פריטת מיתרי הלב

1.
דן

אישה באה היום לאסם. שׂערה היה בצבע עץ אגוז. עיניה היו בצבע שרך באוקטובר. גרביה היו בצבע דובדבן, עובדה שבלטה על רקע שאר בגדיה שהיו בצבעים עצובים. היה לה תיק צד עצום, מקנבס. היה בו אבזם גדול (מרובע), והוא היה פעור לרווחה. גם פיה של האישה היה פעור. היא עמדה בפתח, מעבירה משקל מרגל לרגל, אז הצעתי לה להיכנס. המילים יצאו לי קצת מרוחות מפני שחבשתי את המסֵכה שלי. היא שאלה מה אמרתי, אז הורדתי את המסֵכה וגם את מגיני האוזניים וחזרתי על דבריי. היא נכנסה. גרביה היו באמת אדומים ביותר. וגם פניה.

‘מצטערת על הגסות, אבל אני בהלם.’ האמת שזה ניכר בה. ‘אתה… אתה… בנית את כל אלה?’

עניתי שכן.

‘וואו! אני פשוט לא מאמינה!’ היא אמרה והביטה סביבה.

שאלתי אותה למה לא.

‘טוב, זה לא בדיוק משהו שאת מצפה למצוא באמצע שום מקום! עברתי ליד קצה השביל שלך כל כך הרבה פעמים, ולא היה לי מושג שיש כאן את כל זה!’

הנחתי את מגיני האוזניים ואת המסֵכה על שולחן העבודה ואמרתי שאכן יש כאן את כל זה. אולי הייתי צריך לציין גם שכאן לא אמצע שום מקום. ממש לא. אֶקסמוּר היא הכי מקום־ועוד־איך שאני מכיר, ובית המלאכה שלי הוא ללא ספק חלק מהמקום הזה. אבל לא אמרתי. זאת היתה גסות רוח לסתור אותה.

אור בוקר זרם עלינו משלושת החלונות. הוא הדגיש את קורות הגג המשתפלות. הוא הציף את שבבי העץ. הוא הכסיף את הקימורים והקשתות סביבנו ושירטט צללים מתוחים על הרצפה.

האישה הנידה בראשה, ושׂער האגוז שלה קיפץ סביב פניה. ‘כמה מקסים! הם יפהפיים, כל כך יפהפיים! כמו תמונה מאגדת ילדים. וכמה מוזר שנתקלתי במקום הזה דווקא היום!’

היום הוא יום שבת, תשעה בספטמבר 2017. האם זה יום מוזר במיוחד, להיתקל בו ב״אסם הנבל״? חייכתי בנימוס. לא ידעתי אם היא רוצה שאשאל אותה למה זה מוזר. הרבה פעמים דברים שבעיניי אינם מוזרים כלל, מוזרים בעיני אנשים אחרים, ודווקא דברים מוזרים בהחלט בעיניי, לא מוזרים בעיני רבים אחרים.

האישה המשיכה להסתכל עליי ואז השקיפה על האסם ושוב הסתכלה עליי. אחר כך משכה ברצועת התיק כדי לשנות את המיקום שלו על כתפה ואמרה: ‘סלח לי על השאלה, אבל אתה נמצא כאן כבר הרבה זמן?’

סיפרתי לה שאני כאן כבר שעה וארבעים וחמש דקות. לפני כן צעדתי ביער. היא חייכה ואמרה: ‘לא, התכוונתי ממתי יש לך את המקום הזה? בתור בית מלאכה?’

סיפרתי לה שהגעתי לכאן בן עשר ואני עכשיו בן שלושים ושלוש, ולפיכך (פירטתי למקרה שהיא לא טובה במיוחד במתמטיקה) אני כאן עשרים ושלוש שנה.

‘לא! אני לא מאמינה!’ היא אמרה שוב. היה נדמה שהיא מתקשה להאמין בדברים. היא הנידה בראשה באיטיות. ‘אני בטח חולמת.’

הצעתי לצבוט אותה.

היא צחקה. היה לה צחוק מעניין: נפיץ עם נחירה קלה.

מה שקרה אחר כך הוא שחציתי את בית המלאכה ולחצתי את ידה, כי זה מה שאמורים לעשות. אתה לא באמת אמור לצבוט וידעתי את זה. ‘קוראים לי דן הוליס, בונה הנבלים מאקסמור,’ אמרתי.

‘נעים להכיר. אני אֶלי ג’קוֹבּס… עקרת הבית מאקסמור.’

זה שאת עקרת בית לא אומר שאת עקרה. זה רק אומר שאת נשואה ובעלך הולך כל יום לעבודה אבל את לא הולכת לעבודה אלא פוצחת באיבוק הבית, ניקוי הבית, גיהוץ וכל מיני מטלות אחרות בבית, ולמעשה מצפים שתישארי בבית, אלא כשאת הולכת לסופרמרקט לצעוד שם הלוך ושוב במעברים עם עגלה, רשימת קניות ופרצוף עצוב. הרבה דברים משתמעים מהמילים עקרת בית.

‘מצחיק,’ היא אמרה מהורהרת, כשעיניה משוטטות שוב באסם. ‘נגינה בנבל היתה ברשימה שלי.’

שאלתי אותה אם היא מתכוונת לרשימת קניות.

היא השתתקה והסתכלה עליי בגבות מוקשתות. ‘לא, רשימת הלפני־ארבעים שלי. מסתבר שלהרבה אנשים יש רשימה כזאת. אתה יודע — רשימת הדברים שצריך להספיק לפני גיל ארבעים. כמו שׂחייה עם דולפינים וביקור בחומה הסינית.’

שאלתי אותה אם היא שחתה עם דולפינים, והיא אמרה שלא. שאלתי אם היא ביקרה בחומה הסינית, והיא אמרה שלא. ואז היא הוסיפה שעוד נשארו לה כמה שנים. שאלתי אותה כמה, אבל היא לא ענתה. אולי לא הייתי צריך לשאול. יש הרבה דברים שאתה לא אמור לשאול, ואני חושש שזה אחד מהם. אז שיניתי את השאלה ושאלתי מה יקרה אם היא לא תצליח לשחות עם דולפינים או לבקר בחומה הסינית או לנגן בנבל לפני שימלאו לה ארבעים. והיא אמרה, ‘כלום.’

שתקנו קצת.

‘יש כאן ריח נהדר,’ היא העירה לבסוף. ‘אני אוהבת ריח של עץ.’

שמחתי שהיא שמה לב לכך, כי רוב האנשים לא שמים לב ושמחתי שזה מוצא חן בעיניה, כי זה לא ככה אצל רוב האנשים. ואז היא הצביעה על הנבלים. ‘הם יפהפיים בצורה בלתי רגילה,’ היא אמרה. ‘אתה יכול לספר לי משהו עליהם?’

אמרתי לה שכן. סיפרתי לה שהם נבלים מסורתיים בסגנון קלטי, מהסוג שהיה נפוץ למדי בבריטניה בימי הביניים, בעיקר בצפון ובמערב. סיפרתי לה שגילפתי את הסבכי על פי עיצוב משלי, מעץ השִקמה שנפל ליד הנחל לפני ארבע שנים. ציינתי שהכנתי את הסילבן מעץ אשור עתיק ואת התפוחית מעץ סיסם. הראיתי לה את מגירות המיתרים והסברתי שהאדומים הם דוֹ, השחורים הם פָה והלבנים הם לה, סי, רה, מי וסול. סיפרתי לה שלכל מיתר עובי משלו והסברתי על חשיבות המתח. הראיתי לה את החורים בגב תיבת התהודה ואיך המיתרים מעוגנים בתוכם. הסברתי על השימוש בווים לחידוד הצליל. סיפרתי לה על חלוקי הנחל. נתתי לה להחזיק כמה פיסות עץ כדי שתשווה את משקלן. הרחבתי על ההדהוד השונה של העצים השונים.

פתאום שמתי לב שלא שאלתי כמעט עליה, אז הפסקתי לספר לה דברים ושאלתי אותה את שמונה השאלות הבאות: מה שלומך? האם יש לך חיית מחמד? מה יש בתיק הצד העצום שלך? מה הצבע האהוב עלייך? מה העץ האהוב עלייך? איפה את גרה? האם את מרוצה מהיותך עקרת בית באקסמור? רוצה כריך?

היא ענתה את התשובות להלן: בסדר, תודה; לא; מצלמה גדולה, בלוק כתיבה ותרמוס עם מרק; אדום; לִבנה; בערך שמונה קילומטרים לכיוון דרום־מערב; אממ; זה יהיה נחמד.

הכנתי שנים־עשר כריכים משש פרוסות לחם ומנה נדיבה של גבינת שמנת. חתכתי אותם למשולשים מפני שהיא ליידי.

שמתי לב שפעולת חיתוך עוזרת לי לחשוב. אני חושב טוב גם כשאני חותך עץ לבניית נבל. אולי בגלל זה בזמן חיתוך הכריכים למשולשים גמלה בי החלטה.