הקדמה
למה כתבתי ספר זה

ספר זה אינו ספר מופשט על אלוהים ועל תיאולוגיה. הוא לא מנסה להשתמש במילים גדולות או בניסוחים מתחכמים כדי לשכנע אותנו שהבעיות שלנו אינן בעיות של ממש, שהן רק בראש שלנו. זהו ספר אישי מאוד, שנכתב בידי אדם המאמין באלוהים ובטובו של העולם, מישהו שהקדיש את מרבית חייו לניסיון לעזור לאחרים להאמין, ואשר טרגדיה אישית אילצה אותו לחשוב מחדש על כל מה שלימדוהו על הבורא ועל דרכיו.

לבננו אהרון עוד לא מלאו שלוש כאשר נולדה בתנו אריאל. אהרון היה ילד חכם ומאושר. עוד לפני שמלאו לו שנתיים הוא היה מסוגל לזהות שנים־עשר סוגים שונים של דינוזאורים וידע להסביר בסבלנות לכל מבוגר שהדינוזאורים נכחדו מן העולם. רעייתי ואני חרדנו לבריאותו מן השלב שבו הפסיק לעלות במשקל בגיל שמונה חודשים וכששערו הרך החל לנשור כשמלאה לו שנה. טובי הרופאים בדקו אותו, הצמידו שמות מסובכים למצבו הבריאותי, והבטיחו לנו שאף כי הוא יישאר נמוך מאוד, הוא יהיה נורמלי מכל שאר הבחינות. סמוך ללידתה של בתנו עקרנו מניו יורק לפרבר של בוסטון, שם התמניתי לרב הקהילה המקומית. גילינו שרופא הילדים במקום עורך מחקר על בעיות גדילה של ילדים והכרנו לו את אהרון, שאך זה מלאו לו שלוש שנים. חודשיים אחרי כן — ביום שבו נולדה בתנו — ביקר הרופא את אשתי בבית החולים והסביר לנו כי מחלת בננו נקראת ‘פְּרוֹגֶריה’ — ‘הזדקנות מואצת’. הוא המשיך ואמר כי קומתו של אהרון לא תהיה לעולם יותר ממטר בערך, הוא לא יצמיח שיער על ראשו ועל גופו, הוא ייראה כמו זקן קטן אף שעודנו ילד, והוא ימות בשנות העשרה המוקדמות לחייו.

כיצד מתמודדים עם חדשות כאלה? הייתי רב צעיר וחסר ניסיון, עוד לא הכרתי את האבל כפי שעתיד הייתי להכירו, ומה שהרגשתי בעיקר באותו היום היה תחושת עוול עמוקה וצורבת. לא היה בזה שום היגיון. הייתי אדם טוב והגון. השתדלתי לעשות את הישר בעיני אלוהים. יותר מזה: ניהלתי אורח חיים הרבה יותר דתי ומחויב למצוות מרוב האנשים שהכרתי, אנשים שזכו למשפחות גדולות ובריאות. האמנתי שאני הולך בדרכי האל ועושה את רצונו. ואיך ייתכן שהדבר הזה קורה למשפחתי? אם אלוהים קיים, אם הוא הוגן ולו במידה מזערית, שלא לדבר על היותו רחום וחנון, איך הוא יכול לעולל לי דבר שכזה?

וגם אילו יכולתי לשכנע את עצמי שהעונש הזה מגיע לי עקב התרשלות או גאווה כלשהן שלא הייתי מודע להן, על מה ולמה צריך אהרון לסבול? הרי הוא ילד תמים בן שלוש, מאושר וידידותי. מדוע עליו לשאת ייסורי גוף ונפש בכל יום ויום של חייו? מדוע מגיע לו שילטשו בו עיניים, שיצביעו עליו בכל אשר ילך? למה נגזר עליו להגיע לגיל ההתבגרות, לראות בנים ובנות אחרים מתחילים לרקום קשרים, ולדעת שהוא לעולם לא יזכה לנישואים או לאבהות? הדבר היה פשוט חסר כל היגיון.

כרוב בני האדם, רעייתי ואנוכי גדלנו עם דימוי האל כדמות הורית עתירת חוכמה וכוח, שינהג כלפינו כפי שנהגו בנו הורינו הארציים ואפילו טוב עוד יותר. אם נציית ונהיה ראויים, הוא יגמול לנו. אם נסור מדרך הטוב, הוא יוכיח אותנו, בלי חמדה אבל בקפידה. הוא יגן עלינו לבל ניפגע ולבל נפגע באחרים, וידאג להעניק לנו את המגיע לנו בחיינו.

כרוב בני האדם, הייתי מודע לטרגדיות האנושיות המאפילות על הנוף — צעירים שנהרגו בתאונות דרכים, אנשים שמחים ואוהבים שמחלות מנוונות פגעו בהם, שכנים וקרובים שבני אדם התלחשו על ילדיהם המפגרים או חולי הנפש. ואולם מודעות זאת מעולם לא גרמה לי לתהות על הצדק האלוהי או לפקפק בהגינותו. הנחתי שהוא בקיא בדרכי העולם יותר ממני.

ואז הגיע היום ההוא בבית החולים שבו הודיענו הרופא על אהרון והסביר מה פירושה של פרוגֶריה. הדבר הזה הפריך את כל מה שלימדוני. לא יכולתי אלא לחזור במחשבתי שוב ושוב, ‘זה לא קורה. לא כך אמור העולם לנהוג.’ אסונות כאלה אמורים לקרות לבני אדם אנוכיים, לא הגונים, שאני — כרב — אנסה אחר כך לנחם אותם בהבטחת אהבתו של אלוהים וסליחתו. איך ייתכן שזה קורה לי, לבני, אם יש אמת באמונתי על אודות העולם?

לא מכבר קראתי על אם ישראלית אשר בכל יום הולדת של בנה נהגה להסתלק ממסיבת יום ההולדת, לפרוש אל פרטיות חדר השינה שלה ולבכות, מפני שבנה מתקרב עכשיו בשנה אחת נוספת אל השירות הצבאי, מתקרב בשנה אחת נוספת לסיכון חייו, אולי להפיכתה לאחת מאלפי ההורים הישראלים שיצטרכו לעמוד על קבר ילדם שנפל בקרב. קראתי את זה וידעתי בדיוק איך היא מרגישה. בכל שנה, ביום ההולדת של אהרון, היינו רעייתי ואני חוגגים. היינו חוגגים את גדילתו ואת מיומנותו הנוספת. אבל היינו נתקפים בידיעה המוקדמת והמצמררת שהשנה אשר חלפה מקרבת אותנו ליום שבו הוא יילקח מאיתנו.

ידעתי אז שיום יבוא ואני אכתוב את הספר הזה. אכתוב אותו מתוך הצורך שלי לנסח במילים חלק מן הדברים החשובים ביותר שאני יודע ומאמין בהם. ושאכתוב אותו כדי לעזור לאחרים העלולים יום אחד למצוא את עצמם במצוקה דומה. אכתוב אותו למען כל האנשים הרוצים להמשיך להאמין, אלא שזעמם על אלוהים מקשה עליהם לדבוק באמונתם ולמצוא ניחומים בדת. ואכתוב אותו למען כל אלה שאהבתם לאלוהים ודבקותם בו גרמו להם להאשים את עצמם בייסוריהם ולשכנע את עצמם שהם ראויים להם.

לא היו ספרים רבים, ולא היו אנשים רבים, שיכלו לסייע לנו בחייו ובמותו של אהרון. ידידים ניסו, ואף הביאו סעד, אבל כמה יכלו באמת להועיל? והספרים שפניתי אליהם עסקו יותר בהגנה על כבודו של אלוהים, עם הוכחה הגיונית שהרע הוא בעצם טוב ושהרע דרוש כדי להפוך את העולם הזה לטוב, יותר מאשר בפתרון הבלבול והצער של הורה לילד גוֹוע. היו בהם תשובות לכל השאלות שהעלו בעצמם, אך לא לשאלה שלי.

אני מקווה שספר זה שונה מאלה. מטרתי לא היתה לכתוב ספר שיגן על אלוהים או יסביר אותו. אין כל צורך לשכפל את החיבורים הרבים הנחים כבר על המדפים, ואפילו היה, איני פילוסוף בהכשרתי. ביסודי אני אדם דתי שהחיים פגעו בו, ורציתי לכתוב ספר שיינתן למי שהחיים פגעו בו — במוות, בחולי או בפציעה, בדחייה או באכזבה — והיודע בסתר לבו שאם יש צדק בעולם, אין זה מגיע לו. איזו משמעות יכולה להיות לאלוהים עבור אדם כזה? מאין יוכל לשאוב כוח ותקווה? אם זה מצבכם, אם רצונכם להאמין בטובו של אלוהים ובצדקתו אבל קשה לכם עקב הדברים אשר קרו לכם ולאהוביכם, ואם ספר זה עוזר לכם לעשות זאת, הרי שהצלחתי להציל מעט ברכה מכאבו ומדמעותיו של אהרון.

אם יתברר לי אי פעם שספרי עמוס הסברים תיאולוגיים ומתעלם מן הכאב האנושי שנועד להוות את נושאו העיקרי, אני מקווה שזכר הסיבה שבגינה החלטתי לכתוב אותו יחזיר אותי מחדש אל המסלול. אהרון נפטר יומיים אחרי יום הולדתו הארבעה־עשר. ספר זה שלו הוא, מפני שכל ניסיון להבין את הכאב ואת הרע שבעולם ייחשב להצלחה או לכישלון על בסיס השאלה אם הוא מציע הסבר קביל מדוע היה עליו ועלינו לעבור את מה שעברנו. וספר זה שלו הוא גם במובן נוסף — מפני שחייו איפשרו אותו, ומפני שמותו חייב אותו.