החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הצחוק

מאת:
הוצאה: | 2021 | 254 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

44.00

רכשו ספר זה:

מקס פישר מתעורר במחנה עבודה, כשבגדי הסמרטוטים שלו מזוהמים בדם קרוש, וצחוק מחליא מהדהד בראשו.

הוא לא זוכר דבר מחייו הקודמים.

ממקום נמוך זה, בעזרתם של אישה חזקה ויפהפייה, גבר ענק־ממדים בעל כוחות מסתוריים וילד נבון ותאב חיים, מתחיל מקס את מסעו הארוך בחזרה לחייו ולזיכרונו.

לאן הוא הולך? מה מוחו מסתיר ממנו? האם צחוק הגורל הוא שמהדהד במוחו הפגוע?

דני פרומצ'נקו מוּכּר בציבור הרחב כמי שכותב ומגיש את מבחני הדרכים למכוניות בערוץ 12. חובבי רכב יודעים גם שהוא ממקימי מגזין אוטו ב־1985, ומשנת 1994 משמש בו עיתונאי ועורך אחראי. מי שמכירים אותו אישית יודעים שדני מיטיב לספר סיפורים, אך זה הספר הראשון שלו.

יליד ישראל, סיים תואר בהנדסת מכונות והתמחות בהנדסת מזון באוניברסיטת מקגיל שבקנדה. במשך יותר מעשור היה הטכנולוג הראשי של מפעלי עלית.

נשוי לאנה, ולהם שני בנים ושלושה נכדים.

מקט: 15101332
מקס פישר מתעורר במחנה עבודה, כשבגדי הסמרטוטים שלו מזוהמים בדם קרוש, וצחוק מחליא מהדהד בראשו. הוא לא זוכר דבר מחייו […]

פרולוג

מקס ישב והביט במראָה כפי שעשה מאות רבות של פעמים במהלך השנים הקודמות, רואה־לא־רואה את העיניים שבהו בו בחזרה. צהלות הקהל העולֵז, רעם התופים, תקיעות החצוצרות והבִּמבּוּם הנמוך של הטוּבּוֹת לא חדרו את החומה שאטמה את חושיו למתרחש סביבו.

כל עולמו התמקד באותו רגע בפעולה אחת שחזר וביצע פעם או פעמיים ביום, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, שנה אחר שנה. באמצעות מפתח קטן הוא דרך את הקפיץ בגבו של ליצן־פח שהעמיד מולו. משסיים, הניח את הליצן על השולחן, וזה החל להכות בתוף פח שהיה חגור למותניו.

מקס עטה על ראשו פְּאת קרחת שצמר גפן ורדרד מדובלל סבב אותה. הוא מרח בקפדנות שכבה עבה של צבע לבן על פניו, במכחול דק שירטט שתי גבות גבוהות חצי עגולות, שחורות כפחם, הוסיף מסגרת שחורה סביב עיניו, פה גדול, רחב ומחייך, ועוד נקודת חן אחת גדולה על לחיו הימנית.

הוא הניח את המכחול והתבונן במראה. בהתה־לא־בהתה בו דמות לבנה עם חיוך של הפתעה או תמיהה. לא ניתן היה להבין אם מקס או הדמות שמולו אכן התרצו או לא ממראה עיניהם.

ממש כאותו ליצן דרוּך בקפיץ, שהכה בתוף הפח הקטן פעם בימינו ופעם בשמאלו, המשיך מקס בפעולותיו בתנועות אוטומטיות. מבלי להעיף מבט בליצן הפח, שבו ברגע תש כוחו, הוא החל לכסות את עפעפיו בכחול בוהק. אחרון חביב הגיע תורו של האדום, שהרי ליצן לא יכול בלעדיו. הוא צבע סביב שפתיו פסים רחבים באדום, מרחיב את קו השפתיים רחוק מצדי פיו.

ממש כשהניח את המכחול האדום, בתזמון מדויק נשמעה ברקע קריאתו הנרגשת של הכרוז: 'קבלו בבקשה את הליצן המצחיק בתבל, את האיש שהצחיק יותר ילדים מכל אדם אחר בהיסטוריה. איש לא יודע מאין הוא בא ולאן הוא הולך — קבלו את אנונימוס!'

מקס שלח את ידו לליצן הפח הדומם והפילו על פניו, כיסה את אפו שלו בכדור פלסטיק אדום, נעמד על רגליו ופסע לכיוון הזירה. לאוזניו חדרו שאגות הקהל, צהלות ילדים וצלילי תזמורת קרקסים רעשנית. מעליהם, ברקע, מכיוון בלתי מוגדר, שמע את הקול שליווה אותו יום ולילה, בָּעֵרוּת ובחלום, ליווה ולא הִרפה. יללת צחוק מטורף שרק צבוע מיוחם מסוגל להפיק מגרונו בחשכת הליל.

עם כל צעד שקירב אותו לזירה נעשה מקס קליל יותר, גמיש יותר. התנועע כרקדן מיומן, ואולי ככריש, בתנועה מתמדת נטולת מאמץ, בעוד עיניו הקרות, המתות, מתמקדות בטרפו.

משפרץ אנונימוס לזירה הצוהלת, לא נותר ממקס ולא כלום — אפילו הצחוק המוטרף כמעט נדם. לולא העיניים המתות שסקרו ללא הפוגה כתָרות בהמון אחר דבר־מה שאבד, כמעט מאומה לא חיבר בין מקס לאנונימוס הליצן, שגרף ביד אמן זעקות צחוק ודמעות של אושר.

וזה בדיוק מה שעשה את אנונימוס לטוב שבליצנים. הוא ידע להקשיב לקהל, להרגיש אגב תנועה מה יעורר אותו להיפתח אליו ולצחוק בקול — ומה יכבה אותו ויביאו לגיחוך ציני. ובכך לא דמה אנונימוס לאף ליצן שנפל על פרצופו באוהלו של קרקס.

אבל מדוע שזה יפתיע מי מכם הקוראים? אף ליצן לפניו לא ידע בוודאות מוחלטת, שחיים ומוות תלויים ביכולתו להצחיק.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.