אחת: ברוח אחזה התאהבות עזה באישה בשם ג’רמן לנדיס. עצם שמיעת אותו שם מרתק ומוזר היתה גורמת ללב הרוח לפרפר אילו לב כזה היה קיים. היא עמדה להגיע בעוד פחות משעה, ועל הרוח היה למהר כעת כדי להספיק להכין הכול. לרוח היו יכולות בישול טובות מאוד, לעתים מצוינות. השקעת זמן רבה יותר או התעניינות גדולה יותר בנושא, יכלה להפוך אותן לנעלות.
ממיטתו הגדולה בפינת המטבח צפה כלב מעורב, בצבע שחור מעורב בקוואקר, בתהליך הכנת הארוחה. הכלב הזה היה הסיבה היחידה שג’רמן לנדיס עמדה להגיע לכאן היום. שמו היה פיילוט, והאישה קראה לו כך בעקבות שיר אהוב על כלב נחייה.
משהו משך את תשומת לב הרוח, והבישול נפסק לטובת מבט חודר לעבר הכלב. השאלה נשמעה עצבנית, “מה?”
פיילוט הניד בראשו. “כלום. רק הסתכלתי על העבודה שלך.”
“שקרן. זה לא הדבר היחיד. ברור לי מה חשבת: שזה טמטום לעשות את זה.”
הכלב הסתובב במבוכה והחל לנגוס בזעם באחת מכפותיו האחוריות.
“אל תעשה את זה. תסתכל עלי. אתה חושב שזה טירוף, לא?”
פיילוט לא אמר דבר והמשיך לנגוס ברגלו.
“לא?”
“כן, אני חושב שזה טירוף, אבל אני גם חושב שזה ממש מתוק. אני רק מצטער שהיא לא תוכל לראות את כל הדברים האלה שהם במיוחד בשבילה.”
תגובת הרוח היתה רק משיכה בכתפיים שביטאה את קבלת הדין, ואנחה. “הבישול עוזר. מחשבות שממוקדות במשהו אחר מפחיתות את התסכול.”
“אני מבין.”
“לא, אתה לא מבין. איך אתה יכול? אתה רק כלב.”
הכלב גלגל את עיניו. “רוח שטות.”
“הולך–על–ארבע.”
היתה להם מערכת יחסים ידידותית. כמו איסלנדית או פינית, “כלבית” מדוברת בקרב מעטים מאוד. רק כלבים ואנשים מתים מבינים את השפה. כשפיילוט רצה לדבר, הוא נאלץ לפתוח בשיחה מזורזת עם כל כלב שפגש במקרה ברחוב כשנלקח לטיול שלוש פעמים ביום, או לשוחח עם הרוח — ומתוקף החשיפה, הידע שהיה ברשות הרוח על אודות פיילוט, היה גדול משידע עליו כל כלב אחר אי פעם. אין עד כדי כך הרבה רוחות בעולם החיים, כך שהשמחה על החברה היתה הדדית.
פיילוט אמר, “אני כל הזמן מתכוון לשאול: מאיפה קיבלת את השם שלך?”
לא היתה תשובה על שאלתו של הכלב והכנת הארוחה נמשכה. בכל פעם שהיה צורך במרכיב כלשהו, כל שנדרש היה עצימת עיניים והושטת יד פתוחה. לאחר רגע הדבר התממש באמצע כף היד: ליים ירוק כיער, תלולית קטנה של פלפל קאיין או זעפרן נדיר במיוחד מסרי לנקה. פיילוט צפה, מרותק, לא מתעייף לעולם ממעלל מדהים זה.
“מה אם היית רוצה פיל? הוא גם היה מופיע לך בכף היד?”
ידי הרוח עסקו כעת בקיצוץ בצל לקוביות במהירות כמעט גבוהה מכדי שהעין תוכל לעקוב אחריה. “אם היתה לי יד מספיק גדולה, כן.”
“וכל מה שצריך לעשות כדי לגרום לפיל הזה להופיע זה לדמיין אותו?”
“לא, לא, זה הרבה יותר מורכב. כשאדם מת, מלמדים אותו את המבנה האמיתי של הדברים. לא רק המראה או התחושה שלהם, כי אם עצם המהות של מה שהם באמת. אחרי שרכשת את ההבנה, קל ליצור דברים.”
פיילוט הרהר בכך ואמר, “אז למה לא פשוט לשחזר את המהות? כך לא היה צורך יותר לדאוג בנוגע אליה כל כך הרבה. היתה גרסה פרטית שלה ממש כאן.”
המבט של הרוח לעבר הכלב היה דומה מאוד לזה שהיה מופיע אילו הפליץ בקול. “אתה תבין כמה טיפשית ההצעה הזאת אחרי שתמות.”
במרחק חמישה–עשר גושי בתים משם, אישה הלכה ברחוב כשהיא נושאת אות “ד” גדולה. אילו הייתם רואים את התמונה הזאת בפרסומת בכתב עת או בטלוויזיה, הייתם מחייכים וחושבים, זאת תמונה קליטה. האישה היתה נעימה למראה אבל לא זכירה. החלק המוצלח ביותר בפניה היו עיניה בגון השזיף, שהיו סקסיות, מלאות הומור ונבונות. מלבד זאת היו לה תווי פנים אחידים שהשתלבו היטב ביחד, אם כי אפה היה מעט קטן ביחס לפניה. היא היתה מודעת לכך, ופעמים רבות נגעה באפה בחוסר ביטחון כשידעה שמסתכלים בה. מה שאנשים זכרו יותר מכל לגביה לא היה אפה כי אם גובהה: אישה בגובה מטר ושמונים כמעט הנושאת אות “ד” כחולה גדולה. הדברים היחידים שהיו בכיסיה כעת היו מפתח אחד, חופן חטיפי כלבים ומכונית מירוץ צעצוע קטנה, מודל של “פורמולה אחת”. אביה נתן לה את הצעצוע כקמע מזל לפני חמש–עשרה שנים, כשעזבה את הבית והלכה למכללה. היא האמינה בכנות שיש במכונית סוג כלשהו של קסם טוב. היא נצרה את החפץ הקטן, ותמיד שמרה עליו בקרבתה. אבל היא עמדה למסור אותו למישהו שאהבה ולא חיבבה בו–זמנית. מפני שהוא באמת היה זקוק לכל עזרה שיוכל לקבל כדי לשנות את המסלול שבו נעו חייו. היא ידעה שהוא לא מאמין ב”כוחות” או
בקמעות, ולכן תכננה להסתיר אותה במקום כלשהו בדירתו כשלא יסתכל. היא קיוותה שדי יהיה בהילת הצעצוע בקרבתו כדי לעזור.
היא לבשה מכנסי ג’ינס, חולצת מיזע אפורה שלרוחב חזה נכתב מכללת סנט אולאף באותיות צהובות, ונעלי טיול חומות מרופטות. הנעליים הגביהו אותה. למרבה השעשוע, גובהה מעולם לא הטריד אותה: האף, כן, ולעתים שמה. השם והאף, אבל מעולם לא הגובה, כי כולם משני הצדדים במשפחתה היו גבוהים. היא גדלה בקרב חבורה של עצים אנושיים בלונדיניים. הם היו בני המערב התיכון, מינסוטה, ואכלו ארוחות ענקיות שלוש פעמים ביום. הגברים נעלו נעליים במידה ארבעים–ושבע או ארבעים–ושמונה ורגלי הנשים לא היו קטנות בהרבה. לכל הילדים במשפחה היו שמות יוצאי דופן. הוריה אהבו לקרוא, במיוחד את התנ”ך, ספרות גרמנית קלאסית, או אגדות–עם שוודיות, ומשם אספו את השמות לילדיהם. אחיה היה אנוש, היא היתה ג’רמן, ושמה של אחותה היה פרנילה. ברגע שהדבר היה אפשרי חוקית, אנוש שינה את שמו לגאי ולא ענה לאף שם אחר. הוא הצטרף ללהקת פאנק בשם “כשל כליות”, וכל זה הותיר את הוריו אחוזי אלם ומיואשים. …
אין עדיין תגובות