סוף מעגל

1987 

1

ביל לולר הוא שמצא אותם ראשון.
אף טיפת גשם לא ירדה כבר ארבעה ימים, אבל הוא ידע שזה לא יימשך לאורך זמן. הוא החליט לא להסתכן ועבד עד שעה מאוחרת במרכז לגינה. היה עליו להעביר למחסן לטווח ארוך משטח של שקי כבולית שהגיע בשעות אחר הצהריים. במציאות אידיאלית דנפי הצעיר היה אמור לעשות זאת, אבל הוא נראה נואש כל כך כשנכנס בריצה לחנות ושאל אם יוכל לצאת מוקדם. הוא החליק את שערו עם מים ששפך על עצמו מהברז בחצר וחולצתו הייתה תחובה בתוך מכנסי הג’ינס שלו.
“לך מכאן. נתראה בבוקר.”
הבחור הצעיר חייך מאוזן לאוזן, ובמרוצתו החוצה מעד על רגליו.
“תודה! תודה רבה, מר לולר.”
ביל שאל את עצמו אם נערה ממתינה לו. האם דנפי הצעיר עומד ללוות את ידידתו לאורך הנהר אל הסכר, ושם לפתות אותה להיכנס תחת גשר המסילה לנשיקה או אולי ליותר מזה?
הוא צחקק בעודו פוסע בחצר. האם הוא עצמו לא עשה זאת בעבר?
לאחר ששקי הפלסטיק היו מאוחסנים בבטחה תחת כיסוי, ביל נעל את השער ונכנס למכוניתו לקראת הנסיעה הקצרה הביתה. לאחר מכן הוא ניסה לזכור איך ידע שמשהו אינו כשורה. האם שמע את ההתנגשות? לדעתו לא. הוא רק זכר שהכול נראה שקט במידה יוצאת דופן כשהתקרב למעגל התנועה של ברי. לא היו מכוניות נוספות על הכביש, ובאור של ראשית הערב הכול נראה חדגוני ודהוי. פתאום, בלי להחליט על כך במודע, הוא האט. בצד המרוחק של מעגל התנועה, ליד הפנייה אל כביש החוף, הוא ראה שני גברים, שלמען האמת נראו כמו נערים. אחד מהם כרע ברך על השוליים שצמחו פרא, חולצת הרוגבי השחורה־סגולה שלבש נראתה כמו חבורה על רקע הדשא הירוק. האחר היה גבוה ורזה, התנשא מעליו והצביע בזרועותיו הארוכות והחיוורות. האם התקוטטו? ואז הוא ראה תימרות עשן דקיקות עולות אל שמי הדמדומים הוורודים ומימינם גדה פצועה של שיחים.
פתאום הכול האיץ. ביל יצא ממכוניתו ורץ אל הנערים.
“הכול בסדר? מישהו…” לפני שהספיק לנסח את השאלה, התשובה נעשתה ברורה מאליה.
מכונית סטיישן כחולה הייתה תקועה בתעלת הניקוז, שהשתרעה לאורך קרקעית הגדה, מתחת למעגל התנועה. לפי הגג החבוט היא התהפכה לפחות פעם אחת, אולי יותר. מהחלון האחורי בלטה זרוע, לבנה כחרסינה, ודם זלג מבית השחי אל מפרק היד. האיבר לא זז. מבעד לשמשה השבורה הוא ראה שיער חום ארוך פזור על לוח המחוונים ומתחתיו שלולית צמיגית וכהה שהתפשטה לעבר ההגה בצד הנגדי של המכונית.
“כוחות החילוץ בדרך? כמה אנשים יש שם?”
שתי הדמויות פשוט הביטו בביל כאילו קטע שיחה פרטית.
“האם מישהו הזעיק אמבולנס?” שאל ביל ותחושת הבהלה והחרדה שבקרבו הלכה וגברה.
הנער בחולצת הרוגבי הרים את עיניו.
“ארבעה. יש ארבעה.” פניו המנוקדות ביבול טרי של נמשי קיץ נראו כמעט ילדיות.
“שישה,” אמר הצעיר השני בקול נחרץ יותר, כמעט נינוח. “שישה בסך הכול. שנינו וארבעה במכונית. אתה הראשון. אף אחד לא הזעיק אמבולנס.”
“בסדר. אל תזוזו!” צעק ביל והחל לרוץ חזרה אל תחנת הדלק. רגליו היו כבדות ומשהו בהלמות הקלה של צעדיו על הכביש נשמע חסר אונים.

מורין ברדלי נכנסה לא מכבר תחת מייבש השיער ולכן לא שמעה את הסירנות.
היא ליקקה את אצבעותיה והפכה את הדפים של ירחון חוג המשפחה שאיבון הקטנה נתנה לה כדי להעביר את הזמן. היא לא ממש קראה את הירחון אלא בעיקר התענגה על הבדידות. היא לא זכתה לשלווה בבית מכיוון שכולם שם הציקו לה בשאלות. היא שנאה שיש עוד אנשים אצלה במטבח, בעיקר חמותה, אבל לפחות ממחרתיים הכול ייגמר. בתה ברני תהיה אישה נשואה, והבית כנראה יהיה שקט כל כך עד שמורין תרצה שהחתונה תתחיל מחדש.
איבון תגיע לבית בבוקר כדי להכין את ברני ואת השושבינות, אבל היא שאלה אם תוכל להתחיל לטפל במורין כבר הערב. היא הייתה היחידה שנזקקה לצביעת שורשים, ולכן היה קל יותר לעשות זאת במספרה, עם כל המברשות, רדידי האלומיניום, הבקבוקים והצבעים הדרושים.
כולם כינו בנימוס את המקום של איבון “המספרה”, אף שהיה ברור שמדובר בלא יותר מחניה מקורה בצד הבית שעברה הסבה. למען ההגינות יש לומר שהיא שיפצה את המקום למופת. הכול היה מרוצף, ורק בימי החורף הגרועים ביותר היא נאלצה לחלק ללקוחות שמיכות שקנתה מראש.
בעוד גופה השופע דחוס בכיסא והירחון מונח על המדף הרך של ברכיה, מורין לא ראתה את הצעירה רצה במעלה הגבעה. ורעש המייבש מנע ממנה לשמוע את דלת המספרה נפתחת בתנופה. רק פניה הקודרות של איבון, שטפחה על כתפה, גרמו לה להרים את עיניה אל בתה הצעירה קוני, שעמדה לפניה בפנים סמוקות ודמעות זלגו על לחייה. היא אמרה משהו, אבל מורין לא שמעה אותה. היא נחלצה מהמייבש בעזרת איבון המתנצלת.
קולה של קוני היה גיבוב של יפחות ובליעת מילים חסרות פשר.
מורין קמה על רגליה.
“מה יש? מה קרה?”
קוני הצליחה בקושי להשתלט על ההשתנקות שאחזה בה ואמרה, “אבא אמר שתבואי הביתה. אוי, אמא, המשטרה בבית.” היא ניסתה לומר עוד, אבל חוטים של נזלת ורוק כבשו את פיה. היא קרסה אל זרועות אמה ודמעותיה נספגו במגבת הוורודה־בהירה שעדיין עטפה את כתפיה של מורין.

במרחק של פחות מקילומטר, מעבר לגשר, בקוטג’ טורי קטן ליד הכניסה למלון, דִי הֵגרְטי סידרה חמישה פרחי דש בשורה על שולחן המטבח.
כל אחד מהם היה ניצן ורד אדום יחיד ממוסגר בשפע לבן של גיבסנית. די עטפה אותם בקפידה בנייר משי לח לפני שיאוחסנו במגירת הירקות שבמקרר למשך הלילה. תוך כדי עבודה היא לא הפסיקה לחייך למראה ידיה. הן נראו כאילו היו שייכות לאישה זרה. ציפורניה היו ורודות ומבריקות כמו פנים צדפה. היא לא זכרה מתי לאחרונה משחה לק, אבל זה היה אירוע מיוחד והיא לא רצתה שדיוויד יחשוב שהיא לא מתרגשת לקראת היום הגדול. פרחי הדש הונחו ראש אל זנב כמו סרדינים פרחוניים בקופסת קרטון נמוכה. די נאלצה להודות שהתוצאה הסופית הייתה מוצלחת מאוד. אדום ולבן היו צבעיה של נבחרת קורק. זה היה הפרט היחיד בתוכניות החתונה שדיוויד היה מעורב בו. הוא התעקש שהכול יהיה בצבעי הנבחרת. ברני ואמה נעתרו לבסוף, משום שהוא הרשה להן להחליט על כל השאר.
די השתדלה שלא לדאוג, אבל בניגוד לרצונה היא הגניבה מבט בשעון שמעל התנור. השעה שש וחצי עברה. היא קיוותה שהוא לא נגרר לפאב. עם כל ההתרגשות והערב היפהפה שבחוץ, היא לא תתפלא אם לשם הגיע בסופו של דבר. רק הנגאובר חסר לו עכשיו. הוא אולי בחור חכם, טוב לב, אבל אפילו אמו נאלצה להודות שלא ניחן בשכל ישר. לא לראשונה, דִי פקפקה אם נבון מצד בנה להתחתן מחר. הוא היה בן עשרים ושלוש, עדיין נער. מה החיפזון? הוא וברני נשבעו שאין כאן היריון לא מתוכנן, והמשפחה שלה נראתה נלהבת. ולמה לא? בעוד כמה שנים הוא יהיה רופא שיניים מוסמך. די חיבבה את משפחת ברדלי, אבל עדיין ניקר בה ספק בנוגע לנישואים האלה. האם דיוויד היה יכול להשיג יותר? בתור חברה, ברני הייתה בסדר גמור, אבל האם היא באמת ראויה להיות רעיה ואם? היא הייתה קולנית כל כך. אם לא הייתה החברה של בנה, די אולי הייתה מתארת אותה כגסת רוח. היא שנאה את עצמה על המחשבות הבוגדניות האלה, בעיקר לאחר שמורין ופרנק ברדלי גילו נדיבות רבה. מובן שלפי המסורת משפחת הכלה משלמת, אבל אנשים כבר לא הקפידו לקיים את המנהג. בימים אלה כל אחד תרם את חלקו, אבל בלי להביך אותה הם הבהירו שאינם מצפים ממנה להשתתף. לאחר שאביו של דיוויד מת, המצב לא היה קל, אבל היא הסתדרה. ד”ר קולטר העסיק אותה כפקידת קבלה, והקוטג’ הקטן שקנתה אחרי שמכרה את הבית הגדול, בית המשפחה ששכן בניו רואד, התאים לה ולדיוויד. בנה דחה את ההסתייגות שהשמיעה באוזניו. “הם בהחלט יכולים להרשות את זה לעצמם, ותראי מה הם מקבלים בתמורה — אותי!” הוא חשף חיוך רחב והבליט את שריריו. די לא התאפקה וצחקה כשגירשה אותו מהחדר עם מגבת המטבח. איזה ליצן שובב הילד שלה, וכמה הוא גדל.
כשזוהר הערב החל לדעוך ודי קמה כדי להדליק את האור במטבח, דפיקה נחושה ורמה נשמעה על דלת הכניסה.

הטקס האהוב על מייקל קולטר היה לשטוף את ידיו ולנגב אותן בפעם האחרונה בכל יום.
המלאכה הושלמה. הוא הביט בפניו תוך כדי ביצועה. השערות באף נזקקו לגיזום קל, והוא ראה כמה ורידים אדמדמים בלחייו, אבל מלבד זאת הוא לא באמת יכול להתלונן על מראה עיניו. נכון, אפור התגנב לצדעיו והקמטים במצחו לא נעלמו, לא משנה כמה ניסה ליישר אותו, אבל הוא היה גבר נאה ולא סבר שזו יהירות מצידו לחשוב כך. זו הייתה עובדה פשוטה. הוא לא הניח לעצמו להשמין כמו רבים מחבריו למחזור בבית הספר. איש לא סומך על רופא שמן, זו הייתה המנטרה שהחדיר פרופסור ליונס בסטודנטים שלו, וד”ר מייקל קולטר מעולם לא שכח אותה.
הוא קיפל את מגבת הידיים והניח אותה בזהירות על המעקה ליד הכיור שבפינת משרדו. הוא כיבה את מנורת השולחן, נעל פעמיים את הדלת לרחוב ואז פסע במסדרון אל הבית. הוא הריח דג מיטגן. אף שהמרפאה הייתה צמודה לבית משפחתו, מייקל הקפיד מאוד על ההפרדה ביניהם. הנזיפות החמורות ביותר שספג בנו בילדותו נשמעו כשהוא וחבריו העזו להביא את משחקיהם או את המרדפים הצווחניים שלהם אל המסדרון שחיבר בין המשרד לדלת הבית. בלילה הוא דאג לנעול את הדלת.
בדיוק כאשר סובב את המפתח, הוא שמע את הטלפון במרפאה מתחיל לצלצל. הוא נאנח. השיחות שמחוץ לשעות הקבלה היו כמעט תמיד ממבזבזי זמן או מהיפוכונדרים, אבל הוא לא יסלח לעצמו אם יתברר שמדובר במקרה חירום של ממש. הוא פתח שוב את דלת העץ הכהה וכמעט רץ חזרה אל השולחן הגבוה והצר שבאזור הקבלה.
“שלום, כאן דוקטור קולטר.”
“דוקטור, זה הסמל דויל. סליחה שאני מתקשר בשעה כזאת.”
“זה בסדר. איך אוכל לעזור לך?” הוא מעולם לא אהב לקבל שיחות טלפון מהמשטרה.
“קרתה תאונה במעגל התנועה של ברי. אמבולנס אחד כבר שם ועוד אחד בדרך, אבל הם אומרים שכל עזרה תועיל להם.”
“כמובן. אגיע מייד. כמה חמור המצב?”
“אוי, נורא ואיום. חבורה של צעירים במכונית סטיישן שהתהפכה אל התעלה. שני הרוגים לפחות. תודה לאל שלא היו מעורבות מכוניות נוספות.”
פיו של ד”ר קולטר התייבש פתאום מאוד.
“המכונית… זו הייתה קורטינה?”
“כן.”
“כחולה.” שני הגברים דיברו בו־בזמן.

קרוליין אוקונל לא רצתה לנסוע לקורק ביום שלפני החתונה.
אבל לא הייתה לה ברירה. נשגב מבינתה למה דקלן לא הבין את העובדה הפשוטה הזאת. הפרצוף שלו, הרטינה והמרמור כשיצא למכונית.
“אין לך משהו אחר ללבוש?” שאל בתדהמה.
“לא.” היא לא הייתה מוכנה לנהל את הדיון הזה. אין סיכוי בעולם שהיא תלבש את השמלה עם הפרחים האדומים והלבנים הגדולים, אם אלה יהיו צבעי קבלת הפנים. היא לא רצתה שאנשים יחשבו שהיא חלק משולחן הכבוד או מפמליית החתונה רק משום שאחת מבנותיה שושבינה.
החתונה הייתה כאב ראש ותו לא, אף שקרוליין בדרך כלל נהנתה בחתונות. אחייניתה עמדה להתחתן באביב הקרוב והיא חיכתה בכיליון עיניים לאירוע, בעיקר כי ידעה שלפחות שם היא תוכל ללבוש את השמלה עם הפרחים האדומים והלבנים. לא נראה שדקלן התרשם במיוחד מחצי הכוס המלאה הזו, כשעצרו ברמזור שליד מרכז הקניות וילטון. הוא הביט מעל ההגה ונראה נמוך מתמיד, נשיפותיו העידו שאחת ההתפרצויות הנדירות שלו בדרך. לעזאזל עם ברני ברדלי והחתונה בצבעי אדום־לבן שלה. היא לא הבינה למה כרמל לא הזכירה את הֶרכּב הצבעים לפני הבוקר. אבל היא דווקא כן הזכירה אותם…
כל אזכור של החתונה נאסר פחות או יותר מאז החליטה ברני לבקש מכרמל להיות שושבינה, אבל לא מבתה האחרת של קרוליין, לינדה. היא לא הבינה את זה. שלושתן היו חבורה צמודה. אם יש שלוש שושבינות, למה קשה כל כך להוסיף רביעית? היא לא רצתה להתערב, אבל קרוליין הבינה למה לינדה מדוכדכת כל כך.
באותו בוקר היא שמחה לשמוע ששלושתן מבלות היום יחד בטראבין, בחוף הים. זו הייתה הפעם הראשונה זה שבועות ששמעה את בנותיה צוחקות יחד. יופי. אף אחד לא רוצה אווירה מתוחה ביום חשוב כל כך.
בירכתי כולבו דאנס, קרוליין מצאה לבסוף שמלה מתקבלת על הדעת בכחול בהיר ונלווה לה מעיל תואם עם עניבת שרוך. היא הייתה מרוצה מהרכישה והרגישה פרץ פתאומי של חיבה ואהדה כלפי דקלן, שרבץ בכיסא שליד תאי המדידה וקרא עיתון.
“אולי ניסע לעיר ונפנק את עצמנו בארוחת בשרים במלון מורס?”
ראשו של דקלן הזדקף. “אם זה מה שמתחשק לך,” אמר והשתוקק שלא תשנה את דעתה.
“כן, כן. זה בדיוק מה שמתחשק לי, וככה לא אצטרך לבשל כשנחזור הביתה.”
היא החליקה את ידה אל ידו והזוג המוזר, האישה התמירה והגבר הזערורי, יצאו אל החניון.

איש לא היה בבית כשדפקו על הדלת, ולכן לא היה מי שיפתח. הבית היה שרוי בעלטה והמתין. בהמשך אותו לילה כשקרוליין ודקלן שבו, השקיות בידיהם, סמוקים ומשועשעים בנינוחות לאחר המשקאות שנהנו מהם במהלך הארוחה, דקלן היה זה שכמעט דרך על הגלויה שנחה בעדינות על המחצלת בכניסה וביקשה מהם להתקשר למשטרה בהקדם האפשרי.

אלן הייז עצרה בצלע הגבעה כדי להתענג על הרגע.
ההרגשה הייתה נהדרת, רגע לאחר שסיימה את עבודתה לשבוע הזה — ולפני שחזרה הביתה להצקות של אמה ולעקיצות הפוגעניות של אחיה. היא נשמה עמוק. מנקודת המבט הזאת, מלינמור נראתה במיטבה. כל העיירה זהרה בגוון חום־כהה כשהדמדומים דעכו לחשכת הערב ומנורות הרחוב הענבריות קמו לתחייה. עיניה נדדו על פני מרכז העיירה וסקרו את הפס הירוק של העצים שלאורך מסלול הנהר. על הגבעה ממול, הכנסייה עם מגרש החניה הריק במדרון סימנה את פאתיה המערביות של העיירה, ואילו הלבנים האדומות של בית הספר הקתולי חלשו על הצד המזרחי. גם לאחר חודשיים אלן עדיין התקשתה להאמין שלעולם לא תצטרך לחזור לבניין הזה.
למרגלות הגבעה, הרחוב הצר נפתח לכיכר השוק המרכזית, שם עמד הפאב שניהלה משפחתה. היא שמה לב ששלט ה’גינֶס’ הגדול שמעל הדלת אינו מואר. מוזר, אולי הנורה נשרפה.
היא הלכה באיטיות ככל שהעזה, בלי להשתרך יותר מדי כדי שאנשים לא ישימו לב ויחשבו שקרה לה משהו, ובעל כורחה התקדמה אל תוך העיירה. אחד הלקוחות הקבועים שלהם, מר הרלי הזקן, עמד מחוץ לפאב ונשען על מקל ההליכה שלו. היא שלחה אליו חיוך רפה והנהון לפני שניסתה לפתוח את הדלת. היא הייתה נעולה ומאחורי הזכוכית החלבית שררה חשיכה. מר הרלי השתעל ואמר, “כדאי שתיכנסי.” אלן נעצה בו מבט. זה לא מצא חן בעיניה. דמיונה נדד מייד אל האפשרויות הגרועות ביותר. היא זכרה שאמה התלוננה על כאב ראש. האם התגלה אצלה גידול במוח? האם התעוורה? היא נברה בתיקה כדי למצוא את המפתח, שבו השתמשה לעיתים רחוקות, לדלת הרחוב שהובילה אל המדרגות. היא עלתה בהן שתיים־שתיים ותוך כדי ריצה קראה, “זאת אני! מה קרה? מה הולך פה?”
אמה ישבה על הספה. היא הרימה את עיניה כשאלן נכנסה לחדר. פניה היו שטופות דמעות. אביה של אלן עמד בצידו הנגדי של החדר, ליד דלת המטבח.
“אלן, מתוקה, שבי בבקשה.” קולו היה רך ועדין. שלא כהרגלו. אלן הרגישה ששפתה התחתונה מתחילה לרטוט ושלחץ מצטבר מאחורי אפה.
“אוי, אבא,” לחשה כשהתיישבה לצד אמה, ששלחה יד ונטלה את ידה.
“קונור יצא עם מרטין קולטר ועוד כמה צעירים.” זה לא נשמע הגיוני. קונור ומרטין לא היו חברים.
אביה המשיך. “הייתה תאונה ולפחות שלושה מהם…” קולו פרפר. “הם נהרגו.”
אלן הרימה את ידה כדי לכבוש צרחה. “אוי לא. אוי, קונור!”
אמה לחצה על ידה. “אחיך בסדר, חמודה. הוא לא נפגע.”
אלן הביטה בהם בבלבול.
אביה נשך את שפתו והסיט את מבטו.
“קונור נהג במכונית.”