החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על רוברט צ'רלס וילסון

רוברט צ'רלס וילסון נולד בקליפורניה ועבר להתגורר בקנדה עם משפחתו כשהיה בן תשע. הוא כתב שניים עשר ספרים שקיבלו ביקורות אוהדות וזכו בפרסים ספרותיים רבים, ביניהם: פרס אורורה, פרס פיליפ ק. דיק, ופרסים נוספים. ספרו "סחרור" (שיצא בעברית בהוצאת גרף ... עוד >>

סחרור

מאת:
מאנגלית: דוד חנוך | הוצאה: | 2006 | 495 עמ'
זמינות:

25.00

5 מתוך 5 מבוסס על מדרג אחד
(חוות דעת אחת)
רכשו ספר זה:

ספרו החדש של רוברט צ'רלס וילסון ("הכרונוליתים") הוא מותחן מד"בי מסחרר המשלב סיפור התבגרות, חברות ואהבה על רקע תעלומה המשנה סדרי עולם.

ג'ייסון דיאן וטיילר היו חברים מילדות: הם שיחקו, חלקו ביניהם חוויות מעצבות והיכרות עמוקה ואינטימית. עולמם משתנה באחת כשלילה אחד, בעודם בני עשרה חסרי דאגות, נעלמים הכוכבים מהשמיים, לווינים צונחים אל הקרקע, וגם השמש משנה פניה ואינה כתמול שלשום. העולם והמציאות משתנים ועמם חייהם הפונים לכיוונים בלתי צפויים בניסיון למצוא תשובה לשאלה הגדולה מכולן: מי או מה מחזיק עולם שלם כבן ערובה?

"סחרור" הוא רומן יוצא דופן, גדוש ברעיונות חדשניים ומעוררי מחשבה בעל עלילה סוחפת וחובקת עולם הנעה בין מסדרונות הכוח של הממשל האמריקאי, פוליטיקה בינלאומית, כתות קיצוניות, דתות אזוטריות ומערבולת יצרים אנושיים עזים.

בכתיבה מדויקת וחדה כתער ממלא רוברט צ'רלס וילסון את ספרו בשלל דמויות ססגוניות ושובות לב שקל להזדהות עמן המעניקות לסיפור עומק אנושי בחיפושיהן אחר שמץ של היגיון בעולם ההולך ומאבד את שפיותו.

על המחבר:

המחבר רוברט צ'רלס וילסון

 

רוברט צ'רלס וילסון נולד בקליפורניה ועבר להתגורר בקנדה עם משפחתו כשהיה בן תשע. הוא כתב שניים עשר ספרים שקיבלו ביקורות אוהדות וזכו בפרסים ספרותיים רבים, ביניהם: פרס אורורה, פרס פיליפ ק. דיק, ופרסים נוספים. ספרו "סחרור" (שיצא בעברית בהוצאת גרף בשנת 2006) זכה בפרס הוגו לשנת 2006 כספר הטוב ביותר לאותה שנה. ספריו "דארוויניה" ו"הכרונוליתים" (יצא בעברית בהוצאת "גרף" בשנת 2004) היו ברשימת המועמדים הסופית לפרס ההוגו בשנים 1999 ו – 2002. הוא נחשב לאחד הסופרים הקנדיים הבולטים הפועלים כיום, ומצליח לשלב בין רעיונות מרתקים לבניית דמויות אנושיות מעוצבות היטב ועלילה סוחפת ומרתקת.

מן הביקורת:

"בדרכו השקטה, רוברט צ'רלס וילסון יצר אחד ממכלולי היצירות המרשימים ביותר במדע הבדיוני בן זמננו. הכרונוליתים הוא מספריו הטובים ביותר"

– הניו יורק טיימס.

מן העתונות והמרשתת: גרף הוצאה לאור | בלי פאניקה | Goodreads | Ynet

קצת עלינו: פייסבוק | טוויטר | לינקדאין | YouTube |

מקט: 4-676-8
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


swirl

10^9*4 לספירה

כולם נופלים, וכולנו נוחתים במקום כלשהו.

אז שכרנו חדר בקומה השלישית של מלון בסגנון קולוניאלי בפאדאנג, שבו אף אחד לא יבחין בנו במשך זמן‑מה.

תשע מאות יורו ללילה קנו לנו פרטיות ומרפסת המשקיפה על האוקיינוס ההודי. במזג אוויר נעים, ובימים האחרונים לא היה מחסור במזג אוויר כזה, יכולנו לראות את החלק הקרוב של מעבר הקשת: קו אנכי בצבע עננים שעלה מהאופק ונעלם, בעודו עולה, בתוך ערפל כחול. זה היה מרשים מאוד, בעיקר בהתחשב בכך שרק חלקיק מהמבנה כולו נראה מהחוף המערבי של סומאטרה. הרגל הרחוקה של מעבר הקשת ירדה לפסגות התת‑מימיות של רכס קרפנטר, במרחק יותר מאלף קילומטרים, והקיפה את תעלת מנטוואי כמו טבעת נישואים שהונחה על צדה בשלולית. אילו עמדה על היבשה, היא הייתה מגיעה מבומביי בחופה המזרחי של הודו ועד למדרס שבמערב. או, נאמר, מניו יורק לשיקגו, פחות או יותר.

דיאן ישבה רוב אחר הצהריים על המרפסת, מזיעה בצל מטרייה מפוספסת דהויה. הנוף היה מרתק בעיניה, ואני שמחתי והתמלאתי הקלה מכך שאחרי כל מה שקרה, היא עדיין מסוגלת להפיק ממנו הנאה כזאת.

הצטרפתי אליה עם השקיעה. השקיעה הייתה הזמן הטוב ביותר. ספינת משא שפניה מועדות לנמל טלוֹק באיוֹר הפכה למחרוזת אורות המחליקה ללא מאמץ באפלה שמעבר לחוף. הרגל הקרובה של הקשת זהרה כמו מסמר אדום מצוחצח שמחבר את השמים לים. צפינו בצל כדור הארץ מטפס במעלה העמוד בשעה שהעיר הלכה והחשיכה.

זאת הייתה טכנולוגיה, כדברי הציטוט המפורסם, ש"לא ניתן להבדיל בינה לבין קסם". מה עוד חוץ מקסם יכול לאפשר זרימה חופשית של אוויר וים ממפרץ בנגל לאוקיינוס ההודי, ובו זמנית להעביר כלי שיט ארציים לנמלים מוזרים בהרבה? איזה נס הנדסי מאפשר למבנה עם רדיוס של אלף קילומטרים לשאת את משקל עצמו? ממה הוא עשוי, ואיך הצליח לעשות את מה שעשה?

ייתכן שג'ייסון לוטון היה היחיד שיכול לענות על השאלות האלה. אבל ג'ייסון לא היה איתנו.

דיאן הייתה שרועה בכיסא נוח, שמלתה הצהובה וכובע הקש הרחב במידה מגוחכת שחבשה נראו כצללים גאומטריים באפלה הגוברת. עורה היה חלק, וצבעו חום אגוז. אור הדמדומים השתקף בעיניה באופן שובה לב, אבל היא עדיין נראתה זהירה – זה לא השתנה.

היא נשאה את מבטה לעברי. "היית עצבני כל היום".

"אני חושב לכתוב משהו", אמרתי. "לפני שזה יתחיל. מעין ספר זיכרונות".

"אתה מפחד שאתה עלול לאבד את זה? זה לא הגיוני, טיילר. הרי הזיכרון שלך לא יימחק".

לא, לא יימחק. אבל ייתכן שיתרכך, יתערפל, יאבד מיקוד. תופעות הלוואי האחרות של הסם היו זמניות ונסבלות, אבל האפשרות לאובדן זיכרון הבעיתה אותי.

"בכל מקרה", אמרה, "הסיכויים לטובתך, ואתה יודע את זה. קיים סיכון… אבל זה רק סיכון, ולא סיכון משמעותי במיוחד".

ואילו זה היה קורה לה, אולי הייתה בכך ברכה.

"בכל זאת", אמרתי. "ארגיש טוב יותר אם אכתוב משהו".

"אם אתה לא רוצה לעשות את זה, אתה לא חייב. כשתהיה מוכן, תדע".

"לא, אני רוצה לעשות את זה". לפחות זה מה שאמרתי לעצמי.

"אז זה חייב להתחיל הלילה".

"אני יודע. אבל בשבועות הקרובים -"

"לא סביר שיתחשק לך לכתוב".

"אלא אם כן לא אוכל לעצור בעצמי". גרפומניה הייתה בין תופעות הלוואי האפשריות הפחות מדאיגות.

"נראה מה תחשוב כשהבחילה תתחיל". היא חייכה אלי חיוך מנחם. "כנראה שלכולנו יש משהו שאנחנו מפחדים להרפות ממנו".

זאת הייתה אמירה מטרידה, ולא רציתי לחשוב עליה.

"טוב", אמרתי, "אולי כדאי שנתחיל".

באוויר עמד ניחוח טרופי, מעורב בשמץ כלור מבריכת המלון, שלוש קומות מתחתינו. פאדאנג הייתה נמל בינלאומי חשוב בימים אלה, מלאה בזרים: הודים, פיליפינים, קוריאנים. ופה ושם אפילו אמריקאים אובדי דרך כמו דיאן וכמוני, אנשים שלא יכלו להרשות לעצמם לנסוע בתנאי מותרות ולא היו כשירים לתוכניות היישוב מחדש של האו"ם. זאת הייתה עיר מלאת חיים ולעתים קרובות פרועה, במיוחד מאז שהרפורמים החדשים עלו לשלטון בג'קרטה.

אבל המלון היה בטוח, והכוכבים היו פזורים בשמים בכל תפארתם. פסגת הקשת הייתה הדבר הבוהק ביותר בשמים כעת, אות U עדינה כסופה, שנכתבה על צדה בידו של אל דיסלקטי. אחזתי בידה של דיאן כאשר הבטנו בה נמוגה.

"על מה אתה חושב?" היא שאלה.

"על הפעם האחרונה שראיתי את מערכות הכוכבים הישנות". בתולה, אריה, קשת: המונחים האסטרולוגיים שאבד עליהם הכלח.

"אבל הם היו נראים אחרת מכאן, לא? מחצי הכדור הדרומי".

כנראה שכן.

אז, בחשכת הלילה, חזרנו לחדר. הדלקתי את האורות בזמן שדיאן סגרה את התריסים והוציאה את ערכת המזרק והאמפולות שלימדתי אותה להשתמש בה. היא מילאה את המזרק המעוקר, קימטה את מצחה והקישה עליו כדי לשחרר בועה. היא נראתה כמקצוענית, אבל ידיה רעדו.

פשטתי את חולצתי ונשכבתי על המיטה.

"טיילר -"

פתאום היא הייתה המסוייגת מבין שנינו. "אני לא מתחרט", אמרתי. "אני יודע מה אני עושה, ודיברנו על זה עשרות פעמים".

היא הנידה בראשה וחיטאה באלכוהול את הצד הפנימי של המרפק שלי. היא החזיקה את המזרק בידה הימנית, כשהמחט מופנית כלפי מעלה. כמות הנוזל הקטנה שבתוכו נראתה תמימה כאילו היו אלה מים.

"זה היה מזמן", היא אמרה.

"מה?"

"הפעם ההיא שהסתכלנו בכוכבים".

"אני שמח שלא שכחת".

"ברור שלא שכחתי. עכשיו תעשה אגרוף".

הכאב היה קל. לפחות בהתחלה.
הבית הגדול

אני הייתי בן שתים‑עשרה והתאומים היו בני שלוש‑עשרה בלילה בו נעלמו הכוכבים מהשמים.

זה קרה באוקטובר, בערך שבועיים לפני ליל כל הקדושים. שלושתנו נשלחנו אל המרתף בבית לוטון – הבית הגדול, כך קראנו לו – ונאמר לנו להישאר שם במשך אירוע חברתי למבוגרים בלבד.

שליחתנו למרתף לא הייתה עונש. לא בשביל דיאן וג'ייסון, שבילו בו חלק ניכר מזמנם מרצונם החופשי, וּודאי שלא בשבילי. אביהם הגדיר היטב את הגבול בין אזורי הילדים והמבוגרים בבית, אבל הייתה לנו מערכת משחקים איכותית, סרטים על דיסקים, אפילו שולחן ביליארד… ושום השגחה של מבוגר חוץ מגברת טרואל, אחת מהעובדות הקבועות בשירות הקייטרינג, שירדה למטה בערך פעם בשעה כדי להתחמק ממשימת ההגשה ולעדכן אותנו במתרחש במסיבה. (מישהו מהיולט‑פאקארד עשה בושות עם אשתו של בעל טור בפוסט. בחדר העבודה יש סנטור שתוי). הדבר היחיד שחסר לנו, אמר ג'ייסון, הוא שקט (המערכת למעלה ניגנה מוזיקת ריקודים שחדרה דרך התקרה כמו הלמות לב של מפלצת) ונוף של השמים.

שקט ונוף: ג'ייס, בצורה אופיינית, החליט שהוא רוצה את שניהם.

דיאן וג'ייסון נולדו בהפרש של כמה דקות, אבל בבירור לא היו תאומים זהים. אף אחד חוץ מאמם לא כינה אותם תאומים. ג'ייסון נהג לומר שהם תוצר של "זרע דו‑קוטבי שחדר לשתי ביציות עם מטען הפוך". דיאן, שמנת המשכל שלה הייתה גבוהה כמעט כמו זאת של ג'ייסון, אבל אוצר המילים שלה היה מבוקר בהרבה, השוותה אותם ל"אסירים שונים שנמלטו מאותו תא".

הייתי מלא יראת כבוד כלפי שניהם.

ג'ייסון, בגיל שלוש‑עשרה, היה לא רק חכם במידה מפחידה אלא גם ספורטאי מצוין – לא שרירי במיוחד, אבל מלא מרץ ואתלט מוצלח. כבר אז גובהו היה כמעט מטר שמונים. הוא היה רזה, וחיוך עקום ומלא כנות הציל אותו מלהיראות כמו טמבל. שערו היה אז בלונדיני ודק.

דיאן הייתה נמוכה ממנו בשלושה‑עשר סנטימטרים, שמנמנה רק בהשוואה לאחיה וכהה ממנו. עורה היה חלק חוץ מהנמשים שהקיפו את עיניה וגרמו לה להיראות כאילו חבשה סביבן מסכה. היא קראה לזה מראה הדביבון שלי. הדבר שאהבתי יותר מכול בדיאן – וכבר הגעתי לגיל שבו פרטים כאלה זכו לחשיבות שלא יכולתי להבין אבל גם לא להכחיש – היה החיוך שלה. היא חייכה לעתים נדירות, אבל זה היה חיוך מרהיב. היא הייתה משוכנעת שהשיניים שלה בולטות מדי (היא טעתה), וסיגלה לעצמה מנהג לכסות את פיה כשצחקה. נהניתי להצחיק אותה, אבל הדבר שאליו ערגתי בחשאי היה החיוך שלה.

בשבוע שעבר אביו של ג'ייסון נתן לו משקפת אסטרונומית יקרה. הוא שיחק איתה כל הערב, משקיף על כרזת התיירות שהייתה תלויה מעל הטלוויזיה, מעמיד פנים שהוא יכול להשקיף בחשאי על קאנקון ממקומו בפרוורי וושינגטון, ולבסוף קם ואמר, "אנחנו צריכים ללכת להסתכל בשמים".

"לא", אמרה דיאן מיד. "קר בחוץ".

"אבל השמים בהירים. זה הלילה הבהיר הראשון השבוע. ורק קריר".

"הבוקר היה קרח על הדשא".

"כפור", הוא התווכח.

"כבר אחרי חצות".

"היום יום שישי".

"אנחנו לא אמורים לצאת מהמרתף".

"אנחנו לא אמורים להפריע למסיבה. אף אחד לא אמר שאסור לנו לצאת החוצה. אף אחד לא יראה אותנו, אם את מפחדת להיתפס".

"אני לא מפחדת להיתפס".

"אז ממה את כן מפחדת?"

"שהרגליים שלי יקפאו בזמן שאקשיב לקשקושים שלך".

טיילר פנה אלי. "מה איתך, טיילר? רוצה לראות את השמים?"

התאומים פנו אלי לעתים קרובות כדי שאשמש כשופט בוויכוחים שלהם, וזה גרם לי אי‑נוחות רבה. זה היה מצב שאי אפשר לנצח בו. אם אצדד בג'ייסון אני עשוי להרחיק את דיאן. אבל אם אצדד בדיאן לעתים קרובות מדי זה ייראה… נו, שקוף מדי. אמרתי, "אני לא בטוח, ג'ייס, די קר בחוץ…"

דיאן הייתה זו שחילצה אותי. היא הניחה יד על כתפי ואמרה, "לא משנה. כנראה עדיף לנשום קצת אוויר צח מאשר להקשיב לקיטורים שלו".

אז לקחנו את המעילים שלנו מהמתלה שבמרתף ויצאנו מהדלת האחורית.

הבית הגדול לא היה מפואר כפי שמשתמע מהכינוי שהענקנו לו, אבל הוא היה גדול יותר מהבית הממוצע בשכונה ההיא, שהכנסתם של תושביה נעה בין בינונית לגבוהה, והוא ניצב על חלקת אדמה גדולה יותר. מאחוריו השתרעה מדשאה רחבה ומטופחת, שהגיעה עד לקבוצת עצי אורן מוזנחים שצמחו על גדת נחל די מזוהם. ג'ייסון בחר את המקום שממנו נצפה בכוכבים, באמצע הדרך בין הבית לעצים.

חודש אוקטובר היה נעים עד אתמול, כשחזית קרה שברה את הקיץ האינדיאני. דיאן חיבקה בהפגנתיות את צלעותיה ורעדה, אבל היא עשתה זאת רק כדי לנזוף בג'ייסון. אוויר הלילה היה קריר, אבל לא עד כדי אי‑נוחות. השמים היו בהירים להפליא והדשא היה פחות או יותר יבש, אם כי אולי שוב יהיה כפור בבוקר. לא היה ירח, ואף לא זכר לענן. הבית הגדול היה מואר כמו ספינת קיטור על המיסיסיפי ואורו הצהוב העז שטף את המדשאה, אבל ידענו מניסיון שבלילות כאלה מי שעומד בצלו של עץ נעלם מן העין כאילו נבלע בחור שחור.

ג'ייסון שכב על גבו וכיוון את המשקפת אל השמים זרועי הכוכבים.

אני ישבתי ברגליים שלובות ליד דיאן והבטתי בה מוציאה מכיס המעיל שלה סיגריה שוודאי גנבה מאמה (קרול לוטון, קרדיולוגית ולכאורה מעשנת לשעבר, החביאה חפיסות סיגריות בשידה שליד המיטה שלה, בשולחן הכתיבה שלה ובמגירה במטבח. אמי אמרה לי זאת). היא הכניסה אותה בין שפתיה והדליקה אותה במצת אדום שקוף – לרגע הייתה הלהבה שלו הדבר הבוהק ביותר בסביבה – ונשפה אניץ עשן שנבלע במהירות באפלה.

היא ראתה שאני צופה בה. "רוצה שכטה?"

"הוא בן שתים‑עשרה", אמר ג'ייסון. "יש לו מספיק בעיות. הוא לא צריך גם סרטן ריאות".

"בטח", אמרתי. עכשיו זה הפך לעניין של כבוד.

דיאן המשועשעת העבירה לי את הסיגריה. שאפתי בהיסוס והצלחתי לא להשתעל.

היא לקחה אותה ממני. "אל תגזים".

"טיילר", אמר ג'ייסון, "אתה יודע משהו על הכוכבים?"

מילאתי את ריאותי באוויר קר וצלול. "בטח".

"אני לא מתכוון למה שקראת בספרונים הזולים האלה. האם אתה יכול לנקוב בשמותיהם של כוכבים?"

הסמקתי, אבל קיוויתי שהחושך יסתיר את זה מעיניו. "ארקטורוס", אמרתי. "אלפא סנטאורי. סיריוס. פולאריס…"

"ואיזה מהם הוא עולם הבית של הקלינגונים?" שאל ג'ייסון.

"אל תהיה מגעיל", אמרה דיאן.

התאומים היו אינטליגנטיים במידה יוצאת דופן. אני לא הייתי טיפש, אבל גם לא הייתי ברמה שלהם וכולנו ידענו את זה. הם למדו בבית ספר למחוננים. אני נסעתי באוטובוס לבית הספר הציבורי. זה היה אחד מכמה הבדלים בולטים בינינו: הם גרו בבית הגדול, אני גרתי עם אמי בבית הקטן שבקצה המזרחי של השטח. להוריהם היו קריירות, אמי ניקתה את הבית שלהם. איכשהו הצלחנו להכיר בהבדלים האלה בלי לעשות מזה עניין.

"בסדר", אמר ג'ייסון. "אתה יכול להצביע על פולאריס?"

פולאריס, כוכב הצפון. קראתי על העבדות ועל מלחמת האזרחים. היה שיר של עבדים נמלטים שהתייחס אליו:

כשהשמש חוזרת והשליו הראשון קורא,

לכו בעקבות דלעת השתייה.

הזקן מחכה לקחת אתכם לחופש

כשתלכו בעקבות דלעת השתייה.

"כשהשמש חוזרת" פירושו אחרי אמצע החורף. השלווים נודדים בחורף לדרום. הדלעת היא הדובה הגדולה, שהקצה הרחב של צורת הקערה שלה הצביע לעבר פולאריס שבצפון, כיוון החירות. מצאתי את הדובה ונופפתי בידי בתקווה בכיוונה.

"רואה?" אמרה דיאן לג'ייסון, כאילו הוכחתי את טענתה באיזשהו ויכוח שלא טרחו לשתף אותי בו.

"לא רע", הודה ג'ייסון. "אתה יודע מה זה כוכב שביט?"

"כן".

"רוצה לראות כוכב שביט?"

הנהנתי ונשכבתי לידו, עדיין חש בפי את טעמה החריף של הסיגריה של דיאן ומתחרט ששאפתי ממנה. ג'ייסון הראה לי איך להשעין את גופי על המרפקים ואמר לי להצמיד את המשקפת לעיני ולהתמקד עד שהכוכבים יהפכו לאליפסות מעורפלות ולאחר מכן לנקודות, שמספרן רב בהרבה מכפי שיכולתי לראות בעין בלתי מזוינת. הזזתי את המשקפת מצד לצד עד שמצאתי, או חשבתי שמצאתי, את הנקודה שג'ייסון כיוון אותי אליה: בליטה קטנטנה של זוהר על רקע השמים השחורים חסרי הרחמים.

"כוכב שביט -" החל ג'ייסון.

"אני יודע. כוכב שביט הוא מעין כדור שלג מאובק שנופל לעבר השמש".

"אפשר להגדיר את זה גם ככה", הוא אמר בלגלוג. "אתה יודע מאיפה באים כוכבי שביט, טיילר? הם באים משולי מערכת השמש – ממעין הילה קפואה סביב השמש שמגיעה מהמסלול של פלוטו ועד לאמצע הדרך לכוכב הקרוב ביותר. קר שם יותר מכפי שאתה יכול לדמיין".

הנהנתי בתחושת אי‑נוחות קלה. קראתי מספיק מדע בדיוני כדי לקלוט את הממדים העצומים והבלתי נתפשים של שמי הלילה. אהבתי לחשוב על כך לפעמים, אם כי בשעת לילה, כשהבית שקט לחלוטין, הנושא יכול להיות מפחיד במקצת.

"דיאן", אמר ג'ייסון. "את רוצה להסתכל?"

"אני חייבת?"

"לא. ברור שאת לא חייבת. את יכולה לשבת ולמלא את הריאות שלך בעשן ולהזיל ריר אם זה מה שאת מעדיפה לעשות".

"חכמולוג". היא כיבתה את הסיגריה בדשא והושיטה את ידה. העברתי לה את המשקפת.

"רק תיזהרי עם זה", ג'ייס היה מאוהב לחלוטין במשקפת שלו, שעדיין הדיפה את ריח אריזת הפלסטיק.

היא מיקדה את המשקפת והתבוננה למעלה. היא הביטה בשקט זמן‑מה, ואחר כך אמרה, "אתה יודע מה אני רואה כשאני משתמשת בדברים האלה כדי להביט בכוכבים?"

"מה?"

"את אותם הכוכבים בכל פעם".

"תשתמשי בדמיון". הוא נשמע ממש מעוצבן.

"אם אני יכולה להשתמש בדמיון, בשביל מה אני צריכה משקפת?"

"זאת אומרת, תחשבי על הדברים שאת מתבוננת בהם".

"אה", היא אמרה. ואז: "וואו. וואו! ג'ייסון, אני רואה -"

"מה?"

"אני חושבת ש… כן… זה אלוהים! ויש לו זקן לבן וארוך! והוא מחזיק שלט! ובשלט כתוב… ג'ייסון אפס!"

"מצחיק מאוד. תחזירי אותה אם את לא יודעת איך להשתמש בה".

הוא הושיט את ידו, אבל היא התעלמה ממנו. היא הזדקפה וכיוונה את המשקפת אל חלונות הבית הגדול.

המסיבה נמשכה משעות אחר הצהריים המאוחרות. אמי אמרה לי שהמסיבות של משפחת לוטון הן "אירועים בזבזניים שנועדו להתחככות בטיפוסים חשובים". אבל הייתה לה נטייה להגזמה, אז היה צורך לקחת את דבריה בערבון מוגבל. רוב האורחים, לדברי ג'ייסון, היו מצליחנים מתעשיית החלל או אנשי סגל פוליטיים. לא אצולת וושינגטון הוותיקה, אלא אנשים צעירים ומצליחים עם שורשים במערב וקשרים בתעשיות הביטחונית. אי‑די לוטון, אביהם של ג'ייסון ודיאן, ערך אירוע כזה כל שלושה או ארבעה חודשים.

"עסקים כרגיל", אמרה דיאן מאחורי האליפסות התאומות של המשקפת. "קומה ראשונה, ריקודים ושתייה. יותר שתייה מריקודים בשלב הזה. אבל נראה שסוגרים את המטבח. אני חושבת שאנשי הקייטרינג מתכוננים ללכת. הווילונות בחדר העבודה סגורים. אי‑די נמצא בספרייה עם כמה טיפוסים בחליפות. איכס! אחד מהם מעשן סיגר".

"הגועל שלך לא משכנע", אמר ג'ייסון. "מיס מרלבורו".

היא המשיכה לקטלג את החלונות הפתוחים, וג'ייסון התקרב אלי. "אתה מראה לה את היקום", הוא לחש, "והיא מעדיפה להציץ למסיבה".

לא ידעתי מה לומר. כמו הרבה מהדברים שג'ייסון אמר, זה נשמע שנון וחכם בהרבה מכל דבר שאני יכולתי לחשוב עליו.

"חדר השינה שלי", אמרה דיאן. "ריק, תודה לאל. חדר השינה של ג'ייסון, ריק חוץ מפנטהאוז מתחת למזרון -"

"זאת משקפת טובה, אבל לא עד כדי כך טובה".

"חדר השינה של קרול ואי‑די, ריק. חדר האורחים…"

"נו?" אבל דיאן לא אמרה דבר. היא ישבה בדממה, המשקפת צמודה לעיניה.

"דיאן?" אמרתי.

היא המשיכה לשתוק עוד כמה שניות. אז היא נרעדה, פנתה והשליכה – זרקה – את המשקפת בחזרה לג'ייסון. הוא מחה, אבל נראה שלא קלט שהיא ראתה משהו מטריד. עמדתי לשאול אותה אם היא בסדר –

ואז נעלמו הכוכבים.

זה לא היה משהו.

אנשים שראו את זה קורה אומרים את זה לעתים קרובות. זה לא היה משהו. זה באמת לא היה משהו, ואני הייתי עד לזה: התבוננתי בשמים בזמן שדיאן וג'ייסון התווכחו. לא היה דבר חוץ מרגע של בוהק מוזר שהותיר בעיני זוהר ירוק קריר של בבואת גרר. מצמצתי. ג'ייסון אמר, "מה זה היה? ברק?" ודיאן לא אמרה דבר.

"ג'ייסון", אמרתי, עדיין ממצמץ.

"מה? דיאן, אני נשבע לך, אם סדקת אחת מהעדשות -"

"שתוק", אמרה דיאן.

ואני אמרתי, "תפסיקו. תסתכלו. מה קרה לכוכבים?"

שניהם הפנו את ראשיהם לשמים.

מבין שלושתנו, רק דיאן הייתה מוכנה להאמין שהכוכבים ממש "כבו" – כובו כמו נרות ברוח. ג'ייסון התעקש שזה בלתי אפשרי: האור מהכוכבים האלה הגיע ממרחק חמישים או מאה או מאה מיליון שנות אור, תלוי במקור. לא ייתכן שכולם כבו זה אחר זה, ברצף מורכב במידה אינסופית, שנועד לגרום לבני כדור הארץ להאמין שהם כבו בו זמנית. וחוץ מזה, ציינתי, גם השמש היא כוכב, והיא עדיין מאירה, לפחות בצדו האחר של העולם – לא?

מובן שכן. ואם לא, אמר ג'ייסון, כולנו נקפא למוות עד הבוקר.

כך שהגיוני להניח שהכוכבים עדיין זוהרים, אבל אנחנו לא יכולים לראות אותם. הם לא נעלמו אלא הוסתרו: כוסו בליקוי. כן, השמים הפכו פתאום לשמיכה שחורה, אבל זאת הייתה תעלומה, לא אסון.

אבל במחשבתי נתקע היבט אחר של אמירתו של ג'ייסון. מה אם השמש כן נעלמה? דמיינתי שלג יורד באפלה נצחית ואחריו, הנחתי, האוויר עצמו יקפא ויהפוך לשלג מסוג אחר עד שכל התרבות האנושית תיקבר מתחת לחומר שאנחנו נושמים. עדיף, לפיכך, עדיף כל‑כך, להניח שהכוכבים "כוסו", אבל במה?

"ובכן, ברור שבמשהו גדול. משהו מהיר. אתה ראית את זה קורה, טיילר. זה קרה מיד או שמשהו נע בשמים?

אמרתי לו שזה נראה כאילו אורם של הכוכבים התחזק ואז נעלם. בבת אחת.

"שהכוכבים הטיפשיים ילכו להזדיין", אמרה דיאן. (הייתי מזועזע. "להזדיין" לא הייתה מילה שדיאן נהגה להשתמש בה, אף‑על‑פי שג'ייס ואני השתמשנו בה בחופשיות רבה עכשיו, משהגענו לגיל דו‑ספרתי. דברים רבים השתנו בקיץ הזה).

ג'ייסון שמע את החרדה בקולה. "אני לא חושב שיש סיבה לפחד", אמר, אם כי בבירור חש אי‑נוחות.

דיאן רק הזעיפה פנים. "קר לי", אמרה.

אז החלטנו לחזור לבית הגדול ולראות אם החדשות הופיעו בסי‑אן‑אן או בסי‑אן‑בי‑סי. כשחצינו את המדשאה היו השמים מעלינו שחורים לגמרי, מטרידים, חסרי משקל אך כבדים, אפלים יותר מכל שמים שראיתי מימיי.

"אנחנו חייבים לספר לאי‑די", אמר ג'ייסון.

"תספר לו אתה", אמרה דיאן.

ג'ייס ודיאן קראו להוריהם בשמותיהם הפרטיים, מכיוון שקרול לוטון האמינה שהיא מנהלת משק בית מתקדם. המציאות הייתה מסובכת יותר. קרול הייתה ותרנית אבל לא מעורבת במיוחד בחייהם של התאומים, ואילו אי‑די טיפח בהתמדה את היורש שלו. היורש הזה היה ג'ייסון, כמובן. ג'ייסון סגד לאביו. דיאן פחדה ממנו.

ואני ידעתי שלא כדאי לי להופיע באזור המבוגרים בסופו רווי האלכוהול של אירוע חברתי שערכה משפחת לוטון. אז דיאן ואני חיכינו בשטח המפורז שמאחורי הדלת בזמן שג'ייסון הלך למצוא את אביו בחדר סמוך. לא יכולנו לשמוע את פרטי השיחה, אבל לא היה אפשר לטעות בקולו של אי‑די – מתעמר, חסר סבלנות, קצר מזג. ג'ייסון שב למרתף בפנים אדומות, כמעט בבכי, ואני נפרדתי מהם והלכתי לדלת האחורית.

דיאן השיגה אותי במסדרון. היא הניחה את ידה על מפרק כף ידי, כאילו היא מעגנת אותנו זה לזה. "טיילר", אמרה. "היא תזרח, נכון? השמש, בבוקר. אני יודעת שזאת שאלה טיפשית. אבל השמש תזרח, נכון?"

היא נשמעה שבורה לחלוטין. התחלתי לומר משהו קליל – כולנו נמות אם היא לא תזרח – אבל החרדה שלה עוררה בי ספקות. מה בדיוק ראינו, ומה משמעות הדבר? ברור שג'ייסון לא הצליח לשכנע את אביו שמשהו חשוב קרה בשמי הלילה, כך שאולי הפחדנו את עצמנו סתם. אבל מה אם העולם באמת מגיע לסופו, ורק שלושתנו יודעים את זה?

"נהיה בסדר", אמרתי.

היא התבוננה בי מבעד למסך שיער ארוך. "אתה מאמין בזה?"

ניסיתי לחייך. "תשעים אחוז".

"אבל תישאר ער עד הבוקר, נכון?"

"אולי. כנראה". ידעתי שלא מתחשק לי לישון.

היא החוותה באגודל ובזרת שלה. "אני יכולה להתקשר אליך מאוחר יותר?"

"בטח".

"אני בטח לא אצליח לישון. ואני יודעת שזה נשמע טיפשי, אבל אם אני בכל זאת אירדם, תתקשר אלי ברגע שהשמש תזרח?"

אמרתי שכן.

"מבטיח?"

"מבטיח". הייתי מאושר מהעובדה שביקשה.

הבית שבו גרתי עם אמי היה בונגלו מטופח עשוי מעץ בקצה המזרחי של הקרקע של משפחת לוטון. מתחת למדרגות הכניסה הייתה גינת ורדים קטנה, מגודרת במעקה מעץ אורן – הוורדים עצמם פרחו גם בסתיו, אבל נבלו במשב האחרון של האוויר הקר. בלילה הזה, נטול הירח, נטול העננים, נטול הכוכבים, זהר אור המרפסת כמו משואה.

נכנסתי בשקט. אמי פרשה מזמן לחדר השינה שלה. הסלון הקטן היה מסודר, חוץ מכוס ריקה אחת על השולחן הקטן. היא נמנעה משתייה חמישה ימים בשבוע, אבל שתתה קצת ויסקי בסופי השבוע. היא נהגה לומר שיש לה רק שתי מידות מגונות, ולגימה בשישי בלילה היא אחת מהן (פעם, כששאלתי אותה מה השנייה, היא שלחה אלי מבט ארוך ואמרה, "אביך". עזבתי את הנושא).

השתרעתי על הספה הריקה עם ספר וקראתי עד שדיאן התקשרה, פחות משעה לאחר מכן. הדבר הראשון שאמרה היה, "הדלקת טלוויזיה?"

"כדאי?"

"אל תטרח. אין כלום".

"טוב, את יודעת, שתים בבוקר עכשיו".

"לא, אני מתכוונת שאין שום דבר בכלל. יש תשדירי שירות בערוצי הכבלים המקומיים, אבל שום דבר חוץ מזה. מה זה אומר, טיילר?"

מה שזה אמר היה שכל לוויין במסלול נעלם עם הכוכבים. לווייני תקשורת ולווייני מזג אוויר, לוויינים צבאיים, מערכת הניווט הלוויינית: כולם כבו ברגע אחד. אבל אני לא ידעתי את זה, וּודאי שלא יכולתי להסביר את זה לדיאן. "יכולות להיות לזה הרבה סיבות".

"זה קצת מפחיד".

"זה בטח משהו לא רציני".

"אני מקווה שאתה צודק. אני שמחה שאתה עדיין ער".

היא התקשרה שוב שעה לאחר מכן. גם האינטרנט נעלם, אמרה. והתחנות המקומיות התחילו לדווח על ביטולים של טיסות הבוקר מנמל התעופה רייגן ומנמלי התעופה האזוריים, ולהזהיר אנשים שיתקשרו לברר לפני שיֵצאו מהבית.

"אבל כל הלילה טסו כאן מטוסים". ראיתי את האורות שלהם מחלון חדר השינה, כוכבים כוזבים, נעים במהירות. "בטח צבאיים. יכול להיות שזה משהו שקשור לטרוריסטים".

"ג'ייסון יושב בחדר שלו עם רדיו. הוא קולט תחנות מבוסטון וניו יורק. הוא אומר שהם מדברים על פעילות צבאית ועל סגירת שדות תעופה, אבל לא אומרים כלום על טרור – או על הכוכבים".

"בטוח שמישהו שם לב".

"גם אם כן, הם לא אומרים כלום. אולי הורו להם לא להגיד כלום. הם גם לא דיברו על הזריחה".

"למה שידברו עליה? השמש אמורה לזרוח בעוד, מה, שעה? זה אומר שהיא בטח כבר התחילה לעלות מהאוקיינוס. מעבר לחוף האטלנטי. ספינות שנמצאות בים בטח כבר ראו אותה. אנחנו נראה אותה עוד מעט".

"אני מקווה". היא נשמעה מבוהלת ונבוכה בעת ובעונה אחת. "אני מקווה שאתה צודק".

"חכי ותראי".

"אני אוהבת את הקול שלך, טיילר. אמרתי לך את זה פעם? יש לך קול מרגיע מאוד".

גם אם מה שאמרתי היה שטויות מוחלטות.

אבל המחמאה ריגשה אותי יותר משרציתי שתדע. חשבתי עליה אחרי שניתקנו. חזרתי עליה במחשבותי ונהניתי מהתחושה החמימה שהיא עוררה. ותהיתי מה זה אומר. דיאן הייתה מבוגרת ממני בשנה ומתוחכמת פי שלושה ממני – אז למה חשתי פתאום צורך לגונן עליה, ולמה רציתי שהיא תהיה קרובה אלי כך שאוכל לגעת בפניה ולהבטיח לה שהכול יהיה בסדר? זאת הייתה תעלומה דחופה ומטרידה כמעט כמו מה שקרה לשמים.

היא התקשרה שוב בעשרה לחמש, כשבניגוד לרצוני כמעט נרדמתי בבגדי. חילצתי את הטלפון מכיס חולצתי. "הלו?"

"זאת אני. עדיין חשוך, טיילר".

התבוננתי בחלון. כן. חושך. ואז התבוננתי בשעון שליד המיטה. "עוד לא שעת הזריחה, דיאן".

"ישנת?"

"לא".

"כן, ישנת. יש לך מזל. עדיין חשוך. וקר. בדקתי במד החום שמחוץ לחלון המטבח. מעלה וחצי. אמור להיות כל‑כך קר?"

"אתמול בבוקר היה קר לא פחות. עוד מישהו ער אצלכם?"

"ג'ייסון נעול בחדר עם הרדיו שלו. ה… ההורים שלי… אני מניחה שהם ישנים אחרי המסיבה. אימא שלך התעוררה?"

"היא לא קמה כל‑כך מוקדם בסופי שבוע". התבוננתי בחשש בחלון. בשלב זה ודאי אמור להיות אור כלשהו בשמים. אפילו שמץ של אור יום היה מרגיע אותי.

"לא הערת אותה?"

"מה היא יכולה לעשות, דיאן? להחזיר את הכוכבים?"

"כנראה שלא". היא שתקה לרגע. "טיילר", אמרה.

"אני עדיין כאן".

"מה הדבר הראשון שאתה זוכר?"

"מה זאת אומרת – היום?"

"לא. הדבר הראשון שאתה זוכר בחיים. אני יודעת שזאת שאלה טיפשית, אבל אני חושבת שאהיה בסדר אם נדבר על משהו אחר במקום על השמים במשך חמש או עשר דקות".

"הדבר הראשון שאני זוכר?" חשבתי על זה. "מהזמן שהיינו בלוס אנג'לס, לפני שעברנו לגור במזרח". כשאבי עדיין חי ועדיין עבד עם אי‑די לוטון בסטארט‑אפ שלהם בסקרמנטו. "הייתה לנו דירה עם וילונות לבנים גדולים בחדר השינה. הדבר הראשון שאני זוכר באמת הוא שאני מסתכל בווילונות האלה מתעופפים ברוח. זה היה יום בהיר והחלון היה פתוח ונשבה רוח". הזיכרון היה מכאיב באופן בלתי צפוי, כמו מראה אחרון של חוף מתרחק. "מה איתך?"

גם הזיכרון הראשון של דיאן היה מסקרמנטו, אבל הוא היה שונה מאוד. אי‑די לקח את שני הילדים לטיול במפעל, כבר אז מיעד את ג'ייס לתפקיד היורש. הקורות המחוררות שעל רצפת המפעל היו מרתקות בעיני דיאן, וכך גם סלילי בד האלומיניום המיקרו‑דק שגודלם כגודל בתים והרעש הבלתי פוסק. הכול היה כל‑כך גדול, שהיא כמעט ציפתה למצוא ענק מהאגדות כבול אל הקיר, כאסיר של אביה.

זה לא היה זיכרון טוב. היא אמרה שחשה מוזנחת, כמעט אבודה, נטושה במכונת‑בניין עצומה ומבעיתה.

דיברנו על זה במשך כמה זמן. ואז היא אמרה, "תסתכל על השמים".

התבוננתי בחלון. באופק המערבי היה די אור להפוך את האפלה לכחול כהה.

לא רציתי להודות בהקלה שחשתי.

"כנראה שצדקת", אמרה, עליזה פתאום. "השמש בכל זאת זורחת".

ברור שזאת לא באמת הייתה השמש. זאת הייתה שמש מתחזה, זיוף מחוכם. אבל אז עוד לא ידענו את זה.

  1. 5 מתוך 5
    5 מתוך 5

    (בעלים מאומתים):

    ספר מצוין. גם הכרונוליתים שלו מומלץ.

הוסיפו תגובה