סיפור חדש ומרגש שלא תרצו לפספס על חברות, על קשיים, על גאולה ועל אהבה, מאת מחברת רבי-המכר שדרת עצי התפוח […]
פרולוג
סן פרנסיסקו 2019
מרגו סוֹלטון תהתה אם יש דרך ללכוד את הרגע הזה ולנצור אותו לעד. האם היא יכולה להקפיא כל פרט בטיפת ענבר, לעטוף אותו לנצח כמו מזכרת שאפשר לשלוף ולהצמיד אל הלב בכל פעם שתצטרך? זה היה רגע נדיר שהיא לא רצתה לשכוח לעולם.
הגבר שאהבה היה בקהל יחד עם המשפחה שאף פעם לא האמינה שתהיה לה – ועדיין לא האמינה שהיא ראויה לה. לבה נמס למראהו – מלא ביטחון, קורן מרוב גאווה. היא לא הבינה איך זכתה בו. היא היתה מוקפת בחברים ובתומכים, בעמיתים ובלקוחות, במבקרים ובמעריצים, וכולם התאספו כאן כדי להתפעל מההישג שלה.
אולי זה לא היה הרגע הגדול בחייה – הרגע ההוא נותר קבור עמוק בעברה – אבל זה בהחלט היה רגע גדול, אולי גדול מדי בשביל מישהי כמוה, צעירה שהגיעה משום מקום ובלי שום דבר חוץ מסודות וצרות.
אחרי כל מה שהביא אותה אל המקום הזה, היא לא היתה אחת שנבהלת בקלות. אבל היה די מפחיד לחשוב על הרעיון שכל חלומותיה – ועוד כמה דברים שלא העֵזה אפילו לחלום עליהם – התגשמו סוף כל סוף בדרך נס. אלא שכמו כל הנִסים, חלומותיה נראו לה שבריריים להפליא, כאילו די במשב רוח קל שבקלים כדי שיתפזרו כליל.
עד לא מזמן היא לא היתה מסוג האנשים שדברים טובים קורים להם. היא עדיין לא התרגלה לחיוכו העדין של המזל הטוב.
על צווארה ענדה סרט רחב וצבעוני עם מדליה כבדה שקיפצה על החזה שלה עם כל תנועה שעשתה. המדליה היתה כל כך בולטת שזה היה כמעט מביך, אך היא ענדה אותה בגאווה כזוכה הטרייה בפרס דיווינה, אחד הפרסים הקולינריים היוקרתיים במדינה. לפרס היתה משמעות מיוחדת בעיני מרגו, כי הוא לא היה הכרה רק במיומנויות ובחזון שלה כמסעדנית, אלא גם בתרומה שלה לעובדים שלה ולקהילה שבתוכה פעלה.
ועדיין, מדליה? באמת? מדליה היא בדרך כלל סמל למעשה גבורה, אבל היא לא היתה גיבורה. ואף על פי כן, הרגע הזה היה שלה. הבישול הציל אותה. קריאת ספרים הצילה אותה. נחישות צרופה הצילה אותה. היא קרעה את עצמה כדי להגיע לשם.
וסוף כל סוף, האנשים הנכונים שמו לב. כשירדה מהבמה נשמעו מחיאות כפיים רמות וכמה קריאות שמחה. מבזקי מצלמות הבהבו והרבה אנשים הנציחו את הרגע בטלפונים שלהם. מגפי הבוקרים שנעלה תמיד זכו לתשומת לב מיוחדת. בין האורות המנצנצים חצו מלצרים את חצר האירועים ובידיהם מגשים עמוסים במתאבנים קטנטנים, בגביעים של יין מבעבע ובצנצנות עם לימונדה מתובלת בלבנדר.
אחרי כמה תמונות היא היתה בדרך חזרה אל החבורה שלה, שחיכתה לה עם בקבוק שמפניה בדלי של קרח.
היא פילסה את דרכה בהמון בחיבוקים ובכִּיפים – המשקיעים שלה מקבוצת פְּריוֵוה, שהימרו עליה. מנהלת המסעדה והסו־שפים, טבחי הפס, הברמנים והמלצרים, שלכולם היה חלק בהצלחתה, היו שם כדי לחגוג את ניצחונה. עיתונאי אוכל ובלוגרים, אפילו הספקנים שלא האמינו שתצליח ושהערימו בפניה קשיים לאורך הדרך, הרימו לכבודה כוסית וקרנו בגאווה.
היא עצרה להצטלם עם בּאקלי דה־וִיט, כתב בכיר ועורך בירחון "טקסס מַנתְלי". הוא היה העיתונאי הראשון שהבחין בה, שנים קודם לכן, עוד כשעבד כפרילנסר. הוא היה טיפוס עב בשר שהתהדר במידותיו הגדולות, לאחר שקנה לעצמו שם כמבקר הברביקיו מספר אחת במדינה. הוא היה האדם היחיד בקהל היום שהכיר אותה עוד מחייה הקודמים.
הוא רכן לעבר מרגו ודיבר בלחש. "אנחנו צריכים לדבר. זה בקשר לג'ימי האנט."
עצם האזכור של שמו הקפיא את דמה. "כבר סיפרתי לך הכול, ופרסמת את זה," היא אמרה. "אין לי שום דבר להוסיף על משפחת האנט."
"אבל -״
"בלי אבל, באקלי. שמתי את זה מאחורי." היא התעשתה שוב ופנתה לברך אורחים אחרים. למען האמת, היא ידעה שזה לעולם לא יהיה מאחוריה. אבל היא המשיכה הלאה והתכוונה לשמור על מרחק מסוים בין העבר להווה.
אישה שלא הכירה פילסה לעצמה דרך בקהל בנחישות רבה ונראתה להוטה מאוד להגיע אליה. ביד אחת החזיקה את התפריט למזכרת ובידה האחרת אחזה במעטפה חומה ובטוש שחור. היא לא לגמרי השתלבה בקהל, שכלל כמה אנשים מהממשל המקומי, עובדי מטבח מקועקעים ועמיתיה בעלי העסקים מרחוב פֶּרדיטה. האישה הזאת לבשה ג'ינס מהוה ונעלה סניקרס מלוכלכים. היה לה שיער ארוך חלק עם נגיעות של אפור. כתמי טבק כיסו את אצבעותיה ואת שיניה.
בפרץ של אנרגיה היא הסתערה קדימה ושלחה אל מרגו חיוך תוסס שלא לגמרי התאים למבט החריף בעיניה.
"מרג'י סלינס?" היא הציגה את השם כשאֵלה.
למשמע השם, מרגו קפאה לרגע. היא קימטה את מצחה והסתכלה לצדדים. לבה החסיר פעימה. "סליחה, מה אמרת?"
"מרג'י סלינס, שמוכרת בשם מרגו סולטון," אמרה האישה.
מרגו לא היתה רגילה לשמוע את השם הזה. היא לא חשבה שתשמע אותו שוב אי־פעם. היא לא רצתה לשמוע אותו שוב אי־פעם.
כל העולם סביבה האט את מהלכו. הרעש מהקהל רעם באוזניה ואז נחלש לכדי המהום עמום ובלתי מובן. רק כמה פרטים קטנים נותרו חדים וצלולים – המיקום היפהפה שהנוף של המפרץ נשקף ממנו, האורות המנצנצים, השולחנות המפוארים, הפנים המחייכות – כל הדברים שרצתה לנצור בלבה לעד. ואז, כהרף עין, כל הפרטים נמוגו והיא ראתה רק את הפנים הזרות והמבלבלות שלפניה.
"מי את לעזאזל?" היא שאלה.
האישה הושיטה לה את המעטפה החומה ותחבה אותה בכוח לכף ידה. "קיבלת זימון לבית המשפט."
חלק ראשון
אני מרבה לדבר על בישול ועל כל מה שהוא תורם לחיינו ולמצב הרוח שלנו, ועל איך שהבישול משרה עלינו שלווה מול הזר והמוזר. זאת מלאכה שעושים בידיים, והיא מאלצת אותנו לחשוב בצורה שונה מכפי שאנחנו חושבים כשאנחנו עובדים, או מעבירים את הזמן בצורה אחרת. בישול עוזר לנו לכבות קצת את הראש.
בישול עוזר לנו להחלים.
– סם סיפטון
1
סן פרנסיסקו 2017
איזון אידיאלי בין סוכר ומלח הוא הסוד לרוטב הברביקיו המושלם. כמובן, בכל הקשור לרוטב ברביקיו, לכולם יש דעה על השילוב הנכון בין חומציות, ארומות, פירות וטעמים – האוּמָמי החמקמק – שבזכותו כל נגיסה כל כך מספקת.
אבל מרגו סולטון ידעה בוודאות מוחלטת שהכול מתחיל בסוכר ובמלח. היא אפילו קראה כך למוצר הדגל שלה: סוכר+מלח. הרוטב הזה היה כוח־העל שלה. הסוד שלה. הסמל המסחרי שלה. כשלא היה לה שום דבר – לא בית, לא השכלה, לא משפחה ולא כסף – היא יצרה את אלכימיית הטעמים העוצמתית שגרמה לגברים בוגרים לגנוח בתענוג, לנשים קפדניות להתעלם מהדיאטה שלהן ולפוּדיז ספקנים להתחנן לעוד מנה.
היא עברה דרך ארוכה מהצנצנות הביתיות הצנועות שאיתן התחילה בטקסס. בימים אלה המוצר שלה כבר עבר מיתוג מחדש על ידי מומחים שעיצבו את התווית ואת האריזה והעניקו לו מראה יוקרתי וייחודי. היום היא הקפידה במיוחד לוודא שמארז הטעימות עשוי ללא רבב, כי הכול היה תלוי בפגישה הזאת. ומרגו ידעה שכרטיס הביקור הטוב בעולם הוא טעימה.
היום היה היום. היום היא רתמה את כל התקוות שלה למטרה החשובה מכולן – לפתוח מסעדה משלה.
שמו של המקום יהיה סוֹלט – מֶלַח – מילה נקייה ופשוטה כמו החומר עצמו. היא היתה מודעת עד כאב לאחוזי ההצלחה הנמוכים של מסעדות חדשות, ולכן התכוננה היטב וניסתה לא לעשות טעויות של מתחילים. היא חיפשה עבודות מזדמנות כדי לצבור ניסיון ולקחה קורסים בסיטי קולג'. היא עברה התלמדויות והתמחויות והשתתפה בפופ־אפים ובתחרויות כדי להציג את כישרונותיה. היא למדה את העסק מאלף ועד תו – מירכתי המטבח ועד לחלל המסעדה.
היא ידעה שזה לא יהיה קל. שום דבר בעל ערך הוא לא קל להשגה, ככה אומרים. היא תהתה למה זה חייב להיות ככה. למה משהו קל להשגה לא יכול להיות גם בעל ערך?
היא מעולם לא עבדה קשה יותר בחייה, ומעולם לא נהנתה מזה יותר. העבודה האינסופית לא הפריעה לה. היא פרנסה את עצמה כל חייה הבוגרים ולעתים אף נאלצה להיאחז בציפורניים, במאבק נחוש להרוויח את המקום שלה במעשים. ועכשיו, אחרי שנים של תכנון, מחשבה, חישובים והיטלטלות בלתי פוסקת בין אופוריה לאימה, היא היתה מוכנה.
היא התלבשה על פי קוד הלבוש המומלץ – ביזנס קז'ואל: מכנסיים שחורים מחויטים, חולצת משי לבנה ובלייזר מחויט – אך לפתע נתקפה פיק ברכיים. וזאת אף על פי שעשתה דברים כאלה בעבר, הציגה את הרעיון שלה בפני משקיעים פוטנציאליים.
כמה מקורות מימון פרטיים כבר דחו אותה. האוכל הוא חמישה כוכבים, אבל הרעיון לא מספיק חזק. הרעיון חזק, אבל התפריט לוקה בחסר. התוכנית העסקית לא מעמיקה מספיק. הבשר מלוח מדי. הבשר לא מלוח מספיק. אף אחד לא צריך טוסט בנוסח טקסס בקליפורניה.
כל דחייה רק חישלה את נחישותה. אולי זאת היתה התועלת הנסתרת של החוויה הקשה ששרדה בטקסס. אם הצליחה לעבור את זה, היא יכולה לעבור כל דבר.
היום יהיה אחרת, היא אמרה לעצמה. הפגישה הזאת גורלית. היא היתה חייבת להאמין בזה.
נעלי המעצבים שלה, מציאה מהסרטים בחנות יד שנייה, לא היו נוחות, אבל כולם יעצו לה להיראות מקצועית ומלוטשת כדי להשרות ביטחון על המשקיעים. בלי הצגות מיותרות. ביזנס קז'ואל. תיראי כאילו כבר השגת את מבוקשך. תפעלי על פי הכללים.
מרגו עשתה צעד לאחור והסתכלה על עצמה בראי. הקפלים במכנסיה היו מגוהצים וחדים כסכינים ושערה הבלונדיני עוצב במספרה שהיא בקושי יכלה להרשות לעצמה. "מה אתה אומר, קֵווין?" היא שאלה.
החתול המפוספס הנאה שלה פיהק וליקק אחת מכפותיו.
"אני יודעת," היא אמרה. "אני מרגישה כמו מתחזה. שיט. אני באמת מתחזה." ברגע שהתמקמה בסן פרנסיסקו, שינתה את שמה. הזהות החדשה שלה התאימה לה כל כך, עד שלפעמים הצליחה לשכוח לגמרי ממרג'י סלינס, כמו ילדה מהחטיבה שבחופש הגדול עברה לגור במקום אחר.
אבל בפעמים אחרות, כשהתעוררה בבהלה באמצע הלילה משינה טרופה ומסויטת, הילדה שהיתה פעם שבה לרדוף אותה. היא חזרה לעטות את עורה של מרג'י והרגישה קשורה ולכודה בתוך פקעת, נאבקת למצוא את הדרך החוצה. היא קראה פעם בספר שהעבר אף פעם לא באמת נגמר. הוא גם לא באמת עבר. ואפילו שכבר חלפו עשר שנים, היא ידעה שזה נכון. לא משנה כמה זמן חלף, היגון בא ומילא את נקבוביות עורה והיא ידעה שלעולם לא תוכל לשטוף אותו מעליה. היא עדיין נלחמה בעצבות שאפפה את הרגעים האלה, פה ושם, שבהם נזכרה בחייה האחרים.
לפעמים רק בקושי הצליחה לא לשקוע במחשבות על כל מה שהשאירה מאחור – ומדוע. זה עדיין הטריד אותה. אפילו שהיתה בטוחה שקיבלה את ההחלטה הכי טובה שיכלה בנסיבות איומות ונוראות, היא עדיין פקפקה בעצמה.
רוב הזמן מרגו צלחה את הרגעים האלה והמשיכה בחייה, כמעט בלי לחשוף את עברה בפני אנשים מעולמה החדש. הכאב הרגשי הכרוך בעזיבה היה חזק לא פחות מהטראומה שהובילה אליה, אבל היה שונה. היה בה חלק שעדיין השתוקק להישאר קרוב לדבר היחיד שעיגן אותה לקרקע. אבל היא נלחמה בדחף הזה. בהתחשב בנסיבות, ובהתחשב בגודל ובהיקף של השאיפות שלה, האפשרות האמיתית היחידה שלה היתה לעזוב.
נפשה סירבה להיות נעוצה באדמה. היא הרימה את עצמה והחליפה את שמה. את ביתה. את הפסיכולוגית שלה. את חבריה. את הכול, חוץ מהחתול שלה. היא היתה מיומנת באמנות הלחימה אַייקידוֹ וידעה לסלק מעליה כל יריב – חוץ מרוחות הרפאים של עברה. אבל אף על פי שהעבר עקב אחריה בחשאי והתגנב לתודעתה ללא הזמנה, היא בדרך כלל הצליחה למקד את עצמה בצלילות רבה בהתחלה החדשה.
נדמה שעבר נצח מאז שהיתה לה החוצפה לדמיין את עצמה פותחת מסעדת ברביקיו בעיר הכי יקרה בארצות הברית. היא היתה חייבת להאמין בעצמה. היא מצאה את האש שבעזרתה תוכל לחשל את העתיד שרצתה.
ועדיין, צריבת הכישלון עוד היתה חקוקה בה. היא תהתה למה היא חושבת שהפגישה היום תהיה שונה.
שיט. בעבר, כשפעלה על פי הכללים, זה רק הוביל אותה לעוד דחייה.
בלי לחשוב היא חלצה בבעיטה את נעלי העקב והבהילה את קֵווין, שברח בריצה. היא פשטה את המכנסיים המחויטים ואת החולצה המכופתרת ולבשה את הבגדים שהרגישה בהם כמו עצמה – חצאית ג'ינס קצרה וטישרט עם הלוגו של סוכר+מלח. היא נעלה את מגפי הבוקרים האהובים עליה. רגליים חשופות לכבוד היום הקיצי ושטוף השמש, שאפילו הערפל לא הצליח להביס.
היא התקשרה לקֶנדי – שף הברביקיו שלה, קַנדֵלַריוֹ אֵליסוֹנדוֹ – ואמרה לו שחל שינוי בתוכניות.
"בוא ניקח את המשאית," היא אמרה.
"את רוצה להיכנס עם הפוד טראק לרובע העסקים?" הוא שאל. "נחטוף קנס מהעירייה."
"נחטוף קנס רק אם נמכור את האוכל. אבל אנחנו הולכים לחלק אותו בחינם."
הוא אמר משהו בספרדית שהיתה מהירה מכדי שתבין, ואז הוסיף, "את משוגעת."
"ניפגש שם," היא אמרה ונתנה לו את הכתובת. היא ידעה שהוא לא יאכזב אותה. היא פגשה את קנדי כשמכרה את הרטבים שלה בשוק האיכרים בפורט מייסון. הוא היה שף ברביקיו מנוסה ואיש לבבי, שהיה בעברו חוואי מצליח במקסיקו. הוא איבד הכול במשבר הכלכלי ונסע צפונה להתחיל מחדש. יחד הם רכשו, עישנו ובישלו את הבשרים שלהם לכדי שלמות, במעשנה של בולי עץ עשירי ניחוח – תפוח, פקאן, מסקיט, אלון וארז. הם השיקו חברת קייטרינג ושכרו פוד טראק, ויצירותיהם משכו במהירות קהל מעריצים מסור. אפילו היתה עליהם כתבה ב"אקזמינר". ביום שבו מרגו מכרה את כל מה שהכינו והתחילה לקבל הזמנות מראש, היא החליטה שהגיע סוף כל סוף הזמן להתקדם עם התוכנית שלה.
היא עבדה ללא לאות על פיתוח רעיון שיכלול מיקום, שיווק, תוכנית, תפריט וקונספט, בהשראת הדוגמאות הכי מצליחות בתחום. היא חיה ונשמה אווירה, תמחור, תזרים מזומנים ואזכורים בעיתונות. היא היתה בטוחה בעצמה. היא היתה מוכנה.
קנדי החנה את המשאית באזור חניה מוגבל לשעה מול בניין המשרדים. הוא היה לבוש לעבודה: כובע מצחייה וסינר עם לוגו כמו שלה, ושרירי זרועותיו, שחושלו בשעות של עבודה מעל האש, התבלטו כשפתח את חלון המשאית ואת הגגון. "את בטוחה שככה את רוצה לעשות את זה?" הוא שאל.
היא הנהנה. "שיהיה לי בהצלחה."
שלט צנוע בתוך הבניין הוביל אותה אל המשרדים של קבוצת פריווה, חברת השקעות שמתמחה במסעדות. החברה כבר השקיעה ביותר ממאה מסעדות והיתה שיאנית בשיעורי ההצלחה של יוזמות חדשות בתחום. מנהליה היו מארק וסימון בֶּל, זוג צרפתי עם בית על קו המים בסַאוּסָליטוֹ. היו להם מוניטין מוצק וטעם משובח, ומרגו הצליחה לשכנע אותם להקשיב לה.
פקידת קבלה, לבושה בחליפה דומה לזו שמרגו זנחה קודם, הובילה אותה לתוך חדר ישיבות צונן ובו כיסאות ארגונומיים ושולחן זכוכית.
כשנכנסה לחדר, הרגישה איך כל העיניים ננעצות בה. עור רגליה סמר בקור של מיזוג האוויר. אבל עכשיו כבר היה מאוחר מדי להתחרט על בחירת הבגדים שלה.
"תודה רבה שהסכמתם להיפגש איתי," היא אמרה והניחה על השולחן את מארזי המתנה עם הרטבים שלה לצד פולדרים שבהם סיפורה האישי – החלקים שהיתה מוכנה לספר – החזון שלה, הדוחות הכספיים והתוכנית העסקית.
"אנחנו להוטים לשמוע אותך," אמר מארק במבטא צרפתי מעודן ומתוחכם. תווי פניה של סימון היו מחודדים והבעתה היתה חמורה, אבל עיניה נצצו בעניין.
"תשאלו אותי מה שאתם רוצים," הזמינה מרגו. "אני ספר פתוח. ואחר כך אני אשמח -״
"מי הגיבורים הקולינריים שלך?" שאלה סימון.
מרגו לא התכוננה לשאלה הספציפית הזאת. למרבה המזל, התשובה עמדה לה על קצה הלשון. "אמא שלי, דרלה סל־סולטון." היא קצת שיבשה את השם. כמעט נפלט לה סלינס. שנים אחרי ששינתה את שמה, הוא עוד רדף אותה כמו כתם שלא יורד. זה היה השם של אמא שלה, מאזור עתיק בספרד שבו אנשים נראו יותר קלטים מאשר ספרדים. "היא עבדה במטבח מקצועי והיה לה עסק של קייטרינג בטקסס. הכריכים והרטבים שלה היו מפורסמים, וכשהייתי קטנה הייתי מסתכלת עליה שעות." היא לא סיפרה למה אמא שלה לא יכלה להרשות לעצמה לשלם למטפלת. "כשגדלתי, למדתי את אמנות הברביקיו משף הברביקיו הכי טוב בהיל קאנטרי – מר קאבּי ווטסון. אחרי שאמא שלי הלכה לעולמה, הוא ואשתו קְוִוין היו בשבילי כמו הורים מאמצים." היא עצרה לרגע כדי לנשום ומיהרה להמשיך לפני שיספיקו לשאול אותה למה עזבה את טקסס. "כאן, בסן פרנסיסקו, הגיבור הקולינרי שלי הוא גם השותף שלי – מר קנדלריו אליסונדו. למעשה הוא נמצא למטה -״
הם קטעו אותה עם שאלות נוספות – למה סן פרנסיסקו? הדוחות הכספיים לא היו משכנעים. איך היא בחרה את התפריט? ואת תוכנית השיווק שלה?
היא זיהתה את המבטים של חלק מהמשקיעים. היא כבר ראתה כאלה בעבר. הכישלון שלה היה מרוח על כל הפרצוף שלהם. שיט. היא הרגישה את הפקפוק שלהם. לבה שקע בקרבה. הפגישה לא הצליחה. היא הבינה היטב שיש סיכוי של אחד למיליון שטקסנית שלא גמרה תיכון תוכל להשיק מסעדה טרנדית בלב סן פרנסיסקו. אבל היא כל כך רצתה את זה. היא רצתה שיסמכו עליה, שיעריכו אותה, שייתנו לה את האחריות שידעה שהיא יכולה לקחת על עצמה.
"אנחנו בדרך כלל מבקשים משפים לארגן בשבילנו משהו," אמר אחד הדירקטורים.
"אני יודעת," היא אמרה. היא ניסתה להשיג חלל אירועים בעסקת בּארטֶר, אבל לא מצאה שום דבר בגבולות התקציב שלה. "חברים, עם כל הכבוד, אני יודעת שזה לא מקובל, אבל אני מבשלת יותר טוב משאני מדברת. אני נשבעת לכם, כל מה שאתם יכולים לגדל, אני יכולה לצלות. האם תהיו מוכנים לרדת איתי למטה, למשאית?"
"באת בפוד טראק?" הגבות המטופחות של סימון התרוממו.
"כן, גברתי."
שתיקה מייסרת השתררה. בני הזוג בֶּל החליפו מבטים. מרגו הפסיקה לנשום. ואז הכיסאות נהדפו לאחור וכולם פנו אל הדלת. הדרך למטה אל החניון נדמתה אינסופית, אבל ברחוב היא ראתה בדיוק את מה שקיוותה לראות. המשאית היתה מוקפת באנשים שטרפו טעימות מהברביקיו שלה כאילו היו ניצולים מורעבים על אי בודד. היה שם אפילו שוטר סיור, שבטח היה יכול לתת למשאית דוח, אבל במקום זאת זלל לחמנייה מלאה בבשר חזיר מפורק ובסלט החמוצים הקצוץ של מרגו.
היא וקנדי הביטו זה בזה, ואז היא ניגשה למקומה מאחורי הדלפק וכהרף עין הרגישה שוב בטוחה בעצמה. זאת היתה הממלכה שלה, יצירת חוויה טעימה שאנשים רוצים לחזור אליה פעם אחרי פעם. חדר הישיבות וארוחת הטעימות היומרנית נשכחו. היא חילקה לכולם צלחות עמוסות בבריסקט הצלוי המפורסם שלה, הנמס בפה, עם הניחוח המעושן המתקתק, נקניקיות שהכינה בשיתוף פעולה עם חווה ידידותית לסביבה ליד פוינט רֵיֵיס, פטריות פורטובלו מעושנות טובלות בחמאה וצלעות רכות להפליא עטופות ברטבים המיוחדים שלה. היתה שם גם תצוגה של התוספות הכי טעימות שידעה להכין – לחם תירס לח ועסיסי מאוסף המתכונים הפרטי של אמא שלה, שעועית וירקות ירוקים, סלט שורש היקאמה עם שפע של פלפל שחור, ולקינוח עוגת יונק הדבש המפורסמת שלה.
הקבוצה טעמה מהאוכל בשתיקה. מרגו המתינה בצד ושכחה לנשום. היא הגישה להם את האמנות שלה, את מפעל חייה, על צלחת. היא הקדישה שנים למציאת המרכיבים העונתיים והמקומיים המשובחים ביותר.
אחרי כמה דקות מייסרות סימון ניגבה את שפתיה. "טוב," היא אמרה. "בהחלט עשית כאן משהו."
מרגו לא ידעה איך להגיב, ולכן היא חיכתה וניסתה לא להילחץ.
"התיבול של הצלעות יוצא דופן."
"גוֹצ'וּג'אנג," אמרה מרגו. לממרח הקוריאני היתה חריפות מושלמת. אבל זאת היתה בחירה מסוכנת. "אני יכולה גם להכין את זה עם תיבול מסורתי יותר, לפי דרישה."
סימון דחפה את הצלחת שלה וסרקה את פני עמיתיה. היא ובעלה מלמלו קצרות בצרפתית. "אנחנו לא צריכים לטעום שום דבר נוסף," היא אמרה.
"זה הכי טוב שיש לי," אמרה מרגו.
שתיקה נוספת השתררה. ואחריה באו עוד חילופי דברים מהירים בצרפתית.
"טוב," אמר מארק, הניח את המפית שלו בצד והושיט יד למרגו. "איפה את רוצה לפתוח את המסעדה שלך, מיס סולטון?"
אין עדיין תגובות