החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

בין דוד לאידיוט

מאת:
הוצאה: | 2019 | 167 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:

מעולם לא שנאתי ילדים, אפילו אהבתי אותם. טוב, לא אהבתי, אבל מבטיח שגם לא שנאתי, אולם כמו כל בן אדם רגיל גם לי יש קווים אדומים. ומה הם? ג'ימבורי למשל. ביום שבת. בבוקר.

 

הרמתי את ראשי וראיתי ילד כבן ארבע מביט בי עם חיוך מתריס מאוזן לאוזן. התעלמתי. חלפו דקות אחדות ושוב אותו ילד דרך עליי, הפעם הבנתי שהיה זה בזדון, וחשבתי לעצמי שאם ג'ימבורי ביום שבת זה הגיהינום, אין ספק שהילד הזה הוא השטן, אבל אם הילד הזה הוא השטן, אני הולך להיות מלאך המוות. (מתוך הספר)

 

בואו נגיד את האמת:

ילדים בכלל ואחיינים בפרט די מעצבנים, ובין דוד לאידיוט אומר זאת בפה מלא, בציניות, בהומור ומבלי לחסוך ביקורת על אף אחד. אז כבו את הנרות והחזירו את הממחטות לכיס, כי לא תמצאו פה רגע אחד של קיטשיות דביקה. להפך, הספר נוצר בעקבות תסכול וכעס של רווק שהוא גם דוד לחמישה.

 

בין דוד לאידיוט הוא הספר הראשון אי-פעם ששם את הדודים (ואת הדודות) בקדמת הבמה עם סיפורים שנבעו מאין-ספור "רגעי אחיינים" ויגרמו לדודה ולדוד להבין שהם לא לבד.

 

אור רמס, בן 28, הוא דוד לחמישה אחיינים, רווק ואיש קריאייטיב במשרד פרסום שזכה לאהדה רבה ברשת לאור נקודת מבטו הייחודית, המעניקה תרגום הומוריסטי וציני לחיים.

מקט: 4-1272-475
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


 

פרק 6 – גמילה

 

אחיין שלי נגמל ממוצץ והנה, ברוך השם, הוא כבר לא בוכה כל היום. הוא בוכה גם בלילה

 

האמת, התאכזבתי כשהבנתי שהם רוצים לגמול אותו ממוצץ. הרי זה משתיק הקול האולטימטיבי עבורנו הדודים וגם עבורם, ההורים שלו, אז WTF לגמול אותו?

מצידי שיעלה לכיתה א’ עם מוצץ, שיעשה בר מצווה עם מוצץ ושיתגייס עם מוצץ (כן, אני יודע, עד שהוא יתגייס כבר יהיה שלום ולא יהיה צבא וזה ממש לא מקובל עליי, כי למה שהוא לא יטחן קצת בשמירות?). אם זה מה שיגרום לו לשתוק וייתן לי כמה רגעים של שקט, למה לא בעצם? אני לא רואה כאן בעיה.

והדרמה שהייתה סביב זה… ההורים שלו לקחו את זה יותר קשה ממנו. הם נכנסו לדריכות וכוננות כאילו עוד שנייה האיראנים דופקים לנו בדלת. בין שאר ההכנות ההזויות ההורים הכה גאונים האלה שלו הביאו את הרעיון המטומטם של עץ המוצצים. כן, כן, שמעתם נכון – עץ מוצצים.

מתברר שבכל מיני פארקים יש עץ שעליו תלויים מוצצים. ההורים הולכים עם הילד הנגמל לאחד מן העצים הללו, תולים עליו את המוצץ עם חוט, לצד ילדים של מוצצים אחרים… סליחה, לצד מוצצים של ילדים אחרים, וכל זה כדי שתהליך הגמילה יהפוך למוחשי וקליל יותר עבור הילדים. מה אני אגיד לכם, חרטא כזאת לא שמעתי כבר הרבה זמן.

מה זה הפינוק הזה? למה שזה לא יהיה כמו שגמלו אותי? למה הכול היום מוכרח להיות כזה ליברלי, נאור, מתחשב ומתייפייף? למה חייבים לסבך את הכול? אם אתם רוצים לגמול אותו, תעלימו יום אחד את המוצץ וזהו. אין מוצץ. הלך המוצץ. שיתמודד.

ולענייני, למה אין עץ כזה של אקסיות? עץ שאפשר לתלות עליו את כל האקסי… טוב רעיון לא פרקטי, אבל בסדר נו, לא אותן כמובן אלא את כל הדברים שהן השאירו אצלי כמו תמונות, חולצות ומינוס בבנק?

אני לא יודע אם עץ כזה היה עוזר לי, אבל אני רוצה להאמין שכן. ועד שיהיה עץ כזה הכנתי לי בובת וודו של האקסית שלי (נוט טו סלף – בובת וודו של אחיין) ודקרתי אותה (את הבובה, לא את האקסית) כמו שהיא דקרה לי את הלב. אז אם את קוראת את זה תדעי שה”בד קארמה” שלך הוא בגללי ואז מה אם המצאתי אותך עכשיו רק בשביל הסיפור.

והאחיין והגמילה? בהתחלה הוא קיבל את זה קשה, אבל אחר כך הוא קיבל את זה עוד יותר קשה, ואני מודה שהיו רגעים של שבירה אבל בסוף התעשתי ולא הגנבתי לו מוצץ. מה שכן, נתתי לו טיפ ואמרתי לו לעשות את מה שאני הייתי עושה כשגמלו אותי וגם די הרבה אחר כך, אני חייב לציין. הייתי תופס את התנוך של האוזן שלי, בעיקר כשהייתי עייף ורוצה לישון, זה היה עוזר לי להירדם ונראה לי שזה עזר גם לו.

 

שיר הלל למוצץ

 

תודה לך מוצץ, על השקט שאתה עושה,

בבוקר או בלילה אותך הוא תמיד רוצה.

תודה לך מוצץ, על שקט שעשית

ברגעים של צחוק ובכי תמיד שם היית.

דוחף אותך לפה שלו בשעה קשה של בכי

ומקבל ממנו שקט לדקה – דקה וחצי.

נותן לו אותך כשהוא צריך לישון,

ורואה את ברצלונה עם עוד ניצחון.

כפי שכבר הבנתם זהו שיר הלל למוצץ

ואין כאן דוד או דודה שירצו לצאת חוצץ,

כי לנו הדודים זה בכלל לא משנה,

כל שנייה שאתה בפיו מקנה לנו הווה.

 

אחיין שלי התחיל תהליך גמילה ובינתיים הוא מסתדר יופי בלי הסיגריות

 

אחיינים שלי החלו בגמילה. הם תאומים – בן ובת, אח ואחות, רעש ורעש.

באותו זמן ובמקביל אליהם גם אני עברתי הליך של גמילה מסיטואציה ש”מצב אידיוט” הכניס אותי אליה, גמילה מיפית או בקיצור המתבקש ג. יפית.

את יפית הכרתי היטב, אבל עם זאת, לא הכרתי בה כלום. הקשר עימה היה אפלטוני-טכנולוגי שהתחיל מהתכתבויות בפייסבוק, עבר למסרונים והמשיך לשיחות טלפון, שם הוא גם נעצר. בכל פעם שניסיתי לתאם פגישה היה לה תירוץ אחר, שבמודע או שלא במודע ניסיתי לשכנע את עצמי שזה תירוץ הוגן ושעליי להמתין להזדמנות הבאה. ההזדמנות הבאה הגיעה ואחריה באה עוד הזדמנות, ועוד אחת ועוד רבות, אבל לא נפגשנו כי בכל פעם היא ביטלה. באיזשהו שלב כבר לא עניין אותי אם ניפגש או לא, פשוט לא יכולתי להפסיק את זה. התמכרתי לשיחות, להודעות, לטיזינג, וכן, גם לדחייה. התמכרתי ליפית.

החלק הכי קשה בהתמכרות שלי ליפית היה אובדן השליטה. יפית השתלטה עליי ואני לא שלטתי בעצמי. לאחיינים שלי ברח הפיפי ולי ברחו האצבעות אל הטלפון, לחצו על המסך והחלו להקליד.

אז נכון, ילדים קטנים לא מתמכרים לטיטול, הם פשוט נולדים אל תוכו, זה דבר טבעי עבורם, אבל גם יפית הפכה עבורי למשהו טבעי וגם לי זה הרגיש כאילו יפית היא חלק בלתי נפרד ממני.

כשאחי ואשתו דיברו על גמילה לילדים, הם תמיד אמרו שעדיף לחכות לקיץ, וכך היה. האמת, נראה לי שזה סתם תירוץ, זה היה נראה שהם מפחדים להתעמת עם הבלגן שבא עם תהליך הגמילה, אבל אני לא מאשים אותם, גם אני ניסיתי לדחות את הקץ בזמן שיפית דחתה אותי.

אני לא זוכר מה היה הקש ששבר את גב הגמל, אבל לאחר ארבעה חודשים החלטתי לעשות לזה סוף, החלטתי להיגמל.

הגמילה הייתה קשה, גם לי וגם לאחיינים שלי. הלילות הקרים הפכו לקשים יותר, וכמו שהשליטה שלהם (האחיינים) בגוף פחתה ודעכה ואיתה גם השליטה על הסוגרים, כך גם אני נלחמתי וניסיתי לא לאבד שליטה. כי בסופו של יום כולנו רוצים שיהיה מישהו שיוכל להקשיב ולהכיל אותנו, מישהו שנוכל לפרוק על כתפו את אשר על ליבנו, מישהו לחלוק איתו את הרגעים הטובים יותר וגם את אלו שפחות.

גם במהלך היום המצב לא היה פשוט יותר. בזמן שאחיינים שלי התאפקו מתוך פחד מהלא נודע או מהלא מוכר (סיר או אסלה), אני ניסיתי להתאפק כך שמצאתי את עצמי למשל נמנע מלהיכנס לפייסבוק כדי שחלילה לא אתקל בתמונה חדשה שלה.

והנה כי כן, לאחר חודש ארוך, קשה ומייגע שלעיתים היה נדמה כי נמשך לנצח, אני גאה להכריז שהמשימה הושלמה בהצלחה!

זה היה חודש בו אחיינים שלי הרטיבו בתחתונים ואני הרטבתי את הכרית מדמעות, חודש בו אחיינים שלי הפכו לילדים מתינוקות, חודש בו הותשתי ונגמרו לי הכוחות, חודש בו הם עברו עוד שלב בדרך לעצמאות ואני החזרתי לי את עצמאותי. חודש בו נגמלנו, חודש בו ניצחנו!

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בין דוד לאידיוט”