החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

התחברות או הרשמה נדרשים רק בעת גישה לספריתך או ביצוע תשלום

תחרות ויזמות

מאת:
מאנגלית: צבי חזנוב, אורי רדלר | הוצאה: | 2020 | 240 עמ'
קטגוריות: ניהול ועסקים, עיון
הספר זמין לקריאה במכשירים:

34.00

רכשו ספר זה:

"עיקרה של היזמות, לדעתי, איננו ביצירת שיטות ייצור חדשות או מוצרים חדשים, אלא ביכולת לגלות אילו מוצרים הצרכנים החלו להעריך מבלי שאיש יבחין בכך, ואילו שיטות ייצור הפכו אפשריות מבלי שאיש יידע עליהן"

ספרו של הכלכלן ישראל מאיר קירזנר עומס על שכמו משימה כבדת משקל: קריאת תיגר על הזרם המרכזי במחקר הכלכלי המודרני. קירזנר טוען כי התורות הכלכליות המושלות כיום בכיפה – באקדמיה, במחקר ובמדיניות הציבורית – נתפסו להיבטים טכניים ומופשטים של כלכלת השוק, בשעה שהעיקר חמק מהם.

לפי קירזנר, ליבה הפועם של הכלכלה המודרנית הוא היזם, שברוחו היצירתית והתחרותית מייצר מוצרים חדשים, משפר את הקיימים, משיג מחירים נמוכים, ומקל עלינו, האזרחים מן השורה, את החיים הכלכליים. ללא הבנת תפקידה המהותי של היזמות בשווקים המודרניים, התיאוריות הכלכליות נותרות עקרות ומנותקות.

– מדוע היזם הוא הגורם החשוב ביותר בזירה הכלכלית?

– האם מונופולים הם מפלצות או יצורים שאינם צריכים לעורר חשש?

– כדי למנוע קריסה כלכלית — מה הדבר שאסור לנו לעולל ליזמים?

– האומנם מלחמות פרסום בין מתחרים הן סתם בזבוז על חשבון הצרכן?

תחרות ויזמות, שראה אור ב-1973, צוטט עד היום קרוב ל-10,000 פעמים במחקרים אקדמיים. הספר מערער על המוסכמות השגורות לגבי שיווי-משקל כלכלי, תחרות, מונופולים ורווחה, ומציג תחתיהן תפישת עולם סדורה על תפקידו הייחודי של היזם הכלכלי, החל ביוזמות קמעונאיות זעירות וכלה בתאגידי ענק מסובכים, בקידום חיי השפע והרווחה.

מקט: 4-1386-1044
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
"עיקרה של היזמות, לדעתי, איננו ביצירת שיטות ייצור חדשות או מוצרים חדשים, אלא ביכולת לגלות אילו מוצרים הצרכנים החלו להעריך […]

הקדמה למהדורה העברית
מאת חיים נבון

מתוך ניסיוני כסופר ישראלי אני מניח שאחד מכל חמישה מכם, קוראי הספר הזה, קנה את הספר, בעוד ארבעת האחרים שאלו ממנו את העותק שקנה. קל למדי לנתח את השיקולים הכלכליים של השואלים, אך בואו ננתח לרגע את השיקול הכלכלי של הקונה, שגם הוא אינו מסובך במיוחד. הקונה בחר לשלם סכום מסוים של כסף תמורת הספר הזה, כי סבר שהתועלת שיביא לו הספר גדולה מהתועלת החלופית שהוא יכול להפיק מהכסף. הרעיונות החדשים שהוא מאמין שיקבל מהספר, או שעות ההנאה שהקריאה צופנת לו, שווים לו יותר מהסכום שעולה הספר. הוא מודע לכך שבמאמץ מסוים היה יכול לשאול מחבר עותק של הספר לזמן מוגבל, אבל הוא מוכן לשלם תמורת הנוחות שבקבלת הספר לביתו על ידי שליח מיד כאשר יצא לאור, תמורת קריאת הספר בזמן שנוח לו, ותמורת הזכות להדגיש במרקר משפטים חשובים. ואולי הוא גם שמח לתרום מכספו להפצת רעיונות שאהודים עליו.

את הנתון הכלכלי הפשוט הזה אפשר לבטא במשוואה פשוטה של היצע וביקוש: כמה קונים יהיו לספר במחיר x, כמה קונים יהיו מוכנים לשלם עליו גם x+10, וכן הלאה. התיאור הפשוט הזה אינו כה פשוט כלל ועיקר; כמו הרבה מהרעיונות הטובים באמת, נדרשו דורות של חשיבה מאומצת כדי שיובן העיקרון הפשוט של תורת המחירים, המבוססת על היצע וביקוש, ועל העיקרון של תועלת שולית פוחתת.

על הבסיס היסודי הזה הוסיף פרופ' ישראל קירזנר עיקרון פשוט אחר, שאף הוא לא היה פשוט כלל לפני שהכלכלן הגדול הזה הצביע עליו: כל מערך ההיצע והביקוש שתיארנו בנוגע לקניית הספר הזה לא היה רלוונטי לפני שהספר נכתב. לפני שהמחבר כתב ופרסם אותו ב-1973, לא היה לספר תחרות ויזמות לא ביקוש ולא היצע. גם אחרי מועד זה, לא התקיים שום ביקוש או היצע לספר הזה בקרב קוראי העברית, עד שהחליטו עמיעד כהן ורותם סלע, ראשי ספריית שיבולת, לבקש מאוֹרי רדלר ומצבי חזנוב לתרגם אותו לשפתנו, ובכך להפוך אותו רלוונטי לקורא הישראלי. זו עובדה טריוויאלית, כמובן, אך היא הרת משמעות, כי היא מצביעה על תפקיד שנעדר מרבים מהתיאורים הקלאסיים של תורת המחירים: היזם.

עקומות ההיצע והביקוש מתוארות לעתים קרובות כמשקפות מצב סטטי: במחיר 5 שקלים לקילוגרם יימכרו בסופרמרקט 100 ק'ג תפוחים ביום, ובמחיר 10 שקלים לק'ג יימכרו באותו סופרמרקט רק 40 ק'ג תפוחים. עקומת הביקוש ועקומת ההיצע נתפשות כמעין עובדות טבע: אנשים אוהבים תפוחים, ומוכנים לשלם עליהם מחיר מסוים, הקשור בתועלת השולית הפוחתת שהם מפיקים מכל כמות נוספת של תפוחים. מצד שני, למוכר יש העלויות שלו. כל זה שריר ונכון, אך קירזנר עמד על כך שזו אינה עובדת טבע סטטית וקבועה, אלא ביטוי לתהליך דינמי מתמשך.

יהיה לנו קל יותר להבין זאת אם נדבר על פרי אחר, שהוא פחות פופולרי ויותר אקזוטי. בסופרמרקט שלי אפשר בעונות מסוימות לקנות גם פפאיה. גם לפרי הזה יש, כמובן, עקומת היצע וביקוש הקובעת את מחירו. אך כשאני הייתי ילד, מעולם לא ראיתי פפאיה, בסופרמרקט או במקום אחר. בשלב מסוים הגיע מישהו למסקנה — קירזנר מכנה את המישהו הזה 'יזם' — שהפפאיה יכולה להיות ערֵבה לחִכּם של הישראלים, והחל לייבא אותה לישראל ולמכור אותה לחנויות המזון. היזם הזה היה יכול להיות נמרץ יותר, ולחשוב על הרעיון כמה שנים יותר מוקדם. אולי היה נכשל אז, כי הישראלים היו עניים יותר ופרובינציאליים יותר, ולא נטו להרפתקאות קולינריות. אולי היה מצליח, ומעשיר את ילדותי בטעם נוסף. בהעדר היזם הזה, יש להניח שיזם אחר היה חושב על הרעיון לייבא לישראל פפאיות; מן הסתם הן היו מגיעות במקרה כזה לישראל באיחור של כמה שנים.

שיווי המשקל שמייצג המחיר העכשווי אינו מצב סטטי נתון, אלא תוצר של תהליך, שמישהו היה צריך ליזום אותו, והיה יכול גם שלא ליזום אותו. תהליכים מקבילים ממשיכים ומתחוללים בכל רגע, כאשר יזמים חרוצים מחפשים דרכים חדשות לנצל משאבים קיימים. מנגנוני השוק יודעים להגיע לאיזון כלכלי של שיווי משקל, אך המצב הזה תלוי בפעולתם של היזמים, המרחיבים בכל רגע את גבולות הגזרה של אפשרויות השימוש המגוונות במשאבי העולם.

בפרק האחרון של הספר עומד קירזנר על החשיבות שיש לתפקידו של היזם. הוא אינו הקונה ואינו בהכרח היצרן, ולכן במבט שטחי נתפש תפקידו כמיותר. בישראל עדיין אפשר למצוא היום שרידים לחשיבה המפא'יניקית של מייסדי המדינה, שבזו ל'מתווכים' ולא הבינו את תפקידם החיוני במארג הכלכלי. היזמים — אלו שמחפשים דרכים חדשות לנצל משאבים קיימים, לתועלת הצרכנים — תוארו לעתים כטפילים, שגוזרים קופון מעמלם של אחרים. ישראל אינה חריגה כאן: בחברות רבות לא ראו את הפעולות של העברת משאב למקום חדש וניצולו בדרך חדשה כמעללים הראויים לתגמול מיוחד. קירזנר מחה בצדק נגד ההנחה הפשטנית הזאת.

חִשבו על מוכר הארטיקים שאתם פוגשים באחד מפיתוליו של נחל ברמת הגולן. רוב הסיכויים שתִקנו ממנו ארטיק או פחית, כי היום חם והארטיק קר. המחיר יהיה כפול או משולש ממחירו של אותו מוצר בתל-אביב, ולכן אחרי שתשלמו למוכר תחזרו לחבריכם ותדברו בגנותו. סביר שגם תכנו אותו בכינוי הישראלי הרווח, 'גזלן' (בהגייה יידישאית-מלעילית). כדאי לעצור לרגע ולחשוב האם הכינוי הזה באמת הולם. רמוזה בו ההנחה שמכירת שתייה קלה וחטיפים קרים בנחלי רמת הגולן מביאה למוכרים עושר אגדי ולא הגון. אך דומני שבין המיליארדרים בישראל לא נמצא הרבה מוכרי ארטיקים. למעשה, כמעט אף אחד מבין קוני הארטיקים, המגדפים את חמדנותם של המוכרים, לא ייטוש למחרת את עבודתו הקבועה כדי להצטרף לשורותיהם; וזאת לאו דווקא בגלל הסתייגויות מוסריות. כולנו יודעים שלמעשה הם עובדים קשה מאוד למען הכנסה לא גבוהה.

האמת היא שגם לו הכנסתם הייתה גבוהה מאוד, לא היה בכך שום דבר שאינו הגון. המוכרים הללו קונים את הארטיקים באחת הערים, נוסעים במשך שעות ארוכות ברכב לא נוח, וממתינים במשך שעות נוספות באפיק של נחל, שבדרך כלל אין בו המון מטיילים. המיזם הזה רווחי בעבורם משום שהם גובים על כל ארטיק מחיר גבוה פי שלושה ממה שיכלו לגבות עליו בחופי תל-אביב. המחיר הזה מפצה אותם על הנסיעה הארוכה, על הוצאות הדלק, על הבלאי של המכונית, על שעות ההמתנה ועל מיעוט הלקוחות.

אותם לקוחות מתרגזים לעיתים, כי הם מתייחסים לארטיק בנחל יהודייה כאילו היה זהה לארטיק שבחוף שרתון. אך למעשה מדובר בשני מוצרים שונים לחלוטין. היזם שהעלה בדעתו את הרעיון להביא ארטיקים למקום לא שגרתי כמו נחל ברמת הגולן, והצטייד לשם כך בידע מיוחד על הרגלי המטיילים, ואולי אפילו ברכב מיוחד, מוכר ללקוחותיו חבילת מוצר שונה בתכלית, המתומחרת באופן שונה. אם המחיר שביקש לא היה משקף אינטרס של הקונים, הם היו מסרבים לשלם אותו, והמיזם היה נכשל. הראשון שהעלה על דעתו את האפשרות הזאת, היזם של המעלל המסחרי המכונה שלא בצדק 'גזלנות', הרחיב באופן אקטיבי את גבולות האפשרויות שלנו ליהנות ממשאבי העולם.

כתלמידו של הכלכלן לודוויג פון מיזס, המאור הגדול של האסכולה האוסטרית בכלכלה, קירזנר הדגיש את המחסור במידע מושלם ככוח מניע לשוק החופשי. שוק ריכוזי מתוכנן לא יכול לעבוד, כי איש לא מחזיק במידע הכמעט אינסופי על שלל ההעדפות של אנשים פרטיים, ועל ההשפעות ההדדיות של ההעדפות הללו. על כך הוסיף קירזנר, שבגלל אותה סיבה בדיוק יש לשלול גם את התפישה הסטטית של השוק החופשי. לעולם אין למוכרים כל המידע על ההעדפות האפשריות של הקונים. זהו תפקידו של היזם, שיסתובב עם רכב חבוט בנחלי הצפון וילמד על בשרו לאילו נחלים ובאילו תאריכים מגיעים מטיילים רבים, ומה ההעדפות המדויקות שלהם. למעשה, גם הקונים עצמם לא היו מודעים להעדפות הללו, כי המוצר לא היה קיים באופק האפשרויות שלהם. רק כשהם עומדים מול המוכר הם מגלים שביום חם כזה, אחרי טיול של שש שעות, הם רוצים דווקא שתייה בלי הרבה סוכר, או דווקא עם. היזמים הם אלו שמרחיבים ללא הרף את האפשרויות העומדות לפנינו. הם עושים זאת לא רק בעזרת חידושים טכנולוגיים, אלא בעיקר בזכות מחשבה יצירתית וחרוצה.

האם לכל זה יש קשר לעובדה שישראל קירזנר אינו רק פרופסור לכלכלה, אלא גם רב אורתודוקסי ותלמיד חכם? לא בהכרח. האם העמדות המדיניות של הלורד גלאדסטון, הפוליטיקאי הבריטי בן המאה התשע-עשרה, השפיעו על הספרים שפרסם על כתבי הומרוס? אולי, ואולי לא. לא מעט אנשים גדולים עוסקים בכמה תחומים שונים, ולא תמיד התחומים הנבדלים הללו מזינים זה את זה במידה ניכרת, או לפחות באופן גלוי. נפתלות הן נתיבות הנפש ועמומות הן דרכי הדעת; מי יידען.

ובכל זאת, בהיסוס אצביע כאן על מקבילה אחת בין מחשבתו הכלכלית של קירזנר לבין הגותו היהודית של מורו ורבו, הרב יצחק הוטנר, מגדולי ההוגים היהודים של המאה העשרים. כפי שיראו קוראי הספר הזה, למדנותו הכלכלית של קירזנר דבקה בשיקולים כלכליים טהורים, ומתנזרת משיקולים ערכיים מפורשים. גם כאשר הוא מצהיר בפרק האחרון על שיקולים ערכיים, כוונתו למעשה לשאלה האם היזם תורם תרומה משמעותית למשק בכללותו. זוהי אכן שאלה ערכית, אך מצומצמת באופקיה וכלכלית מאוד במהותה.

ובכל זאת, מבין השיטין של כתיבתו עולה גם שיקול ערכי אחר, עמוק יותר. 'המרכיב היזמי הזה', כתב קירזנר, 'הוא האחראי להבנת פעולה אנושית כפעילה, יצירתית ואנושית, ולא פסיבית, אוטומטית ומכנית' (עמ' 49). הטיעון הזה בעליל אינו כלכלי, במובן המצומצם של הביטוי הזה. זהו טיעון ערכי, או לפחות מסד לטיעון כזה. קירזנר רומז לנו שתיאורים אחרים של תורת המחירים מציבים את הסוכנים הפועלים בה — הקונה והמוכר גם יחד — כסטטיסטים הממלאים את פקודותיה האילמות של מערכת אטומה. המשוואה גוזרת עליהם את תנאי הביקוש וההיצע, והם מצייתים. ההכרה בתפקיד היזמי, שיכול לאפיין כל אדם בתוך המערכת הכלכלית, מעניקה לבני האדם מעמד אקטיבי ופעיל. הם מצייתים לכללי הברזל של מערכת המחירים רק אחרי שהם קבעו מתוך יוזמתם את אופקיה של המערכת הזו.

הרב יצחק הוטנר, מורו הגדול של קירזנר, היה אדם סקרן ורחב אופקים. הוא למד אצל הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ולמד מעט גם באוניברסיטת ברלין, אך כור מחצבתו הרוחני היה בעיקר ישיבת סלובודקה שבליטא, שם למד אצל 'הסבא מסלובודקה' האגדי, הרב נתן צבי פינקל. ישיבת סלובודקה השתייכה ל'תנועת המוסר', תנועה רוחנית בעולם הישיבות של מזרח אירופה, ששמה דגש בעיסוק נמרץ בתיקון מידות הנפש. במסגרת תנועה זו, ישיבת סלובודקה נודעה בפרשנות הייחודית שלה, שהדגישה את 'גדלות האדם': תיקון המידות לא על ידי תוכחה ושבירת הגאווה, אלא על ידי אמון באדם והצבת דרישות גבוהות בפניו.

היסוד הזה נותר דומיננטי בחייו ובהגותו של הרב הוטנר. בכתביו ובדרשותיו טען שוב ושוב הרב הוטנר שגדלות האדם היא עיקר העיקרים, ושגדלות זו מקורה בכוח הבחירה החופשית של האדם. הוא התמודד עם המגבלות הפסיכולוגיות והתיאולוגיות של הרצון החופשי, והעמיק לחקור בשאלות הקלאסיות העולות מהעיון הזה. את קו המחשבה הזו הזכיר הרב הוטנר גם מתוך ביקורת על התרבות הכללית של המאה התשע-עשרה והמאה העשרים:

אבי אבות הטומאה של תקופתנו הוא הזלזול בצורת אדם… הנה עומק יחודה של צורת אדם, הוא בכח הבחירה הטבוע בצורה זו… הכפירה היותר סמוכה לאחרית הימים היא הכפירה בסגולת הבחירה של האדם, אשר מכפירה זו נובע כל הזלזול בצורת אדם של תקופתנו. ואשר על כן, כל כח המצטרף לפעולת הוקרת צורת אדם, להעלאת ערך חיי אדם — ברוך הוא לנו.1

הרב הוטנר התנגד בתוקף למטריאליזם הדטרמיניסטי, השולל מהאדם את בחירתו החופשית, וממעט בכך את דמותו. בהקשר זה הזכיר לשלילה את דרווין, פרויד ומרקס. זו הייתה האווירה בבית גידולו הרוחני של הרב פרופ' ישראל קירזנר. לאור האווירה הרוחנית הזו, אני מעז להצביע בהיסוס על ההקבלה בין הטיעון הרוחני בדבר גדלות האדם המתבטאת בעמידתו כבוחר פעיל, לבין הטיעון הכלכלי על האדם כיזם אקטיבי המעצב את גבולות המערכת הכלכלית ואינו משמש רק ככלי משחק בידי חוקיה הנוקשים.

אינני מתיימר לטעון לקשר סיבתי בין שני התחומים, אלא להאיר הקבלה מרתקת. מבין השיטין של הדיון הכלכלי הטכני, היסודי והמבריק, מנצנצת מדי פעם דמות האדם המשתקף בדיון הזה. פעולתו של האדם-היזם היא, לפי קירזנר, 'יצירתית ואנושית, ולא פסיבית, אוטומטית ומכנית'; שהרי האדם עצמו הוא יצירתי ופעיל, ולא פסיבי, אוטומטי ומכני. הכלכלנים ודאי יתפעלו מההשלכות של התובנה הזו על הבנת המערכת הכלכלית. אני מרשה לעצמי להדגיש את דמות האדם המשתקפת בה.


1 הרב יצחק הוטנר, אגרות וכתבים, ניו יורק, תשנ'ח, אגרת מב, עמ' עא.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.