ננטקט

כדרכם של אלפי משכילים בררנים, החלטתם לבלות את חופשת הקיץ על אי לחופי מסצ’וסטס. אתם רוצים חופים כמו בגלויות. רוצים לשחות, להפליג ולגלוש במים כחולים כמו הלוגו של הינקיז. רוצים לאכול קלאם צ’אודר ולובסטר רולס ורוצים שמי שמגיש לכם את המנות יכנה אותן צ’אודה ולובסטה. רוצים לנסוע בג’יפ עם גג פתוח, כשכלבכם, גולדן רטריבר בשם צ’רלס אמרסון וינצ’סטר השלישי, נוסע לצדכם, כשראשו משתרבב מהחלון הפתוח. רוצים לחיות את החלום. רוצים חלום אמריקאי.

אבל רגע! אתם נקרעים. ננטקט… או מרתה’ס ויניארד? זה משנה בכלל? האם לא מדובר באיים די דומים בסך הכול?

למשמע ההנחה, המשותפת לרבים כל כך, אנחנו מגחכים. כנראה שאינכם מכירים את המדבקה (רב־מכר בהאבּ ברחוב מיין ומודבקת בגאווה על מכוניותיהם של כמעט כל תושבי האי הראויים לשמם, כולל מנהל לשכת המסחר של ננטקט): אלוהים ברא את ויניארד… אבל הוא גר בננטקט.

אם אתם לא נוטים להשתכנע מתעמולה חסרת בושה שכזו, הנה כמה סטטיסטיקות מכריעות:

האי ננטקט

יושב בשנת: 1659

תושבים מקוריים: אינדיאנים משבט ווּמפַּנואג

מרחק מהיאניס: 30 מייל

שטח: 45 מיילים רבועים

מספר תושבים: 11,000 כל השנה, 50,000 בקיץ

מספר עיירות: 1

תושבים מפורסמים: מעדיפים שלא ינקבו בשמם

מרתה’ס ויניארד

יושב בשנת: 1642 (אנחנו קוראים לזה: ״זכות קדימה לזקנים״)

תושבים מקוריים: אינדיאנים משבט וומפנואג

מרחק מוודס הול: 11 מייל (אנחנו קוראים לזה: ״כמעט ביבשת!״)

שטח: 100 מיילים רבועים (אנחנו קוראים לזה: ״כפול בגודל״)

מספר תושבים: 16,535 כל השנה, 100,000 בקיץ (אנחנו קוראים לזה: ״כפול במספר״)

מספר עיירות: 6 (נשארנו חסרי מילים [!!!] — ומישהו יכול להסביר בבקשה מה הסיפור עם צ’אפקווידיק?)

תושבים מפורסמים: מג ראיין, ליידי גאגא, סקיפ גייטס, ורנון ג’ורדן, קרלי סימון, ג’יימס טיילור ו…ג’ון בלושי המנוח שקבור סמוך לרחוב סאות. להם יש את פלוטו. אנחנו קוראים לזה: ״למי אכפת?״)

האם יש למרתה’ס ויניארד חלק כלשהו שיכול להתחרות עם הרחובות המרוצפים שלנו או השלמות של תרי בריקס, הבית שבנה סוחר שמן הלווייתנים ג’וזף סטארבק לשלושת בניו בין 1837 ל־1840? האם יש לוויניארד אזור של בתים כפריים מכוסים ורדים, מתוקים כמו בתי בובות — כפי שיש לנו בכפר הציורי סקוֹנסֶט? האם יש למ’ו זרוע שמורת חוף זהוב, המשמש בית לחופמים וללהקת כלבי ים, כמו גרייט פוינט, הקצה הצפוני שלנו? האם יש לו נוף מרהיב כמו מגדלור סנקטי הד, אדום לבן כמו סוכרייה, הנשקף מבריכת ססצ’צ’ה? יש לו בר שכונתי מחוספס לעילא כמו הצ’יקן בוקס, שם אפשר לשמוע גרייס פוטר בשבוע אחד ואת טרומבון שורטלי בשבוע שלאחר מכן? ולא כדאי שנתחיל לדבר על עליונות המסעדות שלנו. לו היה זה הערב האחרון שלנו על פני האדמה, איך היינו בוחרים בין צ’יזבורגר עם צ’יפס שום בלנגדוק ביסטרו לבין טאקו צדפות צרובות עם סלט קולסלו ממילי׳ז?

אנחנו מבינים את הבלבול בינינו כאן לבין בני עמנו שם — אחרי הכול, האזור שלנו מודבק יחד — אבל אנחנו שתי אומות נבדלות, כל אחת עם מנהגים משלה, משאבים משלה, מסורות משלה, היסטוריות שונות, סודות, רשת רכילות ושערוריות. תחשבו על שני האיים כמו על תאומות. למראית עין הן דומות, אבל מתחת לפני השטח… כל אחת ייחודית.