"חזרתי לארץ דרוך ומרוכז. בעוד שהמרוץ של שאר החבורה היה בסגנון מרתון, שלי היה ספרינט שבנוי מהתקפות, הגנות וחתכים. בלי […]
יש בעיה
היינו בדרך אל הים והמוזיקה זזה ביחד איתנו. בשישי בצהריים אני מחווט להתנקות מכל הדאגות והים תמיד יודע איך לשטוף אותן. רגע לפני שהגענו, הוא הנמיך באיטיות את הרדיו והתחיל לירות מילים:
“גילי ואני טסים בחורף לקנדה. לא יכולתי לחכות כדי לספר לך. רילוקיישן שמטרתו לסיים בלוקיישן. אל תדאג! אני מבטיח שנבוא לבקר לפחות פעמיים בשנה! הילדים ילמדו גם עברית. אתה יודע שקשה פה. אנחנו רוצים לחיות ולא לחשב כל פעם לפני שקונים עגבניות בסופר־מרקט. אני יכול לעשות כפול כסף והבן שלי לא יצטרך להילחם במלחמות אין סופיות, בזמן שכל כך הרבה פה לא מקריבים יותר ממחיאות כפיים”.
“אתה חייב להבין אותי!” ממשיך אלון לירות במהירות עוד לפני שאני מספיק להתארגן להתקפה.
רגע, מה זאת אומרת ללכת מפה? למה שיגיד את זה ולמה לעזאזל בזמן קדוש כמו שישי בצהריים. תחשוב מהר! מה לענות לו?
“חיים קלים, אבל…” אולי אנסה כיוון אחר, “אלון, אתה לא תרגיש בבית”? אבל במקום זה יוצא לי משהו עקום לגמרי, “ביטחון ליהודים זה רק בארץ ישראל!” אלון מסתכל עליי ומגחך. הוא לא היה צריך להשקיע במילים בשביל שאבין שאני ממש לא בכיוון.
איך אני משכנע אותו? הרגשתי שאני תוקף אותו כמו בורג על ריק. פתאום זה ביעבע לי בבטן ועלה כמו קיא – “לעזאזל, מה אני עדיין עושה פה?” בהבזק של שנייה שכחתי את כל מה שיפה פה. כל מה שזז לי באותו רגע בין העיניים היה נוכלים, ערסים, מתייפייפים ומחבלים. וכולם רוקדים לי על הכתפיים.
בכמה מילים בלבד הוא הצליח להוציא אותי מאיזון. הסתחררתי בהבזקים משבוע שעבר – דיזינגוף 6.4.2022, בני ברק וחדרה. וזה בסוף מה שיצא ממני? “ביטחון ליהודים”?! התחלתי לאבד את התחושה בידיים כשדמיינתי את עצמי במקומם – רץ מאחורי שולחן, תופס מחסה. בכל יום שעובר אני מתייאש יותר ונוטה להתיישר לתוך ה”פיד” הפרטי שלי, אבל גל הפיגועים ב־2022 היה כבר גבוה מדי בשבילי. הוא שטף סופית כל חלקה של הכחשה שעוד נותרה בי.
עכשיו, אחרי הפצצה שהטיל אלון, הנסיעה ברכב הייתה שקטה ועניינית. כשהגענו, השמש של הים התעצמה מולנו כמו זרקור שמאיר במה. לרגע היא השכיחה ממני את המציאות. אם פעם ישבתי בצד של הקהל, צופה באבא שלי נלחם לשכנע את אחותי, את סבא שלי דוחק את בן דודי לפינה, “אתה תבנה פה משפחה!” עכשיו עמדתי אני במרכז זירת הקרב מול אלון. מול כולם. אני מוכרח לצאת ממנה מנצח. לשכנע אותו (ואותי) להישאר פה!
האמת, זו זירת קרב קשוחה. אומנם היא לא תמיד מוקפת בבוץ ודם, אבל היא ללא ספק אכזרית. כמעט כולם בורחים ממנה בדרך זו או אחרת. בין אם זה אחרי מלחמה, לפני תביעה, בכביש, במכולת, בכנסת או בכניסה למשרד. אנחנו זוחלים מפולגים יותר מאי פעם מתחת לחבלי הזירה, בדרכים מוזרות ושקריות אל עבר עתיד מעורפל, החוצה ממנה. אין לי את מי להאשים. אנחנו אלופים בפזילה לצדדים, במשברים שוליים ובקמפיינים הזויים. נשטפנו בארוחות משפחתיות ונשחקנו תחת פוסטים ברשתות החברתיות. איבדנו עניין, ומי שמאבד עניין בתוך הזירה מן הראוי שיפסיד בנוקאאוט.
“אתה בא?” קטע אלון את מחשבותיי.
בין משחק המטקות לבין הבירה על המחצלת, בין האוזניים – לא שמעתי את מחשבותיי, הייתי פשוט שקוע בכלום. עצמתי את עיניי והתחלתי לחלום על עתיד פורטוגלי או על עבר היפותטי בתור אמריקאי. מבלי להתמהמה או לשים לב, התחלתי לטבול רגליי במים של החוף בשדות ים, כשכולי עטוף בשאלות של למה ואיך. בדיוק כשהגעתי לשלב שבו דמיינתי את האצבע המורה שלי גוללת בעובר ושב באפליקציית הבנק חטפתי סטירה מצלצלת ומיד אחריה נשמעה הצעקה, “קום, אידיוט!”
הסטירה תפסה אותי כשאני שכוב על הגב כשהשמש של הים שוב התייצבה מולי כמו זרקור. המים של הים ברחו לי מהאף, מהפה, נמלטו מכל מקום שיכלו והמלח של הים עינה את גרוני.
אלון נתן לי לבהות יותר מדי עד שהרשה לעצמו להפריע. קמתי במהירות לחבק אותו ולתת לו סטירה אחת משלי. סטירה שהסקרנים סביב יעידו כי היה בכוחה לקטוע רחמים מכל סוג שהוא. מספיק שהחליט לעזוב. אז גם שיציל לי את החיים?
אומרים שכל אדם צריך כמעט־למות לפחות פעם אחת בכמה שנים כדי להבין דבר או שניים. אומנם אצלי לא השתנה דבר, גם אחרי שתי תאונות אופנוע, והוא עדיין ממתין לי בחניה למחרת. “קום, אידיוט!” היה לגמרי במקום.
באותו הערב כשכולנו נפגשנו, אלון ואני הדחקנו את הפצצה שהוא הטיל או את ההפסד שלו במשחק השש־בש. רק הסיפור על המים שירקתי לו על העין כשהוא סטר לי עלה על סדר היום. צחקנו, צעקנו ואז שוב צחקנו וזהו. הנבלה הזה ידע מצוין איך לטשטש את העזיבה שלו.
האמת היא שהיסודות מזמן החלו לקרוס ולא קשה למצוא את נקודת המפנה, שבה הכול החל – מרץ 2018, כשנחתנו חזרה בארץ.
כבר בצעד הראשון על רצפת הטרמינל הבוהקת בנתב”ג נתקפנו חרדה שקטה. לא אני ולא אף אחד מששת חברי הילדות שלי הוציא מילה עד שעלינו על הרכבת הביתה. “ומה עכשיו?” זו השאלה שנשתלה עמוק בתוכנו כשגלגלי המטוס פגעו בקרקע. זהו, זאת יריית הפתיחה ואנחנו מוזנקים במרוץ הקדוש בארץ הקודש. שיהיה לכולם בהצלחה.
לא שיתק אותנו הפחד מלימודים או היעדר הקשרים. לא הפריע לי שבחצי השנה האחרונה זזתי בין מסיבת חוף בקמבודיה, לשייק מנגו־לאסי בסרי־לנקה ועכשיו השיא הוא שלוק סודה חמה מהמחסן במפעל. הלחץ לא נבע מהחזרה לצפצופים ברמזורים, ימי המילואים או הבריחה מהפקקים.
אני זוכר את עצמי עומד יצוק, רדום מתסכול ואף אחד לידי לא מצליח לזקק את התחושה. למה לא נישקנו את האדמה?
אלון, יוחאי, ניר, גיא, בר, שון ואני. כל אחד מהחבורה שלנו הוא עולם ומלואו אך יש גם משהו משותף לכולנו – המסלול עד יריית הפתיחה. כולנו גדלנו תחת קורת גג עם הורים שדאגו לנו, שירתנו שירות צבאי מלא, חסכנו וטסנו לטיול הגדול יחד – עד הנחיתה. כראוי להתגלגלות מזג האוויר הישראלי, קורת גג כמפלט אחרון וקופסאות אוכל הביתה בכל פעם שקופצים לשבת, אצל כולנו – זה מה שבחזקת בסיס האם לאחר יריית הפתיחה.
“אל תסתכלו סביב” היה המשפט הקבוע של ניר, שתמיד אמר לנו, עוד מרגע גילוח הראש לקראת הגיוס לצבא, “שמן המנוע חייב להישאר סמיך ומרוכז!”
אף פעם לא הבנתי את המשפט הזה לעומק, עד לאותה הנחיתה. ניר היה ונשאר האדם המעניין ביותר מבינינו והמסלול שלו עתיד להיות מתעתע במיוחד. ממפקד כיתה מצטיין בצנחנים הוא הפך לאחראי על ציוד בבסיס נטוש בצפון (אין שם ציוד…). ממושבניק תמים, שהשיא שלו היה לתקן את המורה בבית הספר, הוא הפך לבליין תל אביבי קשוח, שחי בין שורות קוקאין כדי להתעורר לעבודה ומסיבה טובה בסוף היום כדי להתנער ממנה.
לימים הבנתי שניר, כמו אשת לוט כשהסתכלה אחורה, קפא כשהסתכל לצדדים, בכל פעם מחדש. הוא דאג לנו, לא רצה להשאיר בידינו את הסיבות לכעס הגדול על כל מה שקורה פה. לא רצה שאלו מבינינו, שאין להם העוצמה להישאר בפוקוס אחרי שנסתכל לצדדים, יהיו אלו שישברו את הכלים. שלא תבינו לא נכון, ניר לא מקנא באף אחד ואף אחד לא מקנא בו. הוא פשוט פה, יודע שהוא “סתם” חי פה, וחי עם זה בסדר. אין לו פתרונות יפים, מלחמה להילחם בה או תוכנית ב’. בכל זאת, ברכבת מנתב”ג חזרה לבנימינה היה חשוב לו להזניק את החברים כמו שצריך:
“יא מסריחים מצהבת, אנחנו זה לפני הכול! תשחירו מזומנים ותרביצו עם המרפקים, אנחנו ננצח את כל הכופרים”.
יוחאי, שעתיד להיות רכז מדופלם בשב”כ, אהב את ניר כמו אח, כמו כולנו, אך תמיד היה שם לתת לו קונטרה.
“יעל תחזור ואתה תתקפל כמו לטאה, נירו. על מי אתה עובד? אתה תעשה קורס תוכנה בטכניון ותשים אלף מאתיים שקל בצד כל חודש עד שתהיה בן שישים. העתיד שלך מכתוב – אתה החנון הגדול מכולם!”
לפחות נכון להיום יעל לא חזרה וניר גם לא למד בטכניון, אבל יוחאי בקסמו המוכר ידע לקטוע באותו רגע את הקו הפסימי של המופרע הזה.
את השיחות העמוקות והמיותרות בנסיעה, קטע מהחלון מפעל הבטון בפרדס חנה. בכל זאת מתקרבים הביתה, בכל זאת מתרגשים. למרות שהוריי התגרשו בשנה שעברה (בגיל שישים! השד יודע למה) ראיתי את שניהם יחד בדלת. אחי ואחותי הגדולים מחאו כפיים כאילו חזרתי לשחות איתם את היום־יום. אחרי החיבוקים אחותי ניגשה ישר לעניין וביקשה ממני, “ספר הכול ומיד!” ואחי כאחד שחזר לפני שנתיים מהטיול שלו צחק צחוק מרושע, שלף את האצבע המורה לכיווני ופקד, “יאללה תתחיל לעבוד, פרזיט!”
הכול זז אצלם בסימני קריאה, אבל אצלי בנקודות. הם בערפל בדיוק כמוני רק בשש ובשלוש שנים “פור”. “חמודים”, לחשתי לעצמי, הם עלו כמו כל האחרים לשלב הבא. אם כבר להשתגע במרוץ, אז לפחות שזה יהיה בסימני קריאה.
אין עדיין תגובות