המחיר כולל שליח עד הבית! קשר מפתיע נוצר בין שני נוכחים בלוויה: במאי-מחזאי ידוע, ששנות פעילות רבות מאחוריו, ואישה […]
1
היא
"סיפור טוב מתחיל בהלוויה".
קולה יציב. בוטח. בגוון מעורפל וחרוך קמעה כנראה מעישון רב שנים. ישנם בני אדם שמפריחים לחלל האוויר אמירות סתמיות בביטחון רב. בדומה להשלכת חכה למֵי הים. יקלוט מי שיקלוט. יתפוס מי שיתפוס. לא היא. יש לה כוונה ברורה.
ולכן מוסיפה בלי לשנות את הטון:
"ובפרט כאשר בשעה חמה כזו של אחר הצהריים מתגנב מתוך התכלת בדל פניו החיוורות של הירח, תזכורת מטרידה שאור וצל הם הטעיה כואבת של העין".
והוא
שמוצא עצמו דחוק לא הרחק ממנה, אולי מרחק של שתיים-שלוש פסיעות, במקרה, כך הוא מאמין, עקב דוחַס הציבור ברחבה שמחוץ לאולם האשכבה שעולה על גדותיו מרוב אדם, מדמה שאוזניו מטעות אותו. אולי הקול המוסיקלי שפרץ ממעמקים מאחוריו במפתיע והעפיל עד לאוזניו, חרף המשפטים הסדורים ויציבות ההגייה, רק פרי דמיון תעתועים הוא.
נדמה שאין אוזן לאמירות שלה. איש לא זז ולא מטה ראשו לאחור. גם הוא לא יוציא ולוּ קמצוץ של תגובה פן ייחשב הדבר כעידוד להמשך קריאות מפי אישה זו שנקלע סמוך אליה. שכנויות משונות נופלות על האדם במעמדים כאלה.
עוד קודם לכן, חילץ עצמו מתוך הטבעת האנושית שהקיפה את משפחת המנוח. ספק מלמל, ספק גמגם מילות נחמה קלישאיות באוזניה של בתו. זו ישבה ספונה ודחוקה בתוך מעגל נשים מייבבות. אם ובנותיה, כנראה, חבוקות וכרוכות זו בזו.
מלבד שמה וחיצוניותה המלבבת שנעימותה קרנה גם עכשיו מתוך הדבוקה הכהה, לא ידע עליה דבר. מסד ההיכרות ביניהם התבסס על שיחות חטופות במעלית הפעלתנית העולה ויורדת בבניין המשרדים. הייתה מקדימה להיכנס או לצאת מהמעלית לפניו משאירה אחריה שובל ניחוח מעודן, חיוך רפה ולחשוש של פרידה. סוג של קשר לא צפוי בהתחשב בפער הגילים ביניהם. אולי דווקא הפרש הגילים נתן לה ביטחון להיפתח אליו. קמעה. איזו מזימה עברה במוחו?
מופתע מכמות הנוכחים בהלוויה. כמה שאימץ את מוחו לא נזכר בהלוויה כה גדושת משתתפים. האם עובדה זו מצביעה על משפחה רבת שלוחות וענפים או אולי על חשיבותו של המנוח?
הוא מפזיל עיניו סביב בלא להניע את ראשו. מחדד קשב אוזניו. ניכר שאיש מהסובבים לא נתן דעתו לקולה המפתיע של האישה שניגון מבטא זר ליווה את מילותיו. כולם שקועים באדוות העצב הנושבות מתוך אזור ההתכנסות של המשפחה האבלה.
כל שהוא מצליח לראות בזוויות עיניו, הם פנים חסרות מבע. רבדים של רצינות. כמוהו, מותחים צווארם להיטיב לראות. חלקם מיישר גוף, בעיקר את הכתפיים השמוטות, להגביה עצמם מעל חבריהם הניצבים לפניהם.
עגלת אלונקה ועליה גופתו המכוסה של המנוח נגררת בצעדי אבל איטיים. האלונקה מורמת ומוצבת על בימת אבן אל מול פני הנוכחים.
הוא נתקף במתח של סקרנות. הסקרנות היא תכונה מובהקת שלו. ההצגה מתחילה והוא חייב לקלוט הכול. להסביר לעצמו את הגיונם של הדברים. אפילו את הפרטים הקטנים. המיותרים, לכאורה בנסיבות כאלה. הוא חייב להבין כל זווית, כל ניע של מחווה. חותר אחר הנמקות. לא פעם מצא עצמו בפני סכנות ואפילו קיומיות בשל תכונת הסקרנות שתוקפת אותו מבלי יכולת לשלוט בה.
הוא מזקיף פניו. מאמֵץ עיניו, בין שני ראשים כסופי שיער הניצבים לפניו, אל פנים האולם. על לוח שיש שחור שנקבע בקיר הסמוך לבמת האבן מבריקות אותיות מתכת שחברו לפסוק: "וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל־הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל־הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ" קהלת י"ב ו'. תפאורה קבועה לכל המתים. אין צורך להקים במה חדשה לכל מת חדש שעומד להיקבר במקום.
מקהלת היבבות המקוטעות מתגברת ועולה מתוך שורת המושבים הקדמית. קולות בכי הולכים ומתעצמים. כמו מגֵפה מדביקים את הציבור. גם בעיניו שלו נקוות דמעות. זה כנראה המקום הראוי להזיל דמעות. בשל כל סיבה ובלי כל סיבה. הוא איננו מהבוכים. פליאת חרדה אופפת אותו לנוכח חוסר השליטה שמביעות עיניו. הכול משונה ומוזר היום, חולפת מחשבה בראשו. עובר עליו משהו בלתי מובן. לא מתאים לאדם בגילו, במקצועיותו. מוחו חוזר ומצטט את אמירותיה של האישה המסתורית שמאחוריו. המשפטים שיצאו מפיה נשמעים לו מוכּרים. כנראה קרא אותם בספר כלשהו. אולי במחזה כלשהו. הוא בטוח שהיא עדיין במקומה.
והיא
יער הראשים שצובא על האולם מתנועע חרישית. דומייה כבדה מחליפה את שברירי היבבות. שגרת הטקסים מעיקה עליה. גם מוחה שלה חוזר ומהדהד את המשפט האחרון שהפריחה לחלל. מזווית עין היא מאתרת את דמות הירח. לבנוניות על רקע התכלת המתעננת. היא יוזמת. סוף־סוף היא נוקטת יוזמה. דם כבוש מתחיל לתסוס בעורקיה.
והוא
אולי בגלל הלבוש, עולה מחשבה במוחו. אפשר ובגדיו משכו אותה להתייצב בקרבתו. לנסות בדרכה המיוחדת לפתוח בשיחה. הבדידות שולחת זרועותיה לאחוז בגרונם של יוצאי הדופן. מובן שצבעוניות בגדיו לא הלמה את האירוע. גם לא את גילו, אך למבטי פליאה ורתיעה כבר התרגל. אפילו באוטובוס הבחין במבטים תוהים. לא הכין עצמו להלוויה. כהרגלו בחודשים האחרונים התמהמה להיכנס לאחת המעליות עד שאיש הקבלה באולם הכניסה, שקלט את מבטיו הקופצניים בחיפוש, לחש לו שהיא תיעדר היום בשל מות אביה והצביע על מודעת אבל שנתלתה על אחד הקירות במבואת הבניין. כך התוודע לראשונה לשמה. בבנייני המשרדים הגבוהים מתקיימים פגישוניות בין השוהים במעליות, החולפים במסדרונות, הנדרשים לחדרי השירותים. מחליפים מילות נימוסין, מברכים לשלום סתמי בלי לדעת שמות.
רק סמוך למועד יציאת האוטובוס עליו עלה כמי שכפאו שד, ובעקבות ביטול מפגש עבודה גמלה בליבו ההחלטה. כמו תמיד, מרבית החלטותיו החשובות מתקבלות ברגע לא צפוי. ברגע האחרון.
ממבט ציפור, הוא נקודה חומה — בהירה בתוך מסגרת אפורה, לבנה, כהה. הוא חושש להפנות ראשו אחור לכיוון הקול הנשי פן תראה בכך איתות של עידוד, רמיזה סמויה לפתוח שוב את פיה.
ההצגה נפתחת. דמות גברית מטושטשת מתייצבת מול מיקרופון מאולתר בקדמת הבמה. נאום גדוש במשפטים מפליגים בשבחו של המנוח. זה הרגע לפרוש, לוחש לעצמו. נשכח ממנו כי עליו לשוב עם האוטובוס.
והיא
מסבך הקהל המכסה עליה היא מותחת איבריה לבחון את הסובבים שהיו אדישים לאִמרותיה ומחייכת בקרבה בסיפוק. כרגיל איש אינו מאזין לנואם. לדברי ההספד. מפליא עד כמה מספידים נכנעים ליצר ההלל העצמי ואינם מקפידים בכבוד המשפחה שמעייניה נתונים אך ורק לסופו המהיר של הטקס. היא מדמה להבחין בנות צחוק גם בפניהם המוארכים של הברושים הניצבים דומם כמשמר כבוד סביב לאולם האשכבה והרחבה שבחזיתו. כמותה, גם הם מנוסים בהלוויות. התרגלה להפרשי הגבהים ביניהם.
הירח נדהה קמעה מסינוורה של השמש. זו ממשיכה בצליעתה השגרתית מערבה. קרחות ראש גבריות מתבהקות מבצבוץ אגלי זיעה זעירים. היא מציינת לעצמה בתמיהה שמעט מהגברים חובשים כיסויי ראש. אין קדושה בבית קברות. אין קדושה במקום שהחיים נחתמים בו למת וממשיכים לחי.
היא מחליטה להמשיך. נהנית מהמצב. זה תפקידה בהצגה.
"המת נקבר עם סיפוריו", נושאת שוב את קולה הכהה, "כמה סיפורים טובים אנחנו מפסידים משתיקות סופיות".
הוא
ציפה לקולה ומשכך אינו מופתע. היה מתאכזב אם שתי אמירותיה הראשונות היו הופכות לאחרונות.
חרף זאת, הוא מופתע מרעידה נוספת שתוקפת אותו. שוב משפט מוכּר. ברור שמיועד לו. זיעה חמימה מתפשטת בבתי שחיו. תחושה של נמסות גופנית מציפה אותו והוא מקווה שעשה די טרם פרישתו מחדריו כדי לחסן עורו מפני ריחות הגוף. כבר נהיר לו שאישה אלמונית זו, בעלת המבטא הזר, איננה מפריחה דברים בעלמא. היא מכוונת אליו. אך ורק אליו.
סוף־סוף מישהו מגיב. גבר עב כרס בעל עורף שמנוני ומבהיק מזיעה, מפנה פניו אליה ומהסה אותה בשישוש עצבני. הוא נדרך בציפייה לתגובה מצִדה. אולי, כפי שאמרה, אכן מתחיל ברגע זה סיפור טוב. אולי הלוויה זו, שעד רגע זה לא היה בה כל ייחוד, היא התחלה של דבר מה חדש.
אישה כבדת גוף מחליפה את המספיד. מפנה פניה אל גופת המנוח המכוסה על האלונקה. שפתיה נעות אך קולה לא מגיע לאוזניו. הוא סוקר את המספידה בריכוז ומחליט על פי תנועות ראשה ומתווי פניה כי נימה של התנצלות צובעת את דבריה. הנה נרקם עוד סיפור.
והיא
מתנערת לפתע. אוזניה מזדקפות. נחיריה מתרחבים. ניכר עליה שהיא מאמצת כל תא בגופה להקשבה. מותחת גופה המגלה גמישות יוצאת דופן, מגביהה צווארה. נשימתה מואצת. הבל פיה הפעור חולף על פני עורפו כציפור שקופה. גופו מתעורר. היא אישה גבוהה, כנראה.
הסובבים מפגינים אדישות וחוסר סבלנות. מתלחששים. עסוקים במכשירי הטלפון הניידים שלהם. היא מאזינה לדברי המספידה בריכוז רב.
והוא
ערפל יורד על מוחו, מכסה מחשבותיו, אך חושיו נדרכים. אם היה נדרש להשמיע דברים ברגע זה, ספק אם היה מצליח להוציא ולוּ בדל מילה מפיו. גוש אלם נתקע בגרונו. אין לו הסבר לתופעה. הרי איננו מתבקש לשאת דברים. מאז ומעולם חשב עצמו לבן אנוש שאיננו מאבד עשתונותיו אף במצבים שגיחוך עד כדי עליבות יש בהם. אין זו הלוויה הראשונה שהוא משתתף בה. שְׂבע הלוויות משפחתיות הוא. האם האישה האלמונית ואמירותיה מסכסכות את מוחו? מערערות משהו בנשמתו?
העיניים. העיניים שמכאיבות לו תדיר. העיניים שנטועות בנקודה מטושטשת בקדמת קהל המשתתפים, נדלקות לפתע. נמשכות אל תנועה באוויר. האם רק הן מבחינות בפרפר שמתרפרף לו בחדווה מעל הראשים? יצור עדין ובודד. מתנועע כשיכור בזרימות אוויר נסתרות. אנה ואנה משקיף בהיסוס מעל. הוא ממקד בו את עיניו. הן מתמסגרות על הפרפר. זוג שטיחונים כתומים — חומים עם נגיעות חן כהות. יצור חי דואה מעל הראשים מתעלם מהמספידה שמסיימת דבריה בספיקת ידיים ומפנה מקומה למספיד הבא.
מה לפרפר בבית הקברות? הוא תוהה. אוזניו מתחרשות מעצמן, מאפשרות למחשבותיו לפרושׂ כנפיים, לעוף בעקבות הפרפר למעלה למטה ברוח הקלילה בקצב טפיחות הכנפיים הדקיקות. שוב נקווית לחלוחית מלוחה בזוויות עיניו. מרים זרועותיו ומיד שומט אותן בבהילות. היא תבחין בתנועת ניגוב העיניים ותשליך לחלל האוויר משפט מחוכם נוסף. הוא לא מוכן להיתפס בחולשה.
הפרפר מוצא כר נחיתה על קצות שְׂער ראשו של זה שניצב לפניו. הלה אינו חש בנוכחות הרפה של היצור הזר, הפולש. הפרפר משפשף רגליו הדקיקות אלו באלו כמוחא כפיים בשביעות רצון, אוסף כנפיו לדבוקה אחת ומביט בו. כצופה בהצגה. לפחות כך נדמה לו. הוא מכוון מבטו אל מה שנדמה לו כעיני פרפר זעירות. אדם לא צריך הרבה בשביל לחוות יופי נוראי. פני הפרפר הולכות ומתרחבות ומכסות עליו. פניו נשקפות מתוך עיני הפרפר. טענת זקנותו נשקפת מפניו. הוא עוצם עיניו.
והיא
הפרפר לוכד גם את מבטה. נחושתן נמלים גלילי. מזהה אותו דווקא בשל נדירותו. הוא לא בן האזור. כמוה. איזו רוח נשאה אותו הרחק מסביבת קינונו והשליכה אותו לשטח הפקר זה? לבדו? עיניה מקיפות את החצר, אולי יאתרו את בן או בת זוגו. אין זה מן הטבע שנחושתן נמלים גלילי יתעופף לבדו כה הרחק ממקום קינונו. נדמה לה שחלפה למעלה משנה מאז נתקלו עיניה בפרפר מסוג זה בבית הקברות. כל פרפר שהיה נקלע למקום ונקלט במבטיה היה מצטלם לתוך הנייד. בביתה, לאחר תום ההלוויה, הייתה בודקת בספריהָ ובאתרי טבע שונים לזהותו. ציידת פרפרים כינתה עצמה בלגלוג פנימי. מפיגים את בדידותה.
והוא
פוקח עיניו ואין פרפר. עיניו חותרות בינות ליער הראשים, אולי יצוץ לפתע מעליהם בריחופו העדין וישוב אליו. הוא היה טוב אליו והתיידד עמו. הוא יודע, פרפרים חייהם קצרים, שבועות ספורים לפי מניין בני האדם.
והיא
הזמן שקצבה לעצמה לשהות בבית הקברות הולך ואוזל. משימתה הושלמה. אין לה צורך להתנהל בעקבות אלונקת המת ולהתחכך במלווי שיירת אבלים מצטלעת. היא בוחנת את צדודיתו. הפעם בעיון מעמיק יותר. הבעה של שביעות רצון מתפשטת על פניה. תחושת ניצחון בלא קרב. צדקה שהִדחיפה עצמה בתוך הקהל הרב סמוך אליו. עיניה ליוו אותו מרגע רדתו במדרגות האוטובוס. אין כמו כוחו של מבט ראשון. הוא המכונן. המבטים המאוחרים הם הפרשנות.
קבוצת העומדים מתחילה להידלדל. חלק מהם ממהר להזדנב אחרי שיירת מלווי הגופה למקום קבורתה וחלק פונה לאחור לעבר שער הכניסה. הרחבה הולכת ומתרוקנת.
והוא
נזכר בהלוויה הראשונה בה נכח. הראשונה שהוא זוכר. כבן ארבע שנים היה. הצטווה להישאר ליד שער עץ רעוע בתחתית הגבעה שנבחרה לאכלס את המתים לא הרחק מהשיכון ולשלב כף ידו הימנית בכף ידה השמאלית של בת המנוח, כבת גילו. חם היה. השמש קפחה על ראשיהם וכפות ידיהם הזיעו זו בתוך זו. נכפתה עליו ההגנה על הילדה מאז שיצאו מעיר הולדתם ועלו על ספינת המעפילים. אביה היה חלש וחולני והיחידי שחבש משקפי ראייה מבין דרי השיכון, העולים החדשים. הוא שמע בחצאי אמירות מלוחששות כי אביה סבל ייסורים קשים ויצא שבר אדם מהמחנות. האם דאגה לפרנסתם ולשלום האב. לא היה אחר שידאג לילדה מלבדו.
נדמה היה לו שגם היא, כמוהו, חשה התרוממות רוח ילדית של הקלה במות האב. רק משנשמע בכייה המיוסר של האם, ברדת המלווים המועטים במורד הגבעה, ובעקבותיו צל גופה חבוק בין שתי נשים, אחת מהן הייתה אִמו, שמטה כף ידו ורצה בבכי אל אִמהּ. הוא לא זז ממקומו עד שבאו הוריו ואספו אותו. הם הלכו בשתיקה לאורך הדרך, עד דירת השיכון. שתיקה רועמת זו מלווה אותו כל חייו. לעיתים בלילות מסורבי שינה הוא חוזר לאותן דקות של אלם. לאותה הצעידה שכאב שתוק היה בה והוא מציץ פעם בפני אִמו ופעם בפני אביו, שחתומות היו והבין בחושי ילד רגיש שלא יהיה נכון לפרוץ את מחסום השתיקה שגזרו על עצמם. הוא בכה בתוכו שלא לפגוע בקדושת האלם. רק בבגרותו הבין עד כמה שתיקה יכולה להכאיב ולאו דווקא לשותקים אלא לקרוביהם.
גם עתה, כשזיכרונו הופך לגעגוע, התלחלחו שוב עיניו. גם גרונו. פלט כחכוח רפוס בניסיון להשתיק שיעול שלא יעלה קולו באוזניה. חש שהיא עדיין ניצבת מאחוריו. קול נשימתה העיד על קרבתה ויציבות קיומה. הזיעה שהצטברה בבתי שחיו החלה לזלוג אל צִדי צלעותיו. פשט זרועותיו והניפן לצדדים לקלוט שברירי אוויר ומשבי רוח ולהעבירם דרך שרוולי חולצתו במעלה זרועותיו.
והיא
דמותו של ישו, עולה במוחה. נגד עיניה מתנשא אותו הפסל המכונה "פסל ישו הגואל" הניצב על הר קורקובדו בריו דה ז'ניירו שבברזיל. 222 מדרגות כדי לראות נוף מרשים. עד מרגלות הפסל. גם הוא ניצב עם פתחי שרוולים מתרחבים בגלימתו כדי לינוק את משב אוויר הגבהים לתוך הגוף. השיער שונה. ברור, גיחכה לעצמה, הפרש של כארבעים שנה איננו דבר של מה בכך. מעניין איך היה מצטייר ישו לוּ היה חי שבעים שנה. ראתה ופגשה אלפי איקונינים של ישו הצלוב (ואחד תלוי על אחד מקירות חדר האורחים שלה) ודווקא פסל זה עולה כעת בזיכרונה לנוכח הדמות המגובננת משהו הניצבת לפניה בפישוט זרועות משונה. עוד יימצא לכך הסבר. היא מקווה.
והוא
שומט זרועותיו לצִדי גופו. בהשלמת ייאוש. מיישר גבו ומיישיר מבטו. הפרפר מופיע שוב, יש מאין, מדלג בין הבריות. אנשים מתפזרים. מנסה לעקוב אחר המעוף התזזיתי של הפרפר. הוא כבר לא בטוח שהפרפר חזר להנכיח את קיומו. אולי הוא רק השתקפות שדבקה לעדשות עיניו. העמידה המשותקת מכבידה עליו. אי־אפשר יהיה למנוע את הבלתי נמנע אלא אם יתחולל נס. נדמה לו שהפרפר מתייצב על מסגרת משקפיו. מניף ידו לגרשו. תחושת הילכדות עוטפת אותו. כאילו רשת קורי עכביש נפלה עליו. סגרה אותו. הפעם, בניגוד לפעמים רבות בעבר, איננו ממהר לנתק עצמו. לקרוע מעליו את הקורים. הוא במקום הפרפר. משמעות חדשה לחייו.
והיא
"נחושתן נמלים גלילי", נשמע קולה.
והוא
נשבר. מסתובב ומייצב עצמו מולה. ליבו הולם בחוזקה. כמעט פנים מול פנים. גבוהה ודקה. לא מה שדמיין כאשר שמע את קולה עולה מלמטה מאחוריו. פניה קטנות, צמוקות מה, עורן מפורץ. עיניה חומות, הבעתן בהוּיה. שְׂער ראשה קצוץ ואפרפר. שזור באניצי כסף מבהיקים באור קרני השמש השוקעת או אולי מזיוו של הירח שפניו הלכו ובלטו בדמדומי אחר הצהריים. יופי מתעתע. "סיפור טוב מתחיל בהלוויה", הוא פולט בצרידות בספקנות נלעגת, "אני…."
והיא
מניחה במהירות אצבע על שפתיו. "יודעת מי אתה. מכירה אותך כל חיי". מול פניו המופתעות היא לוחשת. "אני שרון", תופסת את כף ידו ולוחצת אותה בחוזקה. משאירה אותה בכף ידה ועוקבת אחרי פניו. נהנית מארשׁת המבוכה המחליפה את מבע ההפתעה. "בוא" ממריצה את לחישתה, "בוא אִתי. אחריי", מושכת בידו. פוקדת.
והוא
דומה שנחלשה דעתו ונמוגו מגופו כל מנגנוני התנגדות. אינו משחרר כף ידו מכף ידה ומתפעל מהזקיפות הברושית של גופה. הפרפר, אותו נחושתן נמלים גלילי, חוזר ומתרפרף מעל ראשו ולאחר מספר סיבובים סגלגליים חולף מעליו ופונה לכיוון חלקות הקבר. הוא מנסה לעקוב אחר מהירות הרחיפה הפרפרית וכיווניה ולהסב ראשו אחור.
והיא
"אל תביט אחורה", פוקדת וקול לחישתה המעובה מתדקק לכמעט צעקה, "שום דבר טוב לא יקרה אם תסתכל אחורה". היא מושכת אותו אחריה כאם הגוררת את בנה ורק לאחר שחלפו על פני שער בית הקברות, משחררת כף ידה מכף ידו ופותחת בהליכת צעדים גדולים בביטחון שהוא ימשיך ויצעד בעקבותיה.
אין עדיין תגובות