החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

כדי לחיות צריך למות קודם

מאת:
הוצאה: | 2015-03 | 334 עמ'
קטגוריות: עידן חדש, עיון
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

רוב האנושות חיה בחרדה, מתח ולחץ בגלל אורח חיים מטורף של ריצה עיוורת אל עבר מטרות בעתיד. הדרישה להגיע, להצליח, להגשים ולהשתנות, גורמת לכל הסחרור הזה וכדי לצאת מהלחץ והחרדה אנו פונים לעזרה ויוצרים את כל "המושיעים" שלנו.

מחשבה, ידע וזיכרון מפעילים אותנו ולא החיים כפי שאנו מאמינים.

מחלות השכחה מסבירות טוב יותר את מצבו של האדם, מי אתה ללא זיכרון? כל הנעלות שלך, כל היצירה שלך, כל ההמצאות שלך: הדת, האלוהים, הלאום, המדינה, המסורת, השבט, המשפחה, האגו – כל אלה אינם קיימים כאשר אין זיכרון. מה אתה שווה ללא זיכרון? היכן התודעה שכל כך התפארת בה? היכן הזהות, בה השקעת מאמצים רבים כדי לטפח, לבנות ולתמוך בה? הכול נעלם, מה שנשאר זה רק הגוף, אבל במצב הזה גם הוא כבר לא אותו גוף, משום שהתשת אותו עד כלות עם כל השטויות שלך, הרסת את כל תאי המוח שלו, את רקמות העצב העדינות, שעשו עבודה זרה להם במאמצים שלך לטפח את הזהות הבדויה שבנית לך.

הפכנו להיות בני אדם קהים, אטומים וחסרי רגישות, אשר אדישים לכל חוסר הרגישות והאכזריות שסביבנו, כל מה שמעניין אותנו זה לספק את השעמום המטריד הזה, שאין לו סיפוק.

המין האנושי מתנהג ופועל כרובוט, אין שום דבר חי בהתנהגותו ובפעילותו, הוא פועל מתוך תכנות, כאילו תוכנה אחידה מפעילה אותו. הוא פועל רק על פי זיכרון קבוע שנצרב בו על ידי החברה.

מקט: 001-2250-001
מסת"ב: 978-965-565-123-2
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


אנו מתים עכשיו לא פחות ממה שנמות אי פעם

אם אומר לכם שכרגע אנו מתים לא פחות ממה שנמות אי פעם בטח לא תקבלו זאת. נכון, אם תשאלו אותי האם אני חי, אומר ללא היסוס "כן!", אולם זה רק משום שאנו, בני האדם, יצרנו מציאות כזו, בה אם אני נושם והלב שלי פועם אזי אני נחשב לחי, אבל המסקנה הזו נובעת רק מכך שאני אדם חושב, בעל ידע על הגוף, על החיים ועל המוות.

מחשבה היא ידע הנאגר בזיכרון וכל הידע שיש לנו נוצר על ידה. המחשבה יוצרת את המציאות הבדויה בה אנו חיים. כל מה שיש לנו הוא ידע על עצמנו ועל סביבתנו, על החיים ועל המוות. בלעדיו לא היינו יכולים לדעת כלום, משום שאנו לא נפרדים מהדברים האלה.

מחשבה היא זמן, היא מניחה נקודת התייחסות, היוצרת מדידה, שיוצרת נפח וזמן, שיוצר הפרדה. ההפרדה של הזמן היא אשליה שגורמת לנו להאמין שאנו נולדים, חיים ומתים. אין כאן טענה שאין חיים או אין "מוות", כפי שאנו מכנים זאת, אלא רק הטענה שהכלי היחיד שהאדם משתמש בו כדי "להבין" על החיים ועל המוות הוא המחשבה, שאינה יכולה לגעת בהם. מי "אנחנו" בלי המחשבה שהיא הידע והזמן? הידע הוא הדבר היחיד שיש לנו כדי להסיק שאנו חיים או שאי פעם נמות, לכן כל מה שאנו הוא רק ידע, משום שבלעדיו לא היינו יכולים לדעת כלום, הוא מפריד אותנו ממה שאנחנו, ממה שסביבנו ומהקיום עצמו.

המחשבה יוצרת גם את "האני". בין נקודת ההתייחסות שהיא מניחה לבין "האני" שהיא ממציאה יש חלל. כל מערכות היחסים שלנו קשורות ומושתתות על נקודות התייחסות, אנו רואים אחד את השני רק דרכן. אין לנו שום אפשרות לראות דברים כהווייתם, אלא רק דרך ידע, שהוא נקודת ההתייחסות עליהם. בטבע אין שום נקודת התייחסות, משום שאין בו חלל זמן. רק מחשבה יכולה להמציא זמן באמצעות נקודות התייחסות. היות שידע הוא חלל-זמן אנו חיים בזמן. היות שזמן, לפי תפיסתנו, הוא תהליך ליניארי, אנו מאמינים שאנו נולדים, חיים ומתים. זמן הוא האשליה של תפיסת החיים כפי שאנו מכירים. כל עוד נחיה עם מחשבה, שהיא ידע, זיכרון וזמן, נחיה באשליה. מציאות זו אופפת אותנו כל כך חזק כך שאין לנו אף ספק שאלה החיים.

האשליה הזו היא סוג של מוות. אנו "חיים" עכשיו "כמתים" לא פחות ממה שנמות אי פעם. אם כן, הפחד מהמוות אינו מוצדק, הוא אינו קיומי אלא אשלייתי. המחשבה, שהיא מנגנון החי בזמן, יודעת שהיא אפיזודה רגעית וחולפת, ולכן פוחדת למות וממציאה את כל המציאות, בה אנו חיים, ואת התאוריות על החיים שאחרי או את חיי הנצח וכו'.

מחשבה היא ידע שהוא זמן והזמן הוא העבר בלבד. אין זמן הווה ולא כל שכן זמן עתיד. כל הידע הפסיכולוגי שיש לנו על עצמנו ועל העולם סביבנו הוא ישן, ולכן הוא דבר מת שאין לו כל משמעות לגבי האורגניזם החי. היות שמחשבה אינה יכולה לגעת בחיים היא מנסה ליצור את האשליה של חיים. המחשבה גורמת לנו להאמין שאנו חיים "כאן ועכשיו" ונמות בעתיד. היות שהזמן קצר צריך להספיק ולעשות בחיים האלה כדי להיות מישהו או משהו, לשנות את עצמנו ואת העולם. כאשר אנו לא מספיקים לעשות משהו בעניין מופיע הייאוש וכדי להתגבר עליו המחשבה המציאה את התקווה, וכך אנו נעים בחיים האלה בין קוטב אחד לשני.

המחשבה, שהיא ידע וזיכרון, יצרה את כל המציאות יש מאין על העולם שאנו מכירים. מחשבה יוצרת ידע על ידי זיהוי ושיום, שהוא אוסף של נתונים המאוחסן בזיכרון, שהוא הגיבוי של המחשבה ובלעדיו היא לא קיימת.

קיים הידע המולד (הגנטי), שהאדם נולד עמו וקשור להישרדות ולהתרבות הגוף החי, כמו כל חיה אחרת בטבע. קיים הידע שקיבלנו מאבות אבותינו, שעובר אלינו במהלך כל הדורות, ויש את הידע שצברנו במהלך כל חיינו. כל הידע הזה נמצא במאגר הזיכרון שלנו ואנו שואבים ממנו את כל מה שאנו יוצרים, חווים ועושים. הידע הזה מתחלק לידע טכני, שעוזר לנו להתנהל בחיים הנוכחיים, וידע שנקרא לו ידע "פסיכולוגי" על החיים, שיוצר את כל הסבל שלנו. זאת, משום שהוא מפריד אותנו מהטבע שסביבנו ומהגוף שלנו, כשהוא יוצר חיץ בינינו לבין כל מה שקשור אלינו בעולם הזה. הוא הסיבה לכל הסכסוך הקיים בינינו לבין הגוף ובינינו לבין הסביבה והוא אחראי לרוב המחלות שהגוף סובל מהן.

צברנו ידע על העולם, על החי והצומח, על בני האדם ועל הגוף שלנו, שהוא אשליה משום שאין לנו שום אפשרות לדעת משהו קיומי. איננו יכולים לדעת כלום על העולם, על עצמנו ועל הסביבה בה אנו חיים, משום שאלה דברים חיים שאינם נפרדים מאתנו וגם משתנים כל רגע.

המחשבה במצבה הטבעי עולה ומתפוגגת מיד. היא מנגנון תפקודי שעוזר לגוף החי בהישרדותו. בתחילת ההיסטוריה שלו, האדם החליט להפוך את הכלי הזה לדבר החשוב ביותר בחייו. מנגנון תפקודי זה הפך, עם הזמן, למנגנון הגנתי ותובעני שמגן על עצמו גם במחיר פגיעה בגוף החי. תהליך זה לקח זמן וככל שהאדם נשען על הכלי הזה הוא התנתק יותר ויותר מהכוליות של הטבע, שהוא חלק ממנה. היות שהיא אפיזודה זמנית וחולפת, המחשבה הפכה למנגנון שתלטני וכוחני וכדי לקבע ולהנציח את עצמה בנתה מבנים מורכבים ומסובכים, הבנויים מידע, כמו "תודעה", "תת תודעה", "הכרה", "מודעות", "אני" "עצמי". כל המבנים המורכבים האלה מצויים באדם והוא משקיע את כל האנרגיה שלו כדי לתחזק את המבנים הבדויים האלה.

אם כן, מצד אחד, לעולם לא נקבל את העובדה שאנו למעשה מתים עכשיו לא פחות ממה שנמות אי פעם, משום שאנו משתמשים בכלי שהוא העבר, דבר מת. מצד אחר, זהו הכלי היחיד שביכולתנו להשתמש בו משום שאין אחר זולתו, לכן לעולם לא נטיל בו ספק כיוון שאנו מכירים רק אותו. הפחד לאבד אותו הוא פחד המוות שהאדם נמצא בו. הכלי הזה זורע את פחד המוות ואנו פוחדים לאבד אותו בגללו. הגורם לפחד זה מונע מאתנו את החיים, אבל אנו ממשיכים לתת לו תוקף ומקבעים יותר את אחיזתו בנו. הבעיה של האדם היא לא הכלי אלא אופן השימוש בו, הוא אמור להיות קיים עבור האדם, אבל האדם לא השכיל לעבוד אתו, ולכן הפך להיות עבד של הכלי, השולט בו לחלוטין.

בחירת האדם בכלי הזה היא הבחירה לנטוש את כוליות הטבע כדי להתנסות במשהו אחר, השונה ממנו. זוהי כל הטרגדיה של האדם, שיצא מכוליות הטבע לדרך גלמודה שמנותקת מהטבע, וכך יצר לעצמו את בדידותו הבלעדית ביקום. ככל שהוא מתמיד בדרך זו כך בדידותו מתמידה והסחרור בו הוא נמצא, וכדי להתנחם בה הוא המציא את הדת, את האלוהים ואת התקווה.

ברגע שהאדם גילה את מה שהוא מכנה "תודעה עצמית" לא הייתה דרך חזרה. משום מה האדם חי באשליה שהוא חי, לא כל שכן באושר ובחופש, למרות העובדה שהוא משקיע כל חייו בחיפוש אחריהם. התקווה למצוא אותם מחזיקה אותו כל חייו. מה הסיבה לכך שהאדם ירצה לחפש כל חייו אחר אושר וחופש אלא אם הוא חי באומללות? השאיפה לאושר וחופש מאשרת את אומללותו, אחרת לשם מה החיפוש אחריו? האדם מחפש אושר משום שהוא חי בסבל, הנובע מהכלי ששולט בו ומאמלל אותו, הוא נולד ומת עם התקווה שיום אחד הוא יהיה מאושר. האדם מאמין שהכלי – המחשבה, שמאמלל אותו ויוצר את הסבל, יביא לו את האושר. התקווה לאושר, בה הוא אוחז, אינה שונה מהייאוש שגורם לו לקוות. כל עוד יש מחשבה, שניהם אינם נפרדים זה מזה והולכים יחד, משום שהם נובעים מאותה מחשבה.

המנגנון ברור – כדי להגן ולהנציח את עצמה המחשבה גורמת לאומללות ולסבל על ידי הבעיות הקיומיות, שהיא יוצרת, ולאחר מכן ממציאה את התקווה, כדי להשתחרר מהסבל ולמצוא את האושר, מה שגורם ליצירת בעיות נוספות.

השאיפה לאושר רק מאמללת את האדם משום שלא קיים "אושר", אלא רק הרעיון שהמציאה המחשבה. הכמיהה לאושר היא מתכון בטוח לאומללות, האדם המחפש אותו ולא מוצא חי באומללות, אבל תמיד יש תקווה שיום אחד הוא יזכה לכך.

הדואליות הזאת היא המצאתה של המחשבה. כדי להיות מאושר, על האדם להיות עסוק במחשבה איך להשיג אושר, כיוון שהוא לא משיג אותו ובמקומו מקבל רק אומללות וסבל, עתה הוא חושב איך לצאת מהמצב הזה באמצעות "התקווה". כך האדם עסוק כל כולו בחשיבה אין סופית שמקיימת ומנציחה את הכלי התובעני הזה, שאין לו סיפוק.

דה קארט גרר אחריו ויכוח ער על המשפט הידוע שלו "אם אני חושב משמע אני קיים", אולם דווקא החשיבה התמידית, שאינה פוסקת באדם, היא הסיבה לשינה שהוא שקוע בה, משום שהחשיבה התמידית מפרידה אותו מהחיים. עצם האמירה הזו היא סתירה, משום שהיא מניחה כי קיים "אני חושב" שנפרד מהחיים. היות שחשיבה לעולם לא תוכל לגעת בחיים, היא יצרה את "האני" הבדוי, שיוצר את אשליית החיים. האדם לא יכול להיות "מודע" לקיומו, משום שהוא אינו נפרד מהקיימות. "המודעות", כביכול, שיש לו (דרך הידע) על קיומו היא אשליה.

האדם הוא חלק מכוליות הטבע שסביבו, אולם בגלל כל הידע שיש לו על עצמו ועל העולם שסביבו, הוא למעשה מפריד את עצמו ממנה. לכן הוא מאמין, בגלל אותה תודעה שמייחס לעצמו, שהוא שונה ולכן קיים כאן למטרה נעלה יותר משאר המינים.

אולם לא רק שהוא אינו נעלה על שאר המינים שחיים בעולם, אלא אף נחות מהם משום שלמעשה אינו חי כמוהם, הוא שרוי בשינה עמוקה והעובדה שהוא מחפש חופש או אושר רק מצביעה על הבעיה שלו. אף יצור אחר בעולם לא מחפש אושר, ובעיקר לא חופש, הוא נולד לתוך זה. האדם הוא החיה הנוירוטית היחידה בעולם, שבגלל ה"אני" מחפש כל חייו את מה שכבר קיים בו. כל עוד הוא ימשיך להשתמש בכלי הזה, שנקרא מחשבה, הוא ימשיך להיות נוירוטי, משום שהוא הדבר הנוירוטי ביותר עלי אדמות. הכלי הזה מקיים מאות אלפי, אם לא מיליוני, פסיכולוגים, פסיכיאטרים ופסיכואנליטיקאים שמנסים להבין את טבעה של המחשבה, אבל הם לא יצליחו בכך כלל, משום שהם משתמשים באותו כלי (מחשבה) כדי להבין אותו, וכך יוצרים יותר פסיכוזה למצב בו שרוי האדם.

חקר המחשבה האנושית משרת רק את המחשבה עצמה, כך היא מנציחה ומקבעת את עצמה. אנו רק מעמיקים את אחיזתה בנו על ידי תאוריות, מחקרים וניסיונות. כל מה שהאדם יעשה, יחווה, ייצור, כל כיוון בו יבחר, רק יגביר את המומנטום שלה. כל תנועה של האדם היא לאותו כיוון שאין ממנו חזרה. גם אם ירצה להיפרד מהמחשבה הוא רק יגביר את קיומה. מי רוצה להיפרד מהמחשבה?! האם זו לא המחשבה עצמה.

זהו המלכוד בו שרוי האדם, כל מה שהוא יעשה רק יגרום להידוק אחיזתה של המחשבה ולביסוסה, אין שום דרך לצאת ממעגל הקסמים, מהסחרור הזה.

האדם מאמין שהמחשבה שייכת לו, שהרעיונות שלו, שהוא יוצר משהו ולא מסוגל לקבל שהמחשבה אינה אישית, היא לא שלו ואינה שייכת לאף אחד, אלא באה והולכת, אותה מחשבה יכולה להיות אצל רבים אחרים באותה עת.

האדם מאמין גם שכל מה שעשה עד כה רק קידם אותו וגרם לו להיות מתוחכם יותר, חכם יותר, מודרני יותר, מורכב יותר וטוב יותר. אך למעשה כל ההתקדמות שלו מבחינה טכנולוגית, מדעית, רפואית וחברתית, בה הוא מתפאר, לא עזרו לו להבין את הקיום. האדם הקדמון חי טוב יותר מהאדם המודרני, אף שהוא חי הרבה פחות זמן. הוא חי חיים אינטנסיביים יותר מהאדם המודרני, שתוחלת חייו הכפילה ושילשה את עצמה.

צורכי האדם בסיסיים: אוכל, מחסה ובגד ללבוש, מעבר לכך, הוא מתחיל לשאול שאלות הקשורות ליקום ולקיום שלו, שאין להן שום קשר להישרדות. הדבר הבסיסי הראשון שהאורגניזם החי דואג לו זה הישרדותו, התפקוד השני שלו הוא התרבות ושכפול עצמו. הגוף יודע רק את שני הדברים האלה – הישרדות והתרבות.

כאשר יש לאדם יותר מהצרכים הבסיסיים שלו, הוא מתחיל לתהות ולחפש דברים אחרים, הוא מחפש להגשים את עצמו דרך רעיונות על "רוחניות", "הארה", "נצחיות" ומנסה לממש אותם. האדם מאמין שאם ניתן, בתהליך של זמן, להשיג חומריות, אפשר גם להשיג את מה שנשגב מבחינתו – "רוחניות".

מחשבה היא חומר, היות שבתהליך של זמן, בו אנו קיימים, אנו "רואים" שינוי חומרי, פיזי, זה נותן לנו לגיטימציה להאמין שאפשר ליישם זאת גם בתחום הדת והרוחניות. אנו חושבים שיש אבולוציה גם בתחום הזה שאנו מכנים "רוחניות". אנו מאמינים שאם נשקיע רצון ומאמץ בעתיד, נוכל להיות "רוחניים" יותר מאחרים, שיש דרגות של רוחניות וככל שאנו "רוחניים" יותר כך נעלים יותר מאחרים, שפחות רוחניים.

באמצעות הכלי הזה אנו משקיעים מאמץ רב, כדי להשיג דברים בעולם החומרי ומשום שאנו רואים תוצאות משתמשים בכלי הזה, כדי ליישם זאת גם בתחום "הרוחני". המחשבה להיות עשיר מבחינה חומרית אינה שונה מהמחשבה להיות "רוחני", זו אותה הגברת בשינוי אדרת.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “כדי לחיות צריך למות קודם”