה מגי ואמרה: “בכל זאת הכל כה קודר, והמסדרונות צרים ומתפתלים. טוב שיש כאן עצים וכבשים, אחרת הייתי מרגישה נורא.”
“את אלה את יכולה לראות גם בליית היל,” אמר רלף, “אבל כאן אנו ניצבים בפני פלא. למרות החידושים יש לי הרגשה שאני חוזר לימי הביניים. הרי זה פלא ארכיטקטוני. אני חושב שכאשר אחזור לליית היל אשתדל לקרוא על ארכיטקטורה, כי מעניין אותי אלו שלבים עבר מקצוע זה מאז ימי הביניים.”
מייד עם החזרה לליית היל החל רלף לחפש בספרייה ספרי ארכיטקטורה שעוסקים בבניינים הגותיים והנורמניים. ליום הולדתו ה־11 קיבל מאמו מתנה — ספר על הארכיטקטורה באיים הבריטיים, מלווה בציורים ארכיטקטוניים.
כשלמד כעבור שנים על המלחינים מתקופת טיודור (1603-1485), נתן דעתו על הקשר לארכיטקטורה של זמנם, שהתבטא בכנסיית “הקולג’ המלכותי” בקיימברידג’, “סיינט ג’ורג'” בווינדזור, וכנסיית הנרי השביעי בווסטמינסטר.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ווהן ויליאמס”