החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

לתפוס את האמצע

מאת:
הוצאה: | 2012 | 214 עמ'
זמינות:

12.00

רכשו ספר זה:

"לתפוס את האמצע" הוא רומאן המאתר את הקשר הנרקם בין גבר לאישה, על רקע המשבר האישי שכל אחד מהם חווה בנקודת המפגש. הוא חווה אובדן אישי עמוק שמביא אותו אל ספת הפסיכיאטר. היא מגיעה את אותה ספה כי חייה נעים בין הקצוות והיא מיטלטלת בן פסגות המניה לתהומות הדפרסיה. כשהיא פוגשת אותו היא על פסגת העולם. בהמשך באה הנפילה הגדולה קשה וכואבת. הסיפור נאפשר לקורא לחוות את העלילה הנרקמת דרך עינהם של שניים שאינם רק שני בני אדם שונים, הם גם גבר ואישה.

מקט: 1-730-10
 

הורד דוגמה חינם לאייבוקס  הורד דוגמה חינם לקינדל

למבוגרים בלבד!

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1. גבר נורמלי לחלוטין

"על איזה חלק בגופך לא היית מוותר?" שואל ד"ר לב בפשטות, לאחר שהתיש אותי עם ציור העץ והמשפחה.

איזה שמוק אני, ציירתי עץ בלי פירות ושורשים. ציירתי אמא ואבא וילד קטן שמפריד ביניהם, אבל מה שמוזר זה שבמקום לראות את עצמי במקום של האבא, הרגשתי שייך למקום של הילד.

"על הזין כמובן," אני עונה לו באותה מידה של פשטות.

אני יודע שזה נשמע די אידיוטי, שזה לא כל כך הגיוני, ונדמה לי גם שתשובה כזו יכולה לזעזע את ד"ר לב ועוד הרבה אנשים. את אמא שלי, למשל, או את ליהיא. כי מה אתה כבר יכול לעשות עם זין בלי יד, בלי ראש או בלי לב.

אני כל כך אוהב אותו, כל כך מסור לו והוא תמיד לוקח אותי לכל מיני מקומות מעניינים, כמו מדריך טיולים צמוד.

זה לא סיפור אהבה פשוט, כי לפעמים אני כל כך דואג לו, ממש נכנס לחרדות בגללו. מה יקרה אם יפסיק לעמוד פתאום, או ייפצע, או אישה בטרוף של קנאה תחתוך לי אותו ותכניס אותו למקפיא ארוז בשקית קטנה של סנדביצ'ים. במחשבה שנייה, שקית קטנה כמובן לא תספיק.

נכון שמפעם לפעם אני שומע את עצמי משחרר משפטים אינפנטיליים כמו, אם מכבי תל-אביב לא לוקחת אליפות, אני חותך את הזין. ואגב, הבני זונות לא לקחו השנה אליפות.

"ספר לי על הפעם הראשונה שלך," מבקש ממני ד"ר לב, בלי שמץ של מבוכה.

מה זה קשור, מפגר. עוד מעט תבקש גם שאמצוץ לך.

"ואיך זה בדיוק מתקשר לעניינינו?" אני שואל את המומחה.

"פשוט תסמוך עלי."

מה אני אספר לו, הרי על עצמי אני בקושי סומך ומה אני עושה כאן בכלל.

"הייתי בן 17, בשביעית. היא למדה בכיתה המקבילה וגרה ברחוב שלי," אני אומר ומשתתק.

"אהבת אותה?"

"לא, אבל חשבתי שהיא מאוהבת בי בטירוף, מה שהסתבר בהמשך כהערכה לא מדויקת. היא הייתה הילדה הכי ביישנית בשכבה, בקושי דיברה, ואם דיברה בקושי יכולת לשמוע אותה."

"הייתה יפה?"

"עם הרבה דמיון, אפשר היה לראות קצת יופי. ממושקפת, פני מלאך עם חיוורון תמידי, מלאה קצת, תמיד עם חולצות רחבות כדי להסתיר את הפרונט, והיו לה שדיים ממש מפוארים. בהתחלה לא האמנתי על עצמי שאני מסוגל להתחיל עם אחת כמוה, כי היא לא משהו שאתה יכול לרוץ אתו אל החבר'ה ולספר."

ד"ר לב מהנהן בראשו ומציץ אל שעונו.

"תם זמננו?" אני שואל, מוכן להיפרד ממנו במהירות.

"לא, תמשיך בבקשה, נמשכת אליה?"

"לא ממש, אבל עשיתי החלטה עם עצמי שאיתה אני הולך לאבד את בתולי. עשיתי די הרבה חזרות עם עצמי בראש, כדי ליצור את המשיכה אליה."

"מה למשל?" הוא מתעניין.

"שיבצתי אותה בתוך כל הפנטזיות שלי. אני מודה שבהתחלה זה היה קצת מאולץ. ראיתי גם סרטים כחולים ועשיתי מעין פוטו- מונטאג' עם הפנים שלה, בלי המשקפיים ועם השיער פזור."

"סיפרת למישהו?"

"ממש לא… לקחתי בחשבון שזה לא יהיה הכי פשוט, כי היא בטח לא מנוסה."

"ואיך נוצר הקשר הראשוני?"

"בהתחלה רק מבטים ושלום קצר. הקפדתי לשלוח לה מבטים מאוהבים ובכל פעם היא הגיבה בהתרגשות גדולה, עד שיום אחד היא פנתה אלי ושאלה בקולה השקט אם אוכל להגיע אליה בערב הביתה. ההורים שלה נסעו לסוף שבוע והיא תהיה לבד. זה היה מעט מוקדם עבורי, מבחינת ההכנות הנפשיות הדרושות, אבל חשבתי לעצמי שאולי הגיע הזמן להתחיל את התהליך, כי זה בטח לא יתרחש ביום אחד."

הד"ר מציץ שוב אל שעונו.

"נמשיך בפגישה הבאה," הוא פוסק עניינית.

הרגשה מוזרה ביותר. אתה נותן אמון באדם זר, נדמה לך שאכפת לו ממך, וכשהמחוג הגדול סוגר שעה עגולה, הוא מנפנף אותך בלי סנטימנטים ומשאיר אותך עם הזין ביד.

אני עוזב את הקליניקה כשבמוחי רץ לו התסריט הלוך ושוב, עם תמי, הראשונה שלי.

אני נכנס אליה הביתה וכשהיא פותחת לי את הדלת, לרגע נדמה לי שהתבלבלתי, כי אני בקושי מזהה אותה. שיערה האדמוני פזור, והוא ארוך וחלק ובוהק כמשי. פניה חלקות, עיניה החומות מרצדות לעברי כמו יהלומים ובלי משקפים, ושפתיה משוחות בליפסטיק אדום. וכך היא עומדת ליד הדלת, בשמלת מיני פרחונית החושפת את שדיה הענקיים, מחייכת אלי חיוך קטן ומזמניה אותי להיכנס פנימה.

לפני שאני מבין מה קורה, היא מוזגת לנו יין אדום ומלטפת את פניי בחיוך בוטח. אנחנו יושבים על הספה, אלטון ג'ון מתנגן ברקע וכל הסלון מוצף באור נרות רך.

"לא הכרתי אותך לרגע…"

"אני יודעת…" היא אומרת לי בשקט וכורעת לפני כשידיה מגששות אל פתח מכנסי.

"רגע, תמי…"

"ש…ש…ש…" היא לוחשת ומשעינה את ראשי לאחור. "תירגע…"

ותוך שניות אחדות היא עסוקה במרץ בפעולה מקצועית של מציצה ואני על סף עילפון חושים, מנסה לרסן את ההנאה, להשהות את הגמירה, מזכיר לעצמי שבאתי לזיין ואיך אוכל לזיין אם עוד שנייה אני מתפוצץ.

וגמרתי לה ככה בפה. אין לי מושג מה היא עשתה עם זה, נדמה לי שפשוט בלעה.

ואחרי שעה זיינתי אותה כשאני מעליה, ואחר כך היא אותי כשאני שרוע על גבי, ומאחור ומהצד וכל אותן תנוחות שהכרתי תיאורטית מכל הסרטים הכחולים שראיתי עם הזין ביד.

זה היה סוף שבוע מטורף, ממש בית ספר לזיונים, וחזרתי הביתה מותש, על סף התמוטטות אבל מאושר, הנה עשיתי את זה ואני כבר ממש מת לספר לאריק, עומר ונדב.

אני מספר את זה לד"ר לב בפגישתנו השנייה.

"ומה קרה אחר כך עם תמי?" הוא שואל.

"כלום. ממש כלום, פשוט התעלמנו אחד מהשני, כאילו לא היה בינינו דבר."

"ואיך קיבלו את זה החברים שלך?"

"התפוצצו מצחוק."

הוא מחייך אלי וממתין בסבלנות שאסביר.

"זה באמת היה מצחיק, כי הסתבר ששלושתם עברו את זה עם תמי בצורה מאד דומה, וזה נודע לכולנו רק אחרי הווידוי שלי."

"אז מה בעצם הבעיה שלך, פיני?" הוא מבקש לדעת.

"מאז שליהיא זרקה אותי, אני לא מפסיק לחשוב על סקס. אני לא מצליח להתרכז בשום דבר, כל אישה שאני רואה אני רוצה להשכיב. אני מזיין ומאונן בטירוף וזה מתיש אותי, ונדמה לי שאני יוצא מדעתי."

"צר לי לאכזב אותך, פיני," מבהיר לי ד"ר לב ומסכם את רשמיו, "אתה גבר נורמלי לחלוטין ולא זקוק לשום טיפול תרופתי."

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “לתפוס את האמצע”