החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אדם מזדמן

מאת:
הוצאה: | 2022 | 178 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

35.00

רכשו ספר זה:

כשאני נפרד מעצמי, רואה את קצה האופק שלפני כן לא הכרתי

שהיה נסתר ולא ידעתי, מאחרי האופק דבר מה מסתתר

ואולי קיים משהוא אחר…

 

אדם מזדמן הוא ספר נוסף פרי עטו של אליעזר (לונקה) גוטליב. קדמו לו יונק דבש וכיסופים, שתול על מים וספרי שירה שפורסמו בשני העשורים האחרונים.

 

באמצעות סיפור חוויות חייו נגע המחבר בספריו הקודמים בהוויית החיים ובמשמעותם, כפי שעיצב אותם ממבט צופה פני עתיד על סמך ניסיון עברו כישות ששמה "אדם". הפעם, בערוב ימיו, בפרק תבונת הזקנה, המחבר מפתח דיון פילוסופי על משמעות החיים מתוך הסתכלות בעברו. המחבר מפתח דיון תמציתי עם חלק מגדולי הפילוסופים וחוקרי החיים שעימם יש לו הסכמות ואי־הסכמות. מוקד הדיון נוגע למציאות הפיזית כפי שהיא כנגד אשליית המציאות המדומה של האדם.

 

את הספר כתב לאחר עריכת תחקיר מקיף הכולל קריאת ספרות מקצועית והאזנה להרצאות מפי מומחים מקצועיים בתחומם ובעזרתו הגיע לתובנות על אודות מהות האדם, משמעות חייו והמשמעות בחייו.

 

אליעזר (לונקה) גוטליב נולד בבריה"מ לשעבר בשנת 1946, עלה לארץ עם הוריו בשנת 1959, התחנך בקיבוץ לוחמי הגטאות ושירת 24 שנים בחיל המודיעין בצה"ל. לאחר שפרש מהצבא בדרגת אל"מ, שימש דירקטור בחברות עסקיות, בעיקר בתחום הפנסיה ושוק ההון.

 

לונקה נמנה עם מייסדי עמותת "אמיתי" למען מנהל תקין וטוהר המידות ופעל בה כיו"ר וכמנכ"ל בהתנדבות במשך כעשור. בהנהגתו זכתה העמותה באות הנשיא למתנדב. בשנת 2010 זכה לונקה באות מפעל חיים על פועלו ותרומתו למיגור השחיתות הציבורית במדינה. לפני פרישתו לגמלאות שימש במשך כ־15 שנים מנהל בכיר ברכבת ישראל והקים, בין היתר, את קריית משרדי הרכבת בלוד.

מקט: 4-1272-1693
כשאני נפרד מעצמי, רואה את קצה האופק שלפני כן לא הכרתי שהיה נסתר ולא ידעתי, מאחרי האופק דבר מה מסתתר […]

 

פתח דבר

תהומות הנפש לו ידעתי,

מבוכי החיים לו מצאתי,

יכולתי ללכת בדרכי העולם

הבלתי־נודע, עד סופן…

 

בני משפחתי היקרים, משוש ומשמעות חיי, חבריי הנאמנים שצעדו לצידי בדרכים בהן הלכתי. הינכם המומים ועצובים בעת שגופתי הפסיקה את תפקודה הפיזי ועימה נשמתי והאני שלי, גופתי נטמנת תחת פני האדמה מול עיניכם הנוגות והדומעות. חיי הסתיימו על כוכב הארץ ככל האדם, למרות שחשקתי לחיות חיי נצח וליהנות עוד מהעולם המופלא והחי שהיה מסביבי ובתוכי. מותי מאשר וקובע שהייתי כאן אדם מזדמן על כוכב הארץ וחייתי ביניכם בכל מצב. חיי שניתנו לי במתנה שלא בידיעתי ובהיעדר הסכמתי, אך למרות זאת הייתי מבקש שוב לחיות, לו אפשר היה. הינני מצר על שתקופת חיי האדם היא כה קצרה ביחס לממד הזמן של כוכב הארץ והקוסמוס האין־סופיים. בחיי האדם הקצרים בזמן, כפרודה בלתי נראית, לא ניתן להגשים את מלוא הוויית החיים ולהתרשם מיופיו הפלאי ועוצמתו של כוכב הארץ וממלוא יופיים החושני של החיים.

אך המציאות כפי שהיא (המציאות הפיזית) קובעת אחרת, מכתיבה אחרת וכנראה שלא ניתן לשנותה בטווח הנראה לעין במושגי הזמן של כוכב הארץ.

בחיי חשתי באופן ממשי, כמה פעמים, את מגע הלהב של “החרמש” בידי “מלאך המוות”, אך בשברירי השניות האחרונים “החרמש” התרחק, כי הבין שלא יכול היה על אחיזתי החזקה כפלדה, החושקת בחיים על כוכב הארץ, שהעניק לי את העונג הבלתי־נלאה ואת שיכרון החושים העז ואת הרצון חסר הגבולות להתהלך ולחיות נוכח על כדור הארץ, לחיות עד בלי די.

איך אני יודע? כי כאשר חשתי שעוד רגע קט הוא עומד לגבור עליי ולקחת אותי עימו ל”עולם המוות”, כי בשבריר השנייה הזה, סרט חיי עד כה, עבר לנגד עיניי בהבזקים. כל תחנות חיי, מהרגע הראשון בו הבנתי כביכול את הסביבה ואת החיים. כל קיומי עבר עליי עד אותו רגע במהירות בלתי נתפסת.

הפעם זה קרה, כי זו דרך הטבע וזה מה שהיה צריך לקרות. מזלי הסתיים ונמוג שלא כמו בפעמים הקודמות. סרט חיי שוב עבר בראשי לשניות ספורות ולאחר מכן הילה לבנה, אליה התעופפתי כמו מלאך ולבסוף נשאבתי לתוך לוע חשוך, חושיי ותחושותיי נמוגו ונעלמו. מַתִּי!

הפעם זה קרה, כי היה צריך לקרות, זה המזל שלי, אדם המפרש את היעדר ההבנה של האדם, בהתרחשות ובהתנהלות כלפיו, והוא כלפי סביבתו, התעייף ונמוג (מזל – “פורטונה” בהסבר הפילוסופי של מהות החיים לדברי מפרשי החיים מביני העניין). אני מונח בעומק של כמטר והאדמה נערמת עליי ומייד תתיישר כפי שהייתה קודם לכן.

 

בעוד כחודש, כמקובל במסורת הרגשית והרוחנית של בריאת האדם, תניחו מעליי אבן עם כיתוב שהנני קבור כאן. ציון יום הולדתי ויום מותי וכמה מילים נוספות, כמובן לשבחי האדם שבי, שהיה בעבר בחיים ולבקשתי גם “אדם שמיצה את חייו”, היה עולם ומלואו. בחלוף הזמן, האדם החי שהייתי יישכח כאילו לא היה. זה טבעו של העולם ואין בלתו.

המשונה והבלתי־נתפס לכאורה, הוא שהרי המוות צפוי וידוע לבני האדם ולאדם עצמו, אך כשהוא קורה, זה בא בהפתעה לבני ביתו ולסביבתו הקרובה!

מצב שלא ייתכן לכאורה: האירוע הצפוי ביותר בחיים, המוות, בא בהפתעה כמעט מוחלטת המכה בהלם ובשיתוק זמני את מחשבותיהם של בני האדם. המחשבה המובנית והשולטת באדם, “לנו זה לא יקרה, החיים הם נצח כל עוד אנו חיים!” האדם לא מתעניין ולא רוצה לדעת את מועד מותו הצפוי, הוא מדחיק מחשבות אלו ובכך מתחזקת תחושתו שהוא יחיה לנצח.

המחשבות, כאמור, הן המנוע בנשמת חיי האדם ובכך הוא מייצר לעצמו חיי נצח. לפני בואו של “מלאך המוות” בפניו המוסתרים ובידיו “החרמש”, התקופה, הוגדרה בסדר הכרונולוגי של החיים כפרק הזקנה של ישות האדם. תודעתית, לא השלמתי עימו ולא הפנמתי אותו, עם פרק הזקנה. הרי הזקנה זו לא מחלה. רמזו, התריעו, קבעו הרופאים שליוו אותי שנים (בעלי המלאכה “לתיקון ושיפוץ” בני האדם לאחר קביעת האבחנה על מצבם הרפואי, הגופני והנפשי, מתוך כוונה להאריך עוד קצת את חייהם),

כי עליי להשלים ולהפנים שפרק החיים הזה, הזקנה, הוא פרק חיים רגיש גופנית ואף רוחנית, ובאופן טבעי מתגלים סימני עייפות החומר והנפש. כמובן, בדרכי החפצה חיים, חיים משמעותיים, בריאים ומלאי קסם ועניין, לא הסכמתי ולא הצלחתי להפנים זאת שהנני לכאורה בישורת האחרונה של חיי. עם זאת, כיבדתי את רצונם לסייע לי להאריך את החיים ואפשרתי להם לטפל בי עם עין פקוחה שלא יטעו במלאכתם (כמו הארכת חיי תפקוד של חפץ, רכב מתבלה ומכונות ישנות וענתיקות).

לימים רופאת המשפחה המופלאה שלי אבחנה את מצבי: הראש (המוח, המחשבה והרוח) פועל במנותק מגופי הפיזי! כמובן הנהנתי ומייד הסכמתי עימה, ואף שמחתי שזה כך מתוך דבקות באותנטיות שלי שהתקבעה בנעוריי. אבל, אף על פי כן, הבנתי שזו דרך הטבע ואלה סדרי העולם, הקבועים והמחזוריים של כוכב הארץ (במובן החשיבה בהכרת המציאות כפי שהיא) והחיים מתבלים ומתכלים עם הזמן שהוקצב. דהיינו, מרחב זמן החיים. מצידי, מתוך מעמקי האותנטיות שלי, לא היו פשרות והמשכתי להתנהל בעצימות ובנמרצות יוצאת דופן שאפיינה אותי כל חיי ובזהירות הנדרשת, למרות שהנני מתקרב לפגישה עם “מלאך המוות”, כאמור. סמכתי על גופי, אותו חישלתי במהלך חיי לתקופת ההזדקנות. כשמתגלים בו פגמים ומחלות מינוריות ומגבלות הגוף, מבחינת פגיעה תפקודית, אלו הם רק סימני התבלות והתכלות.

כנראה שהגוף והרוח אינם מסכימים לשתף פעולה בתקופה המוגדרת כזקנה במרחב זמן החיים של האדם. כנראה שהנפש והרוח עדיין מבקשות מהגוף להתנהל כרגיל מאז התבגרותו והתגבשותו “למכונה משומנת”, לחיים של משמעות.

אבל הגוף במובן הפיזי מתכלה באופן טבעי ואינו עומד בבקשתה של הרוח שלעיתים מתחזקת בתקופת הזקנה המוקדמת. הסנכרון ביניהם כנראה לא היה מוצלח מבריאתו של האדם.

 

 

כידוע, הגדרת פרק הזקנה המדעי, הפיזיולוגי והנפשי לא הייתה קיימת עד לפני כ־150 שנה! האבולוציה של האדם אינה מותאמת לזקנה במובנה הרחב והמהותי בימינו, ואף אינה נותנת מענה גנטי לפרק זה של החיים, ואפשר לשער כי הטכנולוגיה הרפואית המתקדמת הוסיפה לאנושות חיים בערוב ימיה ולפרק הזקנה. אכן, ברוח ובנפש כמעט שלא הרגשתי שינוי ואת תחילת המעבר לזקנה, אלא חוויתי השתפרות מתמדת ביכולת הבנת האני – הבנת האדם, הסביבה והיקום. לא כך הגוף, המתבלה והמתכלה כמו כל חומר על כוכב הארץ. לשמחתי הרבה לא הייתי נגוע הכרתית, חשיבתית ונפשית בזקנה! ג’ורג’ ברנס (שחקן קולנוע הוליוודי אגדי) אמר, “אתה לא יכול להימנע מלהזדקן אבל אתה לא חייב להפוך לזקן”. אברהם לינקולן נשיא ארה”ב לשעבר אמר, “בסופו של דבר מה שחשוב איננו השנים בחייך אלא החיים בשנותיך”.

אמירות אלו קלעו לנקודת מבטי על הזקנה. לגמרי לא הייתי מודע ומוטרד מתקופת הזקנה של האדם המודרני שבסופה חידלון. הזקנה במובנה הרחב של ימינו, כאמור, לא הייתה קיימת אצל הלקטים והציידים. תוחלת חייהם הממוצעת הייתה עד גיל 40, בממוצע סטטיסטי, ומְתֵי מְעַט הגיעו לגיל 60 ויותר, בעיקר אלו ששרדו את הלידה ואת גיל הילדות המוקדם. על כך יש עדויות שאלו שהגיעו לגיל מופלג כובדו וטופלו על ידי הצעירים במשפחה. התמותה אז לרוב, נבעה ממחלות זיהומיות ומהתמודדות עם גורמי הטבע של כוכב הארץ ועם בעלי חיים ויצורים קטלניים וחזקים יותר. הזקנה הייתה קיימת, אך לא באה לידי ביטוי במובנה הרחב והמובהק של ימינו.

הזקנה בימינו נוצרה והתפתחה בעקבות מתן מענה כנגד מחלות זיהומיות ומהחיים המודרניים, הנוחים בעיקר בהיבט הפיזי של הגוף. כלומר האדם הצליח בצורה מלאכותית ובכלים מתוחכמים להאריך את מרחב הזמן של חייו וכתוצאה מכך נוצרה “תופעת” הזקנה. הקוד הבסיסי (הגנים) של האדם כאורגניזם לא השתנה מאז בריאתו והוא גם לא נותן מענה לזקנה ובעיקר לתחלואי הזקנה, כמו: סטרס, סרטן, אלצהיימר, סוכרת, לחץ דם, מחלות לב, השמנת יתר הגורמת לכל המחלות האלה ביחד וכדומה. אך הזקנה אינה מוגדרת על ידי הרשויות המוסמכות לכך, כמחלה!

 

המחלות שהזכרתי לעיל הן מחלות זקנה שכנראה לא היו אצל הלקטים והציידים, כאמור, אלא שייכות ל”תופעת” הזקנה באדם המודרני בכ־150 השנים האחרונות, כתוצאה מההארכה המלאכותית של תוחלת החיים. הוטרדתי במידה מסוימת מתחלואי הזקנה ולכן נקטתי באמצעים הקיימים, הרפואיים וההתנהגותיים, על מנת למנוע את העצמתם ובמקרה הטוב למנוע את הופעתם בכלל.

בחושיי הבריאים וממקור האותנטיות שלי לאחר התבגרותי, הבנתי שכך יש להתנהל כאשר מגיעים לזקנה הבלתי־נמנעת שסופה מוות כדרך הטבע, בצורה מיטבית, גופנית, מוחית ונפשית.

הנחלתי לעצמי אורח חיים שהומלץ על ידי המומחים, כל אחד בתחומו, ובהבנתי אני את צורכי גופי שהעביר לי מסרים. כן, הגוף משדר את מצבו בעיקר בצורה של סימנים פיזיים כמו כאבי בטן, הקאות, לחצים ודקירות באיברים חיצוניים ופנימיים, שחיקת סחוס בפרקים, נימול באיברים, כאבי ראש וכדומה. ההמלצות בתחום היו: תזונה נכונה, מזון בריא, פעילות גופנית ענפה ומידתית ובעיקר חשיבה חיובית. חשתי שהתקרבתי ככל האפשר לתובנות של מערכת ההפעלה – הקוד הבסיסי (הגנים) של האורגניזם שנוצר מבריאתו של האדם ושלא נתן מענה עד עצם היום הזה לתקופת הזקנה בחיי האדם המודרני. על ידי פעולות שנקטתי, השתדלתי מאוד לא להעצים את הפגמים התורשתיים של מערכת ההפעלה שבגופי.

כן, הייתי כאן בביקור וחזרתי “למאן דהוא ששלח אותי” לדווח כביכול על התרשמותי מכל אשר ראיתי וחוויתי. כן, הייתי אדם מזדמן על כוכב הארץ!

כעת אוכל מטפורית (בניגוד לתפיסת המציאות וההבנה הריאליסטית שלי) “לתקשר” עימכם, לדווח ולסקור את ההתרשמות שלי במגבלות תפיסת עולמי הצרה, ככל האדם. מעולמי החי שהיה ואיננו עוד, כלומר כהתרשמות מהעולם שסבב סביבי, שחיבק וניהל אותי, ואני אותו, לטוב ולרע ככל יכולתי, במגבלות האותנטיות שנוצרו בי עם בריאתי ויצירת האני שלי.

למדתי מניסיון זה, שכל רגע, כל אירוע, יחלוף כאילו לא היה, כי זרימת הזמן היא נצחית ולא נעצרת. זו סקירה מנקודת מבט אישית וגבוהה יותר. כאילו מביט הייתי על הסביבה ועל העולם בו חייתי ממעוף הציפור בפרספקטיבה על־זמנית.

כך הבנתי שגם אני אירוע חולף במישור הזמן. אבל כאמור, הייתי “שליח” מזדמן לזמן קצוב. שמי וכינויי בלבד נשארו לי, שניתנו לי גם הם לתקופה קצרה זו. שמי נשאר אך ללא תוכן, בשר ודם וללא רוח ושכל – הכול התאדה. הכרתם אותי כאדם חושב ורציונלי, ואכן, כך הייתי וכך חייתי, ודבר זה לא השתנה גם כשחיי פסקו, כך נוכחתי מיידית לדעת, תהיו רגועים.

ההתרשמות הינה כמובן סובייקטיבית, מנקודת מבטו של אדם מזדמן שהיה כאן “בביקור” מתוך עשרות מיליארדי אנשים ש”ביקרו” וחיו אלפי שנים לפניי, ויבקרו ויחיו (כנראה) אחריי. כל אחד הוא עולם ומלואו. לכן, כולם ביחד, בביקוריהם המזדמנים, תורמים ומשפרים את איכות מרחב הזמן והשלם של העולם הטוב של כוכב הארץ.

 

כשאני נפרד מעצמי,

רואה את קצה האופק

שלפני כן לא הכרתי

שהיה נסתר ולא ידעתי,

מאחורי האופק דבר מה מסתתר

ואולי קיים משהוא אחר…

 

במהלך החיים, מאז שהתחלתי להבין, לחקור ולזהות את הסביבה בה גדלתי וחייתי מכל הכיוונים והממדים ואת התנהלות הסביבה באשר היא, סקרן אותי העולם על כוכב הארץ ובעיקר האדם שהינו זן נדיר, ישות בעלת תודעה מפותחת והיצור התבוני, הייחודי והמתוחכם ביותר של עולם החי. יצור בעל נוכחות בכל היבט המתקיים על כוכב הארץ המרשים, שהנני מתפעל ומשתאה מתהליכיו ומיופיו האין־סופי והמפתיע. ככל שהמשכתי במסע החיים שניתנו לי ללא בחירתי וכאשר התחלתי לנסות להבין ולפצח את אניגמת הקיום, הרי שהפערים באי־הבנת הקיום, בהיבטיו המגוונים והאין־סופיים, העמיקו והתרחבו. מחד, החשיפה וההבנה כביכול העמיקה, ומאידך, המסתורין ופערי הידע כתוצאה מכך, אלו אשר נחשפו עם הזמן, הלכו והתרחבו והעמיקו עד שאני כאדם איבדתי לעיתים את תחושת הקיום העצמי והסביבתי, או במילים אחרות את האני.

תמיד ליוותה אותי התחושה שאני יודע בוודאות עד כמה איני יודע מה קורה בעולמי הצר, האני, ובסביבתי האין־סופית. אלו גם המסתורין והסתירה של הקיום שיש לו יכולת אין־סופית להתחדשות, ומאידך קיימים בו החידלון וההתאדות, הן המושגית והן הסובייקטיבית של האדם שהנני. כפי שנאמר, רב הנסתר על הגלוי. הגלוי הינו האדם הסובייקטיבי והנסתר שעדיין נשאר אובייקטיבי עד גילויו והבנתו. קיים מסך ערפל בין האדם למציאות כפי שהיא, שלעולם אינו מתבהר ונמוג. האדם כל חייו צועד בערפל המציאות כשלעיתים הוא מוצא חללי מציאות בהירה, כפי שהיא. מדוע האדם צריך לעבור מסע בערפל הקיום בחייו הקצובים ממילא כשהסבל מלווה אותו; כאבים לגופו, לנפשו ובסופם הוא חדל מבלי לפצח את אניגמת הקיום? את פשר חייו? האם האדם נברא על מנת להיות גורם ביולוגי בכדי לקיים את כוכב הארץ? האם קיומו של העולם מותנה בקיומו של האדם? האם הקיום הוא האדם או להפך? תשובה חד־משמעית אינה קיימת. פרשנותי, אותה אתן בהמשך, הינה של אדם אחד, המסיים בקרוב את מסעו הקצר, במושגי זמן ומרחב, של חיים על פני כוכב הארץ והיקום. אין להוציא מכלל אפשרות שזהו סוד הקיום של כוכב כדור הארץ באמצעות בני אדם מזדמנים.

קיום הכוכב מותנה כנראה במהלך הדברים הקבוע שלו, של התחדשותו המתמדת על כל מה שמצוי עליו ובתוכו ובתהליכי האבולוציה והברירה הטבעית. ברירה מינית – תהליך זה מתייחס לכל מה שחי, צומח, אך בעיקר ביצור האנושי, האדם. כישות שנוצרה אבולוציונית, התפתחה וחיה על כוכב הארץ. אין לו מנגנון שביכולתו בסוף ימיו של זמן חייו וממהות בריאתו, ליצור התחדשות של האורגניזם שבו ולרוחו, הדומה למנגנון ההתחדשות של הכוכב. האדם נמוג ומחזיק מעמד בישורת האחרונה עד חלותו, בזכות זיכרונותיו והנוסטלגייה, שאינם רלוונטיים לקיום כוכב הארץ בשלהי חייו, אלא רק לצורך פנימי להתחזקות רוחו הגוועת. האני חדל להתקיים עם מותו של הגוף כאורגניזם פעיל ומתפקד. זוהי טרגדיה בקיום האדם וניצחונו המוחלט והנצחי של כוכב הארץ, כישות מתחדשת או כבלתי תודעתית (לעומת האדם), והבנת מהות התחדשותו.

כוכב הארץ עדיין מהווה חלק מישות קוסמית הנתונה לחסדיו האין־סופיים המשפיעים על קיומו בהווה העכשווי ובעתידו. לכן גם קיומו נתון יותר להשפעות חיצוניות ואינו שולט בצורה מוחלטת לרוב על היווצרות תהליכים שעליו ובתוכו. ישות האדם היא עולם ומלואו משורש בריאתו, בהגדרה הסובייקטיבית של האדם עצמו. יש לנו מיליארדי בני אדם עם מבנה אורגניזם שונה של מערכת ההפעלה – הקוד הבסיסי (הגנים) ועולמות תוכן שונים, ולכן הוא יצור שאינו נשלט כישות אנושית מאוחדת כשחייו בזמן ובמרחב המזעריים, שמתחזקים את כוכב הארץ. האדם עושה מאמצים בלתי נלאים ועוצמתיים למצוא את הנוסחה (אלגוריתם) שתיתן לו את האפשרות לשלוט בכוכב הארץ. כאשר שאיפותיו אלו יתגשמו, שאין להוציא מכלל אפשרות, כנראה שכוכב הארץ יחדל להתקיים במהותו הקיים ועימו האדם שנברא על ידי תהליכי התהוות הכוכב.

המין האנושי אינו תבוני דיו כדי לפתור את הטרגדיה שהינה בבריאתו האבולוציונית. לכן, הכיוון בשלב זה הינו הכחדתו של היצור – האדם האבולוציוני הנוכחי, העכשווי. רצוי מאוד להחליפו בישות שונה שתתאים לסדר הקבוע של כוכב הארץ. הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה (מהמאה ה־19) עלה על הטרגדיה האנושית, כאמור, והוא טען שהיווצרותו של יצור־על, על־אדם, ייתכן שתפתור את הבעיה. ניתן להתחבר לאבחנתו הפילוסופית המטפורית ולפתרונו של הפילוסוף, שגילה באבחנתו הבלתי־נתפסת ויוצאת הדופן את האדם במלוא ערוותו ובפגם הקולוסלי ביצירתו האבולוציונית. נישאר עדיין במסגרת המצומצמת של תצפית, מבט־על, על מהות האדם ומשמעות החיים, ובמרכזו האדם כחי ומשפיע בתחומים רבים ומכריעים והכמעט־בלעדיים, לטוב ולרע, על הסדר הקבוע של כוכב הארץ.

 

כאמור, האדם סקרן אותי כחידה כל חיי, יותר מכל יצור חי אחר. הסקרנות נבעה מהרצון העז שלי להבין את ישותי ואת האדם בתוכי, את ההפעלה והמובִּיליות שלו. ככל שהתקדמתי בציר זמן החיים לכיוון האל־חזור – אל המוות, הצלחתי במעט להבינו. הבנתי זו, אף אם במידה מועטה, סייעה לי לצקת תוכן ומשמעות לחיי ולהבנת הזולת. חיפשתי למעשה להגדיר את האני שלי ומה איני. רוב חיי השתדלתי לפגוש את עצמי ולהכיר את האני שלי עצמי. בהכרתי את האני שלי כמיטב יכולתי, כך אוכל לדעת יותר מהן החוזקות שלי ומהן החולשות שלי ביחס לעצמי ולסביבתי.

ככל שהצלחתי לעשות זאת, התנהלותי כאדם באשר הוא אדם, כך תודעת המציאות שלי התקרבה יותר למציאות כפי שהיא והתנהלותי תאמה אותה יותר. כאמור, נקרא ונשמע הזוי ומטפורי במידת מה, אך מניסיוני בפועל, שיטה זו סייעה לי רבות בערנות למתרחש סביבי ובהשתלבות נאותה בסביבה בה חייתי.

הפילוסוף היווני אפלטון, פילוסוף יווני קדום שחי בין השנים 427– 347 לפנה”ס ותפיסותיו שימשו אבני יסוד לפילוסופיה המערבית – טען כי “המחשבה היא שיחה שהנפש מנהלת עם עצמה”. בפועל, רוב בני האדם עושים זאת ביודעין או שלא ביודעין כיוון שזהו חלק משורש בריאתו והתפתחותו האבולוציונית של האדם. שיחות הנפש של האדם עם עצמו הן גם דרכו להצדקת קיומו.

אנסה לתאר מה הבנתי כמביט ובוחן מהצד את מניעי האדם, את יתרונותיו ואת מגבלותיו מעצם בריאתו. אנסה להתמקד במרחב הזמן של החיים ואולי מחוצה לו.

תאלס, פילוסוף ומתמטיקאי יווני קדום, מראשוני הפילוסופים, חי בין השנים 624– 546 לפנה”ס בקירוב, אמר, “אין חכם מן הזמן, כי הוא מגלה את כל הדברים, לפני תחילתם ואחרי סיומם”. זהו אתגר כמעט בלתי אפשרי, אך בחשיבה מטפורית ולא בהכרח ריאליסטית מוכחת, אולי נצליח ביחד, במעט להתעלות מעל הזמן.

הקורא השקדן שיגיע עד סוף הספר צריך להבין מראש שהכותב איננו מוגדר כפילוסוף, חוקר אקדמאי או מדען, אלא שהוא ככל האדם, שחייו כפי שהתגבשו במהלך הזמן והמרחב, חיים שניתנו לו בבריאותו וכחלק מישותו שבה התקיים, האני. הכותב הינו הוגה דעות במובן הסובייקטיבי, מתוקף היותו אדם בעצמו ועל ידי התרשמותו ויכולתו להתבונן בעולם בצורתו הייחודית. בנוסף, בית גידולו היה באירופה ובסביבת הקהילה האירופית. מסיבה זו התמקדתי בסובייקטיביות בהיעדר נוכחות בתצפית על יתר אזורי כדור הארץ, גיוון גנטי ותרבויות אחרות.

ניתן לומר בוודאות שכל אלה העוסקים בתורת החיים של האדם, במהותם ובמשמעותם, גם הם סובייקטיביים בהיותם בני אדם בעצמם, לרבות סביבת בריאתם והתפתחותם. יתרה מכך, כל ההנחות והמסקנות שאליהן הגיעו מפרשי תורת החיים, אנשי הרוח והפילוסופים, תורת חייהם של בני האדם – כל אלו ביסודן נובעות מההווה, מבית גידולם ומסביבתם שבה חיו ובהבנתם את המתרחש בתקופתם. כפועל יוצא מכך, באופן בלתי תלוי ומותנה, הם אינם יכולים להגיע למידע בסיסי, אובייקטיבי ומוחלט שאין בלתו בכל הקשור למצבי ואירועי העבר שלא היו נוכחים בהם וחוו את ההוויה של האדם וחייו מאז בריאתו האבולוציונית בחסות הברירה הטבעית והמינית ולאחרונה גם הפסיכולוגיה האבולוציונית, שעליה יש עדיין חילוקי דעות ושעליה לכל היותר קיימת היפותזה והשערה.

אלו תאוריה והסקת מסקנות מושכלת הקרובות במידת מה למציאות של הוויית האדם וחייו בתחום הרוח, הנפש והרגש. לא כן, כשמדובר בהוכחות ובמסקנות באמצעות מחקר פיזיולוגי או כימי של אורגניזם האדם, שמוגדר כניסוי מדעי שתוצאותיו הינן חלוטות באם לא הוכח אחרת. יותר מכך, אם היו יכולים לא לדעת מה צבע עורם, מעמדם בקהילה בה הם חיים, לנטרל את צמיחתם בבית גידולם, סביבת גידולם, מקור הולדתם, השפעת אבותיהם ועוד השפעות אחרות על מוחם ותודעתם, הרי שאין ספק בכך שהיו מגיעים למידע שונה בתכלית על חייהם, וקרוב יותר למקור הווייתי כפי שהוא בתקופות הקודמות, הנסקרות והנחקרות.

הבנת משמעות החיים היא תכלית חייו של האדם. ההנעה והמובִּיליות של האדם נובעות מתהליך בריאתו. משמעות החיים הינה סיבת ההיגיון האנושי בלבד – דהיינו, תודעתו של האדם כפי שסיפקו לו האבולוציה הפיזית, הסביבתית והפסיכולוגית. הרי האמור לעיל אמור להיות נהיר וברור לכל בן תמותה תבוני ובנוסף, גם הערכים העליונים של משמעות החיים הם תולדה של אדם בן תמותה ולא על ידי ובאמצעות מאן דהוא כגון: אלים, אלוהים, משגיח עליון, כוח עליון וכדומה. משמעות החיים נוגעת למערכת המוסר המשולבת במשמעותו הפיזית של קיום האדם. מערכת המוסר מתייחסת לכל תחומי הרוח והנפש של האדם – רצון טוב, אהבה, שנאה, קנאה, נקמה, נאמנות, צדק, יחסי אנוש, סבל ועוד תחומים אין־סופיים ואבסטרקטיים שאינם גלויים לעין ושקיימים “במגירות הלב” של היצור האנושי. כל פרשנות אחרת לאמור לעיל, היא הגדרה השוגה באשליות ובפנטזיה מדומה של האדם בן התמותה.

למיטב התרשמותי והבנתי ממחקרים אובייקטיביים, משמעות חיי האדם מלווה אותו מיום קיומו של האדם החושב, הנבון מלפני כ־200 אלף שנה גם אם אינו מודע לכך (לפני כן היו זנים רבים של טיפוסי אדם, האדם הנֵיאַנְדֶּרְטָלִי או הקדם־ניאנדרטלי, שהשפעתם הייתה קטנה לאין ערוך לעומתנו, כיצורים חיים על סדר היום של כדור הארץ, כוכב הלכת השלישי מהשמש. כל מעשיו ופעולותיו בתחום הזמן והמרחב של הקיום הפיזי שלו מלווה במשמעות מודעת ושאינה מודעת של מעשיו, פעולותיו והתנהלותו במרחב הזמן שהוא מתקיים.

נעשו מחקרים רבים, נכתבו מאות ספרים על ידי אנשים המתמחים בנושא, המשמעות נבעה מהוויית חייהם וממהות האדם. מאז היווצרותו, האדם הנבון והחושב, במודע או בלא־מודע, שאל את עצמו כשקם כל בוקר נטול צבירת מחשבות שונות כתוצאה מהיעדר פעילות מחשבתית פעילה בשינה (בשעת השינה מתקיימת פעילות פסיבית של התודעה), “מה אני הולך לעשות במשך היום?” באם תכנן או לא תכנן לפני כן. השאלה נובעת מן היצר הבסיסי המבקש לתור אחר משמעות החיים. הרי אין ספק שעשייה שאין משמעות לתוצאתה תהווה סכום אפס. המשמעות מתייתרת. היעדר משמעות משול להיעדר חיים ולחידלון החיים. לכן, כל אדם קובע את משמעות חייו, ללא המשמעות נוצר ואקום, ריק קיומי. מכאן ניתן להשליך על מהות האדם כבריאה נבונה וחושבת במגבלות אי־הוודאות של הסביבה. האם זו מסקנה ברמה מדעית־פיזיולוגית? בוודאי שלא. הפילוסוף ניטשה הגדיר את משמעות החיים בפשטות מדהימה, “מי שיש לו ‘איזה למה’ שלמענו יחיה יוכל לשאת כמעט כל איך”.

שאלת משמעות החיים הינה כנראה שאלה נצחית שטרם ניתנה לה תשובה חלוטה, וכנראה לא תינתן לעולם. כי האדם כאדם, אין באפשרותו לתת תשובה אובייקטיבית למשמעות חייו. על דרך המשל, לו חוצנים מעולם אחר היו חוקרים את מהות האדם ומשמעות חייו (אולי עשו זאת, מי יודע?!) הרי דבר זה עשוי היה להתקיים במרחב המסקנות האובייקטיבי. במצב הנוכחי, ההתייחסות לסוגיה הינה של כל אינדיווידואל (האדם) ככזה החוקר את עצמו, ולכן שייכת חקירה זו לעולם הרוח ולא לעולם המדעי. לפיכך, מצאתי לנכון לתת את ההתייחסות שלי מן הזווית האישית ומתצפית חיי על האדם והסביבה, כפי שעשו זאת מאות אנשים חושבים וחכמים לפניי, במקביל אליי ויעשו זאת עוד בעתיד. השאלה הינה, מי מהם שיצליח לשכנע יותר את סביבתו ואת האנושות בפיצוח סובייקטיבי ממוקד בהבנת מהות האדם ומשמעות חייו.

בנוסף, במשך דורות, מאז שנכתבו סיפורי התנ”ך ואולי לפני כן, חלק מהתייחסותם של חכמים על החיים ומשמעותם הייתה שהחיים כפי שהם, הם הבל הבלים ותו לא! אחת מן השתיים: הַגָּעָתָם לתובנה זו, הנובעת מאי־הכרתם את מהות החיים הקשורים להתהוות כוכב הארץ ואבולוציה של החי ולכן ביטלו אותם בהבל פה, או שלא קיבלו לאלתר ברמה האישית את עצם קיומם ואת חייהם, או שהיו תבוסתנים ביחס לחייהם ומשמעותם ולא ראו בהם מובן נעלה ולא היה להם כנראה את האני ברמה הנדרשת מהאדם, לרבות היעדר אותנטיות מעצם בריאתם על כוכב הארץ. נשאלו גם שאלות כמו, מדוע צריכים את החיים שזמנם המתוקצב כה קצר לאדם?! בסופם גם ההתבלות של גופו ורוחו גורמת לסבל בלתי נחוץ.

 

לשואלים, עם כל הכבוד, לא ניתנה להם הזכות והרשות באשר להחלטה על היווצרות החיים בתהליך האבולוציוני!

זהו תהליך מובנה וסדר קבוע של כוכב הארץ מאז התהוותו. ההגות כאמור לעיל, היא הבל הבלים שאין לה מקום לדיון בעליל במרחב הבריאה והזמן! הבל הבלים וריק קיומי שייך לאנשים, גם החכמים מביניהם, שכנראה לא מצאו את עצמם בגופם וברוחם במציאות כוכב הארץ, לא מצאו או לא התחברו לקיומם ולאני שלהם.

השאלה המציאותית, המהותית והנכונה יותר, מה עושים עם הנתון המוכתב של החיים? ההבנה של בעלי החשיבה המציאותית והתבונית בנתון החיים הינה לצקת בהם תוכן ולתת להם משמעות.

כך גם מתקיימת המציאות של האדם. משמעות חייו ניתנת לו מעצם בריאתו ובמהלך זמן ומרחב הוא עושה התאמה לאותנטיות שלו, של הגוף והרגש, ולסביבתו. החיים עצמם הם המשמעות. אדם הלומד את מהות שורשיהם של החיים ויבין אותם, הרי שיוכל להתחבר אליהם ביתר קלות.

במהלך חייו, האדם משנה, מתקן את משמעות חייו ומאתחל אותם עקב נסיבות חיצוניות שאינן תלויות בו (נס, מזל, גורל ושינויים סביבתיים) ועקב נסיבותיו הוא, בשינוי שחל בו בתודעה, בהכרה ובאני שלו, לאחר פרק זמן של מהלך חייו עד כה. אדם צריך לחיות את החיים בהסכמה מרבית ובהבנה הדדית. זה מענה סביר לכל אלו המעלים תהיות לקיום האדם ולמשמעות חייו. לבסוף הערה חשובה: נושאי המדע בספר נשענים ומסתמכים על תאוריות מדעיות והיפותזות המקובלות על רוב מביני העניין בעולם בתחומם ועושים לכותב שום שכל ככל שנחשף אליהם. בנושאי תורת החיים (פילוסופיה, חיי רוח ונפש והמוסר) של מהות האדם ומשמעות חייו, הינם מתצפית חיי הכותב שבחלקם תואמים לפרשנויות של אחרים וביניהם פילוסופים, הוגי דעות והחוקרים בתחום, ככל שנחשף אליהם, ועל חלקם אין הסכמה בפרשנותם.

בואו נצא לדרך.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.