החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ולריה, ילדה משום מקום

מאת:
הוצאה: | 2022 | 394 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

35.00

רכשו ספר זה:

“נכון הייתי לדלג ולרדת בארבע המדרגות כהרגלי, שתיים ועוד שתיים, ולהגיע לרחוב, אך בלמתי באחת על מפתן הדלת, וכמעט מעדתי.
ילדה ישבה על המדרגה השלישית בגבה אליי, ראשה מורכן. היא לא נעה ולא סבה כלפיי עם הישמע קול טריקת הדלת מאחוריי.”

 

ולריה, ילדה משום מקום הוא סיפורה של ילדה נטושה בעלת לקות מולדת. תום בר־און אינו מאפשר חסמים,  לתקנות ולדעות קדומות לטלטל את הילדה ממקום למקום ומספר ברגישות ובנחישות על ניסיונותיו העיקשים לשקמה ובאותה נשימה לשמר גם את חייו-הוא ואת קשריו עם מקורביו ועם בנות זוגו באותה עת.

האם זה בכלל אפשרי בנסיבות הקיימות?

המחבר שוזר עלילה רבת-פנים, חמה ואנושית, שבה פוגש תום מגוון דמויות אשר פעלו לסייע לו ולוולריה, וגם כאלה שנמנעו מהושטת ידם. הוא מספר על תעצומות הנפש שנדרשות מתום כדי להתגבר על שורת מַכְשֵׁלוֹת בניסיונו להרים מאשפתות את הילדה אשר הופיעה על מדרגות ביתו משום מקום.

 

דורון טלר, מחברם של ספרי המתח, הדרמה והמשפט בטרילוגיה דויד, ידעתי שתבוא. דויד, מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי ומי את באמת מריאל וַאנְס – פונה בספר דרמה זה לליבם של אותם קוראים בעלי לב רחב, המסוגלים לגלות אמפתיה, חמלה וחסד לאותם מוכי הגורל הזקוקים נואשות להבנה, לסיוע ולשיקום.

מקט: 4-1272-1570
“נכון הייתי לדלג ולרדת בארבע המדרגות כהרגלי, שתיים ועוד שתיים, ולהגיע לרחוב, אך בלמתי באחת על מפתן הדלת, וכמעט מעדתי. […]

פרק 1

מי ישנה במיטתי?

 

נעים מאוד, שמי תומס בראון או תום בר־און, מותנה בזווית מבטם והשתייכותם במרחב של המתעניינים.

נולדתי כתומס להוריי, רות וארנולד בראון, בעיר ברייטון שלחוף תעלת למאנש. לא מובן לי מדוע לכנותה תעלה, שכן מול ברייטון מדובר במעבר ימי ברוחב מאה וחמישים קילומטרים, בקו ישר לדייפ שלחוף צרפת. דומה הדבר לכינוי חתול רחוב ממוצע כטיגריס בטבע, אך לא אני הייתי זה אשר החליט בעניין לא מהותי זה.

הוריי לא הסתדרו ביניהם מעודם, אפילו יממה שלמה אחת. ראשית, הולידו אותי לפני כשלושים שנים, ושנתיים לאחר מכן נולדה אחותי רייצ’ל, או רוחל’ה בשמה העברי. מדובר בשתי לידות לא מתוכננות ומיותרות, בראייתם של הוריי, שלפחות פעמיים לא נזהרו ונסחפו בשלהוב יצריהם.

ילדים זכים ותמימים היינו, חיינו בסביבה מכובדת וברווחה כלכלית, בשל היותו של ארנולד בעליו של בית דפוס פעיל ורווחי, אשר שימש אותו בעיקר מקלט ומפלט מחרחורי הריב ומהמלחמות של רות, אשר לא שלחה ידה בעבודה יצרנית ולא השתכרה ולוּ פני אחד מימיה. ארנולד נהג להימלט ללשכתו במפעל שישה ימים בשבוע, מהנץ החמה ועד חמש אחר הצוהריים, שעה שרות נהגה להתפרקד אל מול הטלוויזיה עד לשעה שמונה ומחצה, שבה התרוקן ספל התה האחרון בשרשרת, ואוי למי שהעז להפריע לצפייתה בסדרות מְתַקְתַּקוֹת. היה זה האות לרצף ריבים וגערות קולניות עם ארנולד חד־הלשון, שלא טמן לשונו בצלחת, ואילו אנו, הילדים, הזדחלנו לחדרינו בתקווה שלא נהיה חלק ממלחמת העולם היומית, שהתרחשה לרוב במטבח.

את מֵרב זמני הפנוי יתר על המידה כילד ביליתי על חוף הים או בכל מה שקשור אליו, הן זו ברייטון הבהירה יותר, יחסית לממלכה האפרפרה והלחה. אחותי ואני לא חווינו יחסים הוריים חמים, בניגוד למקובל בבתיהם של חבריי ומכריי. לכך כבר הייתי רגיל.

ביום שבת או ראשון, בהיותי כבן אחת עשרה, ישבנו כדרכנו לאכול ארוחת צוהריים, שהכינה עוזרת הבית והבשלנית הקבועה, לורי. איתה הסתדרתי דווקא מצוין, היא זו אשר ליוותה אותנו מאז היותנו עוללים. רייצ’ל, כמנהגה, דחתה כמעט כל מאכל שהוגש ביום ההוא והגדישה את הסאה. חמתה של רות בערה בה. היא אחזה בחוזקה במעלה זרועה של רייצ’ל והוכיחה אותה בפנים מזרות אימה. חששתי שלנוכח קשי עורפה של אחותי, צעדה הבא של רות עלול להגיע לכדי הרמת יד, אף שמעולם לא נקטה כלפינו צעד קיצוני מעין זה. קמתי ממקומי וניסיתי לנתק את אחיזתה של רות מאחותי.

לא, זה לא צלח. רות דחפה אותי ואמרה: “מי רצה אתכם בכלל? שניכם תקלה אחת גדולה, עזבו את השולחן”.

אני מסופק אם בגילה הפנימה רייצ’ל את עיקר המסר החד. צפיתי בארנולד כאשר הנהן קלות לאישור דברי רות בראון, אשתו החוקית, לצערו. מגיל מסוים, ילדים מבינים יותר מכפי שהוריהם משערים. כשנוכחתי שאינם מתרגשים מן העובדה שבנם, הצייתן לרוב, אינו מוכן לתקשר עימם מילולית זה כשבועיים, אזרתי עוז, נעמדתי מולם בפישוק קל ובידיים שלובות על חזי, וצייצתי בקולי הילדותי, שטרם התחלף, וללא ביטחון: “אני לא מוכן להמשיך לגור איתכם בבית הזה, ואני לא מתנגד שתשלחו אותי לפנימייה או לכל פתרון מרוחק, ובתנאי שזה יהיה עם רייצ’ל. אני רוצה שנצא מטווח ראייתכם, וכמה שיותר מוקדם”.

אז אמרתי ונותרתי מתוח וממתין להתפרצות מחודשת. תחילה נעניתי במשיכת כתף, אך למעשה להזדמנות פז כזו הוריי לא פיללו. לקראת סיום שנת הלימודים, שבה לא נמניתי עם עילית מצטייני הכיתה, נקראנו רייצ’ל ואנוכי לשיחה קצרה עם אימי, שבה התבשרנו: “הכול כבר סודר. בעוד שבועיים, בחופשת הקיץ, תיסעו שניכם לישראל, לדודה גילה ודוד משה, האח הגדול של ארנולד. הם גרים במושב באזור שנקרא השרון. הים לא רחוק, תל־אביב לא רחוקה וגם חיפה, בעצם שום דבר בישראל לא מרוחק”.

רייצ’ל ביכתה את מר גורלה, ואני – ליבי עלץ, כמעט פתחתי בריקוד תזזיתי לעיניהם.

לדודים גילה ומשה היו תוכניות משלהם. הזוג היה חשוך ילדים, ולמעשה הם אימצו אותנו, ללא הליך רשמי, והיינו נקודת אור בהירה בחייהם. דוד משה היה מזכיר המושב, וקשריו עם אנשי שלטון מקומי היו רבים. לא רחק היום שבו השתלבנו היטב בבית ספר קהילתי המשרת כמה כפרים ומושבים בסביבה. בתוך חודשים ספורים התערינו כהלכה בקרב הילדים והשלמנו את החסר במרבית המקצועות, הן ילדים קולטים שפה חדשה בקלות יחסית.

לימים ישבנו עם דוד משה הטוב והמיטיב במרפסת ביתו, מולנו קערה עמוסה בפירות העונה, ולאפינו הגיעו ניחוחות הרפת הסמוכה. בשפתו הפשוטה הסביר כי רייצ’ל ואנוכי התקבלנו כעולים חדשים למדינת ישראל, בלא שנשאלנו, וכי ניתנה לנו אזרחות ישראלית, נוסף על זו הבריטית.

רות וארנולד? למי אכפת. זממם הצליח מעל למשוער. היה להם טוב בלעדינו, ולנו טוב בהיעדרם. אחותי ואני נוהגים להתבדח באיחולינו לרות ולארנולד, הרשומים כהורינו הביולוגיים, להמשיך במריבותיהם היומיומיות והאינסופיות עד צאת נשמתם או עד חצות, המרוחק מביניהם.

יום שלישי, 14 בפברואר

אז מה יש לו לגבר בביתו להציע לילדה אלמונית ביום חורפי? שתייה חמה. אבקת קקאו לא הייתה בנמצא, וקפה שחור ופחיות בירה נפסלו על הסף.

“תה?” הכרזתי, ללא תגובה.

סבתי על עקביי לעומתה, ושאלתי בשנית: “תה?”

היא הנהנה בלא אומר.

קלטתי את איוולתי, אם הילדה אכן חירשת ככתוב, לבטח קראה את שפתיי. ליבי נחמץ, נזכרתי בשפת הסימנים בעזרתם של האנשים המוקטנים בפינת המסך התחתונה בטלוויזיה, אך לא שלטתי בה, כמובן, לא היה בכך צורך. לא הכרתי ולוּ מקורב אחד בעל לקות שמיעה, למעט זקני המושב בישראל שהסתייעו במכשירי שמיעה מגושמים.

נזכרתי שעליי להיות בעבודה. התקשרתי לסיימון גולדברג, הממונה הישיר עליי בחברת הסטארט אפ שבה הועסקתי. עד להגירתו, הזמנית אולי, מחיפה ללונדון כשנתיים קודם לכן, קראו לו שמעון. מאז דרש במפגיע שאכנהו סיימון, בפרהסיה.

הוריי המאמצים ובעלי הלב הרחב דחפוני ללמוד בבית ספר תיכון מקצועי, בשל נטייתי לפרק ולהשחית כל אביזר ומכונה אשר הורשיתי לתת בהם את ידיי, ואז לנסות להרכיבם בחזרה. החל מהיותי כבן ארבע עשרה חסכו פרוטה מכיסם, שכן ידיי היו אלה שטיפלו כמעט בכל התקלות במכשירי הבית החשמליים והאלקטרוניים. דאגתי גם לטיפול מונע במכוניותיהם ובכלים החקלאיים אשר היו ברשותם. סיימתי ללא קושי את לימודיי בכיתה י”ג, ולאחר שלוש עשרה שנות לימוד קיבלתי תעודת הנדסאי מכניקה עדינה וחשמל.

בשלוש שנות השירות הצבאי עבדתי במעבדה משוכללת במרכז הארץ, שבה עסקנו בתיקון ובשיפוץ ציוד אלקטרו־מכני מורכב ומחשבי ניווט וחימוש אווירי. זאת חרף רצוני להתגייס לחיל הים, שריד מילדותי לחופי ברייטון, שירות שבו משולבת פעילות מבצעית עם היבטים טכניים לרוב. למגינת ליבי, לא אוכל להתהדר בעתיד כמאצ’ו.

עם שחרורי משירות החובה ראיתי לנכון לגמול לגילה ולמשה על רוחב ליבם. נשארתי פרק זמן במחיצתם, וסייעתי בכל הדרוש במטע האבוקדו וברפת החולבות המודרנית שברשותם. שלושה חודשים הספיקו. בראותם שמרבית זמני מבוזבז, ממש דחפו אותי לצאת לטיול שחרור בעולם. לא ביקשתי לעצמי דבר, אך הם ציידו אותי בסכום מזומן נאה ובכרטיס אשראי, ויצאתי בגפי לארבעה חודשי גלות כמוצ’ילרו, תרמילאי בדרום אמריקה, שם הכרתי את נטלי – טעות חיי הקולוסלית הראשונה, ועד עצם היום הזה אני עדיין תוהה מה היה גרוע כל כך לוּ בחרתי לטייל בדרום מזרח אסיה, באוסטרליה או בניו־זילנד.

שמעון היה זה שגייס אותי לחברת סטארט אפ בתל־אביב. הוא אחד מארבעת השותפים שהיו בעלי החברה הצעירה, המפתחת אביזרים אלקטרו־מכניים רובוטיים לטובת נכי גפיים. שמעון הוא איש פיננסים וכלכלה כישרוני. הוא התקשה בגיוס כוח אדם מיומן, וקולגה העלה את שמי באירוע חברתי כלשהו. כך התגלגלו פני הדברים – חברתנו הישראלית הקטנה נרכשה על־ידי חברת D.A.L – Development of Artificial limbs Ltd או ‘פיתוח גפיים מלאכותיות’ הלונדונית. אט אט שיירי החברה הישראלית הידלדלו וצומצמו, בשל העברת מרכז הידע והפיתוח לחברה האם. כך נגררתי בעקבות שמעון ללונדון, כמומחה לשילוב בין האלקטרוניקה והמחשוב ובין כרטיסי הבקרה, המכניקה והמנועים החשמליים שבבסיסה של גפה מלאכותית מורכבת.

הילדה נשארה על עומדה במרכז הדירה. היא לא המתינה למוצא פי, הן לא שמעה דבר. דיווחתי לקונית לשמעון: “שמע, בוס, היה לי לילה לא משהו. אני חושב שמשהו לא בסדר איתי. אגיע בצוהריים או מחר, מקווה להתאושש”.

לא נשמעתי משכנע במיוחד. שילמו לי ביד רחבה כדי להיות בורג משמעותי בשלב מתקדם זה של הפרויקט שעליו עבדנו באותה עת. שמעון המהם משהו בינו ובין עצמו. למעשה לא נותרה לו ברירה, העמדתי אותו בפני עובדה.

הילדה הביטה בי, עקבה בראשה אחר כל צעד וניע שלי בדירה המוארת. עיניה העגולות שידרו תוגה, עגמומיות, אולי חוסר אונים. לא ידעתי לפענח את ארשת פניה של זו שלא נעה, ונותרה נטועה במקומה. התיישבתי ליד השולחן הצנוע שבמטבח, הנפתי את ידי בתנועת זימון ודחפתי ברגלי את הכיסא הנגדי, כדי שתבין שאני מציע לה להתיישב.

היא קרבה לאיטה, בוודאי לא בטחה בי, והתיישבה, תיקה הוורדרד בחיקה ומבטה מושפל. הרמתי באצבעי את סנטרה, ובידי השנייה הצבעתי לפי וביצעתי תנועות לעיסה. הילדה רחקה מעט, פתחה את תיקה ושלתה ממנו כריך עטוף בקפידה. בחיוך מלאכותי עודדתי אותה לטעום ממנו, ונעניתי בשלילה. הצבעתי לפי ושאלתי אם היא זקוקה לשירותים. היא הנהנה והצבעתי לכיוונם, היא לא אמורה להזדקק למלווה.

בהיעדרה פעל מוחי בקדחתנות. נוכחתי לדעת שאני מסתבך מרגע לרגע. העובדות היבשות היו שלא ידעתי מי היא – ייתכן שברחה מביתה, ואני מסתיר אותה בה בעת שעשרות שוטרים, בלשים ומתנדבים פושטים בסביבה ובודקים כל פינה וקרן זווית.

הפעלתי את הטלוויזיה בערוץ החדשות “סקיי”, בינתיים לא שודר דבר מלבד תנודות בבורסות העולם ובשוקי המניות, ודיווח חשוב במיוחד על ביקור הדוכסית כך וכך בהיפודרום למֵרוצי סוסים. אם אניח שלא ברחה, בבית ספרה בוודאי ערים לחסרונה, ובתוך זמן קצר תחל מהומת אלוהים לשם איתורה. לא, בעצם לא היה עליה ילקוט או חומר לימודי. מה עשיתי? בימינו גבר לא יכול ולא אמור להכניס לדירתו קטינה, ילדה זכה, ברה ותמה. מעשה מעין זה עלול להסתיים באישומי חטיפה לצורכי פדופיליה וניצול מצב מיני. מיני תסריטים מטרידים התרוצצו בראשי, אחד גרוע מהאחר.

שמעתי את זרימת המים בברז חדר הרחצה, וציינתי לעצמי שלמדה לשמור על היגיינה בסיסית. היא שבה למקומה, ספל התה התרוקן והכנתי נוסף. ניסיתי לדובבה ולהבין ממנה משהו, עד כמה שאפשר בניד ראש של כן ולא. הישרתי פניי אליה, הצבעתי על פי ושאלתי: “קוראים לך ולריה?”

היא הביטה בי, אף שריר לא זע בפניה. לא טוב.

“חמודה, יש לך בית?”

היא נדה לשלילה.

“אולי ברחת מהבית?”

ללא תגובה.

המשכתי לנסות: “יש לך אימא ואבא?”

היא נדה פעם ופעמיים, לשלילה מוחלטת.

“רוצה לאכול ארוחת בוקר?”

חשבתי שראיתי מעט קורת רוח בעיניה.

לא הצלחתי להוציא ממנה דבר מועיל. ולריה, או יהא שמה אשר יהיה, בחרה להתעלם חלקית מהחקירה. כל אותה עת עשיתי כל שלאל ידי כדי לשוות לפניי סבר חייכני ומרוכך, אף שבפנים חשתי מערבולת שאיימה לשתק אותי. בטני התהפכה.

חיממתי שני משולשי פיצה קפואה, הדפתי קלות את צלחתה כלפיה, והופתעתי לראות שהיא חילצה את הכריך שהיה לה ונגסה בו. הוא הכיל חמאה או מיונז, פיסת פסטרמה ומלפפון חמוץ חתוך. מישהו השקיע בהכנתו.

בזמן שאכלה, החלטתי להתקשר לגברת מרתה רובינזון, השכנה ממעל שממנה שכרתי את הדירה. היא חיה בגפה, אבל לא ידעתי אם היא אלמנה, גרושה או רווקה. היא הייתה אישה רחבת מותניים בשנות השישים לחייה, ופיה סירב לקטוע את הגיגיו האינסופיים. משהתרגלתי לכך למדתי לחבבה. היא ישבה בביתה באפס מעש שנים רבות, וחיה לא רע משכר הדירה שלי. נהגנו ללהג לא פעם בענייני דיומא.

במהלך שהייתי בלונדון למדתי להתגבר במידת מה על אופיי הישראלי, שהתקבע לו בשנות ילדותי ובחרותי בצילם של גילה ומשה. אני משתדל למתן את הגישה הישירה והבלתי אמצעית לבני שיחי המקומיים, ולהימנע מיתר מעורבות ועניין במתחולל סביבי. למדתי להתייחס לאִמרה שברומא התנהג כרומאי וכך גם בלונדון.

היססתי אם נכון יהיה להתקשר כך למרתה, ולבסוף החלטתי. היא השיבה לאחר המתנה ארוכה, בוודאי נעה בכבדות אל מכשיר הטלפון הנייח.

“מרתה, בבקשה, יש בעיה, אני חייב שתרדי אליי לדירה. כשתגיעי תדעי”.

היא המשיכה להתעקש שאעלה אליה, אך לבסוף נעתרה והודיעה שתגיע בתוך מחצית השעה, מאחר שהיא “חייבת להסתדר”.

שמעתי את חדשות עשר בבוקר, ואף הגה או תמונה לא התייחסו בדרך כלשהי לילדה. בעשר ורבע התדפקה מרתה על דלתי. כשפתחתיה, הילדה הפכה באחת לאחוזת פניקה. היא כבשה את פניה המבוהלות בידיה הקטנות, הענוגות. אם היא חירשת, מדוע לא שמעתי ולוּ הגה מפיה, אפילו לא קול בכי?

רק לאחר שלוש דקות הצלחתי להפסיק את פרץ מילותיה של מרתה. עיניה התרוממו אליי שעה שנכנסה וראתה את גבה הכפוף של הילדה, שהליטה את פניה בידיה. ליוויתי את מרתה לשולחן המטבח והיא התיישבה. סיפרתי לה בקיצור נמרץ את אירועי הבוקר ואת חששי מהימצאה של זו הקרויה ולריה בדירתי, ללא הסבר המניח את הדעת.

מרתה קלטה ללא קושי את עיקרי דבריי. היא קמה בכבדות ממקומה, התקרבה מצד השולחן לילדה המפוחדת רכנה מעליה ואימצה אותה אל ליבה, בזמן שלחשה לשווא דברי הרגעה וחיבה. טרם הפנימה די הצורך שהצעירה כלל אינה שומעת, ככתוב בפירוש בפתקה.

מרתה סבה אליי, מביטה בי בחדות.

“השתגעת? תתקשר למשטרה, עכשיו, ותסביר מה קורה. מי יודע איזה מערך חיפושים הופעל, ההורים שלה בטח אחוזי פניקה, קדימה”.

כשגוערים בי קשות אני מבין, אפילו היטב. התקשרתי והזדהיתי. גיליתי שהמצב לא נורא כפי שדמיינתי. ראשית, הובהר לי שלא דווחה כל היעדרות באזורנו, ולכן כלל לא מתקיימים מאמצים לאתר ילדה כלשהי. היומנאי היה אדיב, אך לא קלט. מרתה תלשה את הסלולרי מידי והנחיתה פקודה לשוטר ההמום, משל הייתה זו אימו החורגת. היא הודיעה לו בנימה תובענית: “מצאנו ילדה אובדת בזהות לא ברורה, בכתובת שכבר נמסרה לכם. אתם צריכים לדאוג לעובדת סוציאלית שתנסה לדובב אותה, ועד אז אנחנו דואגים לה ולא מזיזים אותה לשום מקום, תדאגו להגיע!”

חיוכי לנוכח האסרטיביות שהפגינה רק העלה את מפלס רוגזה. היא רטנה: “למה חיכית? ממתי גבר מכניס ילדה לדירה, אתה מטורף? למזלך הטוב קראת לי”.

הקטנה הציצה לעברי מקפלי קדמתה המסיבית של מרתה כמשוועת לקרש הצלה, חנוקה מעט. החזרתי אותן למצבן הקודם, ישיבה סביב השולחן, והסברתי למרתה בשנית: “תפנימי שוולריה קוראת שפתיים. אולי דווקא את, מרתה, תוכלי ליצור קשר כלשהו, טוב ממה שהצלחתי אני”.

אני יודע משיחותינו המזדמנות כי מרתה אינה בקו הבריאות. לחובתה מצבור של מחלות ושאר מַרְעִין בִּישִׁין. היא עלתה לדירתה לתור אחר משאף, “נכון, גם אסתמה יש לי”, והשתהתה שם, לבטח נשכבה לפוש בספה המהוהה שלה בסלון. בערך בשעה אחת זכיתי לראות את פניה בשנית, ולא עברו אלא דקות ספורות ושתי עובדות סוציאליות דרכו על סף דלתי. הקדמתי כמה מילות הסבר, בטרם הובלתי אותן למטבח הצפוף גם כך.

בראותה את הבאות פערה הקטנה את עיניה בייאוש, זינקה ממקומה והתמקמה מאחורי גבי. היא אחזה בהיחבא במכנסיי ככל יכולתה. ולריה, נפחדת עד עמקי נשמתה הילדותית, בחרה דווקא בי כמגינה האנושי מפני סכנה קיומית מתהווה ומאיימת, לפחות כך לפי שיפוטה. ייתכן שחששה להילקח בניגוד לרצונה. לראשונה חשתי צביטה בליבי, רחמים ואמפתיה שנוצרו בגין היותנו כבר ארבע שעות במחיצה אחת, וייתכן שעלה בי רגש אדנות מסוים, מאחר שנהגתי באצילות, והכנסתי הביתה ילדה שרעדה מהקור ששרר בחוץ.

שחררתי בעדינות את ידיה של ולריה ממכנסיי במבט מרגיע, והולכתי את החבורה לסלון הקומפקטי. הילדה ישבה לידי על ספה לשלושה, אחזה בידי, ולצידה האחר מרתה, אשר כבשה כדי מחצית הספה וכמעט שמחצה את הילדה. דייזי, העובדת הסוציאלית המבוגרת מבין השתיים, כבת חמישים, קירבה כיסא וישבה פנים אל פנים מול ולריה, תוך הפגנת קִרבה מעושה. היא שאלה ברכות לשמה, לשמות הוריה, אחיה ואחיותיה, לכתובתה. אפס, שריר לא זע בפני הילדה.

דייזי המשיכה: “את מבינה אנגלית?”

בלא תגובה. ידה של ולריה נאחזה בחוזקה בשלי.

התערבתי והראיתי לגברת דייזי את הפתק הצהוב. פניה נעכרו. לאחר ניסיונות עקרים אחדים ליצור קשר עם הילדה, הביטה דייזי לעבר חברתה הצעירה יותר, אמבר, ופסקה ללא היסוס, בפנותה אליי:

“אני מבינה, ולריה אינה מזוהה. ייתכן שהיא סובלת מטראומות ומלקויות שונות ומשונות או ייתכן שהיא מוגדרת על הרצף האוטיסטי, אולי סובלת מפיגור או מתסמונות כאלו או אחרות. על כל פנים, אנחנו נפנה אותה להשגחה במעון מסוים, נדאג להביא אנשי מקצוע לאפיין ממה הילדה סובלת ואולי לדובב את החמודה. במקביל, נעדכן את הרשויות, כולל את המשטרה”.

יותר מזה לא היה צריך. העובדות הסוציאליות עשו את מלאכתן נאמנה, אך למרתה היו כוונות אחרות. היא הביטה היישר לעיניה של אמבר, שדומה היה שהיא בעלת המילה האחרונה מבין השתיים, הצביעה לעברה בתקיפות ופסקה: “זו לא הולכת לשום מקום. לא סתם הושיבו אותה דווקא למרגלות הבית הזה. אני אומרת לכן, חוץ מהחירשות הקטנה בסדר. תומס כבר הפיל לרצפה בכוונה תחילה מכסה מתכתי של סיר מאחורי גבה, ולריה אפילו לא עפעפה. היא חי־ר־שת וזהו. אני לוקחת אחריות עליה, המסכנה סובלת מחרדות ומפחדים, תראו איך היא אוחזת בתומס. אני מציעה שתלכו ותדאגו לבדוק את הילדה פה ולא במקום אחר, אבל קודם צריך לבדוק – היא הרי נעלמה למישהו. תתקשרו בצינורות שלכן למשטרה ותראו מה קורה, עד אז נטפל בה יפה”.

נפעמתי. לוּ הייתה למרתה משפחה, בוודאי היא זו שהייתה לובשת את המכנסיים מתחת לשמלתה הפרחונית, שנתפרה בממדי מצנח צבאי תקני. בעת ההיא לא הבנתי את שעתיד להתרחש אצלי, בדירתי, זמן קצר לאחר מכן.

הגברות דייזי ואמבר סקרו את המקום ונראה שנחה דעתן. דייזי פנתה למרתה, ואני חשתי שקוף, זבוב על הקיר בדירתי.

“גברתי גרה פה?”

“המקום שלי”, השיבה מרתה והראתה באצבעה כלפי מעלה, “ואני גרה בקומה שמעל”.

“אם זה רצונך, הילדה כל הזמן אצלך”, קבעה דייזי, “את לא עוזבת אותה לרגע, ואני מקווה להתקשר אלייך עוד היום, אם לא, מחר בבוקר, מבינה?”

מרתה הבינה, אישרה והנשים החליפו מספרי טלפון.

משיצאו, נשפה מרתה לעומתי: “אני מעלה את הקטנה אליי, נאכל משהו ואז אני נשכבת למנוחת צוהריים. תעלה לקחת אותה בעוד שעה, ואני חותמת שלא נשמע היום מדייזי או מהשנייה. זה כבר לא בשבילי, הילדה תישן אצלך. תתרגל למחשבה, ותחשוב איך להסתדר. ושיהיה ברור, כל אחד בנפרד”.

ללינת לילה מחשבותיי טרם הגיעו.

“אז מה, מרתה, ולריה לא ישנה אצלך? תקעת אותה אצלי?”

היא נעצה בי מבט זועף ורטנה: “מה ששמעת, אתה הכנסת אותה”.

הילדה לא שמעה ולא עקבה אחר שפתותינו.

בשעה שלוש לערך אספתי את ולריה. מה אעשה איתה? העברתי מערוץ סקיי, שלא חידש דבר, לערוץ הילדים היחיד שהיה זמין בדירתי. נראה שהוא מיועד לגילים צעירים יותר, אך למרות זאת ולריה הייתה מרותקת לאנימציה. ליבי נחמץ מכך שלא יכלה ליהנות מן הקולות המוסיפים להנאה מהמראות.

קיוויתי שזה יותיר לי מעט זמן לעצמי, אך לא. הייתי מודאג מהעבודה שהייתה צפויה לי למוחרת במעבדות החברה. היעדרי באותו יום יצר עיכוב בהרכבת גפה משוכללת לרגל, ובחינתה ביום נוסף העמוס בניסויים ובכוונונים עדינים בחומרה ובתוכנת האינטליגנציה המלאכותית בעלת יכולת הלמידה המסייעת. הפעלתי את מחשבי הנייד, וכמויות דואר העבודה שטפו שני מסכים. לראשונה מאז גיוסי לחברה התעלמתי מההודעות.

נכנסתי למנוע חיפוש באינטרנט כדי לאתר ולוּ רמז להיעדרותה של ולריה, אך לא מצאתי ולו אזכוּר בודד, כלום. הקשתי רק את שמה, ולריה, והלכתי לאיבוד בשלל המידע – סדרות טלוויזיה, אין ספור נשים בעיסוקים שונים באיטליה, שחקניות ודוגמניות בעולם, ושלל דמויות נשיות מפורסמות במזרח אירופה. ייאוש.

ניסיתי להתמקד בבעיה: מה אעשה איתה? מה אתן לה לאכול? הן תוכן המקרר התאים לצורכי גבר, מספר מצרכים מינימלי, ועתודות הבירה שהמקרר עמוס בהן לעייפה לא היו רלוונטיות לצרכיה. אני אפילו לא יודע לבשל. בשעה שש ושלושים החשתי את מרתה אליי. ביקשתי שתישאר בחברת ולריה, בזמן שאצא לקניות. מרתה שמה בידי רשימת מצרכים כאורך גלות בבל וזירזה אותי לצאת למרכול שבפינת הרחוב. לא חסכתי, הוספתי ברוח השעה, ואת הנותר תכננתי להותיר למרתה.

מרתה, אישה חסודה, הכינה ארוחת ערב לתפארת, וכשסיימה הותירה אותי עם הילדה ופרשה לעיסוקיה.

“לילה טוב. אם יהיה צורך דחוף, תעלה ותדפוק בדלת, אני ישנה חזק”.

הקטנה הביטה בי בסקרנות. היא כבר לא יראה, הבינה שבלילה תלון בחברתי. הצבעתי על תיקה המונח לצידה, וניסיתי בתנועות שתבין שאני מבקש לדעת מה יש בתוכו. ולריה היססה, פתחה את התיק והרימה אותו לעומתי. היו בו שניים־שלושה פרטי ביגוד, לבנים או בגד שינה, גומיות ומברשת לשיער, משחת שיניים ומברשת צחצוח לילדים, וכן שליש כריך לעוס העטוף ברשלנות.

לעת ערב כבר ידעתי שגם למוחרת אעדכן את שמעון שאני לא חש בטוב. ייתכן מאוד שהילדה, בהיעדר תלונה או דרישה להשבתה לביתה, תילקח ממני, אולי למשפחת אומנה, לא הכרתי את הנהלים. ולריה חשה את חוסר נוחותי מהמצב החדש שנוצר. היא נטשה את כורסת הטלוויזיה, ולאחר שרוקנה שקיק חטיפים בטעם גריל, הניחה לתיקה וצעדה בעקבותיי באשר אתהלך בדירה. זה די עצבן אותי, אך הבנתי אותה – הרהרתי בחרדות הנטישה שהיא בוודאי חשה, מגבר צעיר אשר הכירה חלקית רק עשר שעות קודם לכן. ייתכן שחשבה כי אארוז אותה ואשלח אותה ללא נודע.

נשברתי. הושבתי אותה מולי במטבח, הושטתי לעומתה כף יד פרוסה על גבי השולחן, והיא פערה שוב את עיניה לעיניי, היססה רגע ארוך, ולבסוף נענתה ושמה את כף ידה הפעוטה בידי. סגרתי עליה ברכות. נותרנו ללא ניע זמן ממושך, ולא הבנתי שכך ניטעו זרעי הקשר בינינו. לא אודה בפני איש שעיניי התלחלחו מעט. היצור השברירי שלפניי שבה את ליבי.

לבסוף התנערתי, סימנתי לה בפנטומימה וככל שחוש המשחק שלי התיר לי, שהלילה תישן איתי בדירה, שהיא לא הולכת לשום מקום. לא ידעתי לפרש את בכייה הכבוש, עת הרעידה, הניחה את ראשה על גבי השולחן וידיה חיפו עליו. ליטפתי את ראשה ופניתי לפנות ולהכין את החדר הנוסף, שהפך בלא דעת למחסן מאובק וחסר סדר. שעה ארוכה עסקתי בהסבתו למקום נסבל למראה. את הספה המיושנת הפכתי למיטה וחצי. דילגתי על מבצע ניקיון ופיניתי חפצים מיותרים לפינת הסלון. כך, סמוך לשמונה בערב, ישבנו לחסל את שאריות הארוחה שמרתה דאגה להשאיר לנו.

אנה פניי? למרות השעה שהתאחרה לא היה צורך למהר, הרי לשנינו הבוקר לא חייב השכמה. לא ידעתי ממתי ולריה ערה. הייתי מצויד למצב החדש, סדין כבר כיסה את המיטה שהכנתי לה, ערמתי שלוש־ארבע שמיכות, ומצאתי כרית ישנה שאותה הלבשתי בציפית לבנה. ממש לא רע.

הבטתי בקטנה, היא עמדה לצידי ללא נוע, ומבטה היה נעוץ בחדר השינה שלי הצמוד לחדר שהכנתי עבורה. הצבעתי לכיוון מיטת הספה, והיא המשיכה להתרכז בחדר השינה שלי, אך לא העזה לחצות את מפתן דלתו. באיחור רב, כמו הליקויים בהבנתי בכמה אירועים נוספים במהלך אותו יום, נחתה בי ההכרה שהדיירת החדשה תלון בלילה מתחת לשמיכת הפוך המפנקת בחדר השינה המקורי שלי, ואילו בעל הבית יסתפק במנעמי המחסן לשעבר. ללילה אחד זה לא יהיה נורא, הן במהלך יום המוחרת היא תיאסף למקום בטוח, שבו יתהו על קנקנה.

השעה הייתה מאוחרת עבורה. היא התנודדה כלולב ברוח. שלחתיה עם מגבת נקייה לשטוף את ידיה ואת פניה ולצחצח שיניים במברשת שבתיקה. לאחר הטקס הקצר הולכתי אותה לחדר השינה, הצבעתי על מתג מנורת הלילה, והיא הנהנה. לא בטחתי בניקיון בגדי השינה המקומטים שנשלפו מתיקה, ונתתי בידה חולצת טריקו לבנה משלי כדי שתשמש אותה כתונת לילה. התנהגותי הייתה מהוססת, מעולם לא גידלתי ילדים. יצאתי לסלון, כדי לאפשר לה פרטיות בעת החלפת בגדיה. היא הזדחלה למיטה, ושערה היה פזור על גבי הכרית הצחורה. כיסיתי אותה בשמיכת הפוך העבה, כיביתי את תאורת התקרה והבטתי בה ארוכות ממפתן החדר, לאורו החודר של הסלון. החלטתי לא לכבות את האור שם במהלך הלילה.

ולריה נרדמה עוד בטרם עזבתי את חדרה, זה שלְפנים היה שלי.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.