החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

צאלים

מאת:
הוצאה: | 2012 | 328 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

"אנחנו הולכים לחטוף היום", התנבא ראש מערך המבצעים המיוחדים של אמ"ן, אל"מ דני ארדיטי, בבוקר 5 בנובמבר 1992. שעה ורבע מאוחר יותר כבר היו ארדיטי, ראש אמ"ן האלוף אורי שגיא והאלוף עמירם לוין שקועים בניסיון נואש לעצור את דמם של הפצועים בשטח האש בצאלים. מסביבם היו שרועות חמש גופותיהם של חיילי סיירת מטכ"ל, שנהרגו בשוגג מפגיעת טיל במהלך תרגיל סודי שנועד לדמות את חיסולו של סדאם חוסיין. בשעה שהאלופים קרעו מעליהם את חולצותיהם והכינו מהן חוסמי עורקים, הרמטכ"ל אהוד ברק עמד על הגבעה וניהל את החילוץ בפלאפון, בידיים שלובות.

כך נחרת בזיכרון הישראלי אסון צאלים ב', תאונת האימונים המפורסמת בתולדות המדינה. תאונה שבה איבד צה"ל לא רק חמישה מטובי חייליו, אלא גם את האמון בשיקול הדעת של הפיקוד העליון, באחוות הלוחמים, באמינות התחקיר, בנחיצות הקורבן.

20 שנה אחרי חוזר עמרי אסנהיים לכל המעורבים בפרשה, פותח את ארגזי העדויות והפרוטוקולים הגנוזים, וחושף לראשונה את כל האמת על צאלים ב':
– איך הוביל הרמטכ"ל אהוד ברק החלטה חסרת תקדים לחסל את שליט עיראק?
– מדוע התנגד לה ראש אמ"ן אורי שגיא?
– מה מקור הטעות הקטלנית שהביאה לירי הטילים?
– איך ניצלה צמרת צה"ל מהפגיעה הישירה באותו בוקר?
– מדוע הוטלה כל האשמה על רב סרן דורון קמפל, "מצביא המבצע" ועל סרן דרור, מפקד הצוות המשגר?
– למה בכה האלוף עמירם לוין?
– למה שינו הנחקרים במצ"ח את עדויותיהם?
– האם ברק אכן ברח?
– כיצד שינתה התאונה את מסלול החיים של כל המעורבים בה.
– ובעיקר, האם חיי בניה של "כל אם עברייה" אכן מסורים בידי מפקדים הראויים לכך?

מקט: 15100192
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
"אנחנו הולכים לחטוף היום", התנבא ראש מערך המבצעים המיוחדים של אמ"ן, אל"מ דני ארדיטי, בבוקר 5 בנובמבר 1992. שעה ורבע […]

פרק 1

חדל ירי

מיד כשהבחין בהם מפלחים את האוויר מעל ראשו, שחרר ארז צעקה חדורת אימה ללוחם שלצדו. “שכב! ראיתי טילים! שכב!” לשנייה הוא נתקף בהלה נוראית. ארז פחד שמישהו עשה טעות איומה ושכח אותם בשטח, אבל כמעט מיד ביטל את החשש. זה לא יכול להיות, הוא אמר לעצמו. הרי איש מהצוות לא הודיע בקשר שהסתיים “המשחקון”, התרגיל היבש, ועברו לשגר טילים. הוא חשב שזה לא מתאים להם. הרי היורים הם חברי הצוות שלו בסיירת מטכ”ל שהוא מכיר כל כך טוב. הצוות המשגר. ביחד התאמנו חודשים ארוכים בדיונות של צאלים על חיסולו של שליט עיראק סדאם חוסיין.

ארז עוד המשיך לשכב כחצי דקה עם חברו מהצוות בעמדה אחורית, חמוש במקלע מאג, אחרי לילה מפרך של תנועה בדרך לעמדת השיגור. ואז פלט קול בקשר שיש כעשרה נפגעים. הוא הבין מיד. היתה תקלה. הוא התרומם עם החבר, דחף איתו בבהילות את הציוד לתוך העמדה, העיף על עצמו את המאג והתחיל בריצה מטורפת של קילומטר ליעד שאליו שוגרו הטילים. בדרך הריץ בראשו תרחישים על מה שקרה, וגם על מה שהוא עומד לראות.

השעה היתה שש וחצי בבוקר. הזיעה הטרייה מהריצה התערבבה בזיעה מהלילה שכבר הספיקה להתייבש. ככל שהתקדם צעד ועוד צעד, החלה התמונה להיחשף לפניו. באזור שהיה נמוך יחסית, בין גבעות, בשטח של כחמישים מטר שכבו חבריו ליחידה, פצועים והרוגים. חלקם במצב נורא. אלו היו חיילי ביום האויב. לידם היו פזורות בובות חלון הראווה שהיו אמורות להחליף אותם, ולשמש כמטרות בתרגיל הירי הרטוב.

ארז היה על סף התעלפות. הזוועה נמהלה כבר בשניות הראשונות בתחושת אשמה קשה. מדי פעם, כשעמד להקיא, פרש הצידה לשתות מים. אחר כך התיישב, שתי ברכיים על החול, ליד אחד מחבריו הפצועים ואחז בידו. זה היה החייל שנבחר באותו בוקר לגלם את דמותו של היעד, סדאם חוסיין. הוא היה במצב קשה מאוד. הלחי שלו היתה שסועה, העור התדלדל ממנה לגמרי, והרגל התנדנדה, מאיימת להתנתק מהגוף. בקצה הפה שלו ניגר דם, ומהמדים עוד עלו אדי עשן.

בזווית העין ראה ארז חבר אחר שלו מהצוות, שהספיק גם הוא להגיע בינתיים, מפנה חצי גופה.

ספק רב אם ארז והחברים שלו יצליחו אי פעם לשכוח את התמונות האלה. הן נותרו בהירות וברורות גם עשרים שנה אחרי.
* * *

אלעד שילה, קיבוצניק מגבעת ברנר, קצין הדרכה בסיירת מטכ”ל, היה צעיר מרשים. רציני, חדור מוטיבציה, מלא חוש הומור, אבל לחלוטין לא אחד שמצטיין בגילוי רגשות. אחרי שנהרג, הופתעו הוריו, שאול ועדה, לגלות מכתבים מפורטים, כנים, חשופים מאוד ששלח בתקופת שירותו ביחידה. אחד מהם נכתב חמישה חודשים לפני התאונה בצאלים ליעל, חברתו. שילה, שעבד בין היתר בצמוד לפלגת האימונים בסיירת מטכ”ל, נקרא באותו זמן למשטרה הצבאית החוקרת (מצ”ח), למסור עדות על תאונת אימונים אחרת ביחידה, אסון מותם של לוחמי המסלול ערן עופר וירון בר־דור ממכת חום במהלך ניווט בדרום, במאי 1992. כך כתב שילה, זמן קצר לפני שהוא עצמו מצא את מותו בתאונה בצאלים:

“יעל, שבוע קשה עבר על כוחותינו. רק לקראת סוף השבוע הצלחתי קצת להירגע מהמקרה שקרה אצלנו ביחידה. פשוט לא נתפס איך שני נערים צעירים, שראית עוד אתמול, אינם. פתאום אתה מבין עד כמה החיים ארעיים, עד כמה הכול זמני. הכול מתגמד ונעשה חסר חשיבות. וזה היה כל כך שטותי. כל כך סתם. זה לא היה צריך לקרות, אבל קרה. אני לא מצליח לעכל את מה שקרה. אני הולך בלוויה ורואה את המשפחה וכולם בוכים. אבל זה לא מתקשר לי עם הידיעה שהם נהרגו. אני מרגיש מנותק. פתאום לא יודעים איך לפנות למ”פ ולמפק”צ שהחיילים היו שלהם. אני עבדתי איתם יום־יום, והם עוזבים את התפקיד. ובעצם, למרות שזו לא ממש אשמתם, הם יצטרכו לחיות עם העובדה ששניים מחייליהם נהרגו והם הואשמו בכך. ביחידה מסיקים מסקנות מהר וכבר מתחילים להפיק לקחים ועושים הרבה שינויים. כמובן שזה כולל גם אותי ולכן יש עכשיו הרבה עבודה. דרך אגב, גם אני קשור למקרה באופן עקיף, וביום ראשון היתה לי חקירת מצ”ח, שאלו שאלות ולי לא היה מה להסתיר. הייתי בסדר בקשר למקרה. אבל בכל זאת, פתאום עושים חושבים ובודקים איפה אני לא בסדר בתפקיד. ומוצאים, תמיד מוצאים, מקומות שמחפפים או למשל שלא שמים מספיק דגש על בטיחות. השבוע היינו בעוצר אימונים והוא הוקדש לשינון נוהלי הבטיחות ובדיקת הנהלים הקיימים. פתאום אני מבין מה זה אומר שיש לך קבוצת חיילים ואתה צריך לקבל אותם מההורים ביום א’ בבוקר ולהחזיר אותם שלמים ביום שישי בצהריים. זו אחריות כבדה, ואם משהו יקרה יבואו בראש ובראשונה אלי”.

בלילה שבין הארבעה לחמישה בנובמבר 1992 הוטלה על סגן שילה משימה: לארגן ולפקד על כוח ביום האויב, לוחמים ותומכי לחימה, שאמורים לדמות את סדאם חוסיין ופמלייתו, בתרגיל ללא ירי, מול עיניה הבוחנות של צמרת צה”ל ומערכת הביטחון. המידור ביחידה היה מוחלט. רק שילה וחייל נוסף בכוח הביום ידעו מה מטרת התרגיל. הם נדרשו להמשיך ולשמור על ביטחון שדה בפני יתר החיילים בכוח. לא לענות על שום שאלה בנושא.

את יעקב בלייזדל, לוחם צעיר ביחידה, העיר משה, מפקד הצוות שלו, בשעת לילה. הוא הודיע לו שדרושים חבר’ה לביום אויב בתרגיל בדרום, ושהאוטובוס כבר מחכה. בלייזדל, רגב, אייל ה’, תומר ש’, שמרי שפרן ושרון תמיר, כולם לוחמים צעירים בסיירת מטכ”ל, התיישבו בספסלים מכורבלים במעילים. בפנים חיכה להם שילה. לאיש מהם לא היה מושג שכיוון הנסיעה הוא צאלים.

כשהגיעו עוד היה חושך בחוץ. הם היו רדומים. שילה ביקש מבלייזדל להעיר אותם. בשטח, למטה, כבר המתינו יתר החיילים: אייל כתבן, דן גולדבלום, ערן ויכסלבאום, אריק כהן ואחרים. שילה העביר לכולם תדריך על המשימה הפשוטה. הוא הסביר בקצרה שכשתגיע השעה יורה להם כיצד לצעוד בין מבני המודל — פעם בטור, פעם בשורה, הם צריכים רק להישמע להוראות, ולבצע.

בסביבות ארבע וחצי לפנות בוקר הם התחילו לתרגל את סדר ההליכה בחולות צאלים, אף שרובם לא ידעו, וגם לא התעניינו איפה הם צועדים. השטח מסביבם היה מלא בעשרות בובות של חלון ראווה, עומדות, לבושות מדים. הן הוצבו לצד מכולות ואוהלים שהוקמו במקום. על החול היו פרושׂות יריעות ניילון שחורות עבות שדמו לכבישים. זה היה מוזר, אבל מי ששירת בסיירת מטכ”ל, ראה כבר דברים מוזרים מאלה. ההליכה היתה בשטח הפתוח, וגם בין הבובות והמבנים.

“אף אחד לא שאל שאלות למה אנחנו שם ולאיזה צורך”, נזכר בלייזדל, “ככה היה נהוג ביחידה. אין קטע חטטני. כל הצוות כבר השתתף בעבר בביום אויב. אתה יודע שאתה עושה מה שאומרים לך, מסיים והולך. התחושה היתה של ‘יאללה, בוא נגמור עם זה ונלך הביתה’. זהו. זה חלק מהעסק. זה המידור של היחידה. חינוך טוב”.

אחרי שתרגלו הוציא אותם שילה להפסקה קצרה, עד שהתרגיל יתחיל. החיילים תפסו פינה, חלקם נרדמו, ממתינים לקריאה. באותה שעה, בסביבות חמש בבוקר, המתינו בכירי צה”ל במרכז הארץ למסוקים שיטיסו אותם לצפות בתרגיל בדרום. במנחת המסוקים ביישוב רעות, המתינו ביחד סגן הרמטכ”ל אמנון ליפקין־שחק ואל”מ דני ארדיטי, ראש מערך המבצעים המיוחדים (מ”מ) של אגף המודיעין, ובעצמו קצין בכיר לשעבר בסיירת מטכ”ל.

לארדיטי היתה תחושה רעה. כבר כמה שבועות הוא חש, וגם התריע, שהמבצע המתגבש מיותר, אפילו מסוכן, ושהמודל לקראתו נערך בחיפזון הרה אסון. בישיבות הממושכות שלפני ניסה ארדיטי להפעיל לחץ לדחות אותו, אבל הכוחות שמולו — בעיקר הרמטכ”ל אהוד ברק — היו חזקים ממנו, והוא נכשל. “אני מרגיש רע מאוד”, אמר ארדיטי לשחק כשהמתינו במנחת, “אנחנו הולכים לחטוף היום”.
* * *

בסביבות שש בבוקר העיר סגן שילה את כוח ביום האויב, והורה להם להתארגן לסדר תנועה. הם לבשו מדי צה”ל, למעט אייל כתבן, שעמד במרכז הכוח וצעד במדים בהירים של חיל האוויר, כומתה אדומה לראשו, כדי לדמות את הופעתו של סדאם חוסיין, היעד. לפי הוראה, הם החלו לצעוד בין מבני המודל, לצד בובות חלון הראווה הרבות שעמדו סביבם. היתה דממה. איש מהם לא הבחין בבכירי צה”ל, הרמטכ”ל והאלופים, שצופים בהם מגבעה כ־300 מטרים משם.

שילה, שצעד בתוך הכוח עם מכשיר קשר, ביקש לפתע מכתבן לנופף לשלום לעבר קהל דמיוני. “תיכף אני אגיד לכם לשכב על הרצפה, פשוט תשכבו על הרצפה”, התריע שילה. אבל ההוראה איחרה להגיע. הם נעצרו. כתבן — נשמע להוראותיו של שילה — לא חדל לנפנף. בלייזדל, שרצה להימנע משכיבה על קוצים כשתגיע הפקודה, עוד הספיק למצוא קרחת קטנה בחול ושיפר צעד קדימה.

ואז נשמע הפיצוץ הראשון.

כתבן ראה את זה מגיע באלפית שנייה. הוא נפגע קשה והתחיל לקפץ בצורה בלתי נשלטת על רגל אחת. דן גולדבלום שמע שריקה, “כמו מטוס שמגיע במהירות אדירה”. בסרט הטלוויזיה שצילם הטיל, הוא נראה מסיט את המבט לכיוון היעף לפני הפגיעה. גולדבלום עף באוויר, התגלגל ונחת כמה עשרות מטרים משם. למזלו, איבד תוך כדי כך את עדשות המגע מהעיניים, כך נמנעו ממנו מראות הזוועה מסביב. רק את הצרחות שהחלו אחרי שנייה של דממה לא היה יכול שלא לשמוע. בלייזדל עוד הספיק לקלל, “איזה מניאקים”, כי חשב שמדובר בפירוטכניקה של התרגיל, דבר שהיה מקובל במודלים של היחידה. אבל אז סובב את המבט, ראה לידו את שמרי שפרן שספג פגיעה ישירה מהטיל, והבין.

הסרטים שצילמו המצלמות בחרטום הטילים הראו שאת הפיצוץ הראשון ספגו שפרן ושילה. הם בלמו את רוב ההדף לכתבן, שנפגע בפלג גופו השמאלי. כיוון שהכוח נעמד, היה קשה לכוח המשגר שעשה טעות איומה להבחין בהבדל בין בובות לאנשים חיים ולהסיט את הטיל ברגע האחרון. אחד מלוחמי הכוח המשגר אף התפעל מכך שהיחידה הצליחה לארגן מודל שנראה מוחשי כל כך. בסרט שצילם הטיל השני נראה מרחוק העשן מפיצוץ הטיל הראשון, אבל הדמויות כולן שוכבות על הקרקע. כולן למעט אחד. רחמים חורי, נהג ביחידה שישב בסמוך ברכב צבאי, חטף רסיס מהטיל הראשון ויצא בריצה מבוהלת לכיוון כוח ביום האויב, ואחר כך לכיוון גבעת האח”מים. הלוחמים בצוות המשגר הבחינו במסך הטלוויזיה שלהם בחורי, והבינו אז בפעם הראשונה שמשהו רע מאוד קרה. שייתכן שהדמויות שאליהן שיגרו את הטילים הן לא בובות. השטח הרי היה אמור להיות סטרילי לחלוטין בשלב התרגיל הרטוב. בקשר הם נשמעים אומרים: “מה זה? מישהו רץ שם מתוך הרכב!” רק אז הגיעה פקודת “חדל ירי”.

בפיצוץ של הטיל השני לבלייזדל כבר לא היה סיכוי. הוא עף באוויר. “אני נופל וכל השטח מתמלא אבק סמיך כזה”, הוא משחזר, “לא ערפל, אלא אבק חום סמיך. כמעט נחנקתי מזה. היה גם גל חום נוראי. אני על הגב ולא מבין מה קרה. אני לא רואה אף אחד, אני בתוך ענן האבק הזה. אחרי כמה שניות הרוח מפזרת את ענן האבק ואני מתחיל לראות מה קורה סביבי. הראשון שאני רואה הוא אייל כתבן קופץ על רגל אחת, והרגל השנייה שלו חתוכה אבל עדיין תלויה על המכנס. עומד וחצי בוכה־צועק. כל הצד של הפנים שלו מרוסק. הוא נשכב יחסית מהר, עם האזור הפצוע של הפנים שלו על החול. אני זוכר שזה הפריע לי שהוא שם את הלחי שלו עם כל הדם על החול ולא הפוך. הבנתי שמשהו רע קרה. לא היה לי מושג בדיוק מה. טילים לא עלה לי בראש בכלל. חשבתי מוקש אולי. ואז אני מסתכל מסביב ורואה את כל החבר’ה שוכבים. שמרי היה במרחק של חמישה מטרים ממני, על הבטן.

“אני קורא לרגב ואיתי, ששניהם קיבלו הוראה משילה לעשות פטרול רגלי מסביב לשטח. צעקתי להם, ‘בואו, בואו, זה אירוע אמת. יש נפגעים. בואו תעזרו לנו’. הם הגיעו בריצה והלכו בינינו עם ידיים על הראש, בשוק.

“אחר כך ניסיתי להגיע לשמרי. נפגעתי ברגליים ובחזה ולא הצלחתי לזחול אליו. ממש התקשיתי. הבנתי שגם אני פצוע. התחלתי לדמם דרך המכנסיים. חטפתי רסיסים. חלק מהם עברו את הרגליים ושברו לי ברך. זה היה כאב נוראי. הפיצוצים קרעו לי את עור התוף באוזניים, כך שבהתחלה בכלל לא שמעתי כלום. אחר כך חזרה לי קצת השמיעה, עם צפצופים. מסביב שמעתי יבבות בכי, ובמקביל הוראות, ‘מי דיבר עם חיל האוויר? איפה המסוקים?'”

ההוראות ששמע בלייזדל היו של רב־סרן דורון קמפל, “המצביא” של המבצע. קמפל, כוכב עולה בסיירת מטכ”ל, האיש שכבר בגיל 24 ניבאו בצבא שיגדל להיות רמטכ”ל, מעוטר בצל”ש ומוכר לשרי ביטחון וראשי ממשלה, עמד חצי מטר מהפצועים, עם הפנים אליהם וניהל בקור רוח מקפיא, שהיה אופייני לו, את הזנקת המסוקים והפינוי. ספק אם הבין אז שאלו ההוראות האחרונות שייתן בחייו כקצין בצה”ל.

כתבן, שגר אז במושב קדרון סמוך לבסיס תל נוף שממנו יוצאים מסוקי היסעור, שמע את קמפל וחישב בראש כמה זמן ייקח לפינוי להגיע. הוא שאל את ארז שרכן המום מעליו מה קרה. “היתה תקלה, היתה טעות”, מלמל ארז. לידו, שמע כתבן את אייל ה’, שהיה פצוע קל יחסית מתחנן בצעקות למורפיום, ולא רחוק מהם שכב דן גולדבלום שהרגיש כאב בטן הולך ומכביד, תוצאה של הדימום הפנימי שממנו סבל. “התחלתי להרגיש שאני רוצה ללכת לישון”, נזכר גולדבלום, “איבדתי דם. נתנו לי סטירות וניסו לדבר איתי כדי שאשאר ער”.
* * *

בשניות שאחרי פיצוץ הטיל הראשון, חשב האלוף עמירם לוין שמדובר בחלק מהתרגיל. פירוטכניקה. גם אל”מ דני ארדיטי לא העריך את גודל האסון. לוין, ביחד עם ראש אמ”ן, האלוף אורי שגיא, מיהרו בריצה, 300 מטרים, לכיוון נפילת הטילים. הצטרף אליהם ראש חטיבת המבצעים, תא”ל שמואל ארד. הרמטכ”ל אהוד ברק וסגנו אמנון ליפקין־שחק נותרו לעמוד במרחק כמה מטרים מהפצועים, עסוקים בניהול ענייני החילוץ ועניינים אחרים, ולא ניגשו להגיש עזרה. הדרך שבה נהגו, במיוחד הרמטכ”ל ברק, שנבחנת בהמשך ספר זה, עוד תעמוד במרכזה של פרשה יצרית ומכוערת שתפרוט על הנימים הכי רגישים באתוס הצבאי של מדינת ישראל.

לוין מיהר לכתבן, שהתלונן דווקא על רסיסון שהרגיש בבית החזה. הוא הכניס לו יד לחולצה, והרגיע שזה שום דבר. אחר כך חבש האלוף לכתבן את הלחי שהיתה שסועה לחלוטין בתחבושת שדה ואמר בחצי חיוך, “אתה עוד תגיד לי על זה תודה אחר כך”. ארד שלף ממכנסיו חגורה והידק אותה בחוזקה סביב הרגל המרוסקת של כתבן, כדי שתשמש חוסם עורקים. דני ארדיטי ניסה לטפל בערן ויכסלבאום שאיבד את שתי רגליו, וגסס. ויכסלבאום עוד הספיק למלמל משהו, שלח מבט אחרון, אבל ארדיטי ידע שהוא לא יחיה. אורי שגיא הגיע לבלייזדל, ששלח אותו לטפל בחברים שלו, שהיו פצועים קשה יותר. אחר כך הגיע אליו האלוף לוין. בלייזדל אמר שקר לו. לוין הוריד מעליו את החולצה עם דרגות האלוף, נותר בגופייה, וכיסה את הפצוע.

החובש שהיה הקרוב ביותר לכוח היה יובל מרום. דווקא הוא, חובש שאינו לוחם ביחידה, ממש לקראת סוף השירות. מוקדם בבוקר ביקשו ממנו שיתמקם קרוב לאזור של ביום האויב, אולי מישהו יזדקק לאקמול בגלל כאב ראש או לעירוי נוזלים בגלל החום. כשנחתו הטילים הוא נמנם ביחד עם עוד כ־15 חיילים באוהל בשטח. רעש הטילים נספג בדיונות החול, והוא לא שמע דבר. לפתע הגיע לעברם בדהרה אמבולנס של היחידה.

מרום: “אני פותח את העיניים, קם, כולי מבולבל מהשינה. דלת אחת של האמבולנס היתה פתוחה וארז בורקו (קצין ביחידה שהיה גם הוא חובש והיה חלק מהחוליה הקדמית בכוח היורה) היה עם חצי גוף בחוץ כשהם הגיעו לקרוא לנו. אנחנו טסים שם לכיוון הדיונות, נסיעה של דקה וחצי בערך. לא הבנתי למה אני מגיע. חשבתי ‘נו, מה הם משתוללים עם האמבולנס, מה הם דוהרים בכזו מהירות…’

“אני מסתכל סביבי ורואה הר גרוטאות גדול עם כל מיני אביזרים שאנחנו משתמשים בהם באימונים מרוכז על איזה סלע על אחת הדיונות ועולה ממנו עשן. באותו הרגע נכנס לתוך האמבולנס המקרטע הזה ריח מזעזע של בשר שרוף. האמבולנס עובר בדהרה את הדיונה וזה הרגע שאתה רואה את הכול. זה מגיע בבום. מלחמה. בית מטבחיים. שדה קטל. גל של עשן, סירחון, אנשים שוכבים מפוזרים בכל מקום. אני שומע בליל של צרחות, צעקות, המולה. אני לא מבין את הצעקות, אבל מתחיל להבין את הסיטואציה, שאני נכנס לזירת אסון.

“אני זוכר שהאמבולנס נעצר ואני כבר קפצתי ממנו החוצה. אני מתחיל לרוץ והדבר הראשון שאני רואה זה את אייל כתבן שוכב עם חורים ברגליים. כל חור בגודל של כדור טניס. והוא צועק לי, ‘יובל, יובל, בוא לכאן’. אני רץ, עובר אותו, ועובר עוד פצוע, את תומר ש’, שהיה בדיעבד הפצוע הכי קשה, עם פציעת חזה. הוא אומר לי שקשה לו לנשום. אני ממשיך לרוץ, ורואה את רחמים חורי בצד, צורח. ותוך כדי אני רואה את אלה שכבר לא זזים ולא יזוזו עוד. ואז אני מגיע למי שחיפשתי כביכול — הפצוע שהוא שלם, שקט, אולי באובדן הכרה, אולי שניות לפני הסוף. אני מסתכל על הדמות, קשה לי לזהות, אבל זה שרון תמיר. הוא שוכב בתנוחה כזאת מוזרה, שלווה, על הגב. זה מבחינתי נראה היחיד שאולי אפשר להציל. אולי.

“צללתי עליו לתוך החול. ניסיתי להחיות. שבריר שנייה לפני שאני מתחיל בהחייאה אני שומע שמישהו אומר לי מהצד, ‘חובש, החייל הזה מת’. זה היה המפגש הראשון שלי עם המוות פנים אל פנים”.

כל הזמן הזה דהר ד”ר נחמן אש בנסיעה מטורפת ממקום השיגור לאזור ביום האויב, מרחק של כ־12 קילומטרים. אש, לימים תת־אלוף, קצין רפואה ראשי בצה”ל, ואז הרופא של הכוח המשגר ומי שהיה אמור להצטרף אליו למבצע בעיראק, היה באמצע ההתמחות בבית החולים כשנקרא על ידי קמפל להשתתף במבצע. בהתחלה מכרו לו סיפור כיסוי שהמטרה היא להביא מידע על טיל שמפתחים העיראקים. אחר כך כשהשתכנע להשתתף, גילו לו את היעד האמיתי.

כל מהלך הדהרה אל הפצועים אש היה בטוח שהטילים שירו חבריו לצוות המשגר פשוט פספסו את המטרה. שהם נחתו במקום אחר מזה שהיו אמורים לנחות, אולי אפילו בתוך קהל האח”מים. ככל שהתקדמה הנסיעה, שארכה כרבע שעה, הבין מה קרה, והתחיל להכין ערכות עירוי נוזלים. איתו ברכב היה חובש הצוות, נמרוד לודמר. לודמר היה מי שכיוון את הטיל השני לעבר כוח ביום האויב. כמה שנים לאחר מכן התדרדר מצבו הנפשי, עד שנהרג לילה אחד בתאונת פגע וברח.

כשהגיע ד”ר אש לשטח, תפס אותו דורון קמפל, והסתובב איתו בין הפצועים. “אתה רואה אנשים עומדים, שוכבים, שומע צעקות”, מספר אש, “זאת הפעם הראשונה שהייתי באירוע בסדר גודל כזה. עד אז הייתי באירועים של הרוג ופצוע, לא מעבר. הבנתי מיד שזה אסון גדול”.

אש החליט לטפל ראשון בערן ויכסלבאום שהיה במצב אנוש, ללא נשימה וללא דופק. תוך זמן קצר הבין שאין סיכוי להציל אותו ועבר לתומר ש’, שסבל מפציעת חזה קשה מאוד. הוא החליט לבצע בו טרוקר, ניתוח בבית החזה בתנאי שדה. לידו רכן החובש מרום.

“אני יושב שם, תומר משפריץ דם, בהכרה מלאה, מדבר איתי כל הזמן. הוא נשמע כמו בן אדם שכבר רואה את המוות יותר מאשר את החיים. הוא אומר, ‘תגיד יובל, אני אחיה?’ ואני אומר לו, ‘בטח, תחזיק מעמד, ברור שאתה תחיה’. נחמן אש אומר לי, ‘יובל, אנחנו עומדים לעשות טרוקר’. תוך כדי שאני מחפש את הערכה רצים אנשים ודורכים על התיק הרפואי וקוברים אותו בתוך החול. אני מצליח להוציא את הערכה של הנקז, אבל היא מפורקת לגמרי, ונחמן מחכה לניתוח, ותומר משפריץ דם מהפה, והמדים שלי ספוגים בדם, ואני מחפש בקדחתנות להשלים את הערכה לניתוח. צריך כפפות, אין כפפות. חופר בחול ומוצא כפפות. צריך פד גזה, מצאתי. שם אותו. מסדר את הערכה ליד נחמן יש מאין.

“בתוך כל זה שמעתי את הטרטור של המסוקים מעל הראש ואני אומר לעצמי בנקודה הזאת, ‘איזו סיטואציה הזויה. כמו בסצנה מאפוקליפסה עכשיו’. זה הדבר היחיד שעבר לי בראש.

“ונחמן, בשיא הסטריליות שרק אפשר בתוך השטח הזה מבצע בתומר את הניתוח ומנקז לו את החזה. מקצוען. ואז נחמן ביקש שאלך למסוק ואביא דם. תומר בהכרה, אבל שקט, כבר לא מדבר. מתרכז בלנשום. אני רץ למסוק להביא את הדם, ובדרך חזרה, כשאני עובר שם ליד אחת הגבעות הקטנות אני שומע מישהו צועק, ‘של מי הרגל הזאת? של מי הרגל הזאת?’ ואני מסתכל על רגל תלושה שהיתה על הרצפה. רגל יחפה”.

הרגעים האלה שבהם רכנו ד”ר אש ויובל מרום מעל תומר ש’ בניסיון להציל את חייו, היו רגעי הרעות האחרונים בפרשת צאלים ב’.
* * *

אחרי שמסוק הפינוי האחרון המריא, פתאום, במכה אחת, השתררה דממה. “כאילו מישהו הוריד מפסק”, נזכר מרום. בשטח נותרו חיילים מצוות דרור, הכוח המשגר, וקצינים. אורי שגיא ניגש לתא”ל אמי פלנט, מפקד צאלים. לפלנט לא היה מושג שסיירת מטכ”ל מתרגלת באותו הלילה בשטח שלו. הוא גם לא ידע על הגעתה של צמרת צה”ל לשם. הכול היה סודי ביותר. רק כששמע ברשת החירום של הבסיס שדרוש פינוי דחוף, מיהר למקום עם החפ”ק שלו מתרגיל סמוך שבו נכח. שגיא, שהכיר את פלנט מהתקופה שבה שירתו יחד באוגדה 36, הפטיר לפקודו לשעבר חמש מילים: “תשכח מה שראית פה היום”. החשש היה שאנשי צאלים שאינם שותפי סוד ונחשפו למודל הרגיש יפגעו, גם אם לא בכוונת זדון, בביטחון שדה. מיד אחר כך קיבץ פלנט את ד”ר מיגל שטיין, רופא מרפאת צאלים ואת צוות החובשים שלו, שהגיעו מהבסיס כדי לסייע בפינוי. הוא פקד עליהם לשמור על שקט מוחלט. לא לספר לאיש על מה שראו בשטח באותו הבוקר.

כעבור מספר דקות אספו האלופים שגיא ולוין ורס”ן קמפל את הלוחמים מצוות דרור לתשאול ראשוני בשטח. זה לא היה תחקיר, יותר ניסיון להבין מה בדיוק קרה. חצי שעה טכנית שעסקה בעובדות בלבד. הלוחמים ישבו קפואים, בפנים חתומות, אולי התקשו עדיין להבין מה קרה. אחד מחיילי הצוות אמר לימים שאלו היו שאריות האגו טריפ האדיר של לשרת כלוחמים בסיירת מטכ”ל. רק אחד מחברי הצוות לא היה יכול לעצור בעצמו ומירר בבכי במהלך השיחה.

אחרי השיחה חולקו ללוחמים שקיות שחורות. הם התבקשו ליישר קו ולאסוף את חלקי הגוף של חבריהם שנותרו בשטח.

החובש מרום וחייל נוסף נשלחו לזהות את הגופות שנלקחו בינתיים למרפאה בבסיס צאלים. “העמידו אותנו מיטה ליד מיטה והורידו סדין אחרי סדין”, נזכר מרום, “התחלחלתי פעם אחרי פעם. כולם עטופים, פתאום מורידים סדין ואתה רואה אנשים שעם כל אחד מהם היתה לך איזושהי אינטראקציה לא הרבה לפני — דיבור, שיחה, ויכוח, ארוחת ערב, תוכניות לעתיד. פתאום בתוך השקט הזה, בחדר הסטרילי והלבן הזה אתה רואה את התוצאות שלא יכולת לראות בשטח כשהגוף שכוב חצי בחול והראש עסוק בטיפול. וכל פעם שמורידים את הסדין ומעלים בחזרה אתה מרגיש כאילו נפל לך בולדר על הנשמה. שכל פרצוף כזה לא יצא לך כבר מהראש בחיים”.
* * *

בשעות הבוקר המוקדמות של ה־5 בנובמבר שמע שלמה כהן רעש מחוץ לביתו שבמושב עמיעוז. כשהסתכל החוצה דרך החלון ראה כחמישה חיילים עומדים בפתח הבית. לפתע פרשו שלושה מהם לעבר הכניסה האחורית, השניים האחרים הלכו לקדמית. כהן, שכל משפחתו — הוריו ואחיו — נספו בשואה, חשב משום מה שמדובר בהתקפת מחבלים שמחופשים לחיילים על הבית. הוא אסף את הנשק שהיה ליד מיטתו ויצא לכיוון הדלת הקדמית. אורה אשתו, ששמעה את הדפיקות בדלת, הקדימה אותו. הוא שמע אותה צורחת וחשב שפגעו בה. כשיצא, הודיעו לו שאריק, הבן שלהם, נהרג בתאונת אימונים, כמה קילומטרים משם, בשטחי האימון של צאלים.

באותו זמן, בחדר האוכל של קיבוץ גבעת ברנר, קרא המא”ז (מפקד האזור) לעדה שילה. באותם ימים נחשפה בקיבוץ פרשה של שימוש בסמים קלים שהיו מעורבים בה צעירים מהקיבוץ, בהם חיילים. עדה חשבה שקוראים לה כי אלעד מעורב, אף על פי שזה לא הסתדר לה עם אופיו. ואז סיפרו לה.

סמי ויכסלבאום, אבא של ערן, קיבל טלפון באמריקה, שם התגוררה המשפחה. יום קודם, בשיחה שניהלו, אמר לו ערן, שעלה ארצה והתנדב להתגייס, שהוא מתאמן לקראת תרגיל צבאי, וש”הוא נמצא בעננים”. מיד כשנודע לסמי שערן נהרג, הוא ביקש מבנו הבכור ג’ק דבר אחד: “אני רוצה שתבטיח לי שאנחנו נדע הכול ושלא ינסו לטייח כפי שהם רגילים. אני רוצה לדעת את כל האמת”.

באותו הזמן בקריה בתל אביב כבר התכנסו הרמטכ”ל ברק, ראש הממשלה רבין, וקציני צה”ל הבכירים להתייעצות דחופה וקודרת.

פרשת צאלים ב’, אחת הפרשות המדממות והיצריות בתולדות צה”ל, החלה להתגלגל במורד.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “צאלים”