גרסת עשור עדכנית ומורחבת רב-המכר הישראלי שהפך לתופעה עולמית "מעורר השראה לחשוב מחוץ לקופסא ולהאמין באפשרויות". ראובן […]
1
הרשימה שהצילה אותי
בגיל 16 נגמרו לי החיים, לפחות כפי שהכרתי אותם עד אז.
תאונה שעברתי שינתה את עולמי מן הקצה אל הקצה.
זה קרה כשעבדתי במסעדת בשרים כפיקולו – ה”עבד” של המלצרים, שאחראי על פינוי השולחנות המלוכלכים.
באחת המשמרות, שבהן קיוויתי לגרוף מהטיפים סכום מכובד, שיאפשר לי להגדיל את ההון הקטן שצברתי כדי לממן רישיון נהיגה, בגדים ודיסקים, התבקשתי לגשת למחסן הצמוד למסעדה ולהביא חבית שימורים כבדה.
בין המסעדה רחבת הידיים ועמוסת הסועדים לבין המחסן (שהכיל חמוצים, קינוחים ומקררי בשר) הפריד מגרש חנייה גדול, ובמרכזו שלולית נוזלים קטנה וחלקלקה במיוחד – מלכודת צמיגית מתערובת של שמן מכוניות ישן, נוזלי בישול שמנוניים ושאריות חומרי ניקוי, שנשטפו בסופו של כל יום מרצפת המסעדה החוצה, ואשר האספלט הדחוס לא הצליח לספוג.
כשבועיים לפני התאונה שלי, החליק בעל המסעדה עצמו על אותה שלולית ושבר את ידו. כנער בעל תחושת אחריות מפותחת, המלצתי לבוס יותר מפעם אחת לבנות על חלק ממגרש החנייה בימת עץ שתחפה על הקרקע החלקלקה, תאפשר לסועדים ולעוברי אורח להגיע בבטחה לרכבם ותמנע תאונות נוספות. הוא בחר להתעלם מעצתו של נער נודניק ורואה שחורות.
לא חלפו שבועיים וגם אני החלקתי על אותה שלולית מדוברת.
תוך אלפית שנייה מצאתי את עצמי שוכב על האדמה. חבית השימורים התגלגלה מידיי, המכסה שלה נפער והמלפפונים החמוצים התפזרו לכל עבר, בעוד אני מתעופף באוויר ונוחת בעוצמה על מכסה בטון של בור ביוב.
עד היום אני מסוגל לשמוע בדמיוני את קול הנפץ של הגולגולת שלי, הנחבטת ברצפה הקרה, ולשחזר את התחושה של ראש שכמעט נעקר ממקומו ושל מוח שמטולטל ימינה ושמאלה, כמו כדור פינג-פונג. המכה בעורף המדמם כאבה כל כך, שבאותם רגעים לא הרגשתי את החבטה הגורלית שחטפתי במקביל באזור הגב התחתון.
תוך שניות התקהלו סביבי אורחי המסעדה ועובדיה, שהתחילו להרים אותי ולבדוק אם אני עדיין בהכרה. הונפתי באוויר בידי שלושה גברים חסונים, כשעל הפרויקט מנצח ביד אחת בעל המסעדה, זרועו האחרת מגובסת מאז התאונה שלו בגלל אותה שלולית.
“קום על הרגליים, בוא נראה שאתה מסוגל ללכת”, קראו לעברי.
מיותר לציין שהתקשיתי לצעוד באופן עצמאי. חשתי סחרחורת עזה והקאתי פעמיים.
תוך דקות הגיע למקום אמבולנס והסיע אותי במהירות לבית החולים, שם עברתי סדרת בדיקות מקיפה ומהירה, כולל צילומי רנטגן. לרופא בחדר המיון אמרתי ש”יש לי מין תחושה של חוסר תחושה ברגליים”.
בהיעדר עדות לשבר ברגליים או בעמוד השדרה, שוחררתי הביתה בליווי הנחיה מהרופא המטפל – לנוח ולהירגע: “תדליק סדין חשמלי, תשכב במיטה שלושה ימים והכל יעבור.”
הרופא מהמיון צדק. תוך שלושה ימים באמת הכל עבר: התחושה ברגליים נעלמה לחלוטין! כשהתעוררתי משינה בבוקר היום השלישי, גיליתי שאיבדתי את היכולת ללכת. הפכתי למשותק.
ניסיתי לרדת מהמיטה בטבעיות גמורה – פעולה יומיומית שכולנו מבצעים בלי להקדיש לה מחשבה – ולא הצלחתי. התחושה היתה מוזרה, הזויה. שוב ושוב פקדתי על המוח “לעמוד על הרגליים”, אבל לא הצלחתי לבצע את הפעולה.
צבטתי את רגלַי. לא הרגשתי כלום. שרטתי אותן בציפורני. שום תחושה. הרמתי עט, שהיה זרוק על הרצפה ליד מיטתי, ונעצתי את השפיץ בבשר החי. הרגל דיממה – אך לא הגיבה לכאב.
“אמא! אני נכה… אני לא מסוגל לזוז!”, צווחתי לעבר חדרה של אמי.
היא התייצבה ליד מיטתי בן רגע. “תנסה ללכת! תנסה לעמוד! בטח נרדמה לך הרגל,” אמרה, מתאמצת לשמור על פאסון, אך בלי הצלחה יתרה. ראיתי זאת בעיניה המבוהלות.
היא רצה לחדר האמבטיה, חזרה עם פינצטה והחלה צובטת את בהונותי, את כף הרגל, את הקרסול, מטפסת במהירות עד לירך.
לא הרגשתי כלום!!!
תוך דקות נישאתי בזרועותיו של שכן טוב-לב, שגר בקומה שמתחתינו, ממיטתי אל מכוניתו, ושלושתנו דהרנו אל בית החולים הקרוב לביתנו. תחילה הופניתי לחדר המיון, לצורך אבחון ראשוני. רופא חמור סבר בדק את רגלי בעזרת פטיש-רפלקסים ואבחן חוסר תחושה מוחלט ברגל ימין וכ-60 אחוזי נכות ברגל שמאל.
מובן שבמצב זה לא יכולתי לעשות כלום: לא ללכת, לא לקפוץ וגם לא לעמוד על רגל אחת. החשד: פגיעה בעמוד השדרה. לאחר כשעתיים, שבמהלכן נבדקו רפלקסים נוספים, הופניתי אל המחלקה הנוירולוגית של בית החולים.
במחלקת העצבים נשלחתי לסדרת בדיקות מקיפה. שוב חבטו בי בפטיש-רפלקסים, העבירו לאורך רגלי זרמים חשמליים (שהיו אמורים לגרום לעקצוצים) והמשיכו בסדרה ארוכה של בדיקות פולשניות, כדי לגלות עד לאן השיתוק הגיע.
שלושה רופאים, מלווים בחבורת סטאז’רים סקרניים, הגיעו לבחון את המקרה שהפך לשיחת היום במחלקה. כשניסו לבדוק אם השיתוק חצה את גבול האגן והגיע לאיבר המין שלי, התברר שלא: שם הכל ממש בסדר. תודה שהתעניינתם.
בתום לילה ארוך של בדיקות, הרופאים היו מתוסכלים למדי. צילומי הרנטגן לא העידו על שבר בעמוד השדרה, וכעת לא היה להם הסבר מוחץ לסיבה שגרמה לשיתוק, וגם לא השערה מתי הרגליים יחזרו לתפקד, אם בכלל. מה שכן, הם הצליחו לזהות תזוזה קלה של החוליות התחתונות בעמוד השדרה.
כמעט חודשיים שכבתי בבית החולים, עד שלבסוף לא היה עוד טעם להישאר שם והגיע זמני ללכת הביתה.
ללכת? ליתר דיוק – להתגלגל בכיסא הגלגלים, שאליו עברתי במהלך האשפוז והוא הפך להיות הרגליים החדשות שלי.
בדיעבד הסתבר שהרופאים תכננו את תקופת האשפוז וההסתגלות לכיסא הגלגלים כסוג של הכנה לקראת החיים החדשים שלי: חיים של נער נכה בן 16.
בשלב מסוים הרגשתי שהרופאים אמרו נואש, שכבר איבדו כל תקווה למצוא פיתרון למצב הגופני האבוד שאליו נקלעתי. עד ליום השחרור אמנם המשיכו להעביר זרמים חשמליים ברגלי, בניסיון לגלות השפעה על מערכת העצבים שלי או שיפור במצב, אבל היה להם הרבה יותר קל כנראה להושיב אותי בכיסא הגלגלים ולהודות שהרימו ידיים (וגם רגליים…). אולי גם ההמולה הקבועה בחדרי, עמוס המבקרים הצעירים והרועשים, הכבידה על החולים האחרים ועל הצוות הרפואי.
לבית החולים כבר לא שבתי. גם לא לבית הספר. הייתי תלמיד כיתה י”א, שהנחמה היחידה שלו במצבו החדש היתה העובדה שהוא פטור מהכנת שיעורי בית ומלימוד אינטנסיבי למבחנים.
עד מהרה עברה הפעילות החברתית מחצר בית הספר אל חדרי הקטן ברחוב זמנהוף בבת ים. משמונה בבוקר ועד אחרי חצות הגיעו לבקר חברי לכיתה, ובהמשך גם חברַי לשכבה ולבית הספר בכלל, שבאו לבדר ולהתבדר.
לעתים הצטופפו סביב כיסא הגלגלים שלי או לצד מיטתי 20 אנשים במקביל. אלה היו ימים מצחיקים במיוחד ועמוסי חוויות: ראינו יחד סרטים בטלוויזיה, ריכלנו על כל העולם ופיתחנו תחביב אווילי – לעבוד על אנשים בטלפון.
בשלב מסוים, לאחר שמיציתי את עניין הבטלה וההיעדרות מהלימודים בתיכון ושבעתי מהאהבה שהורעפה עלי, נאלצתי להסתכל למציאות ישר בעיניים. למרות הניסיון המודע והלא-המודע שלי להדחיק את העובדה שהפכתי לאדם נכה, החיים סיפקו לי שפע של תזכורות יומיומיות.
החברים הקרובים החלו ללכת למבדקים לקראת הגיוס לצבא, שקעו בבחינות הבגרות, תכננו את הטיול שלהם ליוון בחופשת הקיץ הקרובה, התאהבו – כמצופה מבני גילי – והביקורים שלהם אצלי הלכו והתמעטו. אני, לעומתם, נשאבתי לעולם שכולו חולי וזיקנה: טיפולים פיזיותרפיים בחברת קשישים ששברו את אגן הירכיים ואנשים שלקו בלבם, איבדו יכולות פיזיולוגיות והיו צריכים לחזור לתפקוד. ואם זה לא מספיק, זריקות הקורטיזון שקיבלתי על בסיס קבוע ניפחו את גופי ועיוותו אותו. לא ככה תכננתי לחגוג את גיל הנעורים.
לפעמים אני נשאל אם שקעתי בדיכאון באותה תקופה. התשובה שלי קצרה וחדה: לא היה לי זמן לשקוע בדיכאון, כי הייתי שקוע בתכנון העתיד שלי.
מתוך שעמום – אבל בעיקר מפני שקיוויתי כל כך לשוב ללכת, וגם האמנתי בכל לבי שזה יקרה – לקחתי מחברת שורות זנוחה מבית הספר, הפכתי אותה לצד הלא-משומש, הענקתי לה את הכותרת “הרשימה” והתחלתי לכתוב לעצמי תוכניות להמשך אותה שנה, עד גיל 17:
לעשות בגרות בתיאטרון.
להתנשק בפעם הראשונה.
שייקנו לי מחשב.
לנצל את הזמן בבית ולכתוב ספר.
לנסוע עוד פעם ללונדון, הפעם עם סבא וסבתא.
להופיע במחזמר עד גיל 25.
לטפס על החומה הסינית באזור גיל 30 (רצוי עם סבתא שלי, שחולמת על זה כל חייה).
לעבוד בעיתון ולכתוב טור אישי.
לשחק בסדרת טלוויזיה (כמו אופרות-הסבון האמריקאיות שאני רואה בכבלים).
להקים עסק שקשור באמנות.
תוך דקות התמלא העמוד בכתב-יד קטן וצפוף ובאינספור יעדים, משימות וחלומות. בהתחלה עוד ניסיתי לכתוב דברים בהתאם למצבי הבריאותי, אך עד מהרה נסחפתי לרשימה ללא גבולות והגבלות.
כשמילאתי שני עמודים בשאיפות ומשימות עד גיל 17, פתחתי עמוד נוסף שהוקדש לגיל 18. ואחריו לגיל 19. כך המשכתי, עד העשור השלישי והרביעי של חיי. תוך פחות משבוע היתה לי מחברת גדושה בתוכניות, חלומות ויעדים להגשמה. בכל פעם שעלה בי רעיון ליעד, משימה או חלום, הוספתי אותו בתחתית הרשימה הקיימת, בטווח הגילאים הרלוונטי. בעמוד של גיל 40, לדוגמה, כתבתי לעצמי “לרכוש דירה, במזומן”. כבר אז הבנתי שעניין המשכנתא בעייתי ומכביד, ושעדיף אולי לנסות לחסוך את סכום הכסף המיוחל.
בתום שלוש שנים מיום כתיבת שורות אלה, אהיה בן 40. אני עדיין עובד קשה מאוד כדי להגשים את היעד ההוא, שהגדרתי לעצמי לפני כ-20 שנה.
יום אחד הגיעה לבקר אחת המורות שלי. היא הסתכלה על המחברת, שנחה על שרפרף ליד המיטה, ותהתה מה אני משרבט בה. שיתפתי אותה ברעיון שמאחורי “הרשימה” שלי, והגשתי לה בגאווה את המחברת. היא פתחה אותה וקראה בקול רם חלק מהסעיפים.
המורה שלי ביקשה להבין מה המניע מאחורי כל פריט ברשימה, וככל שהסברתי לה והפלגתי בדמיוני ובחלומותי, החיוך הקטן שלה נעשה עצוב יותר ויותר. לא יכולתי להתעלם מהלחלוחית שהציפה את עיניה הכחולות, ובעיקר אני זוכר עד היום את הבעת פניה, שאמרה הכל ללא מילים: “מסכן הילד… לא רק שנפגע בעמוד השדרה, עכשיו הוא גם נפגע במוח, מנותק מהמציאות”.
זו ההבעה שעלתה על פניהם של כל אלה שביקשו להציץ במחברת שלי, וגילו בה רק דמיונות של נער פנטזיונר, עיוור למציאות ושוגה בחלומות באספמיה.
הרי כל בר-דעת יכול להבין שאי-אפשר להופיע במחזמר כשאתה יושב בכיסא גלגלים (אף שהסדרה המוזיקלית “Glee” הוכיחה את ההפך), לטפס על החומה הסינית או לטוס ללונדון. גם לכתוב בעיתון זו משרה שדורשת ניידות ועצמאות, ולכן איננה ריאלית. עם מגבלה רפואית כמו שלי ברור שאי-אפשר לעבוד, להרוויח כסף, להקים עסק או לרכוש דירה במזומן (טוב, דירה במזומן קשה לרכוש גם כשעומדים על הרגליים ועובדים קשה). אבל אני רציתי להאמין שכך או אחרת, אגשים את כל החלומות הללו.
בסופו של דבר, לאחר תהליך שיקום ארוך ומתסכל (שנמשך יותר משנה וחצי וכלל טיפולים אינטנסיביים כואבים באיברים שבהם כן נותרה תחושה) וכעבור אלפי שעות של מחשבה בכיסא הגלגלים, שבמהלכן ראיתי בעיני רוחי איך אני עומד על רגלי, תרתי משמע, ולימים אף מתראיין על סיפור ההחלמה שלי – חזרתי ללכת.
זה לא התרחש כמו בסרטים ההוליוודיים, שבהם קם פצוע המלחמה מכיסא הגלגלים שלו וחוזר פתאום ללכת, בהינף רגע אחד של נס שמימי. היה זה תהליך ארוך מאוד, מתיש ומתסכל במיוחד. בדרך נאלצתי לספוג מבטים תוהים ומרחמים מעיני העוברים ושבים ברחוב, שראו את חברי דוחפים אותי בכיסא הגלגלים. בהדרגתיות אטית ומייסרת עברתי מכיסא הגלגלים להליכון-קשישים, שלרגליו כדורי טניס מונעי החלקה, אחריו התקדמתי לזוג קביים, עד שסופסוף הצלחתי לצעוד על רגלי.
לעולם לא אשכח את היום שבו יצאתי לראשונה מביתי אל ביתו של חבר, שהתגורר 10 דקות הליכה ממני. זה היה מוזר להחריד. אני זוכר את עצמי פוסע ברחובות של עיר ילדותי, מכוון את עצמי קדימה – ואיכשהו מתקדם דווקא באלכסון. למוח שלי נדרשו כמה דקות טובות לחזור ולחלק פקודות לרגליים באופן מלא.
דפקתי בדלת והחבר פתח לי, חיבק אותי והכניס אותי בטבעיות לחדרו. רק כעבור דקה הוא קלט שאני עומד מולו על רגלי – וצרח מהתרגשות.
כשהרופאים שטיפלו בי התבשרו שחזרתי ללכת, הם לא ידעו להסביר מה קרה. חלקם טענו שמדובר בתופעה רפואית הנקראת “רגל שמוטה” – סוג של שיתוק, לעתים זמני, שנוצר כתוצאה מלחץ של חוליות על מערכת העצבים. היו גם רופאים שמלמלו באוזנינו “נס רפואי”. והיו גם כאלה שבחרו להאמין בהשפעתם הטובה של שמנים ומשחות פלא שנמרחו על רגלי, או בשלל הקמעות שקיבלתי מרבנים וקישטו את כיסא הגלגלים שלי.
כך או אחרת, בימים הראשונים של האביב – כמעט שנה וחצי אחרי התאונה ההיא – חזרתי לחיים ולתפקוד מלא.
בהיעדר הסבר רפואי משכנע לשאלה מה גרם לי לשוב וללכת, אימצתי תשובה משלי ואותה הענקתי לכל השואלים:
הרשימה שכתבתי,
עם כל החלומות
שאני עוד רוצה להגשים,
היא זאת שגרמה לי לחזור וללכת.
היא הציבה בפני יעדים ומילאה אותי בתקווה ששום דבר לא ימנע ממני לעמוד על הרגליים ולהגשים אותם. הרשימה שלי היא זו שעזרה לי להתרומם מהייאוש.
אין עדיין תגובות