"…אסף החל לצעוד במעלה הכביש. עיניהם המוארות של הבתים התבוננו בו, פה ושם חלפו בהן צללי ריסים. עושה רושם שאף […]
1.
צהריים אחד בספטמבר
עד שתיים בצהריים כבר עבר על שנים־עשר כתבי יד. חוץ מאחד כולם זבל. כשכתב היד זבל, אתה לא כותב יותר מדי בחוות הדעת. למעשה, אתה כותב מילה אחת — ‘שלילי’ — והמזכירה של ואגנר, זו שיש לה רגליים צינוריות דקות שכאילו הוברגו לגוף העבה שלה מגוף של מישהי אחרת או ממערכת השקיה, כבר שולחת לכולם את האימייל הצדקני האחיד (‘אף שגילינו בך כישרון עז, הבטחה גדולה ודמיון עשיר, לצערנו…’).
גירד בציפורן את החֲררה שהתאדמה תחת רצועת תחתוניו. הרים מבט לחלון. שכבת עשן מרוחקת עמדה בשמיים כמו תבלול. התחילו השרפות. קרס על הפוף והדליק את הטלוויזיה. חזאים ומומחי אקלים נכנסו זה לדברי זה בדיבור לוהט ובעיניים בורקות. ‘מאז הירושימה לא נוצר מוקד חום כזה על פני כדור הארץ,’ נופף באצבעו המטאורולוג בעל התסרוקת הנאה (אולי פאה?) והוסיף בנימת אמרתי־לכם, ‘אכן, משבר האקלים הגיע לפתחנו!’ האיש ממשרד הבריאות היה דווקא מכונס בעצמו. ‘אנשים ימותו פה מחום קיצוני במספרים שאנחנו לא מכירים,’ בישר בקול עצוב ועצם את עיניו באֵבל שכבר היה מוכן אצלו מראש. משרד החינוך הורה לבטל את שיעורי הספורט, החברה להגנת הטבע הנחתה להימנע מטיולים, משרד הבריאות הודיע שלקשישים אסור לצאת מהבית, מכבי האש הכריזו על כוננות שיא, תגבורת מיוחדת של כבאים הגיעה מאוסטריה ומקובל אחד גדול קבע שזה סימן מאלוהים.
בשתיים התקשר יוסי ואגנר מהוצאת ואגנר. ‘מה נשמע?’ קולו זמזום מזל’ט.
‘חם.’
‘חם זאת לא מילה. הלכתי לקנות מאוורר נאצי ענק של אצטדיונים שיעבוד ביחד עם המזגן, כן, אפילו זה לא עוזר.’
אסף המתין.
‘אני רואה שכתבת חוות דעת אחת טובה.’
‘זה נכון, ‘ציפורֶת’. חובה לפרסם אותו.’
‘אל תגיד לי ‘חובה’, כן?’ הזמזום התחמם. ‘אתה בסך הכול לֶקטור פה.’
‘גם עורך.’
‘גם עורך, כן.’
המזל’ט התחיל לזמזם בשפלות רוח, ‘תראה, אני בכלל התקשרתי כדי לדבר אתך על משהו אחר. תראה, אסף, אתה יודע שהמצב הכלכלי של ההוצאה הוא גם ככה על הפנים, כן? חשבנו שיגיע הסתיו ואז אנשים יתחילו לקרוא יותר, זה עונתי, אתה יודע’ — אסף שמע את המאוורר הנאצי מצעיד את כנפיו ברקע — ‘אבל עכשיו, עם הגל חום הזה, כן, גם את התקווה הזאת אין לנו, כן? וגם ככה יש לנו יותר מדי לקטורים,’ ומיהר להוסיף, ‘וגם עורכים, כן, ופחות מדי כותרים שיוצאים, ואתה הגעת אחרון, בסך הכול חצי שנה אתה אצלנו, כן, אז זה לא כל כך נורא, כן? הרי עוד לא הספקת ממש להתיישב, כמו שאומרים.’
אסף הניח את הטלפון ונעמד מול מזגן הקיר הישן. בחור בן שלושים ושלוש בלי עבודה, בלי אישה, בלי דירה, בלי בגדים, על גופו עודף שיער וזיעה מבריקה. מובטל מקורמל. התקרב עד ששערו הקצר נגע בתריס יציאת האוויר, היטה את צווארו מעט למעלה, מעט למטה, קצת לימין, לשמאל, ניסה להתייבש. לבסוף ניתַק משם, הסיר גם את תחתוניו, לקח מפינת החדר את האקורדיון, קרס לתוך הפוף המרוט וניגן את ‘סָאמֶרְטַיים’ בעיניים עצומות. כשסיים כיווץ את המפוח והקליק את רצועות הנעילה, הסיר מעליו את רצועות הכתף הלחות והניח את האקורדיון בצד. ניגש אל החלון, איברו נגע בקיר המתפורר בשעה ששכבת העשן ניפחה את עצמה עוד ועוד בשמיים רחוקים. דפק את הראש כמה פעמים במשקוף החלון והמשקפיים נשמטו ונפלו החוצה. שמע קול של פח. מצמץ למטה ומתוך הטשטוש הצטייר איזה כֶּתֶמִשְקפיים מעורפל על גג של מכונית שיצאה מהחניה והתרחקה. בטח נשברו ממילא. הלך למטבחון ושתה קצת מים ישר מהברז. המים היו חמים.
הלך לספה שהיא גם מיטה והצטנף שם. למרות החום, נרדם.
בחלום היה המזגן חדש לגמרי. ישב בחדר רחב ידיים וצונן להפליא — אולפן טלוויזיה — מולו כורסה אדומה ובה אלינור גִדרון. המצלמות רוחשות ושלושה ארבעה צלמים ומקליטנים מרחפים בגובה מטר פלוס מינוס, כמו בבריכה. עיניה גדולות ומתחולל בהן ריקוד מתון, פיזוז של אור. ‘אז איך הרגשת כשהוא פיטר אותך,’ קולה ערב ונמוך יושב בדיוק על התדר של האמפתיה. ‘הרגשת שאף אחד לא רוצה אותך, נכון?’ רכנה לכיוונו, מצמצה־צמצמה מרחק, גופו התחמם, ״— שכל מקום שאתה פונה אליו תפוס כבר? כמו אולם קולנוע לא מסומן וכולם נכנסים בבת אחת?’ כן כן, בדיוק… בא לו לבכות איך היא יודעת ככה דברים נפל על ברכיו התקדם אליה על פרסות ברכיו מסורבל כמו פרד וכשהגיע הרכינה את הראש שיוכל לנשק לה את השפתיים הן כוֹות אותו — — —
התעורר. שוב שתה מים חמימים ישר מהברז. מה עכשיו? הלך למחשב לחפש עבודה. לעזאזל, איך יכול להיות שכל העבודות מחורבנות. החליף קטגוריה מ’עריכה ותרגום’ ל’כלכלה’ ושלח כמה קורות חיים חסרי תוחלת, כי כלכלה למד בדיוק שנה אחת, שנה מחורבנת אחת. מי ייקח אותו לעבודה בלי שעשה בזה תואר? לפני שלמד כלכלה למד שנה וחצי ספרות ומדעי המדינה. ואחרי שלמד כלכלה למד פילוסופיה. לא שאת הפילוסופיה השלים, אבל כמעט, בסך הכול נשאר לו סמינריון אחד בפילוסופיה אנליטית שהוא גורר כבר חמש שנים. ניסה לפי ‘בוגרי מדעי הרוח’. לפי ‘עורכים לשוניים’. לפי ‘מגיהים’. אמנם ב’תקשורת ומדיה’ יהיה לו הכי קל למצוא, הרי היה ראש דסק באתר של ‘הארץ’ שנתיים שלמות, עד שבסוף נגעל מכל העיתונות של היום עם המטומטמים, הרשלנים והמשכורות הנמוכות, פרש, ולקח את משרת העורך שהוא גם לקטור בשכר מינימום בהוצאת ואגנר. שיתפגר הוואגנר הזה. שיתפגר.
ניווט לפה ולשם ופתאום עיניו נפשקו. רכן אל המסך:
דרוש אסיסטנט
לפרופסור לפסיכולוגיה דרוש אסיסטנט יסודי, דייקן וחרוץ, למחקר בתחום השפעות חלימה. דרישות התפקיד: השכלה אקדמית, ניסיון בעריכת טקסט, ניסיון במידענות, משמעת. העבודה לתקופה זמנית.
לפרטים נא לפנות לדן, dan.gidron.1@gmail.com
כתובת המייל היא שלפתה אותו: דן גדרון? דן גדרון! פרופסור לפסיכולוגיה? חלימה? כן, נו, זה הוא. זה דן גדרון הזה.
אם יש משהו שאסף שונא זה צירופי מקרים. כשמתרחש צירוף כזה הוא מתעצבן, כי אף פעם לא ברור אם צירוף מקרים הוא ההוכחה שהכול אקראי (והכול אקראי!) ולכן הכול יכול לקרות וזה כל הסיפור, או יש בזה דווקא הוכחה אידיוטית שהנה, בבקשה: מישהו מצרף צירופים שם למעלה.
התרתח, חוּם עיניו התלהט: מה הסיכוי, נו, מה הסיכוי שחמש דקות אחרי שחלם על אלינור גדרון ייתקל בְּמודעה שפרסם בעלה? קם מהכיסא והתיישב שוב, זה היה כיסא משרדי די ישן, כך שחבטת הישיבה דחסה את המושב לִנמוֹך וברכיו הארוכות הזדקרו קדימה ולמעלה כמו רגלי עכביש. מה הסיכוי לעזאזל, חשב ממקום גוֹמדו. מצד שני, מה יש פה להתפלא? הרי חושב על אלינור גדרון כל כך הרבה וחולם עליה כל כך הרבה — מתי שהפרופסור לא היה מפרסם מודעה היה יוצא שאלינור בדיוק ביקרה בתוך דמיונו.
מתי פורסמה המודעה? בדק: לפני חצי שעה. איזה מזל, אולי הוא הראשון שיענה. זה תפור עליו! השכלה אקדמית יש (נו, למעט הסמינריון המחורבן), ניסיון בעריכה יש למכביר, לגבי מידענות הוא מניח שבפועל עסק בזה לא מעט בתקופה העיתונאית שלו. ומה יש לדבר, יסודי, דייקן וחרוץ זה הוא.
העלה על עצמו תחתונים ומכנסיים וחולצה, אולי כדי להיראות מהוגן לפני שמתיישב לכתוב את המייל לפרופסור. החולצה נדבקה לו מיד אל הגב ואל הבטן, תחבושת לחה על דפיקות הלב. תכנן להשמיט כמה פרטים מדאיגים מהעלילות הנפתלות של לימודיו האקדמיים ולשטח כמה קפלים בקריירה התעסוקתית, אבל לא הצליח לגייס מספיק שקרנות. בסופו של דבר מחק את כל התיאור העצמי שכבר ניסח והסתפק בזה: ‘פרופסור גדרון היקר, אני חושב שאתאים באופן מלא למשימה המבוקשת. בברכה, אסף גנות’. הוסיף את מספר הטלפון שלו ושלח. קם לשירותים והשתין זרם חזק. השתרע על המיטה וחשב לאונן, התלבט אם לחשוב על אלינור או על דנה, ששכבה איתו לפני חמש שנים. היו לה גוף ופנים של דוגמנית עם שדיים נהדרים ופטמות סגולות ורגליים ארוכות. לפני כן היה בתול, ואחרי כן התברר ששכבה איתו משום שהפסידה בהתערבות. באשר לאהובתו מהטלוויזיה: לא פגש בה מעולם, ובכל זאת הרגיש אליה קרבה יוצאת דופן. סבור שזה בגלל הדיבור שלה, שתמיד נדמה שנובע מתוך עיניה הגדולות המאירות בין שפתי עפעפיה, הדיבּוּרמַבָּט המבין המכיל שמכוּון ישר לתדר התהודה של המיתר הפנימי, הרך שלו. כלומר, לא רק שלו. הרי מרואיינים מספרים לה את הסודות הכי גדולים שלהם, כל מיני דברים כמוסים שלא סיפרו לאף אחד, לא לזוגיהם ולא לילדיהם ולא להוריהם, לאף אחד, וככה מול כל העם (יש לה חתיכת רייטינג) הכול יוצא להם כמו שלשול. רק לפני חודשיים עשו עליה כתבת שער בעיתון סוף השבוע, ‘המוודה הגדולה’, עם תמונה ענקית שלה מצודדת מבט אל המצלמה (כל כך יפָה), ובעיניה חלקיקי אור מנצנצים. דרכם, כך הוא חושב, החוכמה שלה ניבטת. וגם העצב.
הנייד צלצל במנגינת coffee cold של גאלט מקדרמוט. נאנח וקם וחיפש ומצא אותו מתחת לקפל בשטיח. מספר לא מזוהה. השתרע אפרקדן על הרצפה, ‘הלו?’
שלא כמו רוב האנשים שמפטירים ‘הלו’ כלאחר יד, ה’הלו?’ של אסף הוא תמיד שאלה של ממש, תהייה טהורה: ‘הלו???’, ועיניו, שבדרך כלל אינן רגועות אבל יחד עם זאת שׂוחקות, נפערות לתימהון תמים, ילדותי.
‘האם זה אסף.’ קול לא מוכר. בריטוני. קול שאינו מנסה להתנעם. זה היה יכול להיות, נאמר, קולו של איזה ראש מדור במס הכנסה. אלא שלאסף אין שום עניינים במס הכנסה.
‘כן?’ עיניו תוזזות לרגע.
‘מדבר פרופסור דן גדרון.’
נדהם, התעשת, ‘אה, כן, כן. כל כך מהר! שלום.’
‘כן. אני מציע שתבוא אלי לראיון עבודה. מתי תוכל להגיע.’
‘אה… מתי שתרצה,’ אסף קם בזריזות והתחיל להתהלך בחדר. ‘מתי שתרצה.’
‘אז תהיה אצלי בעוד שעה.’
‘בעוד שעה!’ הופתע. ‘איפה?’
‘במושב אביצדק, דרך העלווה 17.’
‘מושב אביצדק, דרך העלווה 17,’ חזר אחריו. ‘אבל איפה זה יוצא?’
‘תשים ניווט בנייד. מאיפה אתה מגיע.’ דיבורו של הפרופסור נעדר סימני שאלה.
‘מתל אביב.’
‘אין לך בעיה להגיע בזמן. אני ממתין,’ וניתק.
התקלח וחפף את שערותיו מהזיעה, לבש ג’ינס שחור סביר וחולצת טי צהובה שנדבקה אליו מיד, פער את מפתחי השרוולים מול המזגן לאוורר ולייבש, שתה שלוש כוסות מים ברציפות ואכל את שליש החלה שנותרה לו על השיש, ככה, יבשה, שלא יתעלף מחולשה מול הפרופסור. מצא משקפיים ישנים בארון האוויר שבמרפסת המטבח, נעל את נעלי הספורט הכתומות, שקל אם לקחת תיק כדי להיראות קצת חשוב יותר אבל ויתר. ברגע שאחז בידית הדלת סבא התעורר משנת הצהריים המאוחרת שלו, דשדש בנעלי בית על קרקעית הדמיון והתייצב באפלולית העפעף. לאן, יִנגֵעלֶע? לבחורה מהטלוויזיה? פיו נעצב לחיוך חומל. היא לא תיקח אותך, אתה יודע. חבל על הלב שלך שסתם הוא דופק ככה, לא יהיה מזה כלום, אסָפי. אולי תישאר פה בבית ותנגן קצת?
אסף טלטל את ראשו. כשכבר ירד במדרגות קפץ לו רעיון: ישר אחרי הראיון עבודה (שמה הסיכוי שלו לעבור אותו בכלל) ייסע ליפים קאלוש, כי הגיע הזמן לתקן את דליפת האוויר הקטנה של הוֶלטמייסטר שלו, והרי יפים עובד עד שמונה וחצי בערב. אם ככה חזר, ארז את האקורדיון בתיק שלו ולקח אותו, רץ במדרגות למטה שתיים־שתיים וניסה להיזכר היכן החנה את הגרוטאה. לפחות המזגן שלה תותח, ‘אני שם לך מזגן של טנדר,’ אמר לו גיורא המוסכניק שהוא כאילו גם חבר.
קצת לפני שפנה מכביש 1 לכביש 40 החל אפו לצוד עשן. כשהביט למרחק הבחין בתסרוקת עשן גבוהה מִתּלתלת מעל יערות האורן שבדרום, צידה הפונה מערבה מופז בשמש הנומכת, צידה האחר כהה ומבשר רע. פנה שמאלה והתעקל וחלף על פני כמה כבאים עייפים ומוכי חום שביראו את הצמחייה שבשוליו הדרומיים של הכביש, אחד מהם נשען על מעדר ועקב אחר אסף בעיניים שחורות.
בחמש אחרי הצהריים בדיוק עצר בשולי דרך העלווה 17. המזגן היה באמת מעולה, אבל ברגע שפתח את דלת הרכב התלבש עליו מזג האוויר כמו מעיל אסקימואים. יצא והתבונן סביבו בעיניים חומות כהות מאוד שהתרוצצו מאחורי זגוגיות המשקפיים הישנים. שתי מכוניות חדישות חנו על שולי העפר, שחורה ולבנה. גג המכונית השחורה להט כל כך עד שהנוף שמעליו התערבל כמו שרואים בתוך עין הזכוכית המטורפת של מכונת הכביסה. סקר את גדר הרשת החלודה שגדר חיה התענפה בה, לפעמים אדירת מידות שולחת זרועות אלימות מעלה והחוצה, ופעמים מובסת, קֵרחת. מעבר לגדר רחבה מרוצפת גדולה למדי שכמה ארגזי עץ ישנים ודליים ריקים מפוזרים בה פה ושם, ובפינה אופנוע גדול מכוסה בברזנט. הרחבה השתפלה אל בית חד־קומתי בהיר ושטוח גג, סככת חניה ריקה מפיברגלאס מאובק, ומלונה של כלב גדול, שזה לא כל כך טוב.
נעמד מול השער וחיפש לחצן פעמון שיודיע על בואו. לשווא. חשב לאזור אומץ ולהסיט את הבריח ולהיכנס, אבל צל זז במלונה והעלה קול רטינה עמוק. אסף נרתע. ביקש להתקשר לפרופסור גדרון בנייד, אלא שבזמן שידו עשתה את דרכה אל הכיס נזכר שהפרופסור התקשר ממספר לא מזוהה. מה יעשה? הכניס את הידיים לכיסים וקרא, ‘פרופסור גדרון,’ ושוב, ‘פרופסור גדרון,’ ובכל פעם שקרא פלג גופו העליון השתחווה מעט קדימה, כאילו כדי להתקרב עוד קצת אל הבית. המתין — שום דבר. אז קרא שוב, אבל צריך לומר שהתבייש לצעוק חזק ובעצם יצאו לו מין צווחות כפותות. אם לוקחים בחשבון את המרחק אל הבית ואת החלונות המוגפים בשל החום, לא צעק מספיק חזק.
עמד אובד עצות, גם ככה הוא באיחור.
אז נזכר באקורדיון.
אין עדיין תגובות