החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מסע אל הניצחון

מאת: ,
הוצאה: | 2017-08 | 240 עמ'
קטגוריות: עיון

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

לעיתים צלצול טלפון מביא לפגישות, להתרגשות ובסופו של דבר לספר. כך קרה למיכל שמואלי־חזון לאחר שדליה בדש־שץ התקשרה וביקשה ממנה לכתוב ספר על ספורטאים שנפצעו במהלך שירותם הצבאי.

לאחר פגישות עם כל ספורטאי בנפרד, מיכל שמואלי־חזון כתבה את סיפוריהם של 21 פצועי צה"ל שהשתקמו והגיעו להישגים מרשימים בענפי ספורט שונים.

דליה בדש־שץ, "אם הפצועים", יזמה את כתיבת הספר מתוך היכרותה האישית עם פצועי צה"ל, תמיכתה בהם בבית־החולים ושמירה על קשר כשאלו מצאו בספורט מקום להשתקם ולייצג את מדינת ישראל.

מיכל שמואלי־חזון כתבה את סיפוריהם של הספורטאים כילדים, כחיילים ועל השינוי שחל בחייהם לאחר שנפצעו. כל סיפור הוא חלק מסיפורה של מדינת ישראל, ששיאו הוא עמידה על הפודיום, ביטוי להחלטה להמשיך את החיים למרות הפציעה הקשה.

מיכל שמואלי־חזון כותבת סיפורים ושירים המבטאים חוויות מילדותה בקיבוץ, מחיי משפחתה והכאב שלה כאחות שכולה. ההתנדבות היא חלק מאישיותה של מיכל, ובהתנדבות נכתב ספרה 'האדם כעץ השדה', על

אודות הקשר שנוצר בינה לבין חייל הלום קרב.

דליה בדש־שץ הקדישה במשך למעלה מ־ 40 שנים את חייה לפעילות התנדבותית למען החיילים והפצועים של צה"ל. על פעילותה הוענקו לה "אות הנשיא למתנדב" ותואר "יקירת העיר תל־אביב". ספרה 'לחזור אל החיים' מתאר את סיפור השיקום של פצועי צה"ל.

מקט: 4800037778
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


אריאל אוֹטוֹלֶנגִי

איש של כדורסל

כפות ידיו של אריאל אוטולנגי גדולות דיין כדי לעטוף כדורסל כתום ולחוות את האושר כשאותו כדור נכנס לסל. אותן כפות לא יכלו לעצור את הכדורים שפגעו בו, אך הן מיטיבות מאז לדחוף את גלגלי כיסא הגלגלים במגרש ומחוצה לו.

אריאל נולד בירושלים וגדל בה: 'למדתי ב'גימנסיה רחביה' בירושלים, בית ספר שתמך ועודד ספורט מאז ועד עכשיו.' בגיל צעיר התאהב אריאל גבה הקומה במשחק הכדורסל: 'מגיל צעיר שיחקתי כדורסל בהפועל ירושלים בקבוצות הנערים, מאוחר יותר בקבוצות של הנוער ובוגרי המועדון.'

הגיוס לצה'ל ולקורס טיס קטע את הקריירה הספורטיבית שלו. לאחר חצי שנה בקורס עבר לשרת ביחידת צנחנים. במהלך מלחמת לבנון הראשונה נשלח עם מחלקתו לשרת בלבנון. בוקר אחד שגרתי למדי הסתיים עבורו סיום טרגי: 'נפצעתי מפליטת כדורים של חייל מיחידתי. 'מאש כוחותינו', כפי שקוראים לזה בחדשות.' צרור הכדורים נפלט מטיפול לא זהיר בנשק ופגע ישירות באריאל. 'נפגעתי מצרור כדורים בבטן, שפגעו גם בעמוד השִדרה. מיד הרגשתי שרגלַי כבר לא אתי, אבל אז עוד לא ידעתי אם המצב שלא אוכל להזיז את רגלַי הוא סופי.' מסוק פינה את הפצוע אנושות לבית החולים רמב'ם בחיפה: 'הבנתי מיד שהפגיעה היא קשה, ומכאן עלי להתחיל ולחיות כמו בסרט קשה וארוך, ומתוכו חודש וחצי, בסכנת חיים.'

הידיעה על פציעתו של אריאל שיבשה את השגרה גם להוריו בירושלים: 'הורי קיבלו את הידיעה על פציעתי כשדפקו להם על הדלת. מונית שחיכתה להם למטה, לקחה אותם במהירות לבית החולים.' על המחשבות באותה נסיעה ארוכה מירושלים לחיפה, הם לא סיפרו לבנם: 'אני מניח שהיה הבדל בין איך קיבלו את פציעתי באמת, לבין מה ששידרו לי. הבשורה הייתה סרט קשה מאוד, אבל הם מעולם לא שידרו לי את זה. הם חיזקו אותי ותמכו בי. היה לי גב חזק להישען עליו.' אריאל הודה למשפחתו, שבלעדיה ובלי התמיכה שקיבל מחברים טובים, היו ההתאוששות והחזרה לחיים קשים עוד יותר: 'גם אחי הגדול ואחותי הקטנה ממני היו אתי, והם נמצאים אתי עד היום. הם מלווים אותי בכל תהליכי השיקום והחיים על כיסא גלגלים.'

אחרי חודשיים של אשפוז וניתוחים מצילי חיים ברמב'ם הועבר אריאל לשיקום בבית החולים תל השומר כשהוא מודע לעובדה שלא יוכל עוד ללכת ברגליו: 'בתור אדם ראלי החלטתי שזה מה שיש, ועם זה עושים הכי טוב שאפשר והולכים קדימה.' אריאל הסביר בשקט את השלמתו עם העובדה שיתנייד מעתה על כיסא גלגלים: 'אני מניח שהיה בי גם כעס, אבל העדפתי להסתכל קדימה בלי לבזבז הרבה זמן וללמוד לחיות עם מצבי החדש.' כדי להתחזק העדיף שלא לפגוש את החייל שירה בו בטעות, והוא אינו יודע מה עלה בגורל החייל.

במהלך ימי השיקום הגיע אריאל, כנכי צה'ל רבים אחרים, לביקור בבית הלוחם בתל אביב: 'בפעם הראשונה, כשצפיתי במשחק כדורסל על כיסאות גלגלים, לא התלהבתי, אבל אחרי כמה פעמים זה תפס אותי.' אריאל חייך כשהוא יודע שכמוהו גם אחרים, כשהם מתחילים לשחק, הם מתקשים להפסיק.

בפרק הזמן של עשרת החודשים במחלקת השיקום פגש אריאל את דליה בדש־שץ 'אם הפצועים'. דליה הצטרפה למתנדבים שִׂמחָה הוֹלצבֶּרג 'אבי הפצועים' ושרה זֶלצֶרמן. יחד הם דאגו לפצועים והוציאו אותם למסיבות, למסעות ולבילויים כדי להשכיח מהם מעט את הקושי ואת השגרה במחלקת השיקום. אריאל שמח להודות למתנדבים על פועלם גם לאחר שנים רבות.

לאחר מלחמת העולם השנייה החלו לראשונה ליישם את התפיסה של שימוש בספורט לשיקום פצועים, ומאז התפתח הנושא בעולם כולו. עם שחרורו מבית החולים החל אריאל לשחק כדורסל בכיסאות גלגלים בבית הלוחם, כחלק מהשיקום: 'יתרוני על אחרים ששיחקו שם שידעתי לשחק, ויסודות המשחק לא היו חדשים לי. לשחק בישיבה על כיסא גלגלים היה לי חדש.' לאחר אימונים של שנה וחצי לערך הוזמן אריאל להצטרף לנבחרת ישראל. 'בנבחרת היו נכי צה'ל ושאינם נכי צה'ל, מהשחקנים הטובים בארץ שנבחרו לייצג את המדינה.'

חוקי משחק הכדורסל בכיסאות גלגלים דומים לחוקי כדורסל רגיל, אך נוסף עליהם החוק האוסר על השחקנים לגעת יותר מפעמיים בגלגלי הכיסאות ללא כִּדרור: 'מותר לשים את הכדור על הברכיים, אבל אחרי שתי משיכות בכיסא צריך לכדרר. אם נוגעים שלוש פעמים בכיסא זה כמו 'צעדים' בכדורסל רגיל, [כלומר אין ללכת כשהכדור ביד ללא הקפצתו, למעט בצעד וחצי הנעשה בכניסה לסל בשני צעדים קטנים ובהגשה או בזריקה מיידית של הכדור לסל].'

כל אחד משחקני קבוצת הכדורסל מקבל ניקוד על פי מידת נכותו. לנכות הקלה ביותר מקבלים ניקוד של 4.5, וככל שמידת נכותו של השחקן חמורה יותר, הולך הניקוד ויורד עד לניקוד של 1.0. בכל זמן נתון במהלך המשחק מותר למאמן הקבוצה לשלב שחקנים המנוקדים עד 14.0 במצטבר.

אריאל, שהיו לו יותר משלושים שנות ניסיון בתחום הספורט האהוד ביותר בענפי ספורט הנכים, הסביר: 'הדירוג ברמות הנכות נוצר כדי לאפשר גם לנכים קשים לשחק. אני מוגדר כרמה 2, רמת נכות גבוהה. שחקן כמוני צריך להיות הרבה יותר חזק פיזית בפלג הגוף העליון משחקן קטוע רגל לדוגמה, שמשתמש ברגל השנייה כדי לדחוף את עצמו בכיסא. אפשרותו לנסוע על הכיסא במהירות גדולה הרבה יותר מהיכולת שלי.'

כמו במשחק הרגיל, לכל אחד מחמשת השחקנים על המגרש יש תפקיד: רכז, קַלָעים ושחקני ציר (סֶנטֶרים): 'הסנטרים כמו במשחק הרגיל הם הגבוהים יותר, ולכן לרוב הם הנכים בעלי רמת הנכות הקלה. כדי לשבת גבוה, אתה צריך להיות נכה קל יותר. הנכים הקשים יושבים נמוך בכיסא שתומך אותם. אני הייתי הרכז שמנהל את המשחק.' אריאל שיתף מהידע שלו במשחק.

הכיסאות שעליהם משחקים השחקנים נבנים במיוחד לטובת המשחק: 'הכיסא נבנה במיוחד לפי מידות הגוף של כל שחקן בהתאם לגובהו ולרוחבו. מדד נוסף שמשפיע על צורת הכיסא הוא סוג הנכות של השחקן. נכים קשים יושבים בזוויות שמקילות עליהם את הישיבה ואת התנועה בכיסא הגלגלים. נכים קלים יכולים לשבת יותר גבוה עם פחות תמיכות של משענת הגב או תמיכה לרגליים.'

אחד המומחים בארץ לבניית כיסאות גלגלים הוא דורון שַזירי, הקלע שזכה במדליות רבות: 'דורון שזירי הוא המלך בנושא בארץ. אני הייתי הראשון שדורון בנה לו את הכיסא.' אריאל שיבח את חברו הטוב. הכיסא המיוחד מאפשר לשחקן להתנועע במהירות על המגרש ומגן עליו מפני פציעות: 'יש מעט פציעות תוך כדי אימונים ומשחק ובוודאי שלא יותר מכדורסל רגיל. הכיסא הוא מעטפת ברזל שגם אם השחקן נופל, הכיסא, שאליו קשור השחקן, חוטף את המכה.'

נבחרת ישראל בכדורסל השתתפה באולימפיאדות רבות. בשלוש מהן ייצג אריאל את ישראל כשחקן בנבחרת: באולימפיאדת סאול ב-1988, באולימפיאדת ברצלונה ב-1992 ובאולימפיאדת בייג'ין ב-2008.

לאחר כמה שנים, כשחקן בנבחרת של בית הלוחם ובנבחרת ישראל, הוצעה לו הצעה שקשה לסרב לה, לשחק בליגת המקצוענים באיטליה. אריאל, בן להורים שעלו מאיטליה, שיפר את האיטלקית שלו מימי ילדותו בירושלים, ובעיקר הפך להיות שחקן מַפתח בכמה קבוצות איטלקיות: 'בכמה ממדינות באירופה יש ליגה מקצוענית לכדורסל כיסאות גלגלים. באיטליה, אחת הטובות שבהן.' אריאל נהנה להיזכר: 'באיטליה שיחקתי שש שנים. שנה אחת ברומא, ארבע שנים בסַרדיניה ועוד שנה בטרֶנטוֹ שבדרום איטליה. עברו עלי שם שנים מאוד יפות, גם ספורטיביות וגם אישיות.' במהלך השנים הללו הוא זכה בכמה וכמה אליפויות באיטליה וייצג את קבוצתו בכבוד באליפויות אירופה לקבוצות אלופות. 'בארץ אנחנו מתאמנים שלוש פעמים בשבוע, כולל משחק ליגה. כשהייתי באיטליה התאמנתי בצורה מקצוענית פעמיים ביום כל יום. זו רמה אחרת לגמרי של אימונים, והתוצאה היא – ברמת השחקנים.'

מלבד המשחק הכיר אריאל את אשתו לעתיד עפרה, והקים משפחה: 'אשתי, עו'ד עפרה קֶרמַנִי אוטולנגי, עובדת בפרקליטות תל אביב. יש לנו שלושה ילדים בני תשע, שש וארבע, והם מעסיקים אותי לא מעט,' אריאל מחייך. 'עפרה הכירה אותי כשישבתי על כיסא גלגלים, והילדים אינם מכירים משהו אחר. אם ייקחו ממני את הכיסא, הם לא יכירו אותי.' ההנאה מהמחשבה על משפחתו ניכרת בפניו: 'במהלך החיים נתקלתי במבטים ובשאלות על מצבי, במיוחד בבית הספר ובגני הילדים. הילדים שואלים אותי למה אני יושב על הכיסא, ומה קרה לי, שאלות ברמה נחמדה וסקרנית, וממש לא כדי לפגוע בי.'

לאחר שנים רבות כשחקן פעיל הפסיק אריאל לשחק ועבר לתפקיד של מאמן: 'כל דבר הוא הנאה בזמנה. בעבר נהניתי לשחק, והיום אני נהנה לאמן. הגעתי לשובע מנטלי, ונפשי שבעה ממשחק, ולכן התחלתי לאמן.' עוד במהלך הימים שבהם שיחק, סיים קורס מאמני כדורסל במכון וינגייט, קורס למאמני כדורסל רגיל, ולא על כיסאות גלגלים: 'בהתחלה אימנתי ילדים רגילים ברמת השרון. זה היה נחמד, אבל בסוף אני חי את המשחק על הכיסא, ויותר קל לי ללמד ולאמן אותו.'

לאחר הפרישה בשנת 2008 ממשחק פעיל חזר לארץ: 'התחלתי לאמן את הקבוצה של בית הלוחם בתל אביב, ובשנת 2011 התחלתי בו־זמנית לאמן גם את נבחרת ישראל, ואותה אני מאמן עד היום. אנחנו נוסעים להרבה טורנירים ואימונים בחו'ל.'

כמאמן, הוא נפגש תדיר עם נכים צעירים: 'כשמגיע שחקן צעיר, אני חושב שזה יתרון מאוד גדול שהוא יודע שהמאמן שלו עבר את כל התהליך, והוא מודע לקושי לשבת ולשחק לראשונה על כיסא גלגלים. יש מאמנים שבאים מהכדורסל הרגיל, וגם עוזר המאמן שלי בנבחרת הוא מאמן לא נכה.' אריאל מיטיב להסביר את נקודת מבטו כמאמן היושב על הכיסא: 'שחקן שמתחיל להתמודד עם הבעייתיות של הכיסא, חשוב מאוד שידבר אתו אדם שיודע ומבין מה עובר על השחקן.'

נוסף על כך, בתפקידו כמאמן שימש אריאל רכז ענף הכדורסל בבית הלוחם בתל אביב: 'אני מגיע כל יום לבית הלוחם כדי לאמן ולנהל את התחום שבו מְשחקים הכי הרבה נכים, כשישים ספורטאים שמשחקים בארבע קבוצות.' ענף הכדורסל על כיסאות גלגלים הוא הענף האהוד ביותר בספורט הנכים: 'אנחנו עושים עבודה כדי למשוך נכים נוספים לענף. זה ענף הספורט הכי בולט, הכי מסוקר בתקשורת, כולל שידורים ישירים בטלוויזיה.' כדי להסביר את האהדה לתחום, הוסיף אריאל כבעל ניסיון וידע בתחום ואמר: 'זה ענף הספורט שהכי קרוב לספורט הרגיל. הוא מורכב, קשוח, דינמי, מעניין ומהיר. סממני המוגבלות הפיזית נעלמים אחרי זמן קצר שאדם צופה או משחק במשחק. במקצועות ספורט אחרים הנכות מאוד בולטת. ההבדל בין כדורסל רגיל לכדורסל כיסאות גלגלים הוא הרבה פחות בולט למרות הכיסא, ולכן קל להתחבר אליו.'

קולו של אריאל השתנה כשסיפר על הכדורסל שהוא כה אוהב: 'אני משחק ומאמן כדורסל כמקצוע, תחביב ואהבה. קרה שקיבלתי מדליות עם הקבוצות האיטלקיות ופחות עם הנבחרת. כשאני משחק ומאמן אני לא חושב על המוגבלות אלא על ההנאה ועל הספורט. אני כמו כל ספורטאי שמשחק בשביל לנצח ובשביל ליהנות.'

אריאל, מלבד היותו מאמן כדורסל, הוא בעל מאפייה באזור הבורסה ברמת גן: 'אני בתחום עסקי המזון כבר שנים רבות, ומשום כך אני מאוד עסוק ופעיל. אנחנו גרים בבית רחב ונוח ליד בית הלוחם, והיות שאני עצמאי, אני הרבה פעמים נשאר בבית לטפל בילדים בשעה שאשתי הולכת לעבודה.' הוא שב ומחייך כשהוא נזכר בהמולת הבית עם שלושה ילדים קטנים: 'כשהיו הילדים מאוד קטנים ולא שיתפו פעולה, היה לי קצת קשה לטפל בהם, כשאני יושב על הכיסא. אבל ככל שהם גדלים אין שום מגבלה או בעיה.'

כחלק מהחינוך ומההבנה בנוגע למה שעובר על ספורטאי נכה, נערכות בבית הלוחם בכל שנה סדנאות למאמנים, לתלמידים, לחיילים ולקצינים. הרעיון מאחורי הפעילות הוא להציג אלמנט של ניצחון הרוח על הגוף, להראות כיצד ספורטאים מצליחים להתגבר על מוגבלויותיהם הגופניות, להתמודד ולהצליח בגדול. החלק המהנה בסדנאות הוא התנסות המשתתפים במשחק כדורסל על כיסאות גלגלים: 'אנחנו מדגימים להם איך לשחק על הכיסא, ואחרי זמן קצר של משחק הם לא מוכנים לעזוב את הכיסא. הם שוכחים שזה כיסא גלגלים, 'נכנסים' בכל הכוח למשחק, ולא רוצים להפסיק לשחק.' אריאל השתתף בפעילות חינוכית שתרמה רבות להבנת השונה ולתמיכה בנכים: 'כשאתה משתף אנשים רגילים בחוויה של לשבת על כיסא גלגלים, זה נותן להם פרופורציה לחיים. הם מבינים מהן בעיות אחרות מאלו שהם מתמודדים איתן כל יום.' המפגשים הללו משיגים שתי מטרות: 'להראות גם את עולם הנכים וכמה אפשר במצב של נכות להיות ספורטאי תחרותי, וגם להראות את אהבת הספורט כשהוא נטול אינטרסים ופוליטיקה. ספורט נטו.'

הספורט היה חלק מילדותו של אריאל וגם לאחר פציעתו הקשה הוא לא זנח אותו: 'היה לי ברור מיד שאני חוזר לכדורסל. כדורסל היה חלק ממני מאז ומעולם, והתאהבתי מהר במשחק על הכיסא.' חשיבות הספורט נהירה לו, והוא תומך מאוד בעיסוק בו כחלק מהשיקום לשם חזרה לחיים: 'ספורטאי ישראל הטביעו את חותמם על ספורט הנכים בעולם. הם לקחו את הפציעה ומינפו אותה. אני יכול להעיד על עצמי. הייתי שחקן לפני הפציעה, אבל אני בספק אם הייתי מגיע לרמה שהגעתי על כיסא הגלגלים. אני לא רואה את עצמי מגיע לאולימפיאדה. נבחרת ישראל מעולם לא הגיעה לאולימפיאדה. לכן היכולת למנף ולהגיע למקומות גבוהים נותנת הרבה כוח.' הוא מספר ומציין כמה וכמה ספורטאים נכים שהיו עבורו מודל לחיקוי, ועד היום הוא בקשר טוב איתם: 'אנחנו קוראים בעיקר לצעירים בעלי מוגבלויות, אפילו בגילאים מאוד צעירים, להתחיל בתהליך ולעסוק בספורט.'

לקראת סיום הביט אריאל על ידיו הגדולות, הידיים שדחפו אותו על המגרש, הידיים שהיטיבו להחזיק בכדור ולקלוע אותו לסל גם כשעמד על רגליו, ובעיקר מיום שהוא יושב על כיסא הגלגלים. הוא יודע שהמשחק הזה שהוא כה אוהב, הוא חלק ממנו ומחייו, ועל כך הוא מודה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מסע אל הניצחון”