החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על דיאנה ווין ג'ונס

דיאנה ווין ג'ונס היא מהסופרות המוערכות בעולם בתחום הפנטזיה. היא ידועה בשנינותה העוקצנית, במורכבות הרגשית של דמויותיה ובעלילות רבות דמיון, אשר קוראות תיגר על התבניות השגורות של ספרות הנוער. ביותר משלושים שנות פעילותה זכתה ג'ונס בשלל פרסים על ספריה ועל ... עוד >>

המהלכים בקצוות

מאת:
מאנגלית: ענבל שגיב-נקדימון | הוצאה: | 2010 | 246 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

ג’יימי היה ילד רגיל, שרב עם האחים שלו, השתעמם בבית הספר ואהב לשחק כדורגל עם הילדים של השכנים – עד שיום אחד חיטט בעניינים הסודיים של ההם. וההם לא אהבו את זה. פתאום מוצא את עצמו ג’יימי מוגלה מעולמו ומוקצה להלך בקצוות, מעולם לעולם. לפי הכללים, כך מוסבר לו, מותר לו לחזור הביתה, אם רק יצליח למצוא את דרכו חזרה. ג’יימי נחוש לחזור הביתה – אבל בקצוות מהלכים עוד מוקצים, כמו ההולנדי המעופף והיהודי הנודד, שמחפשים את דרכם הביתה כבר הרבה מאד זמן. קשה לנצח במשחק של ההם, אלא אם יצליח ג’יימי לנצל כמה גורמים אקראיים שההם לא הביאו בחשבון… ספר קלאסי, מיצירות המופת של סופרת הפנטזיה המהוללת דיאנה ווין ג’ונס (מחברת הבריון של ארצ’ר והטירה הנעה)

 

על המחברת:


המחברת דיאנה ווין ג'ונס

דיאנה ווין ג'ונס היא מהסופרות המוערכות בעולם בתחום הפנטזיה. היא ידועה בשנינותה העוקצנית, במורכבות הרגשית של דמויותיה ובעלילות רבות דמיון, אשר קוראות תיגר על התבניות השגורות של ספרות הנוער. ביותר משלושים שנות פעילותה זכתה ג'ונס בשלל פרסים על ספריה ועל מכלול יצירתה, ובין חסידיה המושבעים נמנים מבקרים וסופרים רבים. ספריה מענגים ילדים ומבוגרים כאחד. לטענתה כתיבתה מלאה בהתרחשויות מוזרות, מופלאות ומטרידות כי בהיותה בת חמש "העולם כולו השתגע פתאום", עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. היא התגוררה עם בעלה בבריסטול שבאנגליה, ויש לה שלושה בנים מבוגרים. ג'ונס הלכה לעולמה ב-26 למרץ, 2011.

 

מן העתונות והמרשתת: גרף הוצאה לאור | בלי פאניקה | הפנקס | נוריתה | בלוגיה
קצת עלינו: פייסבוק | טוויטר | לינקדאין | YouTube |

מקט: 4-676-28
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


שמעתם על ההולנדי המעופף? לא? וגם לא על היהודי הנודד? לא משנה. אני אספר לכם עליהם במקום המתאים; ועל הֶלֶן ועל יוֹרִיס, על אדם ועל קוֹנְסְטָאם, וגם על וֶנֶסָה, האחות שאדם רצה למכור לעבדות. כולם היו מוּקצים שרצו לחזור הביתה, כמוני. ואני אספר גם על הָהֵם, אלה שבגללם היינו כאלה.

כל דבר בזמנו. קודם כול אני אספר על המכשיר שלתוכו אני מדבר. הוא מהמכשירים של הָהֵם. יש להם הכול. יש לו חלק גבוה מקדימה שבקצה שלו יש ריבוע מדויק עם רשת מעליו.לתוך זה מדברים. ברגע שאתה מדבר חלק שחור קטן מאחורה מתחיל לקפוץ ולרקד מעלה–מטה כמו איזה טיפש מתלהב, ונייר מתחיל להתגלגל על גליל מאיפשהו למטה. החלק שקופץ מקשקש לאורך הנייר וכותב בדיוק את המילים שאתה אומר בדיוק במהירות שאתה מדבר. והוא מכניס פסיקים ונקודות ודברים כאלה. לא אכפת לו מה אתה אומר. קראתי לו בכל מיני מילים גסות כשניסיתי אותו, סתם בשביל לראות, והוא כתב את כולן, ועוד עם סימני קריאה.

אחרי שהוא כותב דיבורים באורך של שלושים סנטימטר בערך הוא חותך את הקטע הזה של הנייר ומעיף אותו למגש מקדימה, ככה שאתה יכול לקרוא, או לקחת אותו משם אם אתה רוצה. והוא עושה את זה בלי להפסיק בכלל לקשקש. אם אתה מפסיק לדבר הוא ממשיך לקפוץ קצת מעלה ומטה, במין ציפייה, כאילו הוא מחכה שתמשיך. אם אתה לא ממשיך, הוא מאט ונעצר, ונראה עצוב ומאוכזב. בהתחלה הפריע לי שהוא עשה את זה. הייתי צריך להתאמן כדי להתרגל. אני לא אוהב שהוא נעצר. כי אז השקט חודר. עכשיו אני הבן אדם היחיד במקום הזה. כולם כבר אינם, אפילו ההוא — זה שאת השם שלו אני לא יודע.

לי קוראים ג'יימי המילטון והייתי פעם ילד רגיל לגמרי. אני עדיין ילד רגיל, מבחינה מסוימת. אני נראה בן שלוש–עשרה בערך. אבל לא הייתם מאמינים בן כמה אני. הייתי בן שתים–עשרה כשכל זה קרה לי. שנה זה ממש המון זמן להיות מוּקצה.

ממש נהניתי משתים–עשרה השנים שבהן היו לי חיים רגילים. בשבילי הבית זה עיר גדולה, וככה תמיד יהיה. גרנו בעיר גדולה, מלוכלכת ומוזנחת נורא. החלק האחורי של הבית שלנו השקיף על חצר קטנה וחמודה, שכולם היו יוצאים אליה ומדברים כשמזג האוויר היה נעים, וכולם הכירו את כולם. בחלק הקדמי של הבית שלנו היתה המכולת שלנו, וכל השכנים היו באים לקנות שם. היינו פתוחים כל יום, כולל יום ראשון. אמא שלי היתה אישה קצת חדת לשון. היא תמיד רבה בחצר, בדרך כלל על קניות בהקפה. היא היתה אומרת שהשכנים רוצים לקנות דברים בחינם רק כי הם גרים בחצר שלנו, והיא היתה אומרת להם את זה בפרצוף. אבל היא היתה הכי טובת לב בעולם כשאחת הבנות של השכנים נדרסה מתחת לעגלה של מבשל–שיכר. הרבה פעמים אני מקווה שהם היו טובים אליה לפחות באותה מידה אחרי מה שקרה לי.

אבא שלי היה איש גדול ועדין וטוב לב תמיד. הוא היה נותן לאנשים לקנות דברים בחינם. כשאמא שלי היתה מתנגדת, הוא היה אומר, "תראי, מרגרט, הם היו זקוקים." ובדרך כלל בזה נפסק הדיון.

הדיונים שאבא שלי לא היה מצליח להפסיק כך היו תמיד עלי. הדיון העיקרי היה מפני שהייתי בשנה האחרונה של בית הספר. בית הספר עלה כסף. בית הספר שלי עלה הרבה יותר ממה שאבא שלי היה יכול להרשות לעצמו, כי הוא התיימר להיות יוקרתי. קראו לו צ'וּרט הַאוּס, והוא שכן בבניין עגמומי כמו כנסייה, אני זוכר אותו כאילו זה היה אתמול. היו לנו כל מיני מנהגים כאילו–מלוקקים — כמו לקרוא למורים "דוֹמִינִיז", בלטינית, ולשיר את המנון בית–ספר — בגלל זה אמא שלי אהבה אותו.

אמא שלי רצתה מאוד שאני אהיה יותר מסתם בעל מכולת כשאגדל. היא היתה בטוחה שאני חכם, והיא רצתה רופא במשפחה. היא דמיינה אותי כמנתח מפורסם, שבני מלכים באים אליו, אז היא רצתה כמובן שאני אמשיך ללמוד. אבא שלי התנגד מאוד. הוא אמר שאין לו כסף לזה. הוא רצה אותי בבית, רצה שאני אעזור בחנות. הם התווכחו על זה במשך כל השנה האחרונה שלי בבית הספר.

ומה איתי? אני לא יודע באיזה צד הייתי. בית הספר שעמם אותי נורא. כל הזמן לשבת ולשנן רשימות: רשימות של איות, רשימות של טבלאות, רשימות של תאריכים בהיסטוריה, רשימות של מקומות בגיאוגרפיה. הייתי מעדיף לעשות כל דבר אחר, אפילו עכשיו, ולא לשנן רשימה. הדבר היחידי בערך שאהבתי בבית הספר היה היריבות שלנו עם בית הספר המלוקק באמת מהמשך הרחוב. קראו לו "האקדמיה על שם המלכה אליזבת" והילדים שם חבשו מגבעות מבריקות ולמדו מוזיקה ודברים כאלה. הם תיעבו אותנו — בצדק — כי העמדנו פנים שאנחנו טובים יותר ממה שהיינו, ואנחנו תיעבנו אותם לא פחות בגלל המגבעות הדביליות והמוזיקה. היינו רבים כהוגן בדרך הביתה. אבל שאר בית הספר היה שעמום אחד גדול.

מצד שני, החנות שעממה אותי כמעט באותה המידה. תמיד העדפתי להשאיר את החנות לאחי רוֹבּ. הוא היה צעיר יותר ממני. הוא חשב שהכי כיף בעולם זה לספור עודף ולהכניס סוכר לשקיות נייר כחולות. גם אחותי הקטנה אֶלְסִי אהבה את החנות, רק שהיא תמיד העדיפה לשחק איתי כדורגל.

כדורגל — זה מה שאהבתי באמת. היינו משחקים בסימטה האחורית, בין החצר שלנו לזאת שמאחוריה, החצר שלנו נגד הילדים מהחצר השנייה. בדרך כלל היינו פשוט אני ואלסי נגד שני האחים מֶקְרִידִי. אנחנו ומקרידי תמיד שיחקנו. היינו חייבים לקבוע חוקים מיוחדים כי השטח היה קטן כל כך, והיו עוד חוקים מיוחדים לימי הכביסה, כי כל הסימטה היתה מתמלאת אדים מגיגיות הנחושת שבחדרי הכביסה משני הצדדים. כמו לשחק בערפל. כל פעם נפל לי הכדור על הכביסה של מישהו. זאת היתה הסיבה הנוספת לוויכוחים של אמא שלי שאבא שלי לא הצליח לפתור. היא תמיד הסתבכה במריבות בגלל מה ששוב עשיתי עם הכדור, או עם גברת מקרידי שאמרה שאני מקלקל את הילדים שלה. קדוש לא הייתי. אם לא כדורגל, אז הסתבכתי בגלל צחוקים אחרים שהייתי עושה. אמא שלי תמיד ניסתה להגן עלי, אבל זה היה מקרה אבוד.

מה שעוד אהבתי לעשות היה לגלות דברים חדשים בעיר. הייתי מסתובב בדרך לבית הספר, או בדרך חזרה הביתה, כדי שאמא לא תדע. תכף מגיע הקטע שההם נכנסים בו, אז אל תאבדו את הסבלנות.

באותה שנה בחרתי בכל שבוע אזור קטן אחר של העיר והסתובבתי בו עד שהכרתי אותו. ואז הייתי ממשיך הלאה. אמרתי לכם שבעיר אני מרגיש בבית. רוב חלקי העיר היו דומים למה שהיה מסביב לחצר שלנו, צפופים ועליזים ומלוכלכים. אבל אהבתי במיוחד את השוק. כולם צועקים כמו משוגעים, ואפשר לסחוב שם תפוזים מהעגלות, ויש להבות גז גדולות מעל הדוכנים. פעם ראיתי דוכן אחד עולה באש. והיו גם התעלה ומסילת הרכבת. תמיד נראה לי שהן משתדלות במיוחד לעשות זיגזגים אחת על השנייה. כל איזה מאה מטר הרכבות שקשקו מעל המים, או שדוברות נגררו מתחת לגשרי ברזל — חוץ מבמקום אחד, שבו לשם שינוי דווקא התעלה עברה מעל מסילת הרכבת על שורה של קשתות גבוהות כמו קביים, ומתחתן הצטופפו בתים. ליד זה היה החלק העשיר עם חנויות היוקרה. אהבתי את החלק העשיר בחורף בחושך, כשהאורות עשו דוגמאות פתלתלות על הכביש הרטוב, ואנשים מלוקקים בכרכרות נסעו הלוך ושוב. והיו גם החלקים השקטים של העיר. הייתי מגיע אליהם פתאום, מעבר לפינה — חלקים אפורים ושקטים שהיה נדמה שכולם שכחו.

החלק השקט שחיסל אותי היה קרוב מאוד למרכז. הוא היה מאחורי החלק העשיר, כמעט מתחת למקום שבו התעלה עלתה על הקביים. בפעם הראשונה הגעתי אליו דרך מין פארק. הפארק היה פרטי. לא היתה לי בעיה עקרונית להסיג גבול. נראה לי שקוראים למקום כזה גן. אבל אז לא ידעתי כלום. לפני זה ראיתי דשא רק בפארק, אז בשבילי המקום הזה היה פארק, וככה חשבתי עליו כשטיפסתי על החומה וגיליתי אותו.

זה היה שטח ירוק משולש. למרות שהוא היה ממש בלב העיר, היו בו יותר עצים — ושיחים — מכל מה שראיתי בחיים עד אז. הוא התכנס למין מדרון באמצע, שבו היה דשא, דשא חלק מכוסח. ברגע שנחתּי מעבר לקיר, השקט סגר עלי. אפשר להגיד שהיתה שם שלווה גדולה, אבל התחושה היתה כאילו התחרשתי פתאום. לא שמעתי אפילו רחש מהרכבת או מהכבישים.

מוזר! חשבתי, והסתכלתי למעלה כדי לוודא שהתעלה עוד שם. והיא היתה שם, חצתה את השמים לפני. שמחתי, כי המקום הזה היה מוזר כל כך — לא הייתי מופתע לגלות שכל העיר נעלמה.

וזה רק מוכיח שתמיד צריך לסמוך על תחושות הבטן. לא ידעתי שום דבר על ההם אז, או על דרכי העולמות, אבל צדקתי. תחושת הבטן שלי היתה נכונה.

מה שהייתי צריך לעשות זה לטפס בחזרה על החומה ולהסתלק מיד. הלוואי שהייתי עושה את זה. אבל כבר הבנתם קצת איך הייתי אז, ואני חושב שגם אתם לא הייתם יוצאים. השקט הזה, הוא היה כל כך מוזר. ולא היה נראה שיש בו משהו מזיק. ידעתי שאני משקשק מפחד, בעצם, אבל אמרתי לעצמי שככה פשוט מרגישים כשמסיגים גבול. כל הגב שלי דגדג כאילו מטפסים עליו זחלים קטנים ורכים, אבל ככה המשכתי לי בין העצים אל הדשא המכוסח שלמטה.

היה שם פסל לבן קטן. תראו, אני לא טיפוס אמנותי. ראיתי שזה פסל של איש בלי בגדים — אף פעם לא הבנתי למה כשמורידים את הבגדים זאת "אמנות", הרי את העור–ברווז הם לא מראים — והאיש הזה היה עטוף שלשלאות. לא היה נראה שנעים לו, ואין פלא. אבל מה שעניין אותי באמת היה איך שהפַּסָּל הצליח לגלף את השלשלאות באבן, מחוברות יחד בחתיכה אחת, ממש כאילו הן שלשלאות אמיתיות. הזזתי שלשלת אחת כדי לראות, והיא באמת היתה בדיוק כמו שלשלת אמיתית, רק עשויה מאבן. כשהרמתי אותה גיליתי שהיא מחוברת לאותו המקום כמו כל שאר השלשלאות, למטה בצד, לתוך טבעת של משהו שנראה כמו עוגן של ספינה, והעוגן הזה היה מגולף חצי–קבור בתוך האבן הלבנה שהפסל עמד עליה.

רק לזה שמתי לב, בתור מישהו שאין לו נטייה לאמנות, כי בשלב הזה כבר הבחנתי במבנה אבן בין העצים בקצה הרחב של הפארק. הלכתי לשם, בשקט–בשקט, והמשכתי להסתתר בין העצים והשיחים. עדיין היתה לי צמרמורת בגב, אבל כבר התרגלתי.

כשהגעתי לשם גיליתי שהבניין די גדול, כמו טירה קטנה, בנוי מאבן אפורה–ורדרדה. הוא היה משולש, כמו הפארק. החלק שעליו הסתכלתי היה הקצה המחודד. היו לו ביצורים מלמעלה וכמה חלונות די גדולים בקומת הקרקע. היה אפשר לראות שהוא שופץ וחודש. התגנבתי מסביב עד שהצלחתי להסתכל דרך אחד החלונות הגדולים. לא יכולתי להתקרב כי היה משטח חצץ מטופח שהקיף את הבית מתחת לחלונות. אז מה שראיתי היה די מטושטש וחשוך, ומכוסה בהשתקפויות של העצים. חשבתי אז שזה בגלל שהייתי שלושה מטר מהבית. עכשיו אני יודע שזה לא נכון.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “המהלכים בקצוות”