החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

ויקרא את שמם אדם

מאת: , ,
הוצאה: | 2012 | 350 עמ'
קטגוריות: 20-0 שח, במבצע, עיון
זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:

עשרות ראיות ניתן למצוא בתוך התורה עצמה, המעידות על כך שלא ייתכן כי משה הוא שכתב את הדברים מפי הגבורה, אלא שהם נכתבו במשך מאות שנים בידי אישים שונים, שהשתייכו לחוגים שונים ובעלי-עניין, מתוך נקודות השקפה שונות, ואף סותרות זו את זו, באשר לזהות האל ומהות דבריו. מחבריו של קובץ זה מבקשים להעריך נכונה את יצירת האדם הגדולה הזאת, שלצד כללי מוסר אנושיים ראויים לשבח יש בה גם היגדים, ציוויים ונורמות התנהגות ששום בן תרבות איננו צריך להסכין עימם. מחברי הספר מציעים בכרך זה, כמו בקודמו, מקצת מן החסר על מדפיו של ארון הספרים היהודי – פירוש בן ימינו לפרשות השבוע מתוך הסתכלות ביקורתית וחופשית מכבלי הדת. הגישה הביקורתית חושפת את הקורא לא רק לטקסט הקלאסי על מסריו והשתמעויותיו לימינו, אלא גם לאבסורד שבהתנהגות אנשים הנמנים עם חוגים דתיים-אורתודוקסיים קיצוניים, הנסמכים על "דבר האל", כביכול, כדי להצדיק באמצעותם מעשי עוולה מוסריים – חברתיים ואישיים כאחד – אלפי שנים לאחר שנהגו ונכתבו. ראייה נכוחה כזאת עשויה לפקוח את עיני האדם החופשי, הנושא על שכמו את נטל הביטחון של העם בישראל – נשים וגברים, יהודים ובני עמים אחרים – כמו גם את עול פרנסתם של אלה הבזים לו ולתרבותו, לערכיו, לאמונותיו ולפעלו.

מקט: 4-7038-284
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירה על הספר בבלוגיה

פירוש בן ימינו לפרשות השבוע מתוך הסתכלות ביקורתית וחופשית מכבלי הדת. הגישה הביקורתית חושפת את הקורא לא רק לטקסט הקלאסי על מסריו והשתמעויותיו לימינו, אלא גם לאבסורד שבהתנהגות אנשים הנמנים עם חוגים דתיים-אורתודוקסיים קיצוניים, הנסמכים על "דבר האל", כביכול, כדי להצדיק באמצעותם מעשי עוולה מוסריים - חברתיים ואישיים כאחד - אלפי שנים לאחר שנהגו ונכתבו.


פתח דבר – 'ויקרא את שמם אדם' – השם שבחרנו לספרנו – מקורו בפרשת בראשית, הראשונה בפרשות התורה. כמו בכל ספרי המקרא, גם בחומש מצביע שם זה אמנם על האלוהים – יציר דמיונו של האדם – כעל בורא העולם, אך להבדיל מגרסאות אחרות של מיתוס הבריאה יש במסר העיקרי שבו כדי להניח את דעתו של כל הומניסט: זכר ונקבה שווים, ושניהם קרואים אדם.

"ויקרא את שמם אדם" הינו קובץ מאמרי פרשנות לפרשות השבוע המצביע על הכוונה הכללית: לעיין בטקסט מתוך גישה ביקורתית, שעניינה הבלטת הערכים האנושיים, המוסריים וההומניסטיים שהתורה נתברכה בהם, אך בלא להתעלם ממסרים ומערכים שליליים שעבר זמנם. זאת – ברוח הדברים שכתב עמוס עוז – "אני רואה את עצמי כאחד היורשים הלגיטימיים. לא כבן חורג ולא כבן סורר ומורה ולא כממזר, אלא כיורש. ממעמדי כיורש משתמע, שאני חופשי להחליט מה מן הירושה הגדולה הזאת יעמוד בסלון ומה אגנוז במרתף… יש לי זכות לייבא מבחוץ ולשלב בירושתי את הטוב בעיני… זכותי להחליט מה טפל ומה עיקר, מה מרכז ומה שוליים, ומה ראוי לגניזה" (1).

העושר הספרותי של התורה, הלכה ואגדה כאחד, כמו גם הדיון בעולם הערכים המקראי, פותח בפנינו אשנב לביקורת חילונית-אנושית על המקרא, שעיקרה – נשוא האמונה הדתית בכל הדתות בכל הזמנים – האלוהים.

הצורך האנושי-פסיכולוגי בבריאת האלים – ולאחר מכן – בריאת האל האחד והיחיד – הינו צורך מובן לשעתו ולזמנו. האדם לא יכול היה להתמודד לבדו עם האתגרים של קיומו המופלא עלי-אדמות, והזדקקותו לאב גדול ומגונן, שיספק גם הסברים ותשובות לשאלותיו ולתהיותיו הרבות אודות חידת קיומו. אלה – ניתנים בימינו להסבר רציונאלי בכלים מדעיים, פסיכולוגיים, פילוסופיים, אנתרופולוגיים וסוציולוגיים כאחד. הנמקה זו אינה משנה את העובדה, כי יצירת האלים והאלוהים בידי האדם – בחטא לידתה, שכן, במרוצת הדורות, 'קם' הנברא על בוראו, 'דיכא' אותו, 'תבע' ממנו קורבנות בעלי חיים ואדם, וסכר את דרכו אל המוסר האנושי, אל הרחמים, אל ההיגיון והתבונה, אל האור ואל הקדמה. האדם הפך להיות עבד ליציר דמיונו. עבדות זו קבעה את גורלו לחיות בחרדות, בשקר ובבערות.

אך יותר מכל חטא האדם בבריאת האל היחיד. האלילים 'שיעבדו' אמנם את בוראיהם, אבל 'הניחו' להם גם מידה רבה של חופש מחשבה ודמיון, חופש אישי ותרבותי. בעולם האלילי ניתן היה להטיל ספק בצדקת האלים ובתבונתם, למתוח עליהם ביקורת, "לשוחח אתם", להתייחס אליהם בבדיחות הדעת, ואפילו בלעג גלוי. האל היחיד לעומת זאת, נברא כאל קנא, שאיננו מותיר דבר מחוץ להשגחתו האכזרית. בריאת אל כזה על ידי האדם לא נבעה מאיזו הארה של התבונה, אלא משום שכפוי על דרך החשיבה האנושית לעבור מן הפרטים אל הכלל, ומן המוחשי אל המופשט. כפייה כזאת – יצרה גולם שקם על יוצרו ודיכא את כל התרבות המערבית במשך יובלות.

מעצבי האמונה היהודית באל האחד והיחיד, המונותיאיזם, הם שיצרו את ספר התנ"ך, ובעקבותיו נוצרו גם הברית החדשה והקוראן. שלושה ספרים אדירי כוח אלו הביאו לעולם את דיכוי המחשבה והתקווה לשיתוף כלל-אנושי. הם עושים זאת באמצעות איומים בעונשים מבהילים, ולא רק על הכופרים, אלא גם על המאמינים, שאינם מדקדקים במצוותיהם.

העולם המונותיאיסטי – לא פחות מן החשוכות שבאמונות האליליות – טבע והטביע במשך הדורות מיליוני אנשים בנחלי דם של מאמינים וכופרים כאחד. עמים ושבטים נלחמו זה בזה בחירוף נפש ורצחו איש את רעהו בשם צדקת טענותיהם ותורותיהם באשר למידות האל האחד והיחיד 'שלהם'. הניצים לא סמכו מעולם על 'האל הגדול והכול-יכול' שיוכל לשמור על האינטרסים שלו בעצמו.

סביר להניח, שהאדם היה מוצא סיבות אחרות מלבד האמונה להקיז בשלהן איש את דם רעהו, אבל לדת אין מתחרים באריכות ימי שלטונה במחשבה האנושית, ובהתאכזרותה. מסתבר שהעריצים הגדולים ביותר דוגמת היטלר, סטאלין, פול פוט ואחרים לא היו אלא תלמידים חרוצים של החשיבה הדתית ושתלטנותה: הם בראו את עצמם כאלים שאין לערער על חוקיהם ומצוותיהם, יצרו דוגמות שניתן רק לפרשן, אבל לא לשנותן, ונטעו במאמיניהם פאנאטיות חולנית.

התרבות המערבית על תחומיה השונים – הפילוסופיה, האמנות, המדע – כל אלו מחווירים בהשפעתם על הרוח האנושית לעומת העוצמה האדירה של הדתות וספיחיהן. כשנדמה היה שהעולם צועד קדימה – הדת מחדשת בכל פעם את כוחותיה, וגוזרת עליו מחדש בערות ושפיכות דמים, כתיאורו מעורר החרדה של קרל סייגן (2): "מה שמדאיג אותי, במיוחד על סף האלף החדש, שהפסוודו מדע והאמונות התפלות יגבירו משנה לשנה את כוח הפיתוי שלהם, ושירת הסירנות של הבערות תגדיל עוצמה וקסם… להבת הנר מהבהבת קלושות. שלולית האור הקטנה שהיא מטילה רועדת. העלטה מתגברת. השדים מתחילים להגיח ממחבואיהם".

לתנ"ך כיצירה דתית יש יתרון לא מבוטל בחינוך האדם. עיקר עניינו הוא, אמנם, הכפפת הלב ומחשבת האדם למצוות היושב במרומים, אבל יש בו, עם זאת, איים של מחשבה חופשית, מעוררת התפעלות. בראש ובראשונה ראוי לציין את המאמינים המפוכחים – מחברי שירת איוב, דברי קהלת וירמיה וגם כמה מסיפורי התורה, אשר העזו פנים כנגד האל, ולא היו מוכנים לעשות שקר בנפשם ולטעון שהעולם מתנהל בצדק. שנית, המקרא – ובמיוחד התורה – הוא ספר האמונה הקדום היחיד, שאינו פותר את סוגית הרוע בעולם באמצעות אשליית שכר ועונש ב"עולם הבא" על מדוריו השונים, הישארות הנפש ומשפט הנשמות, גלגול נשמות וכד', להוציא את תחיית המתים המוזכרת בספר דניאל המאוחד והפסוודו-אפיגראפי, או חזון העצמות היבשות של יחזקאל.

היעדר אזכורם של שכר ועונש בעולם הבא הוא בבחינת תעודת כבוד למחברי הכתובים. רעיון הישארות הנפש היה ידוע בישראל מהעמים שבאו עמו במגע של תרבות – מצרים, בבל, אשור, יוון. ובכל זאת, אשליה זו אינה קונה לה אחיזה של ממש במקרא כולו. החומה האידיאולוגית הבצורה של המקרא נסדקה בימי חז"ל, שהעניקו לגיטימציה לאמונה זאת ולמיתוס המתלווה אליה, והיא צוברת חיל גם בעצם ימינו אלה.

נקודת אור נוספת אותה צריך להזכיר היא, שבמקרא יש אגדות, מסות פילוסופיות ושירות בעלות רמה ספרותית מן הגבוהוֹת בעולם התרבות מאז ומעולם, והגם שברקען מצוי תמיד האל הקנא המשגיח והמעניש, אין הדבר פוגם בביטוי נועז של רוח האדם החופשית, המבקשת לחשוף אמתותיה באמצעים אמנותיים. כאלה הם, למשל, סיפורי יוסף או הסיפורים על חייהם של שני מלכי ישראל הראשונים – שאול ודויד. כותבי הסיפורים היו מבינים גדולים בנבכי נפש האדם, והיטיבו לרמוז, אם לא לחשוף, את נכלוליותם של גיבורים הנחשבים לבחירי אלוה.

התורה, כפי שהיא בידינו היום, היא פרי יצירת רוחו, תרבותו ושפתו העברית של עם ישראל, שחוברה והתגבשה במשך מאות בשנים. דורות רבים האמינו שלומי אמוני ישראל כי הדברים נכתבו על ידי משה מפי האל, ומכאן קדושתם. התפיסה אותה מייצג ספרנו זה גורסת, לעומת זאת, שהכתובים נתחברו על ידי גורמים שונים בעם ישראל, בתקופות שונות, ומתוך נקודות ראות שונות, לעתים – אף עוינות ממש זו לזו, ומכיוון שכך הרי הם, בדרך הטבע, מלאים סתירות ופגמים לוגיים שהעריכות המאוחרות לא הצליחו לטשטשן.

הכתובים מעמידים את צווי האל מעל למוסר, ועל כן נחשפים בתורה בפרט, ובתנ"ך בכלל, מסרים בלתי מוסריים בעליל, שקשה, עד בלתי אפשרי, לבעל אוריינטציה הומניסטית ולאיש המוסר להסכין עמם. את הפגמים האלה מצאו כבר ראשוני הפרשנים והמתרגמים, אבל משום הקדושה שיוחסה לכתובים, לא העזו לפקפק בעמידותו של הטיעון המשתמע מהם, ובמקום זאת דרשו ופירשו, ועשו כל מאמץ כדי להתאים אותם לקו של סבירות.

ים של דיו נשפך כדי ליישב את הכתוב בתורה עם השכל הישר ועם המוסר האנושי לדורותיו. כל מי שסבר שהפרשנות המסורתית אך מטייחת את פני האמת, לא העז להביע את דעתו בגלוי (ראו מקרה ראב"ע), ואם עשה זאת – הוחרם (ראו מקרה שפינוזה). הפרשנות המסורתית ההרמוניסטית על גווניה השונים, הייתה, אם כן, הפרשנות היחידה הלגיטימית בעיני שלומי אמוני ישראל במשך הדורות.

מאז תקופת ההשכלה באה לעולם "ברייה" חדשה, הלא הוא היהודי "החופשי", זה שראה ומוסיף לראות עצמו כחלק בלתי נפרד מעם ישראל ומן היהדות, אך איננו מוכן, בשל הכרתו הלאומית, האנושית והמוסרית, לקנות "כעסקת חבילה" גם את האמונה, המחייבת אותו לדבוק בבדותות, לאמצן כאמיתות ולקיים מצוות שהן בעיניו חסרות שחר, פשר ומוסר.

בקובץ זה, השני בסדרה, נותנים המחברים פתחון פה ליהודי בעל הכרה לאומית ובעל עניין וידע במקורות-ישראל, לאדם שהמוסר, השוויון והסובלנות הם נר לרגליו, זה אשר מתפעל מהסיפורים הנפלאים של התורה ומהחוקים הסוציאליים שבה, אך יחד עם זאת, מסתייג, ואף מביע שאט נפש מהצווים הבלתי מוסריים המיוחסים בה לאלוהים. אין כל סתירה בין ההכרה הלאומית העמוקה ביהדותך לבין הגינוי העולה בך לנוכח צו 'אלוהי' של "לא תחייה כל נשמה". אין כל ניגוד בין סקרנות וחקרנות אנושית-טבעית לבין שלילתן של תפיסות פרימיטיביות את מקורן של תופעות וגורמיהן. כל מכמני הרוח של התרבות האנושית – והיהודית בכלל זה – הם שפיטים בעינינו, מחבריו של ספר זה, ובעיניו של כל הומניסט בכל אתר ואתר, וחייבים לעמוד לביקורת מחודשת בכל עידן ועידן על ידי כל מי שנתבע לקיים את חוקיהם, ולהישמע לנורמות שהם מציבים.

העולם הדתי והמסורתי "חמוש" באינספור פירושים ודרשות אותן יצר במשך אלפי שנים. הוא סמוך על מנגנון לוגיסטי וכספי אדיר ממדים, הכולל בתי כנסיות, בתי מדרש, ישיבות ו"חדרים" – ומעל הכול – בממסד דתי היודע לנצל את חולשת הדעת של המדינה, מנהיגיה וכלל אזרחיה, ומשרה את ההרגשה שרק לגישה ההרמוניסטית יש זכות קיום (גישה הרמוניסטית = גישה מסורתית המוצאת פתרונות ופשרות לסתירות, לניגודים ולכפילויות, ויוצרות הרמוניה ואחידות בטקסט). העולם היהודי החופשי, ואף זה "המתקדם" – רפורמים, קונסרבטיבים, רקונסטרוקציוניסטים, שלא לומר חילונים-אתאיסטים, נדחק אל מעבר לגדר, ובלית ברירה נאלץ להשאיר את זכות השמירה על מכמני הרוח של עם ישראל בידי אותו מגזר דתי וחרדי, שתרבותו ואורחות חייו רחוקים מן המציאות וההיגיון של האדם המודרני, ואשר בסופו של דבר, מהווה אך מיעוט בעם ישראל של ימינו.

לעיון המובא בזה בפרשות השבוע יש מסר, האמור להיות מובן מאליו: כל הכתוב בתורה בפרט, ובתנ"ך בכלל, הוא נכס רוחני של כל עם ישראל, שרובו חופשי או חילוני, ועל כן, יש לכל אחד זכות, ואף חובה אינטלקטואלית ומוסרית להתייחס לתעודות האלו בלא פניות, ולהביע דעה עלכל המשתמע מהן. רק מי שרוחו כבולה, יגיד על ימין שמאל, ועל שמאל ימין – רק משום שכך ציוו עליו הקדמונים. הקו שהנחה את מחברי הפרשנות שבספר זה ובקודמו – "מפרי עץ הדעת", 2002 – הוא הקו החופשי, הריבוני, המשוחרר מדעות קדומות ומעול האמונה והמסורת, שחרצו את גורל תרבותו של עם ישראל במשך דורות לשבט, ולא לחסד.

חיבור זה נועד לפתוח צוהר לעיון בפרשת השבוע במבט חופשי ועדכני (*). מחברי הספר הזה, ובוודאי גם אחרים, יוסיפו להתעמק בטקסט המקראי, ולהציע את הגיגיהם לכל מי שרוחו חופשית מהכבלים הנוקשים של אמונה פונדמנטליסטית ואורתודוקסית.

(*) פרשות השבוע המובאות בספר זה ראו אור לראשונה במדור "פרשות השבוע" באתר האינטרנט חופש – www.hofesh.org.il, והמחברים אסירי תודה לאתר ולעורכיו על הבמה הראשונית שנתנו לפרשנותם.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ויקרא את שמם אדם”