החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

הדרך למחילה

מאת:
הוצאה: | 2021 | 267 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

24.00

רכשו ספר זה:

"אם לא הייתי מתנהג כפי שהתנהגתי אז, סביר להניח שאימך הייתה בסופו של דבר, כשזמנה היה מגיע, נישאת לאברך מלומד, ויחד היו מקימים בית נאמן בישראל.' גלי עצרה את נשימתה. איך הוא יכול לומר לה דבר כזה? היא הזדעזעה מהאטימות שלו. היא ידעה שסבה מצטער על אורח החיים החילוני של משפחתה, אבל באופן שהוא מציג את זה הוא למעשה שולל את זכות קיומם, שלה ושל שני אחיה. הוא התבייש באביה על כך שלא היה בחור ישיבה מבריק, למרות שעלה עליו עשרות מונים מבחינה אנושית."

 

הדמויות ברומן הזה הן דמויות של אנשים רגילים המשתייכים לקהילות סגורות. מה קורה כאשר הן חורגות מהקודים המקובלים? עולמות נבנים, מתנפצים, ונבנים מחדש בדרך שונה ההולמת יותר את נפשותיהן של הדמויות. מה קורה כשהעולם החרדי פוגש בחיים השיתופיים של הקיבוץ? מה קורה, כשערכי היהדות נבחנים דרך  משקפי הבודהיזם? שתי הדמויות הראשיות עוברות מסע פנימי ארוך של ייסורים, אהבה, נאמנות, כעס וכאב המביאן לפיוס ולמחילה.

 

אריאלה בק פרסקי עסקה שנים רבות בחינוך במסגרות ההוראה וההתנדבות המגוונות. היא נחשפה לתרבויות שונות בארץ ובחו"ל. היא תמכה וטיפחה נערות ונערים בסיכון יוצאי האוכלוסייה החרדית והחילונית כאחד. במשך שבע שנים כיהנה כיושבת ראש סניף ויצו בירושלים ולאחר מכן כחברה בועד המנהל של ויצו העולמית, כאחראית על הטמעת הקוד האתי בארגון.

הדרך למחילה הוא ספרה השני.

ספרה הראשון שנים אשר אין בהן חפץ? יצא לאור בשנת 2020.

 

לאתר של אריאלה: https://ariela-beck-persky.cashcow.co.il/

מקט: 4-1272-1097
"אם לא הייתי מתנהג כפי שהתנהגתי אז, סביר להניח שאימך הייתה בסופו של דבר, כשזמנה היה מגיע, נישאת לאברך מלומד, […]

 

פרק 1

 

חני ישבה כהרגלה במרפסת בכיסא הנוח שרכשה לאחרונה, וקראה ספר. נותרו לה רק כעשרים עמודים עד לסיומו. מאוד נהנית ממנו. חבל שתגמור אותו. חני היא מאלו שכשמסיימים ספר טוב, חשים שנפרדים מידיד יקר ואהוב וכואבים את הפרידה. לכן, כדי לדחות את הפרידה הזאת, סגרה את הספר, הניחה אותו על שולחן הפלסטיק שלידה וקירבה אליה את הצלחת עם הענבים שהכינה לה. היא הכניסה לפיה עינב אחד גדול ועסיסי ונגסה בו תוך שהיא מביטה החוצה למרחבי הדשא שמקיפים את ביתה הקטן. בחור צעיר נראה צועד לכיוון שלה. מי זה? ללא משקפיה קשה לה לזהות ממרחק. הבחור התקרב, והיה ברור שהוא מתכוון להיכנס לביתה. היא התרוממה מהכיסא, הרכיבה את משקפיה וזיהתה את הבא. “רפי?” קראה מופתעת. “זה באמת אתה? מתי חזרת? ואיפה, אם כך, גלי שלי?” רפי ששמע את קריאתה מהמרפסת הפתוחה, חזר לאחור מדלת הכניסה לבית ונכנס למרפסת.

 

“מה נשמע, חני?” שאל והתקרב אליה לקבל את החיבוק שלה, שהורגל אליו מאז היה תינוק. “חזרתי הבוקר ויש לי מכתב בשבילך מגלי.” הוא הכניס ידו לכיס חולצתו, הוציא דף נייר מקופל ומסר לה אותו. “אני לא מבינה,” אמרה חני, שהחזיקה בידה את הדף. “אתה חזרת וגלי לא חזרה איתך? איך זה יכול להיות? סיכמנו שאתם עושים יחד את כל המסלול.” “אני ודובי חזרנו כמתוכנן כי שנינו רוצים להספיק לעשות עוד פסיכומטרי ולהתחיל ללמוד בשנת הלימודים הבאה,” הזכיר לה רפי. “כן, אני זוכרת שזה מה שתכננתם שלושתכם.” הם סגרו על טיול של שלושה חודשים למזרח אחרי הצבא, ואז לשוב ארצה ולהתארגן ללימודים. “אז איפה גלי? אני מחכה מדי יום לקבל ממנה הודעה על מועד החזרה שלכם, והנה אתם כאן והיא לא… אני לא מבינה.”

 

“אני מציע,” אמר רפי, נבוך במקצת, “שתקראי מה גלי כתבה לך. אני בטוח שהיא הסבירה שם מה קרה ומהן תוכניותיה.” חני הביטה בנייר המקומט שבידה, חוששת לפרוש אותו ולקרוא את ההסבר של בתה הבכורה על כך שעדיין לא שבה לארץ. “אני חייב לזוז,” אמר רפי, “להתראות,” הוסיף בעודו מתחיל לחזור למקום שממנו הגיע. “אם תצטרכי ממני משהו, אני אצל ההורים. ביי.” והוא נעלם מעיניה של חני הנבוכה.

 

היא התיישבה שנית בכיסא שלה, הרחיקה מעליה את צלחת הענבים והזיזה את הספר. פתחה את הדף והחלה לקרוא. כתב ידה של גלי אף פעם לא הצטיין במראהו, וגם עכשיו לא היה פשוט לפענח את הכתב המרושל, שעליו התרעמה חני עוד מימי ילדותה של בתה.

 

אמא יקרה,

 

כפי שכבר ודאי הבנת, החלטתי לא לשוב עם רפי ודובי לארץ. שיניתי את התוכניות שלי. החלטתי שברצוני להכיר וללמוד ברצינות את תורת הבודהיזם, שאליה נחשפנו כאן בתאילנד. ממה שכבר הצלחתי ללמוד עליה, היא מאוד מעמיקה, רצינית ומקסימה. כדאי גם לך לעשות עימה היכרות. אם לאחר שאסיים את הקורס שאני מתכוונת להתחיל בימים הקרובים, ארגיש שאני רוצה להמשיך לחיות את חיי על פי עקרונות הבודהיזם, אנסה להתקבל למנזר הנזירות הנמצא הרחק בהרים, בצפון. לא קל להתקבל לשם, יש מועמדות רבות.

 

עכשיו, לאחר שהגעתי להחלטה לא פשוטה זו, אני מרגישה שאני בדרך ליעד האמיתי שלי בחיים, לשלווה שאני כמהה לה, לחיים רגועים, ללא העימותים האין־סופיים שהיו לי איתך מאז שאני זוכרת את עצמי. עימותים שהלכו וגברו ככל שהתבגרתי, ונעשו קשים עוד יותר לאחר שאבא נהרג. אני בטוחה שתביני אותי אחרי שהכעס שלך עליי ישכך, על כך שאני לא מתכוונת להתחיל ללמוד באוניברסיטה, בחוג שאת חשבת שהכי מתאים לכישוריי.

 

מבטיחה לשמור על קשר.

 

שלך, אוהבת

 

גלי

 

נ”ב מסרי ד”ש לרוני ולשחר האחים האהובים שלי. אני בטוחה שישמחו לשמוע שהם רשאים להמשיך להשתמש בחדר שלי.

 

חני חזרה וקראה שוב ושוב את המכתב הנורא והתקשתה לקבלו. איך היא עושה לי את זה? חשבה רוגזת. היא הרי יודעת שלא התלהבתי מלכתחילה מכל הטיול הזה שלה, אבל חרקתי שיניים והסכמתי אפילו לממן חלק נכבד ממנו, כי האמנתי שפסק הזמן הזה של שלושה חודשים יאפס אותה והיא תתחיל לקחת אחריות על מעשיה. היא באמת מצפה שאקבל את השיגעון הזה שלה? מה לה ולבודהיזם? אם חסרה לה השראה רוחנית, שתלך לבקר אצל הסבא שלה. שם היא בטוח תקבל הרבה רוחניות, ואפילו מאוד… לפחות אצלו זו תהיה השראה יהודית, ולא איזה משהו משונה של עמים אחרים… כך ישבה לה חני והמשיכה להתמרמר ולכעוס, עד שנרגעה ומצאה עצמה מתייפחת. כשהבנים נכנסו הביתה, כבר נראה שחזרה לעצמה. היא הושיטה אליהם את דף הנייר המקומט בלא לומר דבר ונתנה להם לקרוא בשקט את מכתבה של אחותם, בוחנת בזווית עינה את התגובה שלהם.

 

שחר סיים לקרוא ראשון. “וואו, היא משהו האחות הזאת שלי. כל הכבוד לה. מוכנה ללכת עד הסוף על משהו שמעניין אותה,” אמר בהתפעלות. לעומתו, רוני הבוגר יותר הביט באימו בספקנות. הוא הכיר אותה מספיק כדי לדעת שאם לא מצייתים לה, זה לא נגמר טוב. “נו, מה את אומרת על השיגעון החדש של גלי?” “למה שיגעון?” הזדעק שחר. “גלי כבר בת עשרים, מה, אסור לה לחיות את החיים כמו שהיא רוצה?” “אתה יודע מה זה אומר, שחר?” שאל רוני. “תחשוב טוב לרגע,” המשיך האח הגדול. “אוי, נכון. לא חשבתי על זה. מה, גלי לא תהיה בבר מצווה שלי?” שני הבנים הביטו לעבר אימם, מצפים לתגובתה. להפתעתם, היא רק אמרה שכרגע היא עוד לא ממש מצליחה לעכל את מה שגלי כתבה, והיא רוצה להקדיש לזה יותר מחשבה לפני שתביע את דעתה. השניים נשמו לרווחה. שחר עזב את המרפסת בפרצוף קודר. כמה חבל… קודם אבא, ועכשיו מתברר שגם גלי לא תהיה ביום הגדול שלו. ורוני חשב, אם כך לא תתחולל סערה נוראה הערב. אולי זו תגיע מחר, אבל עד אז הוא יכול להמשיך בענייניו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הדרך למחילה”