החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

תבל ומלואה


מאת:
הוצאה: | 2015-02 | 448 עמ'
קטגוריות: עיון

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

העם הזה רוצה לומר תודה

ללוחמי הסתר, לאנשי הסוד והחידה

ולהוסיף אולי איזו מילת חיבה נלבבת

העם היה ודאי רוצה – אילו ידע הוא את הכתובת.

"לוחמי הסתר" / חיים חפר

במשך עשרות שנים היה נחיק נבות אחד מלוחמי הסתר: באיראן, כשנשלח לסייע לישראלים שנשארו שם לצאת מהמדינה כל עוד הדבר אפשרי; בהרי כורדיסטן, שם היה ממעצבי הקשר עם הלוחמים הכורדים של בארזאני; בביירות, הרבה לפני שצה"ל נכנס לעומק לבנון, ובעוד לא מעט מקומות.

תבל ומלואה הוא סיפורו של נער צעיר, שהצטרף כבר בגיל 14 לשירות הידיעות של ההגנה, גויס לשירות הביטחון על ידי איסר הראל ומילא כל תפקיד אפשרי במוסד ואף כיהן כמפקד אגף תבל, האגף שאחראי לקשרים המודיעיניים החשאיים של מדינת ישראל, וכמשנה לראש המוסד.

תבל ומלואה מביא את סיפור הקמתו והתפתחותו של המוסד דרך עיניו של אחד מלוחמי הסתר של אותם הימים, מארגון קטן שנולד עם הקמת המדינה ועד לגוף המודיעיני בעל המוניטין הגדול ביותר בעולם.

מקט: tevel_umloa
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק 1

ימי הראשית

העץ ניצב בפינת פרדס, אי־שם בגבול שבין הרצליה לכפר שמריהו, בסביבות צומת מסילת הברזל של היום. יום קודם לכן הראו לי מפעילי את העץ והסבירו לי את המשימה. בהתלהבות רבה טיפסתי על העץ הגבוה, אוחז בידי את המשקפת שנתנו לי. כיוונתי את המשקפת לבית שסומן כיעד שלי והתחלתי לעבוד.

השנה 1944, ואני נער המתקרב לגיל 14, תלמיד בית ספר שמבצע את פעולת הביון הראשונה שלו. שם, במרומי צמרת העץ שבין הרצליה לכפר שמריהו, נפתחה הקריירה שלי בעולם הסתרים של המודיעין, האיסוף והמחקר, קריירה חובקת עולם ורווית תפקידים מרתקים והרפתקאות, שנמשכה כ־40 שנה, עד פרישתי מהמוסד בשנת 1985.

בתדריך הסבירו לי שמול הפרדס ניצב ביתו של איש הלח"י, אלוני שמו, בית מבודד ששימש גם מפעל למנעולי תיקים. אמרו שהבית משמש מסתור ואתר מפגשים חשאי לצמרת ארגון הלח"י, ואישים כמו יצחק שמיר (יזרניצקי), אלדד שייב, פרדימן ילין־מור, דוד שומרון, ציפורה וימן ואחרים נהגו לפקוד את הבית ואף להתגורר בו, והוא שימש להם מקום מקלט ומסתור מפני אויביהם הבריטים והיהודים. לעתים אכן ראיתי אותם חולפים מול ביתי בדרכם אל הבית המבודד. המשימה שקיבלתי היתה לקיים תצפית יום ולרשום דוח על היוצאים והנכנסים בשערי הבית ההוא.

פעמים רבות הגעתי למקום הזה בשעות היום. מעטים הסתובבו שם, ויכולתי למלא את משימתי ללא הפרעות. טיפסתי על העץ, ביצעתי את התצפית ורשמתי דוח. תיארתי את הבאים אל הבית, אף שלא תמיד ידעתי לזהותם, ולא ידעתי אם אנשים חשובים היו או לא. באחד הימים, בעודי בולש וסורק היטב את סביבת העץ שלי, גיליתי בסבך השיחים מקום מחבוא. היה ברור לי שמישהו מצא מסתור בסבך. היו שם סיגריות וסימנים נוספים. לימים סיפרו לי שגיליתי מקום מחבוא של טייס גרמני, שהפציץ את מחנה סרפנד (כיום צריפין), והבריטים הפילו את מטוסו.

מוקד פעילות נוסף שלי ושל חברי היה בשכונת מזרחי בהרצליה. בדרך שבין המושבה לחוף הים היה לאנשי האצ"ל מקום מפגש. קראו לו ה"מועדון", ושם הם התאמנו בנשק, לובשים חולצות חומות שדומות לאלו שלבשו חברי ארגונים לאומניים באירופה. באחד הערבים השתתפתי בפשיטה על המקום, ובסופו של דבר נאלצו אנשי האצ"ל לנטוש את ה"מועדון" ולעבור לנתניה.

המשפחה והבית שבהם גדלתי הכשירו אותי להתייחס בטבעיות רבה למשימה, שמטרתה היתה שמירה על ביטחון היישוב, וכן לדבוק במשימה ולבצעה ברצינות ובקפדנות הראויות. לימים, כאשר יצחק שמיר ואנוכי עבדנו שנינו במוסד, סיפרתי לו את סיפור המעקב בפרדס בהרצליה, ושמיר השיב, כדרכו ובסגנונו המיוחד, "נו, זה יכול להיות, וגם לא…"
***

אני, מנחם ליפובצקי, נצר למשפחת הגאון מווילנה, נולדתי במושבה הרצליה ב־ג' כסלו תרצ"ב, 13 בנובמבר 1931, להורי חיה ואליהו ליפובצקי. אבא היה יליד העיר אומן שבאוקראינה, עירם של חסידי ברסלב. אמי נולדה בעיר לומז'ה שבפולין, מרכזה של אחת הישיבות החשובות ביותר במזרח אירופה שלפני מלחמת העולם השנייה, ועלתה ארצה בגיל 16. אבא עלה לארץ בימי שלטון הטורקים והתיישב בעמק יזרעאל. הוא הצטרף לקבוצת מתיישבים יהודים, שעיבדו שם קרקעות שרכש הכלכלן והסוציולוג פרנץ אופנהיימר מתושבי הכפר הערבי השכן. לימים הוקמה בשכנות קבוצת מרחביה.

במלחמת העולם הראשונה גויס אבי לצבא הטורקי. ארץ ישראל היתה אז חלק מהאימפריה העות'מאנית, והיה זה רק טבעי שלטורקים היה עניין לגייס "מקומיים" כחלק ממערך השליטה שלהם בפלשתינה.

אחרי שהורי נישאו, הם עברו לקבוצת "טירה", ליד טירת הכרמל של ימינו, ושם נולדו שתי אחיותי הגדולות, פנינה (ילידת 1921) וגליה (ילידת 1923). אבי חלם ללמוד רפואה וטרינרית, אבל החברים המתיישבים בטירה התנגדו. אבא התעקש ונסע ללמוד באוטרכט שבהולנד, ואמי נאלצה לעזוב את הקיבוץ, להעמיס את שתי בנותיה ומעט חפציה הדלים על עגלה רתומה לסוס ולעבור לנהלל כדי להתגורר אצל אחותה חנה עד שאבא סיים את חוק לימודיו בשנת 1926 ושב ארצה. אז התאחדה המשפחה שוב ועברה למושבה חדשה במרכז הארץ ושמה הרצליה. אבא רכש שטח של חמישה דונמים והקים בית ומשק פורח.

הבית הצנוע, כמו גם המשק החקלאי, היו ברחוב טשרניחובסקי בהרצליה, והשדות מוקמו באזור שמשתרע היום בין המכללה הבינתחומית לפארק הרצליה. המשק כלל גידולי ירקות, בננות, רפת ולול תרנגולות. הימים היו ימי מלחמת העולם השנייה, והרעב בארץ ובעולם כולו היה כבד. אבי למד על קִטניית הסויה והחליט שהיא הפתרון לרעב בארץ ובעולם. היא תהיה התחליף לבשר שחסר כל כך. כדי ללמוד את רזי הסויה ולהביאה לארץ הרחיק לנסוע להודו, לניו זילנד ולארצות הברית. בארצות הברית הוא הגיע למקור הסויה, בחן ולמד וקנה את הזן שנראה לו מתאים לארץ. כשחזר הביתה התחיל בניסויים, גידל את הסויה בחצר המשק עד שבסופו של דבר היו היבולים טובים מאוד. הוא החל לחלק זרעים לאיכרים ובו־בזמן הכין מעדנים ששנים רבות כיכבו במטבח ביתנו: מרק סויה קציצות סויה, ואפילו קפה עשוי מפולי סויה… בעצם, מה לא.

"מלך הסויה" התחילו לכנות את אבי. הוא ראה את הנְחלת הסויה כמשימת חייו. והיה עובר בין בתי הספר ללמד את הטבחיות איך להכין מאכלים מקטניות הסויה. היה לו חזון להביא שלום בעולם על ידי הסויה. באחד מסופי השבוע בשנת 1949 הגיעו אלינו הביתה שני אישים מכובדים: שגריר ברית המועצות דימיטרי צ'וּבָּחין והשגריר האמריקני ג'יימס מקדונלדס, שִשמעו של "מלך הסויה" הגיע אליהם. מאכלי הסויה התפרסמו, והצמחונים בארץ התחילו להופיע בביתנו כדי לקנות פולי סויה וללמוד מאבי את ערכם התזונתי.

בשנת 2000 הזדמנתי לוושינגטון, וגברת אחת, ג'ואן נת'ן שמה, ביקשה לפגוש אותי כדי שאספר לה על מאכלי הסויה של אבי. שנה אחר כך היא פירסמה אותם בספר הבישול שהוציאה לאור.

ועוד זיכרון ילדות: אבא היה האיכר הראשון בסביבה שהביא קומביין למשק שלנו לקציר התבואה בשדות המושבה. את התבואה הביאו לטחנת הקמח, שניצבה בתחומי הרצליה ג' של היום. אצלנו בחצר היה טאבון, שבו אפתה אמא לחם למשפחה וגם למכירה. ריח הלחם החם והטרי עומד באפי עד היום הזה. למעשה, אכלנו בבית מפרי גידולי המשק שלנו. אבל העיקר היה הקומביין! איזו גאווה של ילד, שאביו הוא שהביא את הפלא הטכנולוגי! כל ילדי הרצליה נהרו ובאו לחזות במפלצת, והנה אני בנו הגא של בעל הקומביין!

גדלתי בבית שהיו בו חילוקי דעות פוליטיים: אבא היה ציוני־כללי בהשקפתו הפוליטית ואף פעיל בסניף הרצליה של מפלגת הציונים הכלליים, ואילו אמא היתה מקורבת למפא"י, הנוער העובד, דגל אדום, פעילה בארגון אימהות עובדות. כשבגרתי נטיתי אחר השקפת עולמה של אמי. החינוך שקיבלנו, שתי אחיותי המבוגרות ממני ואנוכי, היה סוציאליסטי־פוריטני למדי. לא הרחק מהבית היה מגרש טניס של מכבי, ושיחקו בו צעירים וצעירות לובשי לבן. לא יכולתי להתקרב אל מגרש הטניס, כי שם היו ה"בורגנים".

לפעמים קִיים אבא פגישות עסקים בבית קפה בהרצליה. כאשר מסיבות כלשהן נשלחתי לקרוא לו, נאמר לי בפירוש, "אתה קורא לאבא מבחוץ, ואתה לא נכנס לתוך בית הקפה. שם יושבים בורגנים. בית קפה אינו יאה לבילוי של פועלים." אודה כי בנושאים אלו אמא היתה המקפידה, ואני הושפעתי מאוד ממנה.

ככל הילדים, למדתי בבית הספר העממי בהרצליה. הורי היו אנשים עסוקים למדי, ולמעשה, מגיל שבע גדלתי כנער עצמאי. רכשתי והקניתי לעצמי כישורי חיים והשקפות עולם, ששירתו אותי היטב בכל מהלך חיי ועבודתי בשירות הביטחון והמדינה ובחיי הפרטיים כבעל משפחה ואב לילדים. ואכן, הממלכתיות מילאה תפקיד חשוב בחיי. בכל שנה, ב־2 בנובמבר, ציינו בבית הספר את יום הצהרת בלפור. נערך טקס חגיגי, והוטל עלי לקרוא באוזני התלמידים את נוסח ההצהרה משנת 1917. הדגשת זכותו של העם היהודי להקים לו בית משלו בארץ ישראל נטמעה עמוק בתודעתי. זה החינוך הציוני שספגתי בבית הורי.

בכל יום שישי תרמנו מיל ארץ ישראלי אחד לקופה הכחולה של הקרן הקיימת. בגיל 11 הצטרפתי כחניך ופעיל לתנועת הנוער העובד. לפעולות היה תוכן אידיאולוגי, והמדריכים שלנו היו ספוגי ערכים של עבודה והגנה על ארץ ישראל: יצאנו למחנה עבודה במנרה שבצפון, עסקנו בסלילת כבישים, בבניית טראסות ובסיקול אבנים, עשינו מדורות וקומזיצים, קיימנו תהלוכות ביכורים בחג השבועות וכמובן שרנו את האינטרנציונל ב־1 במאי, חג הפועלים. כל אלו נדבכים שעיצבו את השקפת עולמי ואת דרך חיי.

נשלחתי ללמוד בבית הספר תיכון ה"מתאים" לי אידיאולוגית, "תיכון חדש" בתל אביב, ובבית הספר הושבעתי כחבר בגדודי הנוער, הגדנ"ע. הטקס היה דרמתי. מנהרה ישנה, שנחצבה ברכס כורכר בהרצליה (למעשה, נקבת מים רומית עתיקה, שנועדה לגאול את האזור הפורה מקללת ביצותיו המחניקות, אך זה מאות שנים ששבתה מתפקידה), היתה התפאורה שהוכנה לגיוס הצעירים הנדהמים, ואני בתוכם. הוכנסנו לאולם ארוך וחשוך, שבקצהו שולחן ועליו עששית, ולאורה הדל הבחנתי בספר התנ"ך ובאקדח. ייתכן שרגעים אלו היו טקס החניכה שלי, שבעקבותיו הקדשתי את מרבית חיי לשירות המדינה, לביטחונה ולהגנתה. עברנו קורס הדרכה בשימוש בנשק, שמרנו ברעננה ובכפר מל"ל, ירינו במטווחים בצופית וברמת הכובש, ואני נשלחתי לקורס קשר מורס ואיתות דגלים. אחד המדריכים בקורס היה לא אחר מאשר אריאל שרון.

מיד לאחר סיום מלחמת העולם השנייה התארגנו כל שלוש תנועות המחתרת: ההגנה, אצ"ל ולח"י, והקימו את תנועת המרי, ויצאו לפעולות משותפות נגד שלטון המנדט. בתגובה ערכו הבריטים חיפושים אינטנסיביים אחר מסתורי נשק, בין היתר, בקיבוץ שפיים הסמוך להרצליה. הזעיקו אותנו, הצעירים, לעזור לחברי המשק למנוע את כניסת הבריטים. כך עמדנו, שורה של נערות ונערים נלהבים, ומולנו ה"כלניות", הצנחנים הבריטים אדומי הכומתות, כשהם צועקים לעברנו, "הסתלקו, או שנהרוג אתכם." ברור שבגבורתנו לא זזנו ממקומנו חרף האיום. אמונה בצדקת הדרך היתה אז טבועה עמוק־עמוק בתודעה, ואיש לא היה מעז להטיל שמץ של ספק בעיקרון העליון הזה של צדקת הדרך.

בשנת 1944, עוד בטרם מלאו לי 14, חל המפנה הדרמתי השני בחיי תחילת פעילותי החשאית בגופי הביטחון של היישוב, ולאחר מכן — של המדינה שבדרך ושל המדינה המוכרזת. גויסתי לשירות ארגון הש"י (שירות ידיעות) של ההגנה, אף שעדיין לא ידעתי את שם הארגון. ההגדרה היתה "נער מידע", דהיינו מודיע ופעיל־שטח זוטר בשירות הש"י.

הפעילות העיקרית של הש"י באותם ימים היתה במסגרת מאבקה של הנהגת היישוב בארגוני ה"פורשים" אצ"ל ולח"י. ארגונים אלה ניסו לבסס את השפעתם הפוליטית והצבאית על צביון היישוב ועל דרכו המדינית והצבאית. הרצליה היתה באותם הימים מרכז חשוב של ההגנה, ולאנשי התנועה היה עניין למנוע את כניסת ה"פורשים" ליישוב. במסגרת המאבק האידיאולוגי בין הפלגים השונים ביישוב היה מי שחשב שכרוזים שהפיצו ה"פורשים" הפריעו לניקיונה האידיאולוגי של המושבה. לפיכך תידרכו אותנו וסיפקו לנו מודיעין. סיפרו כי במערבה של הרצליה יש בסיס פעיל של אנשי אצ"ל. ואכן, הרצליה היתה אחד ממרכזי הפעילות של האצ"ל, ובמערב המושבה היה מרכז פעילות והדרכה שבו הם התאמנו.

שתי משימות הוטלו עלי: הראשונה, למנוע הדבקת כרוזים של אצ"ל ולח"י על הבתים ברחובות הרצליה, והשנייה, כפי שסיפרתי, לתצפת על הבית בפרדס. המשימה הראשונה הוגדרה בפשטות: "במערבה של המושבה הרצליה יש מרכז של אצ"ל. אנשיהם מדביקים כרוזים בחוצות המושבה. עליך לדאוג שהרצליה תהיה נקייה מכרוזים של אצ"ל ולח"י." שומר המושבה היה מתעורר באישון לילה, בא לביתי, דופק על חלון החדר שלי, ואני הייתי קם ויוצא לעבודה: הסרת הכְּרזות של ארגוני המחתרת.

אני זוכר היטב מאבק אלים באחת השבתות בין אנשי ההגנה לאנשי האצ"ל שהתגוררו במושבה. זה קרה לאחר שאנשי האצ"ל גנבו אמצעי לחימה מסליק של ההגנה. אף נורו יריות. בסופה של ההתנגשות הזאת עזבו אנשי האצ"ל את הרצליה והעבירו את מרכז פעילותם לנתניה.

פעילות נוספת שהוטלה עלינו היתה להפעיל ולשרת את תחנת הקשר של הש"י וההגנה, שהיתה ממוקמת במרומי מגדל מים בהרצליה. תחנת קשר נוספת היתה בביתם של גרשון וברכה לנדמן (כיום יובל), ליד המקום שבו שוכן היום מוזיאון הרצליה.

אותי גייסו גרשון לנדמן ויצחק (איצ'ה) בריק, ואילו ראש סניף ש"י בהרצליה היה איסר הראל, לימים ראש הש"י וראש המוסד. אחותי גליה, אף היא פעילה בש"י וקשרית של הארגון בתל אביב, היתה נשואה למשה (מישק'ה), אחיו של איסר הראל. כך נוצר הקשר הראשון ביני לאיסר.

כך, כנער צעיר ומתבגר, טעמתי טעימות ראשונות של עבודה ביטחונית וספגתי ערכים, רעיונות ומציאות שילוו אותי כל חיי. אני זוכר היטב איך בכ"ט בנובמבר 1947, אותו ערב מפורסם שבו הצביע האו"ם על תוכנית החלוקה, שמענו קולות בשני ערוצים מקבילים: חגיגות שמחה במושבה וקולות ירי מהכפרים הערביים שגבלו במושבה שלנו.

בגיל 16 וחצי, 23 ביוני 1948, תאריך שלא אשכח ואני תלמיד בכיתה י"א, התגייסתי לשירות העם. קרבות מלחמת העצמאות תבעו קורבנות רבים, וכדי לתגבר את השורות גייסו אותנו, השביעיסטים. זה קרה במהלך ההפוגה הראשונה. נסענו ממקום ההתכנסות בהרצליה למחנה מאיר בתל אביב ובדרך ראינו את האונייה "אלטלנה" בוערת בחוף תל אביב. המחזה נצרב עמוק בתודעה. הסבירו לנו שהבאת האונייה "אלטלנה" עלולה לפגוע באחדות העם, בעוד בימים הקשים ההם היתה המשימה לבצר את אחדותו.

ממחנה מאיר עברתי לבסיס הדרכה בכפר יונה. לא הספקתי לסיים את קורס ההכשרה הראשוני שלי כלוחם, והנה הגיע הזימון שקשר את גורלי לעולם המודיעין לשנים רבות: ארגון ש"י כבר היה קיים רשמית, ואותי, נער שעוד לא מלאו לו 17, שלפו ממחנה ההדרכה כדי לצרפו לשירות הידיעות. מדינה כבר היתה, אולם שירות ביטחון כללי (שב"כ) עוד לא הוקם, והש"י המשיך לפעול במסגרת צבאית, כזרוע של ביטחון הפנים במדינה היהודית המתפתחת.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “תבל ומלואה
”