החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מיכאל טמצ'ין היה רופא צעיר בוורשה כאשר פרצה המלחמה. הוא גויס לצבא הפולני ובהמשך נהיה שבוי מלחמה במחנות הגרמנים. בסופו של דבר הוא התיישב בעיירה קטנה בשם גראבוביאק ליד הרוביאסזוב ועסק ברפואה. הגירושים החלו והרופא הצעיר מצא את עצמו בקרון רכבת נעול. היעד: מחנה המוות סוביבור. הוא קפץ מהרכבת והצטרף לקבוצה של פרטיזנים. שם הוא התפרסם כ"רופא קוסם" ("זנחור").שמו הפך לאגדה. תוך כדי חיים מלאי סכנות הוא מילט את נפשו כאשר כפשע בינו ובין המוות. מעמדו עלה והוא נהיה ראש כוחות הרפואה של צבא העם (ארמייה לודובה).

אחרי המלחמה הוא נישא לבתו של ד"ר אמיל סומרסטיין-שר בממשלה הפולנית בלובלין ואחר כך היגר לארה"ב, שם עסק ברפואה במדינת ניו-יורק.

ספר-הזכרונות הזה אינו רק ספר של הרפתקאות בלתי רגילות אלא גם מסמך הסטורי. הוא מראה את הסבל וההתמודדות עם קשיי החיים יחד עם הגבורה של הפרטיזנים היהודיים בדגש מיוחד על תפקידם של הרופאים בסגה של ההתנגדות לנאצים. באותו הזמן זה שופך אור על ההתחלות של הארמייה לודובה (א"ל) שגדלה והתפתחה עד שנהייתה חלק מהצבא הפולני החדש.

(מתוך ההקדמה של אלכסנדר דונט)

מקט: 001-1600-001
מסת"ב: 978-965-565-017-4
 

להורדת הספר בחינם עבור אייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב לחץ/י להורדת הספר בחינם עבור אייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

לחץ/י להורדת הספר בחינם עבור מכשירי קינדל לחץ/י להורדת הספר בחינם עבור מכשירי קינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק 1

ההתחלה

נולדתי בחמישה באוגוסט 1909 בפינסק, פולין, ושם גם גדלתי. הורי, סזיג'נה ויעקוב Szejna and Jacob היו יחד עם אחרים עמוד התווך של הקבוצה היהודית הסוציאליסטית, ה"בונד".מהם ירשתי חיבה עזה לשפת האידיש ולכל עניין יהודי, אף על פי שאיש מאיתנו לא היה דתי במהותו.

אחרי סיום הלימודים תחילה בבי"ס לאידיש (ביה"ס החילוני בשפת האידיש) ואחר כך בתיכון של המדינה, ואחרי ששרתתי חמישה-עשר חודשים בצבא הפולני, התקבלתי לבי"ס לרפואה בוורשה. ב-1937 סיימתי את חוק לימודי בתואר דוקטור לרפואה. שלוש שנים קודם לכן, ב-1934 , נשאתי לאשה את חברתי האהובה מהתיכון, מניה פלדמן. לא היו לנו ילדים. בעשרים ושלושה במרץ 1939, שעות אחרי נאום "דנציג" הנודע לשמצה, גויסתי שוב לצבא הפולני ונשלחתי לגבול הגרמני בפומרניה.

הפריצה של המלחמה מצאה אותי בברסט ליטובסק, מבצר פולני ישן. משם נשלחתי לחזית במחוז ביאליסטוק כראש היחידה שממונה על פינוי הפצועים והחולים של הדיוויזיה התשיעית של חיל הרגלים. אחרי שלושה שבועות בשדה-הקרב נלקחתי בשבי. תחילה כמה רופאים וגם אני היינו קשורים ליחידה הרפואית הגרמנית בחזית. התקדמנו בעקבות קו-החזית וקבלנו משימה לטפל בפצועים הפולניים. בסוף ספטמבר 1939 התמניתי, יחד עם עוד שני רופאים, להיות במחנה המעבר של שבויי מלחמה ברסטנבורג, עיר קטנה במזרח פרוסיה, מאוחר יותר אחד מהבונקרים המבוצרים והמשוכללים של היטלר. כשמחנה זמני זה פורק וחוסל, קיבלתי משימה לארגן בית חולים בעיר קטנה גרדאווין Gerdauen לשבויי-מלחמה פולניים ולאזרחים שעבדו בחוות ובבתי חרושת גרמניים. התייחסו אלינו טוב יחסית. האוכלוסייה המקומית, רבים מהם עקורים פולנים היו חברותיים. העיר גרדאווין הייתה כעשרה מייל מהגבול עם ליטווניה ולא שמרו עלינו בהקפדה יתרה. ארבעה מפקדים שאינם קצינים ואני החלטנו לברוח לגבול באחת משמונה עשרה המכוניות שחנו בחצר שלנו. אבל אחד מהאנשים בקבוצתנו הלשין עלינו, ואני, המפקד הקצין היחידי בקבוצה, נאסרתי ו"נחקרתי" ע"י המשטרה המקומית והגסטאפו במשך שבועיים. תחילה הם רצו לדעת היכן קיבלתי את המצפן והמפה שהם מצאו עלי. קיבלתי את זה מאחד השומרים. למרות החקירה הקשה לא נשברתי. חזרתי וטענתי שאיני יודע מיהו האיש. אמרתי שראיתי אותו רק פעם אחת וכי אינו בתפקיד שמירה עכשיו.

אילו תקרית זו הייתה קורה שישה או שנים-עשר חודשים אחר כך, לא הייתי בחיים לספר את זה, אבל בשלב מוקדם זה של המלחמה, שני גורמים שהיו לטובתי הצילו את חיי. ראשית, הגרמנים היו עדיין יחסית רחמנים כלפי שבויי-מלחמה וצייתו לכמה מהחוקים הבינלאומיים בעניין שבויי-מלחמה. שנית, כמה שבועות קודם לכן, נציג של הצלב האדום ביקר בבית החולים שלי. הוא רשם את שמי ואת הכתובת של אשתי ושל אבי. הוא אפילו לקח מכתב ממני אליהם בפינסק. כך שהייתי ברשימת-שבויי-המלחמה של הצלב האדום, והגרמנים לא יכלו סתם כך להיפטר ממני. אבל אני קיבלתי את העונש שלי. באחד בינואר 1940 נשלחתי ל"מחנה-האם" סטאלג י.א. Stalag IA. למחנה זה היו המשרדים הראשיים שלו ובית-החולים שלו בעיר סטאבלק Stablak. המחנה עצמו היה במקום שנקרא גרקן Guerken.

האסירים במחנה סטאלג י.א. היו ממוקמים במגורים מעץ וממויינים לקבוצות לפי הלאום שלהם. היה מתחם לגרמנים (פולקסדויטשה-גרמנים אתנים בשפתם ובתרבותם), מתחם לפולנים, מתחם לאוקראינים, מתחם לרוסים לבנים וכמובן מתחם נפרד ליהודים. לכל האסירים התייחסו כאל חיות, אבל האסירים היהודיים קיבלו את היחס המתעלל ביותר.

היה עוד מתחם אחד, "מתחם-העונשין". זה היה מתחם בינלאומי שאכלס בתוכו את כל הסוגים של הפושעים – גנבים, אנסים, רוצחים, ביחד עם מרגלים חשודים, מחבלים, ואסירים פוליטיים ונמלטים. התנאים "במתחם העונשין" היו מעבר לכל דמיון. עבודה קשה, רעב, והכאות עד מוות היו עניין יומיומי. מספיק שאומר שכאשר הגעתי ל"מתחם-העונשין" היינו 800 אסירים. כאשר עזבתי, שלושה חודשים לאחר מכן, רק 300 מהם עדיין היו בחיים.

במשך שלושת החודשים שבהם הייתי בסטאלג י.א. נעשיתי חלש מאוד. סבלתי משלשולים, והכינים והגרדת אכלו אותי, פשוטו כמשמעו. איבדתי משקל רב. אף פעם לא הייתי איש גדול, אבל בסטאלג י.א. ירדתי לארבעים וחמישה או חמישים ק"ג. אף על פי כן נלחמתי והחזקתי מעמד.

באמצע מרץ 1940, יהודים שחיו בחלק של פולין שנכבש ע"י הרוסים, הוחזרו למולדתם (כלומר למקומות הישוב המקוריים שלהם א.ט.). אף על פי שעיר הולדתי פינסק הייתה בחלק הסובייטי, אני הוצאתי מהמשלוח ונשארתי ב"מתחם-העונשין" כעריק נמלט.

בשלושים ואחד במרץ 1940 זומנתי לבית החולים. נאמר לי שרופא גרמני, רב-סרן קלמנס הנטל, חיפש רופא שיכול לדבר כמה שפות, כלומר גרמנית, פולנית, רוסית, צרפתית ואוקראינית. היה לי מזל. אף רופא מהמרפאה או מבית-החולים לא ידע את כל השפות הללו. בין שבויי-המלחמה היהודיים היה ד"ר הנריק דלוג'י, שהחליט שזו יכולה להיות הזדמנות לחלץ אותי מ"מתחם-העונשין". הוא אמר לגרמנים שיש רופא אחד שיודע כמה שפות. כתוצאה מכך, הגיעה הוראה למגורים שלי להביא אותי ואת חפצי למרפאה מייד.

הגרמנים הסתכלו עלי, שאלו כמה שאלות בנוגע לכישורים הלשוניים שלי ואמרו לי לשים את חפצי במכונית. שאלתי את ד"ר דלוג'י לאן אני הולך. הוא לא ידע, אבל חשב שבכל מקום אחר תהיה לי הזדמנות טובה יותר לשרוד מאשר במתחם העונשין.

עזבנו ושלוש שעות מאוחר יותר נהייתי רופא מטפל בבית-חולים קתולי יפה אחראי על 6000 שבויי-מלחמה צרפתים ופולנים וגם על אזרחים עובדי-כפייה בבתי החרושת, בבניית-דרכים, בחוות ועוד.

שבעת-החודשים שבהם שהיתי בבית-החולים סט. ג'וזף בגוטסטאדט Guttstadt הם בין החוויות הזכורות לטובה בחיי. הייתה לי סמכות בבית החולים והייתי הפוסק האחרון כשדובר בטובת החולים שלי. כל המתקנים לאבחנה ולטיפול עמדו לרשותי. בנוסף, בבניין אחר היה אגף למחלות זיהומיות מדבקות. האוכל ותנאי המחייה שלי היו מהמעלה הראשונה בהשוואה לאפשרויות אכסון פרטיות. בתוספת לכך, כסגן שני, שילמו לי משכורת של שבעים ושניים מרקים בחודש. ד"ר הנטל היה זמין תמיד להתייעצויות.

לקראת סוף ספטמבר 1940, הגרמנים אספו את כל שבויי-המלחמה היהודיים באזור זה לתוך מחנה אחד שנקרא המרסטיין. נאמר לנו שמשם נישלח לחלק הפולני שכבוש ע"י הגרמנים, שם ישחררו אותנו באופן רשמי מהצבא ונוכל להתחיל בחיים אזרחיים. חיכינו בהתלהבות למימוש של הבטחה זו.

* * *

יום אחד נתנו לנו כיכר-לחם וקצת ריבה שהיו אמורים להספיק לנו לשלושה או ארבעה ימים. נסיעתנו הייתה ללא אירועים מיוחדים, והיינו מלאי ציפיות. שרנו והתבדחנו והיינו נלהבים לראות את יקירינו שוב.

לבסוף הגענו ליעד שלנו, ביאלה פודלסקה Biala Podlaska. מייד הוקפנו ע"י אנשי ס.ס. וזונדר קומנדו, פרטים מיוחדים נעשו לגבי הלטווים, האסטונים והאוקראינים. נעשינו אזרחים, אבל הוכנסנו לאחד ממחנות העבודה הגרועים ביותר שאפשר לדמיין, שנוהלו ע"י ס.ס. SS .היו איתי עוד שני רופאים: ד"ר ברוניסלאב ויסליצקי וד"ר מאג'ם, רופא ילדים מלבוב.

התנאים במחנה הזה היו אפילו גרועים מאשר ב"מתחם-העונשין" בסטאלג י.א. לא עבר יום בלי שיהודים יוכו, יורעבו, או יעבדו עד מוות בשל הפרה קלה ביותר של חוקים (איזה חוקים?). הבידור הטוב ביותר עבור השומרים היה אימון בירייה על מטרות נעות: היהודים שעבדו בשדות. כמעט לא קיבלנו אוכל, אבל אנחנו בעצמנו היינו מאכל לכינים, לגרדת ולעכברושים. אנשים מתו כמו זבובים.

לא נשארתי הרבה בביאלה פודלסקה. אחרי שלושה שבועות בערך הלכתי כרגיל לשדה שבו אספנו סלעים, חפרנו תעלות, ומילאנו אותן שוב, אבל במקום לחזור למחנה בסוף היום, עליתי על הרכבת הראשונה לוורשה והגעתי לשם שני ימים לפני שהורו על סגירת הגטו.

בוורשה מצאתי הרבה מכרים וחברים. ד"ר סטפני מאש (פאליב Palew) וד"ר ג'ורג' קיריאספר היו אלה שעזרו לי ביותר. גרתי עם משפחת גוטהלף Gothelf ברחוב צייפלה Ciepla .

בסוף דצמבר 1940, התנדבתי לעזוב את הגטו של ורשה וללכת לעיר קטנה, ורקה warka ליד ראדום, להילחם במגפה של טיפוס הבהרות וטיפוס המעיים באוכלוסיה היהודית. בוורקה הוזמנתי להתגורר עם אושר ורטסהאוזר Wertshauser ומשפחתו. אנשים נפלאים אלה התייחסו אלי כאל קרוב שהלך לאיבוד ונמצא. בהכוונתי, בנו היהודים בוורקה בית-מרחץ ציבורי עם חדר לסילוק כינים. אני גם ארגנתי בית חולים קטן למחלות זיהומיות שעשה את החיים לנסבלים. אבל זה לא נמשך זמן רב.

יום אחד, בסוף פברואר 1940, הגיעה הפקודה: כל הקהילה היהודית הייתה צריכה להתאסף בכיכר-השוק בשש בבוקר למחרת. הם הורשו לקחת רק דברים שיכלו לסחוב בידיהם, ולא יותר. אלה שנמנעו מלהתייצב נורו במקום. הרופא, כלומר אני, היה צריך להישאר בבית החולים עד שכל המטופלים יהיו מסוגלים לנסוע. בשש וחצי העיר נשארה ריקה. נאמר לי שהגרמנים מאחדים את כל הגטאות הקטנים לגטו אחד גדול שיהיה אוטונומי.

שלושה ימים אחרי כן קיבלתי פקודות חדשות. היה עלי להביא את כל המטופלים מבית החולים אל גרוג'ק Grojec, עיר ליד וורקה. משם פונינו עם היהודים של גרוג'ק בחזרה לוורשה.

הסיטואציה בוורשה הייתה בלתי-נסבלת. אנשים מתו ברחובות מידי יום. אלה ששרדו היו בסכנה מתמדת להיחטף לעבודת-פרך. העיר הייתה מאוכלסת מעבר ליכולת-הקיבול שלה. תחילה לא מצאתי עבודה וחייתי חיים של קבצן, פשוטו כמשמעו. שוב, המשען האיתן ויסודות החוסן והעידוד היו משפחות קיריאספר ומאש.

ביוני 1941 עזבתי את ורשה. לפי הצעתו של ד"ר ג'קוב פלדמן בן עירי (landsman) פינסק, וחבר טוב, החלטתי לעסוק במקצועי כרופא בגרבוביאק Grabowiec, עיר קטנה בין הרובייסזוב Hrubieszow וזמוסק Zamosc .הגעתי לשם בעשרים ביוני 1941. שני ימים לאחר מכן, הגרמנים תקפו את רוסיה.

כשפינסק נכבשה ע"י הגרמנים, ניסיתי להגיע לשם להיות עם מניה ועם אבא שלי, אבל זה היה בלתי-אפשרי. הייתי צריך להישאר בגרבוביאק, שהיה בה רובע יהודי בשכונות-העוני. היות שזה לא היה גטו סגור, לא היו הגבלות תנועה בין האזורים היהודיים והאריים של העיר במשך היום.

האוכלוסייה הלא-יהודית של גרבוביאק הורכבה מפולנים ואוקראינים.

כאשר הגעתי לראשונה לגרבוביאק, היו שני רופאים אחרים שנשארו בעיר. האחד היה אוקראיני, ד"ר סטנקוב Stankow, איש זקן, שהיה ידידותי מאוד. האחר היה פולני, גם כן איש זקן , אבל שלא כמו סטנקוב, היה עויין מהרגע שהצגתי את עצמי לפניו.

באופן רשמי הורשיתי לטפל רק ביהודים, אבל למעשה רב המטופלים שלי היו נוצרים, כולל פקידים נושאי-משרות ציבוריות – משטרה פולנית, "קריפו"-מחלקת חקירות פליליות בלבוש אזרחי, ומועסקים במשרד ההוצאה לפועל, שמהם מעולם לא דרשתי שכר עבור הטיפול בהם ובמשפחותיהם. הנדיבות שלי גרמה ליחס טוב מצידם. בדרך כלל לא הייתי קפדן בענייני שכר. מעולם לא לקחתי יותר מהשכר הקבוע, במקרים רבים טיפלתי באנשים ללא שכר. כתוצאה מכך התפתח יחס טוב בין אנשי העיר וביני. רכשתי לי חברים רבים. בין חברי הטובים ביותר היו שתי אחיות שבבעלותן היה בית המרקחת המקומי. (הרוקח, מר אנטונוביץ', נלקח לאושוויץ כאסיר פוליטי יום אחרי שהגעתי לגרבוביאק. הוא נספה שם.) היה לי קשר טוב גם עם קופרובסקי, הקצב של העיר, ומשפחתו, וגם עם רבים אחרים שאת שמותיהם איני יכול לזכור. אינני יכול למצוא איש אחד שהיה רוצה להלשין עלי לגרמנים.

המארח שלי בעיר, עד שיכולתי למצוא מקום לעצמי, היה יהודי שהיה ידוע בשם לייזר החייט. (לא ידעתי את שם משפחתו ואינני חושב שמישהו אחר ידע). לייזר הוא שליווה אותי בביקור-הבית הראשון שלי, שהיה מייד אחרי שירדתי מהקרון שהביא אותי לגרבוביאק.

החולה הייתה אשה בגיל-הביניים שסבלה מקוצר-נשימה חזק, נפיחות ברגליים וכל הסימפטומים האחרים של כשל בלב. אחרי שבדקתי אותה, ביקשתי לראות את התרופות שהיא הייתה לוקחת. (תרופות אלה נרשמו ע"י הרוקח שנלקח לאושוויץ). אלה היו בדיוק אותן תרופות שהייתי נותן. אמרתי לאשה להמשיך לקחת את התרופות ולהיות סבלנית. אספתי את השכר שלי של עשרה זלוטי ועזבתי.

אבל לייזר החייט לא היה מרוצה. "דוקטור" הוא אמר, "האשה הזאת כבר לקחה את התרופות האלה שבועיים או שלושה בלי שיחול שיפור. אינני רוצה ללמד אותך את המקצוע שלך, אבל, לפי דעתי, לפחות היית צריך להוסיף סוכר או מלח למרשם כדי כדי לעשות לזה טעם שונה. עכשיו הם יגידו שאתה רופא רע כמו הרופא הקודם. אולי אינך יודע לרשום מרשם!"

לייזר צדק, כנראה. בעיירה (ב"שטטל") חדשות עברו במהירות, וברגע שקיבלת שם רע, שום דבר לא יכול לשנות את זה. רוחי נפלה, אבל התקווה חזרה כשהוזמנתי לסעודה יהודית גדולה ע"י אשתו של לייזר. אחרי המנה האחרונה, כוסית ליקר אמיתי, לייזר החייט התחיל לנחם אותי. "אתה תתפרנס פה למחייתך ואתה יכול לשהות איתנו כמה שנחוץ".

ניצלתי את היום שאחרי כן לתכנן תוכניות לעתיד שלי למקרה שהדברים לא יסתדרו בשבילי בגרבוביאק. בשעה חמש בערך אחרי הצהריים באה ילדה וביקשה אותי לראות את הדוד שלה, שגר במרחק כמה בתים מלייזר. היא אמרה שהיא מבקשת שאבוא מוקדם ככל שאפשר כי ה"פלדשר" feldsher מחכה. הוא רצה "להתייעץ" איתי. תהיתי איזה מין "פלדשר" זה. ידעתי שאין רופא יהודי אחר בעיירה.

המקצוע של "פלדשר" היה מאוד פופולרי בפולין המזרחית וברוסיה, שבהן היה חוסר קבוע ברופאים מומחים. הלימוד והידע היסודיים של ה"פלדשר" היו כמו לימוד והתנסות של אחות. "פלדשרים" עבדו בבית חולים ורכשו ניסיון מעשי באיבחון כמה מחלות, במיוחד מחלות זיהומיות מדבקות. הם היו מיומנים בבדיקת חולים ויכלו לעשות שימוש טוב בבדיקה ע"י הקשה והאזנה. אבל התייעצות עם "פלדשר" נחשבה מתחת לכבודו של רופא.

בכל אופן, למרות ההסתייגויות שלי, אמרתי לעצמי, "לעזאזל הגאווה המקצועית". עשרה זלוטי בכיסי יהיו שימושיים. כמה דקות לאחר מכן נכנסתי לבית החולה.

הדבר הראשון שהכה בי היה צחנה איומה. היו אנשים רבים בחדר. כל החלונות היו סגורים. החום היה בלתי-נסבל. האוויר היה מלא בעשן של טבק זול.

כאשר הסתגלתי לאווירה ויכולתי להביט סביבי, ראיתי אדם שוכב במיטה. לרגלי המיטה ישב אדם מבוגר, שהיה לבוש בצורה מוקפדת, והוא הציג עצמו בפני כישראל ריינר ה"פלדשר".

הודעתי שלא אבדוק את החולה עד שכל החלונות ייפתחו וכולם יעזבו את החדר. הייתה התנגדות כלשהי, אבל כאשר ראו שה"פלדשר" מאשר את בקשתי, הם צייתו.

כאן עלי להוסיף כמה מילים על ה"פלדשר" הזה, שהיה ידוע בעיר כ"רב ישרואל". הוא נולד בגרבוביאק, אבל אחרי שנהיה "פלדשר", עשרים וחמש שנים קודם לכן, הוא עבד במקצועו בעיר קטנה אחרת, דוביינקה, שעכשיו הייתה בשליטת הרוסים. רב ישרואל הופיע בגרבוביאק באותו יום כמוני, וחזר לגור בביתו הישן.

אחרי חילופי ברכות והתעדכנות בפרטים עם רב ישרואל, פניתי לחולה. הוא היה צעיר כחוש, בעל מראה של מסתגף עם שיער שחור עבות וזקן ארוך ששיווה לו מראה יותר חיוור ממה שהוא היה. הוא לא הביט בי, אבל שמעתי אותו ממלמל תפילות באידיש שכל המלאכים יהיו לצידי כי אלוהים עצמו שלח אותי.

הוא אמר שתמיד היה אדם בריא, חזק ועובד חרוץ. בזמן כלשהו או במקום כלשהו הוא היה שייך ל"מועדון-דובי-הקוטב". הוא אהב ללכת בחורף, לחפור חור בקרח שכיסה את האגם, ולהתרחץ במים הקפואים. החולי שלו החל בפברואר, אחרי אחת מהאמבטיות הקפואות הללו. כל הרופאים בסביבה בדקו אותו, יהודים ולא יהודים. הוא אפילו נשלח לבית חולים בלובלין, אבל אף אחד לא יכול למצוא את הסיבה לצרה שלו. בינתיים מצבו החל להדרדר. חשבו שאולי יש לו שחפת, דלקת הכבד או אחת מהמחלות הנדירות בדם. הוא טופל לכל המחלות האלה, אבל ללא הועיל.

בדקתי את האיש ביסודיות. לא מצאתי דבר שיצביע על מצבו מלבד העובדה שהיו הבדלים בין הבסיסים של שתי הריאות. חשדתי שיש לו נוזלים בבסיס של אחת הריאות. רב ישרואל הסכים – או עשה עצמו מסכים – עם הממצאים שלי.

הייתי שעה עם החולה, אז קראתי להוריו והסברתי להם את המצב. כדי להיות בטוח שהחשדות שלי נכונים, הייתי צריך להחדיר מחט לאזור החשוד כדי לראות מה היה שם. בכל אופן, הצעתי שנחכה עד מחר כדי לעשות את זה כי החולה היה עייף מאוד.

ההורים שלמו לי עשרה זלוטי ואמרו לי שיודיעו לי אם אהיה נחוץ למחרת. כנראה, החלטה זו תיעשה ע"י רב ישרואל, ואני חשתי שהוא יהיה לצידי.

הפעם לייזר החייט היה מרוצה. "זה היה נבון לעשות שני ביקורים מביקור אחד" , הוא אמר.

"קשה יהיה להביס את רב ישרואל" אמר לי לייזר החייט. "הוא מקומי, וכולם חושבים שהוא חכם, גם כן. האיכרים מכנים אותו 'הדוקטור היהודי של גרבוביאק'. אבל נראה מה יקרה מחר."

היום שלמחרת היה יום של המתנה ארוכה. החלטתי בליבי שאם לא אקרא לראות את החולה שוב, אני "ארים ידיים" לגבי גרבוביאק ואעבור להרובייסזוב Hrubieszow או זמוסק. בערך בארבע אחרי הצהריים האחיינית של החולה הגיעה עם הודעה שרב ישרואל נמצא עם הדוד שלה, והוא מבקש "להתייעץ" איתי. לקחתי את התיק הרפואי שלי (שהכיל מסכת -סטטוסקופ , זריקה של 2 cc ושתי מחטים, אחת לזריקה בתוך השריר והאחרת, ארוכה, שנמצאת בשימוש ברפואה וטרינרית) והייתי בדרכי לשם.

שוב החדר היה מלא אנשים והחלונות היו סגורים. אמו של החולה הסבירה שהיא סגרה אותם כדי שהחולה לא יצטנן בנוסף למה שיש לו. פעם נוספת הייתי צריך לשלוח את כל הצופים ולפתוח את החלונות. כשהעשן התפזר, התחלתי לעבוד על החולה. הרתחתי את המחטים והמזרקים בסיר.

שוב בדקתי את החולה. הייתי בטוח שיש נוזלים במקום בלשהו. החדרתי את המחט הגדולה בגוף החולה, מכוון לחלק הנמוך של קרום החזה מצד ימין, והתפללתי שיצא נוזל כלשהו. בינתיים גם החולה היה ממלמל תפילה שוב ושוב.

פתאום נפתחה הדלת, והקהל זרם לתוך החדר בקריאות "או, איזה רופא! איזה גאון! פרופסור אמיתי! הוא ניחש נכון בפעם הראשונה!". לא ידעתי מה קרה. אז הבטתי במזרק. זה היה מלא מוגלה אפורה בעלת ריח. הסרתי את המזרק, משאיר שם את המחט. המוגלה המשיכה לזרום החוצה. ביום הזה פיניתי כמות גדולה של מוגלה ונוזלים אחרים. החולה הרגיש מייד טוב יותר, ואני יכולתי לעשות אבחנה של המצב. הוא סבל מאבצס-מורסה ליד הכליה.

הסברתי שהחולה יצטרך לעשות ניתוח. "בסדר" אמרה המשפחה. "קדימה עשה את מלאכתך, ביתנו נקי. יש לנו מגבות נקיות וסכינים טובים. כולנו נעזור". היה צורך בשיחה מצידי יחד עם רב ישרואל כדי להסביר למשפחה ולשכנע אותה שהחולה יצטרך לעשות את הניתוח בבית חולים קרוב, שהיה בהרובייסזוב Hrubieszow. שם, עם העזרה של חברי, ד"ר פלדמן, ביצעתי את הניתוח ושמתי צינורית לניקוז כל השאריות של החומר הזיהומי. החולה הבריא – רק כדי למות כמה חודשים אחר כך בתאי הגז של סוביבור.

ה"ניחוש" הנכון שלי לגבי מחלה זו ביסס את כישורי כרופא טוב. באותו אחר-הצהריים עשיתי שמונה עשר ביקורי בית והרבה כסף. לפחות משהו מההצלחה שלי ומהאמון בי היו בזכותו של רב ישרואל, שליווה אותי בכל ביקורי-הבית ונהיה מעין עוזר עבורי. מספר הפונים אלי הלך וגדל בהתמדה, בעיקר בקרב האוכלוסייה הלא-יהודית. במקביל לא השתנה דבר אצל רב ישרואל מבחינת היקף העבודה. שיבחתי אותו ולפעמים גם קראתי לו לעזור לי. יותר מזה, לפעמים נתתי לו עצה במקרים שלא היה יכול להתמודד איתם, ואני אישרתי את המרשמים שלו. רב ישרואל ולייזר החייט נהיו חברי הטובים ביותר בגרבוביאק. רב ישרואל חש שעזרתי לו להישאר "הרופא היהודי של גרבוביאק". "יכולת להרוס אותנו" , הוא ואשתו היו אומרים. "בכל זאת עזרת לנו להמשיך לשמור על המקצוע. איך נוכל להחזיר לך אי- פעם מה שעשית בשבילנו?"

(אבוי, אם מה שלמדתי אחרי המלחמה היה נכון, רב ישרואל שילם לי פשוטו כמשמעו בחייו. נראה שבהמשך של חיסול הגטו בגרבוביאק, הוא ומשפחתו נתפסו ע"י הגרמנים ליד העיר איזביקה. הגרמנים שהיו ברדיפה אחרי, כיוון שקיבלתי גם פרסום (לשמצה, לגבי הגרמנים) כמנהיג פרטיזני בגרבוביאק ובסביבותיה. וכך, כשרב ישרואל זוהה כ"הרופא היהודי של גרבוביאק" , הגרמנים, בהאמינם שתפסו אותי סוף סוף, רצחו אותו ואת משפחתו והפסיקו לחפש אחרי.)

אנשים חיבבו אותי, לא רק בגרבוביאק, אלא בכל הכפרים סביבה. התחלתי לקוות שאשרוד את המלחמה בגרבוביאק. אבל החיים זימנו לי תרחיש שונה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “רופא הקסמים”