כיצד ייתכן שרבע מילדי ישראל זקוקים לתרופה על מנת לשרוד את הישיבה בכיתה? האם ניתן לעשות שינוי בתחום זה בלי […]
פרק 1
הצבת גבולות – מה נכון?
“כמו שהוא פיזר את הצעצועים, כך הוא יכול לסדר אותם חזרה!”
ממש לא! הקלות שבה ניתן לפזר משחקים אינה דומה לכוחות האגו שנדרשים כדי לעמוד מול חדר מבולגן ולסדר אותו. הורים רבים מתעקשים על הנקודה הזאת, ואף תמהים כשאני מציעה להם לעזוב כרגע את עניין הסדר ולהתמקד בדרישות אחרות.
“מה, שאני אסדר אחריו?” הם אומרים, כאילו מדובר בעבדות.
כן, אתם עושים הרבה דברים בשבילו, אז גם תסדרו.
הצבת גבולות לילד אינה מיועדת לחסוך במאמצי ההורים. תכליתן של הסמכות ההורית ושל הצבת הגבולות היא לבנות אצל הילד ארגון פנימי כדי שיוכל להתמודד בהצפה של רגשות, כדי לבנות אצלו יכולת להכיל תסכולים, ומעל הכול – כדי לבנות אצלו גבולות שישמרו עליו מלהתפתות להתנהגויות שמסכנות אותו או את הזולת.
כל תחום הצבת הגבולות מתחלק לשניים:
- מאחת לאפס – עצירה או הפסקה של התנהגות שצריך לעצור אותה: מכות, טיפוס על מקומות גבוהים, נגיעה בחשמל, ריצה לכביש, לקיחה בלי רשות, הצקות.
- מאפס לאחת – להביא את הילד לפעול: להתלבש בבוקר, לנעול נעליים, לצייר, לכתוב, לסדר דברים במקום, להרים מה שהפיל.
כבר מתוך הרשימה הזאת ניתן לראות שהדברים שצריך להפסיקם הם הרבה יותר קריטיים וחשובים מהדברים שצריך להפעיל.
גם קל יותר להשיג אותם. מדוע? כי כאשר עליך להביא את הילד לסדר, והוא מסרב, “לא בא לי!” “לא רוצה!” תגובה שכיחה תהיה איום בסנקציה “עד שלא תסדר, אין טלוויזיה”. אם הילד יעמוד בסירובו, צפויה הסלמה באיום “וגם לא תקבל את הקורקינט” וגם אז לא תמיד תושג היענות הילד.
וכאן המקום לומר שכל היענות של הילד לדרישת ההורה מחזקת את סמכות ההורה, ובכל פעם שהילד לא נענה לדרישת ההורה, הדבר מחליש את סמכות ההורה בעיניו ובעיני הילדים האחרים בבית.
וזה נכון גם לגן ולכיתה!
לכן, אם עומדים מול ילד שמרבה לסרב להוריו, כדאי להתחיל מהדברים שיש לעוצרם ושניתן לעוצרם. כך גם קיים סיכון מופחת שההורה יצא מהקונפליקט מוחלש מבחינת הסמכות ההורית שלו ו/או יסלים בענישה.
למשל: ילד רץ לכביש – החזק אותו ביד כבר כשאתם יוצאים החוצה, ואמור לו: “אתה רץ לכביש ולא מקשיב בקולי, אז אחזיק אותך ביד.”
ילד מכה את אימא, אבא או אחים – קודם כול אמור בתקיפות, בקצרה וללא הסברים שאינך מרשה. פשוט אמור בהחלטיות: “אני לא מרשה!” בלי להוסיף מילה.
אם זה לא עוזר, החזק באַמת ידו לכמה שניות, היישר אליו מבט ואמור שאינך מרשה. אחר כך עזוב, ועבור הלאה. אל תמשיך לדבר עם הילד בעניין, אבל גם אל תעשה איתו ברוגז. חוזרים לשגרה.
אם יעשה זאת שוב, חזור על כך עוד פעם אחת.
אם זה לא עזר, והילד ממשיך להכות את אחיו או לזרוק דברים מתוך כעס, אפשר להיכנס איתו לחדר ולחכות עד שיירגע. חשוב להישאר רגועים, לא לצעוק על הילד, לא להטיף לו מוסר ולא להבטיח הבטחות. לחכות בסבלנות! וכמובן, לא להשאיר את הילד לבד!
ילד מטפס על השיש – אמור לו לרדת. אם הוא לא שומע בקולך, פשוט הורד אותו. לפעמים נדרשות כמה פעמים כאלה.
הילד חטף מהיד שלך או של אחיו דברים – אמור לו להחזיר. אם אינו מקשיב, פשוט קח את זה ותחזיר למי שנלקח ממנו. חשוב מאוד לעצור את החטיפות מהידיים. אם הילד חוטף מבלי לבקש, הדבר הוא ביטוי ותוצאה של אימפולסיביות.
האימפולסיביות אצל הילד יכולה לבוא לידי ביטוי גם בצורות אחרות, מסוכנות יותר, כמו לרוץ לכביש, או לגעת בסיר שמונח על האש.
ילדים עוצמתיים, שחשים רגשות בעוצמה, נוטים להיות אימפולסיביים.
הרגשות שבתוכם, כמו גל עוצמתי, דוחפים אותם לתגובה אימפולסיבית מהירה.
האימפולסיביות אינה מאפשרת לילד מרווח של זמן להפעיל את שיקול הדעת שלו. לעיתים מדובר בדברים קלי ערך כמו לחטוף מהידיים של חבריו או של הוריו, ולעיתים האימפולסיביות מתבטאת בסיכון של עצמו או של אחרים, כמו ריצה לכביש או זריקת חפצים על ילדים אחרים בעת כעס.
כשאנחנו עוצרים את החטיפות של הילד מידי אחיו או מידינו, אנחנו עוזרים לו לבנות בתוכו יכולת כללית לעצור את עצמו.
כשאנחנו “מאמנים” אותו דרך העצירה של החטיפות, דרך המְתנה לתורו במשחק – לחכות ולהמתין, אנחנו עוזרים לו לבנות בתוכו את היכולת להמתין בכל מצב. כך נוצר בתוכו מרווח הזמן שמאפשר לו להפעיל שיקול דעת. לעיתים מדובר בילדים מאוד אינטליגנטים, אך אין להם את מרווח הזמן להפעיל את שיקול הדעת.
פעולות אלה של ההורים – עצירת החטיפות, חיוב להמתין לתורו – תורמות גם למעבר של הילד לשימוש בדיבור כדי לתקשר את רצונותיו ו”לשפר עמדות”.
הרבה פעמים מטפלים רגשיים והורים חושבים שאם הם יעזרו לילד לתמלל את רצונותיו ואת רגשותיו, הוא יפסיק “להשתמש בידיים”. אבל זה לא עובד.
למה? כי השימוש בדיבור מחייב עצירה, מתן פנאי לחשיבה ולמציאת המילים, ואמירתן – כל אלה אינם זמינים לילד האימפולסיבי שלא התרגל לעצור, על אחת כמה וכמה במצבים של הצפה רגשית.
לכן, מַעבר לשימוש בדיבור במקום בידיים קורה רק אם בשלב הראשון עוצרים את הילד מלפעול באופן אימפולסיבי. שלב א’ הוא לעצור את התוקפנות הפיזית.
מחדר הטיפולים
כפי שתראו בהמשך, בכל תיאורי המקרה מוזכרים משחקים. לא משחקי דמיון, לא הכנת כדורי שוקולד, כי אם משחקי קופסה או יצירה. בהמשך הספר יוסבר מדוע זה התחליף האמיתי לתרופות שניתנות כיום בכמויות גדולות לבעיות הקשב והריכוז. המשחקים הם דרך המלך, לצד אהבה וגבולות, להביא את הילד לוויסות ולארגון! במהלך המשחקים ההורים יכולים להציב גבולות לילדים, זאת באמצעות עצירה של חטיפות ועמידה על כך שהילדים יחכו לתורם. חשוב שבזמן המשחק ההורים ייקחו את הסמכות לידיים ויחליטו מי מערבב את הקלפים, מי מחלקם (זה יכול להיות גם הם עצמם) וכמובן… מי מתחיל ראשון! בשביל זה, בחודשים הראשונים, על מנת לייצר שינוי, ההורים חייבים לשחק בעצמם עם הילד/ים, ולנהל את המשחק ואת העימותים שמתעוררים במשחק בין האחים. המלצתי: מינימום שלוש פעמים בשבוע. חשוב לדעת: על מנת שהשינוי יתחולל צריך לשבת עם הילד לפחות ארבעים וחמש דקות רצופות בכל פעם. ניתן להחליף בין המשחקים, וגם לשלב יצירה, צביעה או מדבקות. חשוב לא להיות ביקורתי, לא לדחוף לניצחון, אם לילדים נמאס ממשחק מסוים – להחליף, לא להשתמש בזמן המשחק המשותף ללמידה, אלא רק לייצר את ההרגל של ישיבה יחד על משחק או יצירה, מצב שאינו כולל מסכים וקפיצות/ריצות. מתמקדים בישיבה יחד סביב משחקים ויצירה.
דורית וליאור הגיעו כי כבר לא יכלו לשאת את המצב בבית. בין שני האחים הגדולים, פריאל בת העשר ונועם בן השמונה, היו כל הזמן מריבות ומכות. נועם, שתואר כילד אימפולסיבי, היה כבר בטיפול רגשי, ברכיבה טיפולית, בשחייה טיפולית, אך כל אלה לא עזרו לשינוי המצב. בפגישות הבחנתי כי שני הילדים חוטפים זה לזה, וגם להוריהם, מהידיים. זה עבר מתחת לרדאר של ההורים. כשהפניתי את תשומת ליבם של ההורים לכך, התברר כי הדבר קורה גם מחוץ למשחק. כל אימת שהילדים רואים משהו ש”בא להם עליו” שנמצא בידי ההורים או האח/ות, הם חוטפים, ואין זה משנה אם מדובר בשלט הטלוויזיה, בקבוק שתייה או מעדן. התחלנו לפעול מול זה, לא לאפשר להם לחטוף, לא במשחק ולא בכלל.
בחלק מן הפעמים שבהן עצרו את החטיפה באופן כזה, אמרו ההורים, “את/ה יכול/ה רק לבקש! אם אני/אחותך/אחיך נסכים – תוכל/י לקבל.”
והילדים, משנמנעה מהם שוב ושוב האפשרות לחטוף, עברו ללבקש. אז התברר שבין השניים האלה יכולה להיווצר אידיליה. הילדים, מבלי שהתבקשו לכך, התחילו לפנות זה לזה בכבוד, לשאול “אם אפשר לקבל” כשרצו משהו. האווירה בבית נרגעה והפכה לנעימה.
לגבי התנהגויות פוגעות כמו מכות או השלכת חפצים, או פעולות שיש בהן חיפוש ריגוש באמצעות סיכון, היכולת לעשות שינוי, מניסיוני הרב, היא בעיקר עד גיל שש, ולכן לא ניתן לדחות את הצבת הגבולות בתחומים אלה.
לעומת זאת, יש דברים שאינם הכרחיים, ואפשר להציג אותם כהצעה: “חמוד, רוצה שאני אסדר את זה, ואתה תשים את המכוניות בקופסה?”
גם לא יקרה כלום אם ילד יתחיל לסדר בגיל שש ולא בגיל ארבע.
אין עדיין תגובות