החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ונציה, סיפור אהבה

מאת:
הוצאה: | 2015-08 | 276 עמ'
קטגוריות: עיון, פנאי
זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:

אני לא יודע למה, אבל מיד אחרי שמסרתי את הספר פריז, סיפור אהבה לדפוס, נסעתי לוונציה. אולי חשתי צורך דחוף באהבה חדשה, אבל בעצם אין כמו האהבות הישנות.

"לוונציה עליך לבוא, לפחות בפעם הראשונה, כשאתה מאוהב," כתב הסופר הבריטי סומרסט מוהם בספר האורחים של מלון הפאר 'גריטי פאלאס' שבוונציה. שלושים ושתיים שנה אחר כך הגעתי אני לוונציה בפעם הראשונה. לא זכור לי שהייתי מאוהב, אבל התאהבתי ממבט ראשון במקום המוזר הזה, ובִרבות הימים למדתי שדבר אינו מוזר בו.

אני זוכר היטב את הרגע שבו הסתמנה העיר על קו האופק. זה היה יום קיץ מואר מקצה אל קצה, השמים היו כחולים, התעלות רחשו סירות וגונדולות, והסמטאות המו אדם. התגוררתי במלון צנוע מזה שסומרסט מוהם התגורר בו. העיסוקים שלשמם באתי גזלו ממני את רוב שעות היום והלילה במשך שלושה־ארבעה ימים, ואחר כך עזבתי. כבר בוַופּורֵטו שנשא אותי לשדה התעופה, כשהבטתי בעיר המכושפת הזאת מתרחקת ונמוגה על רקע שקיעה שאת גווניה לא הכרתי קודם לכן, ידעתי שאשוב.

ואכן שבתי, ובעצם לא עזבתי מעולם.

כי כמו שאמר הסופר הצרפתי הגדול פרנסואה מוֹריאַק, "את ונציה לא עוזבים. מוונציה נתלשים. שהייה בוונציה היא לְפיתָה."

ר"מ

מקט: 4-644-1029
מסת"ב: 978-965-563-002-2
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


מעין הקדמה

"לוונציה עליך לבוא, לפחות בפעם הראשונה, כשאתה מאוהב," כתב הסופר הבריטי סומרסט מוהם בספר האורחים של מלון הפאר 'גריטי פאלאס' שבוונציה. השנה הייתה 1950.

שלושים ושתיים שנה אחר כך הגעתי לוונציה בפעם הראשונה. לא הייתי מאוהב, אבל התאהבתי ממבט ראשון במקום המוזר הזה, ובִרבות הימים למדתי שדבר אינו מוזר בו. אהבה ממבט ראשון לא שוכחים בקלות, ואני זוכר היטב את הרגע שבו הסתמנה העיר על קו האופק. זה היה יום קיץ מואר מקצה אל קצה, השמים היו כחולים, התעלות רחשו סירות וגונדולות, והסמטאות המו אדם. התגוררתי במלון צנוע מזה שסומרסט מוהם התגורר בו. העיסוקים שלשמם באתי גזלו ממני את רוב שעות היום והלילה במשך שלושה־ארבעה ימים, ואחר כך עזבתי.

בוַופּורֵטו שנשא אותי לשדה התעופה, כשהבטתי בעיר המתרחקת ונמוגה על רקע שקיעה שאת גווניה לא הכרתי קודם לכן, ידעתי שאשוב.

ואכן שבתי.

ביקרתי בוונציה כמה פעמים ובכל פעם הפעימה אותי תחושה של התאהבות מחדש. כל ביקור נראה לי כאילו הייתה זו הפעם הראשונה בעיר המאגית הזאת, כאילו מעולם לא דרכו רגלַי על פיסת היבּשה המלאכותית הזאת. בין ביקור לביקור קראתי עליה לא מעט — בצרפתית, באנגלית, באיטלקית וככל שמצאתי גם בעברית. קראתי ספרים מכל התקופות והדורות, וניסיתי להיכנס לראשיהם וללבם של מאות הסופרים והסופרות, המשוררים והמשוררות, המלחינים והוגי הדעות, האמנים וחוקרי התרבות המוכּרים יותר והידועים פחות — אבל אלה וגם אלה אהבו את ונציה וכתבו עליה יצירות גדולות ופחות גדולות, ותמיד ברגש נלהב, לוהט. רובם רחשו לוונציה הערצה ואהבה, לעתים אף עיוורת, אהבה שהגדולים באמני המילה הכתובה התקשו לעתים לתאר ולהסביר. מיעוטם תיעבו את ונציה ודווקא מהסיבות שהאחרים העריצו אותה — למשל המשורר והוגה הדעות האיטלקי, אבי הפוּטוּריזם, פיליפו טומאזו מַרינֵטי, שכינה את ונציה "פצע מופלא של העבר" וראה בה תופעה חולנית, דקדנטית, שִפחה של מבקרים זרים, שהגיע הזמן להרוס אותה ולבנות במקומה בתי חרושת לתותחים כדי לעמוד מול האויב האוסטרי.

היו שלא אהבו אותה ואף שנאו אותה מתוך מצב נפשי מסוים או כיוון שטעמם היה שונה — או מתוך קנאה, כמו למשל הסופר והוגה הדעות הלאומניות הצרפתי מוריס בַּארֵס, שהכריז על מותה של ונציה, אבל כנראה חשש שהסֵרֵניסימָה, העיר השלֵווה־עד־מאוד, תסכן את מעמדה של עיר האורות כבירת היופי של אירופה.

נסיבות חיי הובילו אותי, לשמחתי, לחיות באיטליה שנים רצופות, ללמוד את שפתה ואת תרבותה ולאהוב אותה. בכמה מסיפורַי עולות וצפות סצנות ונציאניות וחלקן נכללות כאן לצדם של קטעים פרי עטם של כמאתיים יוצרות ויוצרים. ביניהם שמות מוכּרים מאוד, אחרים ידועים פחות, אך כולם נלהבים, נרגשים ולעולם לא אדישים.

הסופר האמריקני הנרי ג'יימס בן המאה התשע עשרה כתב שוונציה היא העיר שהכי קל לבקר בה מבלי להיות בה, כיוון שהיא צוירה ותוארה אלפי פעמים. ועם זאת, ובלי להבין מדוע, אני מזדהה דווקא עם תחושתו של סארטר, שלדעתו ונציה היא אחת הערים הבודדות שגורמות לו להרגיש כאילו הוא חי בהן בעבר.

קשה להסביר — ואולי אין כלל צורך להסביר — כיצד תחושות כה חזקות ולעתים כה מנוגדות עשויות לדור בכפיפה אחת. מה סוד הקסם המכשף של העיר הזעירה הזאת, רפובליקה חופשית הבנויה על כלונסאות עץ, ששלטה בים התיכון עד קפריסין ועכו, התמודדה עם האימפריה העות'מאנית, קשרה קשרי מסחר ומדינה עם ממלכות המזרח, שילבה ומיזגה תרבויות, ובתבונה דיפלומטית נדירה ידעה להפיק תועלת כמעט מכל מצב? דומה שהשאלה הזאת תישאר ללא מענה מובהק. אולי אפשר למצוא תשובה במילותיו של המשורר הגרמני גתה. "הוונציאני," כך כתב ביומן המסע שלו, "נאלץ ליצור לעצמו טבע משלו, בדיוק כמו שוונציה אינה ניתנת להשוואה לשום עיר אחרת אלא לעצמה בלבד."

***

אחרי שסיימתי את העבודה על הספר "פריז, סיפור אהבה — עיר האורות בעיני סופרים ומשוררים בכל הדורות", חשתי צורך לבטא בספר דומה גם את סיפור האהבה שלי לוונציה. ההחלטה גמלה בי אחרי ביקורי האחרון שם בינואר 2014 ועתה תמה העבודה אך לא נשלמה, כיוון שאפשר להמשיך ולחפש ולאתר ולמצוא ולצטט ולכתוב עוד דברים רבים על ונציה, שלעתים דומה כי אינה אלא דימוי של מקום, ולא כזה שקיים במציאות.

אסיים דברים אלה במילותיו של הסופר, ההומוריסט והמסאי הבריטי אדוארד לוקאס: "ספרייה שלמה נדרשת כדי לתאר את ונציה: ספר על הכנסיות שלה, ספר על ארמונותיה, ספר על הציירים שלה וספר על פַּסליה, ספר על המשפחות החדשות, ספר על אלה שבנו אותה וספר על גשריה, ספר על — … ועדיין יש משהו שגם ספר בודד יכול לעשות: להעיד על העונג שנחוָוה ולהשתדל להלהיב אנשים אחרים לחוות אותו, ואת זה אולי הצלחתי לעשות."

ראובן מירן, יוני 2015

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ונציה, סיפור אהבה”