החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

פוגה

מאת:
הוצאה: | 2021 | 191 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

39.00

רכשו ספר זה:

"כשאתה מכוער, הפנים היפות שלך לא יכולות לפתוח לך דלתות. תמיד תצטרך לחשוב על דרכים יצירתיות להיכנס דרך חלונות".

 

אם תשאלו את פּוּגָה, דחליל בשבילכם, מה הדבר הכי מפחיד בעולם, הוא מייד יגיד לכם ששיעמום. הפחד מהשיעמום הפך לדלק שהניע את רכבת ההרים של חייו, שלא היה בהם רגע דל. "פוגה" הוא סיפורו של ילד שלא היה לו כלום מלבד חלומות גדולים, וההרפתקאות שעבר בחייו אילצו אותו להיות יצירתי, לחשוב אחרת ובעיקר לצחוק כל הזמן, אחרת, סביר להניח שהיה מת.

על רקע נופיה של ברית המועצות המתפרקת, דרך השווקים של גיאורגיה ועד להסתבכות מוזרה במוסקבה ואף עצירה לשנתיים לא פשוטות בגוּלאג, מחנה העבודה הסובייטי הידוע לשמצה, הספר נקרא בנשימה עצורה עם הפסקות צחוק מתגלגל ובו-בזמן יגרום לכם להזיל דמעות של אושר וכאב גם יחד. בהחלט ייתכן שזהו הסיפור הטרגי הכי מצחיק שתקראו. והסוף? עולה על כל דמיון, כמו שרק החיים יודעים להציע.

 

שלווה קנצ'לי, דחליל בהכשרתו, נשוי ללריסה, אב לארבעה ומתגורר בערד, הוא איש עסקים מצליח המתמחה בהגשמת חלומות. את העסק הראשון שלו פתח שלווה בגיל עשר, וכיום הוא מכהן כמנכ"ל של ארבע חברות בין-לאומיות מצליחות. את השיעור שתלמדו ממנו, על עסקים ועל החיים בכלל, לא תוכלו ללמוד בשום מקום אחר. בוודאות.

מקט: 4-1272-1181
"כשאתה מכוער, הפנים היפות שלך לא יכולות לפתוח לך דלתות. תמיד תצטרך לחשוב על דרכים יצירתיות להיכנס דרך חלונות".   […]

 

פּוּגָה

 

נולדתי מכוער.

יש כאלה שיגידו שזאת לא חוכמה גדולה, רוב התינוקות נולדים מכוערים, אבל אצלי הכיעור היה אובייקטיבי, כזה שלא ניתן להתווכח איתו. כשאבא שלי, חוקר משטרה גרוזיני קשוח שראה לא מעט דברים בחייו, הביט בי לראשונה, הוא נבהל.

"ממממה זה?" הוא גמגם, "מה זה הפּוּגָה, הדחליל הזה?" הוא הרים מבט המום לאימא שלי. השלג, שכבר החל להיערם בחוץ, היה רק קצת לבן יותר מהפנים החיוורות שלו.

אימא שלי הנהנה בהסכמה ומשכה בכתפיה. היא נתנה בו מבט של "מה אתה רוצה ממני, זאת לא אשמתי" ודחפה לי בקבוק. וזהו. מאותו הרגע הפכתי לפוגה. גם כשהתינוק המכוער שהייתי הפך לילד חמוד למדי, עדיין נשארתי פוגה. כמעט שכחתי שיש לי שם אחר.

אפשר להסכים שמנקודת התחלה כזאת אפשר רק לעלות. היום אני יודע שנקודת המוצא שלי כמכוער סללה לי לא מעט את הדרך בחיים. כשאתה מכוער, הפנים היפות שלך לא יכולות לפתוח לך דלתות, אז תמיד תצטרך להשתמש בשכל שלך, לחשוב על דרכים יצירתיות להיכנס דרך חלונות. עד היום, אין חלון שאני לא אצליח להתגנב דרכו.

הגחתי לאוויר העולם בנובמבר 1976, בן שלישי אחרי שני בנים, וכבר עם הופעתי הספקתי לאכזב את אימא שלי, שחלמה על בת. אימא שלי, אישה חזקה וחובבת שליטה, לא התעסקה בשטויות, כמו זאת בדמות המים שירדו לה בסוף ההיריון שלי, למשל. כשירדו לה המים היא המשיכה לעבוד כרגיל, התעלמה מהעובדה שהלידה התחילה, עד שבאמת לא הייתה לה ברירה והיא הואילה בטובה לנסוע לבית החולים.

נולדתי כחול. אולי בגלל זה חשבו שאני מכוער כל כך, אבל זאת לא הייתה אשמתי, פשוט לא נשמתי. העובדה הזאת לא הטרידה יותר מדי את הצוות בחדר לידה. הרופא נתן לי מכה הגונה בטוסיק, ואני צרחתי את הצרחה הראשונה בחיי. לא פעם, ברגעים קשים, ברגעי משבר לא פשוטים שחוויתי בחיים, הייתי מקלל את הרופא הזה על שהתעקש להציל אותי, אפילו עלתה בי המחשבה ללכת לחפש אותו ולהחזיר לו על המכה הזאת שדנה אותי לחיים והצילה אותי ממוות. אך לצד המחשבות האלה אני חייב להודות שהיו גם לא מעט רגעים בחיים שרק רציתי לנשק אותו, להודות לו על זה שאני חי את החיים האלה.

מגיל צעיר אני ושני האחים שלי התחרינו במעשי הקונדס שלנו ואיימנו להוציא את אימא מדעתה על בסיס קבוע, בנחישות ובעקביות ראויות להערכה. שלושה בנים שלכולם היה כישרון בולט להיכנס לצרות, אבל אין ספק שאני עליתי על כולם.

החיים ברוסיה של סוף שנות ה־70, שאז עדיין הייתה חלק מברית המועצות הגדולה, היו דווקא לא רעים לילד שובב שכמוני. רוב ההורים עבדו רוב היום, אז אנחנו נהנינו מִלֹא מעט חופש ועצמאות, כך שכבר מגיל צעיר מצאתי את עצמי חי חיים עצמאיים למדי.

יום אחד, כשהייתי בן חמש, הלכנו כמה ילדים מהשכונה לאגם הקפוא. היה אז חורף רוסי לתפארת, ואני הייתי לבוש מכף רגל ועד ראש, עטוף במעיל השלג שלי, שמרוב שהיה עבה, הצלחתי בקושי להוריד את הידיים, והוא הקנה לי בעיקר חזות של חולץ פקקים. מייד כשהגענו לאגם קראתי להם לבוא אחריי, ואין לי מושג למה, אבל הם באו. מאז ומתמיד היה בי משהו שגרם לאנשים ללכת אחריי, גם כשהייתי בן חמש, מסתבר.

את האגם ההוא הכרתי היטב, כך חשבתי, כמובן, בגילי המופלג. ידעתי איפה הקרח עבה וחזק ואיפה הקרח דק ושברירי, איפה לדרוך ואיפה לא, והם, משום מה, האמינו שאני יודע מה אני עושה והלכו אחריי. רגע לפני שהגענו למרכז האגם, אני זוכר שעוד הסתובבתי להגיד להם משהו ובום. הקרח נשבר ואני צנחתי פנימה.

אי אפשר להסביר במילים איך מרגישים בתוך מי קרח בטמפרטורה של מינוס 30 מעלות. זה כמו סכינים שננעצים בך. תוך שנייה איבדתי תחושה בגוף. הם שלפו אותי מהמים אך בקושי, כי מעיל השלג המפואר שלי היה ספוג מי קרח ושקל טון, כך לפחות הרגשתי. תוך רגע הוא הפך מאמצעי הגנה מהקור למלכודת קרח וכלא אותי בתוכו. זאת הייתה הפעם הראשונה שפגשתי את המוות מקרוב, או ליתר דיוק, את הפחד מהמוות.

אני לא זוכר איך הגעתי הביתה, הם גררו אותי ככל הנראה, אבל את הפחד מהתגובה של אבא שלי לא אשכח לעולם. הפחד מהמוות היה כאין וכאפס לעומת הפחד מאבא שלי, שכהרגלו לא אכזב, ובאותו יום הפליא בי את מכותיו בצורה משכנעת למדי.

אבל לא פחד מוות, ובטח שלא מכות, שאף פעם לא עשו עליי רושם יותר מדי, עצרו אותי מלהמשיך להסתבך בכל פעם מחדש. אז עוד לא הבנתי שהפחד הכי גדול שלי הוא לא ממוות ולא ממכות אלא משעמום, פחד שללא ספק הניע וקידם אותי כל חיי, הוביל אותי למקומות מפתיעים ומרגשים כאחד. אבל אז, בתור ילד, הפחד הזה דחף אותי בעיקר למצוא הרפתקאות מסוכנות שהיו גורמות לאבא שלי להוריד את החגורה על בסיס קבוע, ולאימא שלי להוסיף שערות לבנות בהתאמה.

אבא שלי היה איש מיוחד במינו. הוא היה קצין בכיר במשטרה, גבר גבר, מוצק ודחוס, שבתור ילד יכולתי להישבע שהיה בנוי מבטון. הוא נולד בגיאורגיה, שאז עוד קראו לה גרוזיה, ובתחילת שנות העשרים לחייו נשלח ללימודים באקדמיה לשוטרים ברוסיה. אימא שלי הצטרפה אליו, ושם כאמור נולדתי אני. בתור חוקר בכיר במשטרה, העבודה תמיד הייתה בראש סדר העדיפויות שלו, והחושים החדים שלו, מתנה מאלוהים לחוקר במשטרה, לא הטעו אותו לעולם. השם שלו הלך לפניו.

פעם אחת, בדרך חזרה הביתה מהעבודה, הוא הלך ברחוב והסתכל לתומו על חנויות הראווה. לפתע ראה בובה זזה בוויטרינה. בחושיו החדים הבין מייד שבובות בחלון ראווה לא אמורות לזוז. הוא לא היה צריך מבט נוסף וכבר פרץ פנימה ותפס על חם שני גנבים שהביטו בו המומים. הסיפור הזה, על מעשה הגבורה שלו, עשה הדים ואפילו הגיע לעיתונות המקומית. כולם דיברו עליו, אך אף אחד לא שיער לעצמו, בטח לא אני, שהחיים של כולנו ישתנו מהקצה אל הקצה בגלל בובה אחת בחלון ראווה.

המפקד של אבא שלי, קצין בכיר ומוכשר בפני עצמו, קיבל בדיוק הצעה לעבור לטורקמניסטן ולפקד על כל האזור הדרומי במדינה. הוא אהב את אבא שלי והעריך את הכישורים שלו, ואחרי מעשה הגבורה עם הבובה בחלון הראווה, הציע לו תפקיד בכיר במשטרה המקומית אם יסכים לעבור איתו לטורקמניסטן. אז בזכות הבובה ההיא החיים שלי השתנו מהקצה אל הקצה ויצאתי להרפתקה הגדולה הראשונה שלי בעולם. ארזנו הכול, נפרדנו מהחברים בשכונה ויצאנו לדרך חדשה. רילוקיישן, הגרסה הסובייטית של תחילת שנות ה־80.

העולם שהגעתי אליו היה שונה לחלוטין מהעולם שהכרתי. ובעיקר חם יותר. ממינוס 40 מעלות ברוסיה הגענו ל־50 מעלות בצל בטורקמניסטן. אפשר היה לבשל בחוץ. מעיל השלג המתוק שלי אופסן עמוק בתוך הבוידעם, יחד עם כל החיים הקודמים שלי. מרוסיה הקלאסית עברנו להתגורר באשגבאט, בירת טורקמניסטן המוסלמית והלוהטת.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.