"קיבלנו מדינה, תתעוררו כבר!" כך, בקריאות השכמה לחבורת פלמ"חניקים אשר ישנו בזמן ההכרזה באו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, מתחילה תקופת ה"שחר" […]
הקדמה
“תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר“.
מתוך השיר “נגד הרוח“, מילים ולחן: שלום חנוך (בביצוע שלום חנוך).
התקופה הכי חשוכה של עם ישראל הייתה תקופת השואה. הספר הזה עוסק בתקופת ה“שחר“ של מדינת ישראל, כשנתיים אחרי השואה, התקופה שבין כ“ט בנובמבר 1947 – יום ההחלטה באו“ם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל – ועד 14 במאי 1948, ה' באייר תש“ח – יום ההכרזה על הקמת המדינה. תקופה מרתקת, תקופה של תקווה והתרגשות לקראת הקמת המדינה, אך גם תקופה של פחד ממה שיקרה ביום שאחרי. תקופה שבה הרבה רגעים עצובים והרבה אבדות, אך גם תקופה של ניצחונות ראשונים בשדה הקרב, של בניית מדינה חדשה ושל תחושה שהנופלים הם אבני הבניין של המדינה החדשה.
זה איננו ספר היסטוריה. זהו ספר על אנשים שנוגעים בהיסטוריה. היסטוריונים כתבו רבות על האירועים ועל האנשים המרכזיים בתקופה הזו: דוד בן־גוריון, משה שרת, גולדה מאיר, מנחם בגין, יעקב דורי, יגאל אלון ואחרים. מדינאים ומפקדים, כולם אנשים במעגל המרכזי של קבלת החלטות ועם יכולת להשפיע.
הספר הזה דווקא עוסק בנשים ובגברים אשר היו במעגלים מרוחקים יותר. גם הם היו שם, שלוש נשים ושלושה גברים, שהגיעו מ'שבטים' שונים וידעו להתאחד לעם אחד נוכח גודל השעה. כולם הושפעו מההחלטות ומהמעשים של המדינאים והמפקדים, אבל כולם חוו את המציאות אחרת. כולם נגעו בהיסטוריה, וההיסטוריה נגעה בהם. חלק מהם רק נגעו, חלק מהם גם הצליחו להסיט משהו בהיסטוריה. זה ספר על תקוות, פחדים, שמחות, אהבות, וגם על קשיים יום־יומיים שעברו אנשים במהלך תקופה כה מורכבת. כל אחת ואחד מהם חי במעגל משלו, אך ההיסטוריה גרמה למעגלים להתחבר. בסופו של דבר אנחנו ארץ קטנה.
כל קשר בין הסיפורים הללו למציאות הוא מקרי ועל אחריות הקורא בלבד. כך גם ביחס לקשר למציאות של ימינו – על אחריות הקורא בלבד. אבל מי שאוהב היסטוריה, יוכל ללמוד על התקופה מנקודות מבט קצת שונות.
***
קצת לפני שאתחיל בנגיעות האנושיות, אתן קצת נחת לאהובה, המורה שלי להיסטוריה, עם קצת רקע היסטורי. אתחיל בתקציר “הפרקים הקודמים“, כי ההיסטוריה שלנו לא התחילה בכ“ט בנובמבר ולא סתם הגענו אל היום הזה.
בשנת 66 לספירה החל המרד הגדול של היהודים ברומאים, אחרי שסירבנו לקבל את התרבות שלהם. עוד משה רבנו אמר עלינו שאנחנו עם קשה עורף. בתחילה המרד נחל הצלחה, אבל הרומאים הביאו כוחות גדולים, כבשו בהדרגה את כל הארץ והחלו במצור על ירושלים. בתוך העיר השתלטו קיצונים על השלטון ומנעו משא ומתן עם הרומאים. השלב הבא היה קרבות פנימיים בין הקיצונים לקבוצות עוד יותר קיצוניות. הסוף ידוע, בשנת 70 חרב בית המקדש, בשנת 73 נפלה מצדה, המעוז האחרון, והמרד חוסל. במהלך המרד נהרגו כמה מאות אלפי יהודים, וכמאה אלף יהודים נלקחו בשבי. ירושלים חרבה, אך היישוב היהודי המשיך להתקיים, ולאט לאט השתקם.
דור המרד הגדול הלך לעולמו, והמשכנו להיות עם קשה עורף. התוצאות הקשות של המרד הגדול והלקח ממנו, שלא פשוט להילחם במעצמה, נשכחו, ובשנת 132 פרץ מרד בר כוכבא. בר כוכבא, בדחיפת הרבנים ובראשם רבי עקיבא, סחף אחריו את האנשים שהאמינו שיהודה הקטנה מסוגלת לנצח את המעצמה הגדולה. לשם שינוי, הפעם היינו מאוחדים. כרגיל התחלנו טוב, ובר כוכבא השתלט על ירושלים והקים מעין מדינה. הפעם לרומאים נמאס סופית מאיתנו. הם שוב שלחו לכאן כוחות גדולים והחריבו את יהודה עד עפר. 580 אלף יהודים נהרגו, ולמעלה ממאה אלף יהודים נלקחו לעבדות ברומא. זו הייתה מכה מכרעת לעם היהודי, והוא כמעט הפסיק להתקיים בארץ ישראל.
ממרד בר כוכבא ההיסטוריה מתפצלת לשניים, ההיסטוריה של היהודים לחוד וההיסטוריה של ארץ ישראל לחוד. היהודים נפוצו בעולם וסבלו מרדיפות כמעט בכל מקום שהיו בו. האירועים היותר מפורסמים כוללים את הפרעות במהלך מסעות הצלב, פרעות גרנדה שערכו המוסלמים, גירוש ספרד, פרעות ת“ח ות“ט ופרעות קישינב. למרות הרדיפות המשיכו היהודים לשמור על המסורת. עם קשה עורף. הם התפללו לשיבת ציון, אך רק מעטים עלו אליה עד סוף המאה ה־19. בסוף המאה ה־19, לפני גלי העליות, היו בארץ רק כעשרים וחמישה אלף יהודים, פחות מתושבי רמת השרון היום.
במקביל התנהלה ההיסטוריה של ארץ ישראל, שקיבלה מהרומאים את השם “פלשתינה“. ארץ ישראל בכלל וירושלים בפרט הפכו להיות מקודשות לשתי דתות חדשות – הנצרות והאסלאם. זה גזר עליה מלחמות אין־סופיות ומאבקי דת שנמשכים עד היום. הארץ עברה מיד ליד. רומאים, ביזנטים, פרסים, ערבים, סלג'וקים, צלבנים, ממלוכים, הם רק חלק מהכובשים. הכיבוש הערבי הביא שבטים ערביים לארץ ישראל והפך אותם לרוב בארץ, אבל איש לא התכוון לתת להם מדינה משלהם.
בשורה התחתונה, עם שבשיאו לא היווה אפילו אחוז מכלל האוכלוסייה בעולם, וארץ ששטחה פחות מפרומיל משטח העולם, היו במוקדי החדשות והרעש בעולם במשך אלפיים שנה.
בסוף המאה ה־19 ההיסטוריה של העם היהודי ושל ארץ ישראל מתחברות שוב, הרבה בזכות בנימין זאב הרצל, אשר דחף את הרעיון של הקמת מדינה ליהודים בארץ ישראל. הרעיון הלהיב חלקים בעם, והם החלו לחלום על שיבה לארץ ישראל ולשוב אליה. לא אלאה אתכם בכל הפרטים של ששת גלי העלייה עד הקמת המדינה, רק אציין שתוך שישים וחמש שנים עלה מספר היהודים בארץ ישראל מעשרים וחמישה אלף לשש מאות וחמישים אלף. עדיין אחוזים בודדים בלבד מהעם היהודי. הרוב העדיפו להישאר בגולה.
השאיפה למדינה יהודית זכתה לחיזוק עם הצהרת בלפור ב־1917. היהודים ראו בהצהרה זו הבטחה מצד בריטניה להקמת מדינה יהודית, והם החלו להתארגן. הם הקימו כאן מוסדות שלטון, מפלגות, חידשו שפה, יצרו תרבות עברית, ואף הקימו מחתרות שהיוו בסיס לצבא.
הבעיה הייתה שהבריטים הבטיחו במקביל גם לערבים להקים את מדינת סוריה הגדולה, שתכלול את ארץ ישראל, ועם הצרפתים סיכמו שיקבלו את סוריה. בקיצור, הבריטים יצרו פה כאוס, שעד היום לא הצלחנו לפתור.
קצב הגידול הגבוה של האוכלוסייה היהודית, ההבטחות הסותרות של הבריטים והשאיפות של היהודים למדינה עצמאית יצרו קונפליקט עם ערביי ארץ ישראל. כך פרצו פרעות תר“פ, תרפ“א, תרפ“ט, תרצ“ו ועוד התנכלויות שוטפות של הערבים כנגד היהודים. הבריטים בעיקר ניסו להרגיע את השטח, אך לא סיפקו הגנה טובה ליישוב היהודי. זה הביא להקמת מחתרת ההגנה. כמובן, כפי שקרה בעבר, היו מי שהתנגדו למדיניות המתונה יחסית של ההגנה כלפי הבריטים, וכך קם האצ“ל (הארגון הצבאי הלאומי). אחר כך גם הוא התפצל, לאחר שקמה בתוכו קבוצה שחשבה שהוא מתון מדי, והקימה את לח“י (לוחמי חירות ישראל). ההתפרעויות של הערבים הפחידו את הבריטים והם פרסמו ספרים לבנים, אשר הגבילו את העלייה היהודית, והתחילה העפלה בלתי לגָלית.
בשנת 1937 העלתה ועדת פיל הצעה לחלוקת הארץ. שבעה עשר אחוז מארץ ישראל המערבית יועד למדינה יהודית. שמונים ואחד אחוז מהשטח יסופחו לירדן ועוד שני אחוזים יישארו בידי הבריטים. הערבים לא הסכימו לוותר ליהודים אפילו על שבעה עשר אחוזים, וגם חלק מהיהודים התנגדו לכך. בסופו של דבר ההצעה לא יושמה. חבל. יכול להיות שהייתה מצילה לפחות חלק מששת המיליונים שנספו בשואה, שהחלה כשנתיים אחר כך.
השואה לא שכנעה את הבריטים להקים מדינה יהודית או לפחות לאפשר לשארית הפלֵטה לעלות ארצה. כך נוצרה בעיית פליטים יהודים. זו הפריעה לשלוותן של המדינות השונות, כולל ארצות הברית. אף אחד לא רוצה שיסתובבו במדינה שלו פליטים חסרי כול.
נוכח ההגבלות של הבריטים, ההגנה וגם אצ“ל ניסו להעלות ארצה ספינות מעפילים לא חוקיות. עם קשה עורף, לא מוותר. הבריטים מצידם הגדילו את הכוח הימי באזור והצליחו לתפוס את מרבית ספינות המעפילים. את רובם העבירו למחנות מעצר בקפריסין. לפעמים החזירו אותם לארץ המוצא, כמו במקרה המפורסם של אקסודוס שהוחזרה לגרמניה. סך הכול גורשו לקפריסין חמישים ושניים אלף מעפילים בתקופה שמיולי 1946 עד הקמת המדינה. 750 מתוכם עלו ארצה בכל חודש בתקופה הנ“ל, באישור הבריטים.
במאי 1947 קמה ועדה מטעם האו“ם, אשר המליצה על חלוקת הארץ לשתי מדינות, אחת ליהודים ואחת לערבים. הפעם היהודים קיבלו חמישים וחמישה אחוזים מהשטח, אף שחלקם באוכלוסייה היה בערך שליש. הוועדה הבינה שהארץ מיועדת ליהודים רבים שיעלו אליה כשתקום. הוועדה ניסתה למתוח את גבולות המדינה ככל יכולתה, אך שמרה על רוב קטן של יהודים במדינה. כן, היהודים היוו רק חמישים וארבעה אחוז מהאוכלוסייה בשטחי מדינת היהודים החדשה. זה גרם למפה להיות קצת מעוותת, עם הרבה שטחים מעורבים ויישובים מנותקים. יפו לדוגמה, הייתה חלק מהמדינה הערבית, כי חיו בה שבעים אלף ערבים. אם הם היו חלק מהמדינה היהודית, היא הייתה מאבדת את הרוב היהודי בה.
הערבים שוב דחו את ההצעה. הנהגת היישוב קיבלה את ההצעה. הרוויזיוניסטים התנגדו לה. פעילות ענפה של הנהגת היישוב הביאה לאישורה של ההצעה בעצרת האו“ם בכ“ט בנובמבר 1947.
כאן מסתיימים הפרקים הקודמים ומתחילה תקופת “השחר של המדינה“, שבה עוסק הסיפור.
בכ“ט בנובמבר היינו בשמיים, אך כבר למוחרת התרסקנו אל קרקע המציאות. להפתעתנו גילינו שיש פי שניים ערבים מיהודים, אין לנו כמעט נשק והבריטים ממש לא עוזרים. פתאום הגיעו התקפות רבות על צירי התנועה, מצור על יישובים רבים, ובראשם ירושלים, התקפות וירי על היהודים בערים המעורבות, כמו ירושלים, חיפה, צפת, ותל אביב־יפו, ומאות הרוגים כל חודש. ממש לא כיף. כך זה נמשך ארבעה חודשים.
באפריל 1948 היוזמה עברה ליהודים. הגיע נשק מצ'כוסלובקיה תחת אפם של הבריטים, והופעלה תוכנית ד' להשתלטות על השטח אשר נועד למדינה היהודית בתוכנית החלוקה. המבצע הגדול הראשון היה מבצע “נחשון“ לפריצת הדרך לירושלים. אחריו הגיעה שורת מתקפות של כוחות גדולים יחסית בכל רחבי הארץ. ערביי ארץ ישראל והמתנדבים הערבים שסייעו בידם, הובסו ברובם. היהודים השתלטו על שטחים נרחבים וכבשו את מרבית הערים המעורבות וכמה ערים ערביות. זה גרר מנוסה המונית של ערבים מהאזורים שנכבשו. למנוסה ההמונית תרם גם אירוע דיר יאסין, שבו נטען כי אנשי האצ“ל עשו טבח באנשי הכפר שנכבש. הדבר נוצל לתעמולה על ידי הערבים, אך במקום שתעודד אותם להילחם, היא הכניסה אותם לפָניקה והם ברחו בהמוניהם.
המנדט הבריטי נועד להסתיים ב־1 באוגוסט 1948, אך הבריטים הקדימו את עזיבתם ל־15 במאי, שנפל על שבת. בן־גוריון הכריז על הקמת המדינה כבר ביום שישי. קדמה להכרזה פעילות מדינית עם ארצות הברית. אומנם זו הצביעה בעד תוכנית החלוקה, אך לאחר מכן דרשה שהיהודים ידחו את הקמת המדינה בשלושה חודשים. היא רצתה להגיע להסדר מדיני עם מדינות ערב שלא יפלשו לארץ ישראל וישמידו את היהודים כאן. אבל אנחנו כזכור עם קשה עורף. בן־גוריון והנהגת היישוב החליטו להקים בכל זאת את המדינה. הנשיא טרומן היה הראשון שהכיר במדינה החדשה. יום אחרי הקמת המדינה פלשו צבאות ערב למדינת ישראל. נגמר ה“שחר“ והתחיל ה“יום“.
אז כך, מגובה של 30 אלף רגל, נראית ההיסטוריה. אבל היו גם אנשים שחיו על הקרקע באותה תקופה. הספר הזה מספר את סיפורם של שישה אנשים רגילים. מקווה שתתחברו אליהם. זו כנראה היסטוריה לא פחות אמיתית.
אין עדיין תגובות