החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

צופן המגפה

מאת:
מאנגלית: דבי אילון | הוצאה: | 2018-11 | 311 עמ'
זמינות:

40.00

רכשו ספר זה:

העולם נחרב.
היערות בערו, האגמים והנהרות התייבשו, והאוקיינוסים עלו על גדותיהם. ואז פרצה מגפה והתפשטה על פני כדור הארץ. אלימות השתוללה, משפחות נספו, אנשים רצחו זה את זה

ואז בא נתעב.
הם חיפשו פתרון. ואז הם מצאו את הילד המושלם. שמו היה תומס, והוא עזר להם לבנות מבוך.

עכשיו יש סודות. יש שקרים.
יש בגידות ויש נאמנויות חדשות.

זהו סיפורו של הילד תומס, וכיצד עזר לבנות מבוך שרק הוא יכול להחריב.

אין דרך חזרה.

"בתוהו ובוהו שהשתרר האוויר נעשה סמיך, כל הקולות נמוגו, הזמן חדל להתקיים. הילד צפה בשני הוריו שנפלו ארצה ורִיק נפער לרגליו. חלף רגע ארוך שבו איש לא נע, בעיקר לא אמא ואבא. הם לא ינועו שוב לעולם.
כל העיניים פנו אל שני הילדים שהתייתמו .
'קחו את שניהם, לעזאזל', אמר לבסוף אחד הגברים. 'הם יוכלו להשתמש בַּשֵני לבַקָרה' .
הדרך שבה האיש הצביע עליו, באדישות כזאת, כמו מישהו שמחליט לבסוף לקחת פחית שימורים אקראית במזווה. הוא לעולם לא ישכח את זה. הוא זחל אל ליזי, משך אותה אל בין זרועותיו. והזרים לקחו אותם משם."

לאחר שכתב ג'יימס דשנר את שלושת ספרי הסדרה: 'הרץ במבוך', 'מבחני הכוויה' ו'תרופת המוות', הוא החליט להיענות לרצונם של הקוראים הסקרנים ולכתוב ספר על האירועים שקדמו לכניסתו של תומס לקופסה: לתאר כיצד נבנה המבוך, להיכנס יותר לעומק הדמויות – תומס, תרזה, ניוט, מינהו, אלבי ויתר הקורחים – ולספר על היחסים ביניהם ועל חייהם בְּמִתחם נתעב לפני שנכנסו למבוך.

מקט: 4-31-6412
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרולוג

נְיוּט

ביום שבו הם הרגו את הוריו של הילד ירד שלג.

תאונה, הם אמרו כעבור זמן רב, אבל הוא היה שם כשזה קרה וידע שזאת בהחלט לא הייתה תאונה.

השלג בא לפניהם, כמעט כמו אות מְבַשֵּׂר לבן וקר שצנח מהשמים האפורים.

הוא זכר כמה מבלבל זה היה. החום המהביל שהתעמר בעיר שלהם במשך חודשים שנמתחו והפכו לשנים, שורה אינסופית של ימים מלאים זיעה וכאב ורעב. הוא והמשפחה שלו שרדו. בקרים של תקווה התדרדרו והפכו לאחרי־צהריים של חיטוט בזבל בחיפוש אחר מזון, של מריבות קולניות ורעשים מפחידים. ואז ערבים של קהות מהימים הארוכים והלוהטים. הוא היה יושב עם המשפחה שלו, מתבונן באור שנמוג מהשמים ובעולם שנעלם לאִטו מול עיניו, ותוהה אם הוא יופיע שוב עם שחר.

לפעמים באו המשוגעים, אדישים ליום או ללילה. אבל המשפחה שלו לא דיברה עליהם. לא אמא שלו, לא אבא שלו; ודאי שלא הוא. הייתה לו תחושה שאם יודה בקיומם בקול רם הוא עלול לזמֵן אותם, כמו לחש שמזמן שדים. רק לליזי, הצעירה ממנו בשנתיים אבל אמיצה כפליים, היה אומץ לדבר על המשוגעים, כאילו רק לה היה מספיק שכל להבין שאמונה טפלה היא שטות.

והיא הייתה רק ילדה קטנה.

הילד ידע שהוא אמור להיות האמיץ מביניהם; הוא אמור להיות זה שמנחם את אחותו הקטנה. אל תדאגי, ליזי. המרתף נעול טוב־טוב; האורות כבויים. האנשים הרעים בכלל לא יידעו שאנחנו כאן. אבל הוא תמיד הוכה באלם. הוא היה מחבק אותה חזק, מועך אותה כמו שמעך את הדובון שלו כדי להתנחם. ובכל פעם, היא הייתה זאת שטפחה לו על הגב. הוא אהב אותה כל כך שלבו כאב מרוב אהבה. הוא היה מועך אותה חזק יותר, נשבע בדממה שהוא לעולם לא ייתן למשוגעים לפגוע בה, השתוקק להרגיש את כף ידה טופחת על גבו בין השכמות.

פעמים רבות הם נרדמו כך, מכורבלים בפינת המרתף, על המזרנים הישנים שאבא שלו גרר למטה במדרגות. אמא שלהם תמיד כיסתה אותם בשמיכה, למרות החום – המרד האישי שלה בהתלקחות שהרסה הכול.

באותו בוקר הם התעוררו למראה פלאי.

“ילדים!”

זה היה הקול של אמא שלו. הוא היה שקוע בחלום, משהו על משחק כדורגל, על כדור שמסתחרר על מגרש הדשא הירוק, מתקדם אל שער לא מוגן באצטדיון ריק.

“ילדים! קומו! בואו תראו!”

הוא פקח את עיניו, ראה את אמא שלו מסתכלת החוצה מבעד לחלון הקטן, החלון היחיד של המרתף. היא הסירה את הלוח שאבא שלו קבע שם במסמרים בליל אמש, כפי שעשה בכל ערב עם שקיעת השמש. אור אפור ורך זרח מלמעלה על פניה של אמו, על עיניה שקרנו ביראה. חיוך שכמוהו לא ראה כבר זמן רב האיר את פניה עוד יותר.

“מה קורה?” הוא מלמל, ונעמד על רגליו. ליזי שפשפה את עיניה, פיהקה, ואז הלכה אחריו למקום שבו עמדה אמם והביטה באור היום.

הוא זכר כמה דברים בנוגע לרגע ההוא. כשהסתכל החוצה, בעיניים מצומצמות כדי להסתגל לאור, אביו עדיין נחר כמו חיה. הרחוב היה ריק ממשוגעים ועננים כיסו את השמים, מחזה נדיר באותם ימים. הוא קפא כשראה את הפתיתים הלבנים. הם צנחו מתוך האפור, הסתחררו וריקדו, התגרו בכוח המשיכה ועופפו מעלה לפני שריחפו שוב למטה.

שלג.

שלג.

“מה לכל הרוחות והשדים?” הוא מלמל לעצמו, ביטוי שלמד מאביו.

“איך זה יכול להיות שיורד שלג, אמא?” שאלה ליזי, שהשינה הסתלקה מעיניה ועכשיו הן היו מלאות בשמחה שצבטה את לבו. הוא הושיט יד ומשך לה בצמה, בתקווה שהיא יודעת עד כמה היא נותנת טעם לחייו האומללים.

“נו, את יודעת,” השיבה אמא, “כל הדברים האלה שאנשים אומרים. כל מערכת מזג האוויר של העולם התפוררה לרסיסים, הודות להתלקחויות. בואו פשוט נהנה מזה, בסדר? זה די מדהים, את לא חושבת?”

ליזי השיבה באנחת אושר.

הוא הסתכל, ותהה אם אי־פעם יראה שוב דבר כזה. הפתיתים ריחפו באוויר, עד שנגעו לבסוף במדרכה ונמסו בן רגע. נמשים לחים נימרו את הזגוגית.

הם עמדו כך, צופים בעולם שבחוץ, עד שצללים חצו את האזור שמעל החלון. הצללים נעלמו מיד אחרי שהופיעו. הילד מתח את צווארו כדי להציץ במי או במה שחלף שם, אבל איחר את המועד. כמה שניות אחר כך נשמעו חבטות עזות על דלת הכניסה מעליהם. אביו נעמד על רגליו בפתאומיות, עוד לפני שהצליל נמוג, ער לחלוטין ודרוך.

“ראיתם מישהו?” שאל אבא בקול צרוד מעט.

פניה של אמא התרוקנו מהצהלה שהייתה בהם רגעים ספורים לפני כן, ועכשיו נחרשו בתלמים המוכרים יותר של דאגה וחרדה. “רק צל. שנפתח?”

“לא,” השיב אבא. “בהחלט לא. נתפלל שהם ילכו, מי שלא יהיו.”

“הם עלולים לפרוץ פנימה,” לחשה אמא. “זה מה שאני הייתי עושה. הם עלולים לחשוב שנטוש פה, שאולי נשארו פה קצת שימורים.”

אבא נעץ בה מבט ממושך, מוחו פעל בזמן שהדממה המשיכה לתקתק. ואז, בום, בום, בום. המהלומות על הדלת הרעידו את הבית כולו, כאילו המבקרים הביאו אִתם אֵיל־נגיחה מברזל.

“תישארי כאן,” אמר אבא בזהירות. “תישארי עם הילדים.”

אמא התחילה לדבר אבל נעצרה כשמבטה נפל על בתה ובנה. סדרי העדיפויות היו ברורים. היא משכה אותם אליה לחיבוק, כאילו זרועותיה יכולות לגונן עליהם, והילד הניח לחום גופה להרגיע אותו. הוא נאחז בה בחוזקה בזמן שאבא עלה בשקט במדרגות. הרצפה מעליהם חרקה כשהתקדם לעבר דלת הכניסה. ואז דומייה.

האוויר נעשה כבד, רבץ עליהם. ליזי הושיטה יד ונטלה את ידו של אחיה. לבסוף הוא מצא מילות נחמה והרעיף עליה.

“אל תדאגי,” הוא לחש, כמעט ללא קול. “זה בטח סתם אנשים רעבים שרוצים אוכל. אבא ייתן להם קצת, ואז הם ילכו. את תראי.” הוא לפת את אצבעותיה בכל האהבה שהייתה לו, בלי להאמין לאף מילה שיצאה מפיו.

ואז נשמע פרץ של רעשים.

הדלת נפתחה בחבטה.

קולות רמים, זועמים.

צליל התרסקות, ואז מהלומה שזעזעה את קורות הרצפה.

פסיעות כבדות, איומות.

ואז הזרים ירדו במדרגות בפסיעות רועמות. שני גברים, שלושה, אישה – ארבעה אנשים בסך הכול. הלבוש שלהם היה מסוגנן יחסית לאותם ימים, והם לא נראו נחמדים אבל גם לא מאיימים. רק רציניים להחריד.

“אתם התעלמתם מכל ההודעות ששלחנו,” אמר אחד הגברים שעה שבחן את החדר. “אני מצטער, אבל אנחנו צריכים את הילדה. אליזבת. אני מצטער מאוד, אבל אין לנו ברירה.”

ובבת אחת, עולמו של הילד בא אל סופו. עולם שכבר היה מלא ביותר דברים עצובים מכפי שילד יוכל לספור. הזרים ניגשו אליהם, חצו את האוויר המתוח. הם הושיטו ידיים אל ליזי, תפסו בחולצתה, דחפו את אמא – המוטרפת, הפראית, הצורחת – שלפתה בכוח את ילדתה הקטנה. הילד רץ קדימה, חבט מאחור בכתפיו של אחד הגברים. ללא הועיל. יתוש שתוקף פיל.

ההבעה על פניה של ליזי ברגעי הטירוף הפתאומי. משהו קר וקשה התנפץ בתוך חזהו של הילד, ורסיסים עם קצוות משוננים קרעו אותו מבפנים. זה היה בלתי נסבל. הוא פלט צרחה אדירה והשליך את עצמו בכוח רב יותר על הפולשים, בתנופה פראית.

“מספיק!” צעקה האישה. יד הצליפה באוויר, פגעה בפניו של הילד בסטירה צורבת כמו נכישת נחש. מישהו תקע אגרוף היישר בראשה של אמו. היא התמוטטה. ואז צליל שנשמע כמו התפוצצות של רעם, קרוב ובכל מקום בבת אחת. אוזניו צלצלו בזמזום מחריש. הוא נפל לאחור כנגד הקיר וצפה במראות הזוועה.

אחד הגברים, שנורה ברגלו.

אבא שלו, שעמד בפתח ואקדח בידו.

אמא שלו, שצווחה בזמן שנאבקה לקום מהרצפה וניסתה לאחוז באישה, ששלפה נשק משלה.

אבא, שירה עוד שתי יריות. צלצול של מתכת וחריקה של קליע שפוגע בבטון. שני פספוסים.

אמא, שמשכה בכתפה של האישה.

ואז האישה תקעה מרפק, ירתה, הסתובבה, וירתה עוד שלוש יריות. בתוהו ובוהו שהשתרר האוויר נעשה סמיך, כל הקולות נמוגו, הזמן חדל להתקיים. הילד צפה בשני הוריו שנפלו ארצה, וְרִיק נפער לרגליו. חלף רגע ארוך שבו איש לא נע, בעיקר לא אמא ואבא. הם לא ינועו שוב לעולם.

כל העיניים פנו אל שני הילדים שהתייתמו.

“קחו את שניהם, לעזאזל,” אמר לבסוף אחד הגברים. “הם יוכלו להשתמש בשני לבקרה.”

הדרך שבה האיש הצביע עליו, באדישות כזאת, כמו מישהו שמחליט לבסוף לקחת פחית שימורים אקראית במזווה. הוא לעולם לא ישכח את זה. הוא זחל אל ליזי, משך אותה אל בין זרועותיו. והזרים לקחו אותם משם.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “צופן המגפה”