החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

סודות הקואצ'ינג היהודי

מאת:
הוצאה: | 2012 | 269 עמ'
זמינות:

18.00

רכשו ספר זה:

איש עסקים מצליח עומד בראש מערכת עיסקית גדולה שבנה בשתי ידיו, מתחיל להרגיש שאבד לו הרטט הריגשי בעסקים והולכת ונעלמת ממנו המשמעות שהיתה כה חזקה בכל מעשיו. הוא פונה אל מאמן עיסקי שליווה אותו משך שנים ומבקש להתחיל אימון, כפי שעשו יחדיו בשנים האחרונות. המאמן חש כי הפעם מדובר על חויה עמוקה יותר ומפנה אותו לקולגה בשם צבי.

צבי, תלמיד חכם עמוק, משורר, מוסיקאי ופילוסוף הוגה דעות, פיתח מודל אימון יהודי מקורי, המבוסס על תורת הקבלה והחכמה היהודית העתיקה. לאחר מפגש הכרות, הם יוצאים למסע מרתק של גילוי סודות הנפש, המחפשת משמעות ומשתוממת לגלות שפתרון הסודות כולם, טמונים באדם עצמו.

הספר, כתוב כיומן מסע החושף ומתעד את מהלך האימון כולו, בו מתגלים פחדים ושמחות, התרסקויות לתהומות ונסיקות לגבהים לא מוכרים. נפרמים תפרים בחיי הזוגיות והמשפחה, העסקים, ההורים, הילדים, החלומות והילדות, הכל נחשף לאור בהיר של חיפוש אמת ומשמעות פשוטה.

לאחר שאלף איש ואישה השתתפו בקורסים ובהכשרות שלנו, עשרות אלפים האזינו ברדיו ובאינטרנט לאימון אישי בשידור חי, ומאות דפי משוב וכמות עצומה של מכתבי תודה מרגשים מהארץ ומחו"ל הגיע לידינו- הגיע זמנו של האימון שבעל פה לראות אור ולהכתב בספר.

סודות האימון היהודי הם בני אלפי שנים. ההתבוננות בסודות הללו מלמדת כי כל אחד מאיתנו הוא "אדם, עולם ומקדש" עם קריאת הספר הזה תתפלא לגלות עד כמה אתה מסוגל וקרוב, לחבר בין שלושת המוקדים הללו חיבור פשוט ומעשי. http://www.bsdcoaching.co.il

על בני גל

נולדתי בבואנוס איירס ארגנטינה, הורי אמא מבית אריסטורקטי פולני, שהיגרו לארגנטינה בין המלחמות. סבא צייר ועורך העיתון היהודי. אבא נשלח על ידי הוריו לארגנטינה, להסדיר לכולם נתיב בריחה מפולין. המלחמה פרצה, הורי אבא עם כל משפחתו נרצחו באושוויץ עם חיסול גטו לודג'.


המחבר בני גל

באחד החלומות הראשונים שחלמתי, לקח אותי אבא שלי לבנק גדול. מנהל הבנק הוריד אותנו למרתפי הכספות, פתח כספת גדולה, הכניס אליה מטיל זהב ענק ונעל מול פני את הדלת הכבדה. שאלתי את אבא "מה זה?" אבא אמר "זה מיליון דולר". "של מי?" שאלתי. "שלך". אמר לי אבא. ואז פנה אלי המנהל בקול חשוב: "יש לך בחשבון סגור מיליון דולר בזהב, אני מאחל לך הצלחה בחיים". שמחתי מאד. כשיצאנו אל הרחוב מיהרתי לתאר לאבא מה אפשר לקנות במיליון דולר. הוא חייך, התכופף אלי ואמר: "בני המתוק, את הזהב שראית בכספת אף אחד לא יכול להוציא ממנה. הוא רשום על שימך ולך אין מפתח לכספת". "ולמנהל?" שאלתי נבוך. "גם לא למנהל! לאף אחד!" "ולך אבא?" "גם לא לי. אבל זה לטובה, כי לאף אחד אין אפשרות לבזבז את האוצר הזה וכך תמיד יהיה לך מיליון דולר בבנק". אמר אבא. שאלתי מבולבל, "אבל בשביל מה אני צריך מיליון דולר שאין לי אפשרות להנות מהם?" אבא חיבק אותי בחום ואמר "תמיד תרגיש ותתנהג כמו מיליונר, גם כשלא יהיה לך מה לאכול!"

הורי התגרשו, עלינו עם אבא לישראל, התגלגלנו בבתי יתומים ובמוסדות לילדים עד שהגענו לקיבוץ. התגייסתי לצנחנים, לחמתי במלחמות, עבדתי ביום ובלילה למדתי. בניתי את חיי בשתי ידי. הקמתי עסק מוביל בתחום הפרסום. פיתחתי מודל מקורי ופורץ דרך באימון יהודי והקמתי בית ספר להכשרת מאמנים. יש לי משפחה, 6 ילדים ו-20 נכדים. אינני מיליונר, אבל תמיד הרגשתי מיליונר. החלום שחלמתי התגלה כמציאות. מציאות של כל אדם.

גם אתה יכול לנהל את חייך בתחושה קיומית מוחשית, שיש לך שפע גדול של ברכה והזדמנויות להצליח ולהכפיל את הצלחתך. אינך זקוק למפתח לכספת, אתה זקוק לבטחון שהיא קיימת. לכך מוקדשים חיי, לכך מוקדשים הקורסים שאני עושה, בזה עוסק הספר שכתבתי, לאפשר לך גם לחלום וגם להגשים את חלומך."

מקט: 4-800-1208027
מסת"ב: 978-965-91976-0-6
מאמר שפורסם על הספר

הורד דוגמה חינם לאייבוקס  הורד דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק 1
שינוי, שינוי גדול
מפגש ראשון עם צבי
חמישה יסודות
כוונון, חפץ הלב, אימון באמונה
“דבֵּר, אני שומע”, אמר לי טל. ישבנו בחדרו היפה. טל רונן הוא המאמן שלי.
“איך הולך בעסק?”, שאל טל. “העסק מצוין, ברוך השם, לקוחות מובילים במשק הישראלי, מחזור עסקי של עשרות מיליונים, צוות מקצועי שמח, פריצת דרך באסטרטגיה ובקריאטיב, אנרגיות חשמל, דבש ואגוזים”.
טל יודע להקשיב בארשת פנים מגוונת כמו של ספי ריבלין – מקיפאון מוחלט ועד צחוק בדמעות. הפעם זכיתי במבט ספינקס עם חריצי חיוך קטנים בצדי העיניים. “הוא מחכה שתיגש לעניין” לחשה האוזנייה שלי.
“אני מעדיף להתחיל בסיפור”, אמרתי לטל. הוא שינה את תנוחת הישיבה שלו על הכיסא כמכין עצמו לסיפור. “אני מת על הסיפורים שלך”, התרחב חיוכו.
“בכל יום שישי זורקים השליחים את עיתוני סוף השבוע לחצר הבית שלי. הם נערמים שם ובשלב מסוים אני מכניס אותם הביתה. יש לי מנהג קטן, שברגע מסוים אני מתיישב בסלון ליד השולחן, פותח את העיתונים מאריזתם ומעיין בהם אחד אחד. כפרסומאי, מה שמעניין אותי הוא מיקום המודעות שלנו בכל עיתון. הפַייט על המיקומים יקבע את האפקטיביות של המודעות ולכן הקפדתי לנהל בקרה הדוקה על מספרי העמודים ועל כך שמיקום המודעות שהזמנו תהיינה בתחילת העיתון. נהגתי לנהל רישום מדוקדק של כל מודעה בכל עיתון ובימי ראשון הייתי מדבר עם מנהלי מחלקות המודעות או מנהלי העיתון. עפו שם גם מחמאות וגם צעקות רמות. אני יכול להוסיף עוד משהו אישי קטן: הייתי לא רק מחפש את המודעות אלא גם מריח את צבע הדפוס של העיתון. אני אוהב להסניף צבעי דפוס, בתי דפוס ומכונות דפוס בשעה שהנייר רץ. לפני שבועיים, במוצאי שבת, נכנסתי לחדר העבודה שלי והבחנתי שערימת העיתונים מונחת על שולחן העבודה. כל העיתונים היו מגולגלים באריזתם. חלפה בי מחשבה – הֵי! לא פתחתי את העיתונים! זה היה מוזר. התיישבתי ליד הערימה ושאלתי את עצמי, מה קרה לי שכל העיתונים סגורים. לקח לי זמן להתקרב אל עצמי ולשמוע אותי אומר שהעיתונים לא מעניינים אותי. מה אומר לך, זה היה מוזר. תאר לך שאחרי שבוע בו לא נישקת את הילד שלך, תגיד לעצמך שהאמת היא שהוא לא מעניין אותך. זו אולי לא דוגמא מושלמת אבל זה הכיוון… לקח לי קצת זמן לפגוש תחושה שלא הכרתי, חוויה זרה לי מאד. לא עניֵין אותי לראות את המודעות. העיתונים נותרו מגולגלים וקפואים בערימתם האילמת ואני נותרתי עם הרגשה כבדה ולא ברורה. זה היה הסימן הראשון לתובנה שהלכה ונתגלתה לי: אינני קם בבוקר כדי לפרוץ עם לקוחותי לעולמות חדשים ומדליקים, אלא רק כדי לריב עם המתחרים שלי על אלף דולר. התבשיל איבד מטעמו והעיתונים מניחוחם. פרק הפרסום בחיי הסתיים”.
הרמתי עיניים אל טל. הוא גירד בחזה. ישנם אנשים שמגרדים בחזה כשהם חושבים. גם נחיק המ”פ שלנו גירד בחזה כשהיה חושב. התחלתי לומר מילה, אך טל הקדים אותי ואמר: “שששש… שין – ארוכה!”.
“שקט?”, שאלתי. “לא”, אמר טל. “שינוי!!! ואפילו ש”ג!”. כבר לא ניסיתי לנחש. “שינוי גדול”, הבהיר טל. “אנחנו מכירים שנים רבות”, אמר טל בקולו העמוק, “אתה הולך לקראת שינוי גדול, ואם תרצה, אני מציע לך לנהל את השינוי עם מישהו מיוחד, חבר טוב, שמו צבי. הוא מאמן פלוס, בדגש על הפלוס. אצל צבי הפלוס הוא אלוקים. אם תרצה אתן לך את הטלפון שלו, הוא גר בעתלית. מסור לו ממני חיבוק חם”.

ירדתי בתחנת הרכבת הישנה בעתלית. מעל הרציף בולט שעון גדול עם מחוגים ענקיים. זה שנים שאני מחפש שעון יד כזה; גדול, ברור, חד־משמעי. עזוב אותך שעונים, חשבתי לעצמי. פניתי אל מישהו לשאול על הכתובת שחיפשתי. הוא הצביע לעבר חורשת אורנים בסמוך וסימן לי ללא מילים את כיוון ההליכה. “הזוי”, חשבתי לעצמי. דפקתי בדלת והיא נפתחה. דמות רב מזוקן נשקפה בפתח. “שלום”, אמר לי. “שלום”, עניתי מופתע. “אני מחפש את צבי”. “אני צבי”, ענה, “ברוך הבא!”. “דיברתי אתך בטלפון. אני בני. שלח אותי אליך טל רונן”. הוא חייך בנחת ומלמל בשקט, “טל רונן, איש חמוד”. “הוא המאמן שלי”, אמרתי. “כן, אני מתאר לעצמי. בוא ניכנס, נשתה תה”.
“מניין אתה מכיר את טל?”, שאלתי. “נו, טל ואני היינו בשנות השמונים בצוות פיתוח קואצ’ינג דור ראשון עבור החברות האמריקאיות יוז, דדלי בנקר, ספורט ויז’ן”, ענה לי מהמטבח, “ומאיפה אתה מכיר את טל?”, “מכתבה בעיתון” עניתי. כאשר הוא חזר לארץ מאמריקה נכתבה עליו כתבה נרחבת. האמת היא שלא הבנתי אף מילה. זו היתה שפה חדשה מאד, לא כמו היום. היום כל ילד קואצ’ינג, אבל אז, באמת לא הבנתי מה שקראתי, רק הרגשתי כמו מכת חשמל. משהו חזק משך אותי לחפש אותו. מהעיתון היו נחמדים ונתנו לי את מספר הטלפון שלו. נפגשנו במשרדו בתל אביב. הוא הזמין אותי לקורס הראשון שעשה אז בארץ. אך אני? מה לי ולקואצ’ינג?!. כשחזרתי הביתה לא הצלחתי להסביר לאשתי מה זה קואצ’ינג. היא הקשיבה ואמרה לי בשקט, “בקיצור, אתה מצטרף לקורס שלו?”. הצטרפתי. “מתי זה היה?” שאל צבי. “בשנת 1992”. “אז אתה הרבה שנים באימון”, אמר צבי. “כן”, עניתי, “אני באימון. את כל העסקים שלי בניתי מתוך אימון”.
“אז למה באת אלי?” נעץ בי מבט שקט ומרוכז. “סיימתי פרק בחיי”, עניתי לו, “הגשמתי את חלומי. החזון שעיצבתי הוגשם במלואו. זהו. פיניטו. אני מלא שמחה מכל מה שעשיתי, אך עם הגשמת החזון אבדה המשמעות של הדברים שעסקתי בהם ואני קם בבוקר רק כדי לריב עם המתחרים שלי על כסף ועל לקוחות. אני מרגיש שאני כבר לא שם. יש לנו דור ממשיך שמתעניין בעסק, אני כבר לא. אתה יודע, קיבוץ עוזבים קודם כל בלב ולאחר זמן גם עם הגוף”.
“אתה קיבוצניק”? שאל. “כן, אני בן בית אורן”, השבתי לו. “בית אורן? זה פה קרוב” – הצביע על החלון. “אני יודע”, חייכתי, “כנער, חרשתי את כל השדות סביב עתלית”. “אתה במקום טוב”, חייך צבי. “נכון”, עניתי לו, “אני מרגיש שינוי מתקרב”. “אז?” שאל. “אז התייעצתי עם טל והוא הציע שאפגוש אותך”.
“בוא נשב בחוץ”, הזמין אותי צבי, “אספר לך מעט על עצמי ועל האימון שאני עושה”.
יצאנו אל החצר. צבי התכופף והוביל אותי אל מתחת לענפי תאנה ענקית. התיישבנו על כורסאות זוּלָה גדולות ונוחות. “וזהו ואפל, הכלב הזקן שלנו”, אמר צבי ומשך בשערו של הכלב. “אני באימון כבר עשרים שנה, מיום הולדתו של המקצוע המרתק הזה. עבדתי עבור ארגונים רבים בארץ ובחו”ל. התמקצעתי בעיקר בעיצוב ארגונים מובילים ובפיתוח מנהיגות – עסקית, ביטחונית, חברתית. לפני עשר שנים בערך חל בי שינוי פנימי עמוק שבעקבותיו החלטתי לשנות כיוון וללכת פנימה, עמוק יותר. לרדת אל השורשים.
כידוע לך, באימון אנחנו מדברים הרבה על הכוחות הנפשיים שבאדם. למעשה עולם האימון יונק את הידע שלו בתחום הנפש משני מקורות; מצד אחד, מהפסיכולוגיה המערבית הקלסית, ומן הצד השני, מדתות זרות ומתורות המזרח המתיימרות להבין את מבנה הנפש וכוחותיה. בין זה ובין זה, סיפחנו ציטוטים של חכמים אסקימואים, שַׁמָנים, בודהיסטים, מוסלמים, נוצרים, אינדיאנים ואחרים. האמת, יש מתיקות בחכמת הזן ויש חכמה גם בתורות אחרות. אומר המדרש: ‘אם יאמר לך אדם, יש חכמה בגויים – תאמין, ואם יאמר לך אדם, יש תורה בגויים – אל תאמין’. חכמה לחוד ותורה אלוקית לחוד. אז זהו, שלפני כעשר שנים הרגשתי שאני לא יכול יותר לאכול את הדרעק הזה. זה היה בשפיים, על הדשא, באיזו סדנת העצמה, והמנחה ביקשה שנתרכז ונגלה את הבּוּדַּה שמאיר בנו. פרשתי הצִדה, התיישבתי תחת עץ גדול וידעתי שעלי לעצור. לא יכולתי יותר לחיות את הדיבורים והסמלים הזרים כל כך. אותו לילה היה לילה של פרידה עבורי. נפרדתי מדרך האימון שכה אהבתי והחלטתי להשקיע את כולי בחיפוש אחר שורשי האימון במקורות היהדות – בדברי חז”ל, בקבלה, בתורת המוסר ובתורת החסידות”.
הוא הביט ושתק. ליטף את זקנו ופנה אלי. “תגיד לי, הגניוס היהודי תרם משהו למשפחת האדם?”, “תרם”, עניתי. “הוביל פיתוחים ותגליות בתחומי המדע, הנפש והמוסר?”, שתקתי. “הניף את דגל זכויות האדם ולחם בעבדות?”, שתקתי. “עיצב מערכות כלכליות ומבנים פיננסיים?”, הנהנתי. “תרם משהו לרפואה? לפסיכולוגיה? למחקר המוח? כמה פרסי נובל קיבלו יהודים יחסית למשקלם באוכלוסיית העולם? כמה עורכי דין, כלכלנים, עורכי עיתונים, יועצים פוליטיים יהודיים יש באמריקה, אתה יודע? מה קידמה ישראל בתחום החקלאות, הטכנולוגיה והתעשיות הביטחוניות? כמה פטנטים נרשמים בכל שנה בישראל? ואחרי כל זה, אני שואל אותך, רק באימון אין לנו מה לומר ומה לחדש?”. צבי תלה בי עיניים שואלות, מחזיק כוס תה בידו וכאילו מצפה ממני לאות.
“אז מה גילית?” שאלתי. “גיליתי שהיהדות מכירה את מבנה הנפש באופן המדויק ביותר ויודעת לנהל את כוחות הנפש באופן החי והאפקטיבי ביותר. ועל גבי יסודות אלו, לאחר שהשקעתי עשר שנים של לימוד ומחקר ומיליון שקל בפיתוח, ב”ה בנינו לנו מודל מדויק לאימון יהודי. אגיד לך את האמת, כמו שאתה הגעת לעתלית, מגיעים לכאן אנשים מכל העולם ולומדים לעשות את השינוי שמביא להם שמחה פשוטה ואמיתית. האם זה לא מה שאתה מחפש? שמחה פשוטה ואמיתית?”. לצפייה בסרטון לחץ כאן

ברגע הזה הבנתי שצבי צודק; זה בדיוק מה שאני מחפש. כעת הבנתי מדוע טל שלח אותי לכאן. “סַפֵּר לי מעט על עצמך”, ביקש צבי, “אבל רק מה שצריך, לא יותר. ובסוף דבריך תאמר לי, בבקשה, עם מה היית רוצה לצאת מכאן? מה באמת ישמח אותך?”.
“אז כפי שאמרתי לך, אני פרסומאי. יש לי עסק משפחתי מצליח עם מחזור של עשרות מיליוני שקלים בשנה. אני מעסיק 30 עובדים ונחשב למוביל בתחום. אני מרגיש שהפרק הזה בחיי הסתיים”.
“ומה אתה רוצה?” שאל צבי. “לא יודע”, עניתי, “המון דברים”.
צבי שתק. ידעתי שתשובה מסוג של “המון דברים” לא תקדם אותי. “לא יודע”, עניתי בשקט. צפירת רכבת נשמעה מעבר לאקליפטוסים הגבוהים. נזכרתי שאני בעתלית ושהגעתי לכאן ברכבת. כמה שנים לא נסעתי ברכבת, חשבתי לעצמי. זה הזוי, מה אני עושה פה? הבטתי בצבי בשקט, מה הוא יודע שאני לא יודע? לאן זה ילך מכאן?.
“שכאשר אצא מכאן אדע מה אני רוצה”, השלמתי את תשובתי, “ואם ארגיש שזה באמת מה שאני רוצה, זה מה שישמח אותי מאד”.
“אני שומע אותך”, ענה לי צבי, “אני מציע שאספר לך מעט על דרך העבודה שלי ואם תחליט שהיא מתאימה לך, ושאני מתאים לך, נערוך הסכם אימון ונצא לדרך. ואם לא, אזמין אותך לדג מטוגן אצל בן עזרא הדייג ותיסע הביתה ברכבת של שמונה”.
הסכמתי וביקשתי ממנו לתאר לי את דרך עבודתו. “כדאי שניכנס הביתה” אמר, “ישנם דברים שאני רוצה להראות לך”.

“ובכן”, פתח צבי את הסברו, “שלושת הפסים עליהם נוסעת רכבת האימון היהודי הם: פשטות, הנאה ותוצאות. התהליך כולו נוסע, מתקדם ומתפתח על שלושת הפסים הללו. אם נמשיל את האימון, נניח, לבניין, הבניין כמובן ניצב על יסודות, אך יסודותיו אינם גלויים לעין, משום שהם קבורים עמוק באדמה. עם זאת, מאחר שאתה יודע היטב מהו אימון, אציג בפניך גם את היסודות, מה שבדרך כלל אינני עושה עם לקוחות רגילים. יותר פשוט שאציג לך את מצגת יסודות האימון. אמרנו פשטות אז נעשה את זה פשוט”, חייך לעצמו. הוא הזיז את העכבר ובלחיצת כפתור החלו להופיע על צג המחשב מופעים גרפיים צבעוניים.
“אני מבין שלומדים הרבה יהדות באימון שלך”, אמרתי.
הוא שקע במחשבות כאילו מחפש דרך להסביר משהו שטרם אמר. “היות שאתה מעין חצי קולגה, וכדי שהשיחה תהיה פשוטה יותר, אני מוכרח לומר לך משהו לפני הדיבורים. אני מקווה שאהיה ברור. מודל העבודה שלנו וכל מה שאנחנו עושים באימון, מבוסס על מקורות תורניים ויונק מן המעיינות המקוריים והמדויקים של חכמי כל הדורות – התנ”ך, מדרשי חז”ל, תורת הנסתר, תורת המוסר ותורת החסידות. הם ידעו היטב את נפש האדם על שלל הכוחות הפועלים בה, והם כמובן לא זקוקים מאתנו להמלצות על עומק חכמתם. אנחנו פועלים בדרכם של הרמב”ם במורה הנבוכים, או של המהר”ל, למשל, המלמדים רק את ראשי הפרקים ומשאירים לתלמידיהם להביא מתוך עצמם את כל היתר. זה מתאים לעקרונות האימון, המאפשר לאדם לזהות ו’לעשות קניין’ בגילויים שהוא נחשף אליהם תוך כדי התבוננות בעולמו הפנימי.
כאשר אני מצטט פסוקים, אני מוסיף לך ידע, מוסיף לך עוצמת חיים; ונכון, זה באמת מה שאתה מחפש, גם ידע וגם עוצמת חיים, אך, הדרך להשיג אותם מתאימה לבית המדרש ולא לאימון. בבית המדרש אתה פוגש ידע תורני, בהנחה שזה יִגַּע בנפש ויתרום לשינוי ולצמיחה רוחנית ומוסרית, עד כדי מהפך ממשי באישיות ובתפקוד. אבל יש גם סכנה. הסכנה היא שתהפוך למאגר ידע ענקי, שאיננו משפיע על הרגש ולא מניע שינוי פנימי אמיתי. במצב כזה לא יורגש שום שינוי ממשי, וגם לא יתרחש שינוי מעשי ביחס שלך אל האנשים שאתה חי בחברתם; ואז, מה יֵצֵא לה, לאשתך, מזה שאתה איש חכם ולומד עוד ועוד, אם היא לא מרגישה שאתה צומח כבן אדם, כחבר, כאבא?
לעומת זאת, כאשר האור עושה את דרכו, חודר ונושא עמו חום של חיים ערכיים, הוא הולך ומתפשט אל הראש והאיברים עד שהוא מאיר דרך מעשיו של האדם ומביא ברכה לו, לבני ביתו ולעולם כולו”.
“יפה מאד, ואז מה הבעיה?” שאלתי. “הבעיה היא שאין לנו זמן”, ענה לי צבי בחיוך. “אנחנו לא יכולים לשבת באימון עשר שנים. אנחנו רוצים שינוי. שינוי פנימי בחוויה, שינוי חיצוני בתפקוד ושינוי גם בתוצאות.
כאשר אני נותן לך רק ‘ראש פרק’ ומזמין אותך לגלות בעצמך את גוף הידע הנובע ממנו, אזי משימת החיפוש והזיהוי מאפשרת לך לתת בעצמך אמון שאתה באמת עולם שלם, ושאם תחפש, תמצא, וכאשר תמצא, תתחזק בך חוויית הערך העצמי, ואז תגלה שמה שמצאת הוא באמת קניין ונכס שלך ולא רק אוסף של אמירות חכמות שאין להן כל קשר ממשי לחייך.
אתן לך דוגמה: אתה לומד שבעל ה’מסילת ישרים’ אומר על העצלנות: ‘התבוננתי על הדבר הזה וראיתי גודל הרע שבו, שהוא כארס ההולך ומתפשט מעט מעט, ואין פעולתו ניכרת עד המיתה’. מה אתה אומר?”.
“אני אומר שהרמח”ל היה חכם מופלא ושהדברים פשוטים וחשובים”, עניתי. “יפה”, השיב צבי, “אבל הרמח”ל לא זקוק למחמאות ממך ומי שאמור פה להיות חכם מופלא זה אתה ולא הרמח”ל. הוא כבר כזה ואינו זקוק לאישור מאתנו. ומי שאמור לגלות תובנות מסוג זה על העצלנות, זה אתה, כי הדברים הם באמת פשוטים וחשובים כמו שאמרת, אבל בדרך של איסוף ציטוטים והערמת תובנות של אחרים לא מתחולל תהליך פנימי באדם”.
“ולכן”? שאלתי. “ולכן אנחנו לא מצטטים ולא תורמים לגובה מפלס היהדות שלך; את זה תעשה בעצמך. אנחנו מאפשרים לך לפגוש את כל מה שלמדת ואתה כבר יודע, וגם את מה שמתחדש לך מהבינה ומהשכל הישר שיש לך, כדי שאתה תהיה זה שמתעורר לומר בשפתך את מה שאומר הרמח”ל על העצלנות. כי אתה מביא אתך את כל מה שאתה יודע ומרגיש, וכאשר אתה חוזר ופוגש את היש המצוי בך, הוא הופך להיות חוויית חיים, משהו חי ויוצר־חיים שהוא כולו שלך. כך מתאפשר המסע שלך אל העולם השלם הקרוי ‘אתה’. אפילו הרמח”ל אומר בהקדמתו שלא בא ללמד לבני האדם דברים שאינם יודעים, אלא רק להזכיר להם את מה שכבר ידוע להם ומפורסם אצלם פרסום גדול”.
“פרסום גדול”, חייכתי. “כן, אתם הפרסומאים…”, צחקק אלי.
הבנתי שזו גישה יסודית באימון של צבי. הוא איננו משאיר מקום לקישוטים ולא מתאמץ להוכיח שיש לו גיבוי מלמעלה ושדבריו מבוססים. הוא לא נותן לך לברוח לצדדים אלא ממקד אותך אל המרכז, כי שם אתה נמצא. הוא מאתגר אותך להביא את עצמך ולאשר את כל היש שאולי כבר שכחת שמצוי בך – כולל כל הציטוטים שאספת – באופן כזה שכאשר הם ישובו ויופיעו לפתע, הם יתפסו את מקומם לראשונה כחלק מחייך. “אני עובד עם השפע המגיע ממך, נותן בך אמון מוחלט, בך ובידע שלך”, שמעתי את צבי. לצפייה בסרטון לחץ כאן

1. האדם הוא עולם ומקדש
“אז היסוד הראשון”, הקריא לי צבי מתוך המצגת: “אדם הוא עולם ומקדש. חז”ל קוראים לאדם ‘עולם קטן’ ולעולם הם קוראים ‘אדם גדול’. בכל יום מששת ימי בריאת העולם, הטביע הקב”ה באדם את הכוחות המיוחדים של אותו היום, כך שכל הכוחות הטבועים בעולם, טמונים גם בטבע האדם. כל אוצרות תבל מצויים באדם וטמונים בו לטובתו. אבל לא רק זה. האדם הוא גם מקדש – ‘ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם’. חז”ל מלמדים שהאדם, העולם והמקדש, נבראו על פי אותה תכנית בדיוק ושהם ערוכים זה כנגד זה בהתאמה מופלאה. צריך לזכור שמה שהתחיל באחד הולך ומתפרט, ובעולם אנו פוגשים אותו מפורד. כל עבודת האדם היא לאחד מחדש את חלקי הבריאה בהרמוניה שלמה כך שישובו להיות אחד. נקודת ההתחברות וההתאחדות של הרוח עם החומר מתגלה בעולם, במקדש ובאדם. על הפסוק ‘השמים שמים לה’ והארץ נתן לבני אדם’ אומר הרבי מקוצק: “‘נתן לבני אדם’ – לעשות ממנה שמים”. לא ארחיב כאן יותר, רק אומר לך שהדברים נשמעים טוב, אבל האתגר האמיתי הוא לראות באמת באדם שיושב מולך עולם שלם ולא חלקי, גם כאשר הוא מתאמץ לגלות בפניך רק חלקים קטנים מתוכו ולאו דווקא את הצדדים היפים והמושלמים של אישיותו”.
“ולעתים”, התנשם צבי, “האדם הזה שמולנו אינו אלא ילד רך. האם אנחנו באמת יודעים לראות בו עולם שלם? האם אנחנו יודעים לשדר לו שהוא עולם ומלואו ושלא חסר בו דבר? עצם הידיעה שהאדם שמולך הוא עולם שלם ולא חסר בו דבר, ושגם אתה עצמך עולם ומלואו, מאפשרת לתת בו אמון ולהתבונן בו בעין טובה, ממקום של יש ושל שפע. קבלת הזולת כעולם ומלואו וכשלם מתחילה בקבלת האדם את עצמו ככזה. ההתחלה היא לתת לעצמי מקום, לכבד ולהעריך את עצמי. לצפייה בסרטון לחץ כאן

2. אמונה – אמון
היסוד השני הוא אמונה ואמון. אמונה בבורא העולם ואמון באדם. ולא מדובר באירוע חד־פעמי. אלה הם מקורות החיים המתחדשים בנו ללא הפסק. אתה מחייך?” צבי הביט בי בתמיהה. “חשיבות האמון נראית מובנת מאליה, אך כאשר אתה בודק את מידת האמון, מהר מאד מתעוררות שאלות קשות על רמת האמון שאדם נותן בעצמו, בהוריו, במחנכיו ובחבריו. אנשים אוהבים לדבר על אמון. אנחנו אוהבים להיכנס לעומקו, במגמה אינסטינקטיבית לחזק את שרירי האמון שהם בעצם יסוד האמונה. אתה רוצה הפסקה בדיבורים?” הפתיע אותי פתאום בחיוך לבבי. “לא”, קפצתי ממקומי, “תמשיך, תמשיך, אני מקשיב”.

“תראה מה כותב הרב שלנגר בספרו ‘אוהל יעקב ולאה’, אפשר להקריא לך?” שאל צבי. “כמובן”, השבתי לו בסקרנות. הרגשתי שאני צמא לחיבורים של חלקים רבים ונוספים שיצטרפו לתמונה כוללת אחת. שמחתי שהוא מחבר בטבעיות שכזו עולמות עליונים עם עולמות כה פשוטים ומעשיים. מאד רציתי לראות גבהות וגדלות בתוך תנועות החיים היום־יומיים. שמעתי את קולו ממשיך למלא את החדר בציור חדש שהלך ונגלה לעיני: “ההורה והמחנך העסוקים בגידול הצורה האנושית, צריכים ללמוד את דרכם מן הבורא יתברך בעת בריאת העולם. נתבונן אם כן, ביחס שגילו חז”ל בין הקב”ה לעולם, באותם ימים ראשונים. על הפסוק ‘אל אמונה…’, בפרשת האזינו, נאמר במדרש ספרי: ‘שהאמין בעולמו ובראו’. מה שאִפשר את בריאת העולם הוא האמון שנתן בו בוראו כי יש בכוחו לצמוח ולהתקדם אל השלמות היעודה לו. ללא אמון זה לא היתה הבריאה יוצאת אל הפועל, שהרי בלעדיו כיצד היה אפשר לצפות בכלל שהעולם הקטן יממש את הרצון הגדול של הבורא יתברך. נתינת אמון היא הזרמת כוח מפעיל ומצמיח. ‘האמין בעולמו’ היינו, שחשף עבור עולמו את העובדה שגנוזה בו פנימיות ויכולת גדילה לקראת שלמותו.
נתינת האמון מאפשרת קשר בין הבורא השלם לנברא הקטן. האמון מגשר על הפער האינסופי בין הבורא לבין הבריאה על ידי כך שהוא מתייחס אך ורק לעתיד השלם הגנוז בנברא ולכוחות החיים הגנוזים בו.

בדרך זו צומחת גם אישיותו של האדם. המחנכים, כמוהם כשליחיו של היוצר, מתבקשים ללכת בדרכיו ולהאמין בעולם הקטן שאותו הם באים לגדל. להביט אל הצפון בנפשו של הילד ולדבר אתו כפי הראוי לפנימיותו ולא כפי שעולה כרגע ממעשיו. רק כך יתברר לילד כי כוחות גדולים של טוב טמונים בו, ואף שאיפות ברורות כלפי מעלה, וכי רק מן הכוחות הללו תיתכן צמיחתו. שים לב איך מכנה משה בספר במדבר את האדם המגדל את הילד – ‘כאשר ישא האוֹמֵן את היונק’. וכך גם מכונה מרדכי במגילת אסתר: ‘ויהי אומן את הדסה'”.
צבי הפסיק לרגע, הביט בי, לקח אוויר והמשיך בהסברו: “להעניק אמון – זהו בעצם תפקידו של ה’אומן’. ככה באמת מגדלים ילד. מזהים את העתיד המונח בתוכו ומוליכים אותו לקראתו. הגידול אינו נעשה על ידי ירידה אל התינוקיות, ובוודאי שלא בהתנשאות ובהצבת חומה של בגרות, אלא בפנייה לכוח הגדול הכמוס בקטן, תוך עידוד הצמיחה האיטית והבטוחה.
ותקשיב שוב לפסוק – ‘כאשר ישא האומן את היונק’. האומן צריך לנשֵּׂא ולהגביה את היונק. לא לתת לו לשקוע בחסרונותיו. זהו כוחו של האֵמון, המגלה לילד כי הציפיות של הגדול קיימות בקרבו. עד כאן הרב שלנגר. ואני אומר לך שנתינת אמון היא הביטוי הפשוט של האהבה האנושית. ועוד משהו, מניסיוני: ילד שנותנים בו אמון, נעשה ראוי לאמון שנותנים בו. לצפייה בסרטון לחץ כאן

3. אימון הוא תשובה
היסוד השלישי: תורת האִימון היא תשובה. תשובה לא במובן של שמירת מצוות, אלא במשמעות של שיבת האדם אל עצמיותו המקורית. ככל שאדם מתרחק משורשיו האותנטיים הוא הולך ונחלש, נעשה חולה, ולאחר זמן – מת. למרות שפורמלית הוא עדיין חי. מקורות החיים הם שורשיו, ואם הוא מבקש חיים, עליו לשוב ולהתחבר אל שורשיו, אל האותנטיות שלו. עליו לחזור אל הצליל המקורי שהזדייף עם הזמן. לכן אימון יהודי הוא כמו תשובה. הוא מתרחש בכל זמן, עובד עם כל מה שיש, ללא כל שיפוטיות או ביקורת. נכון שכדי לשוב אל השורש יש צורך קודם כל להכיר אותו, להכיר בו, לקבל אותו, לכבד אותו. אתה מבין אותי”? שאל צבי, כאילו רצה להזכיר לי שהוא יודע שאני יושב כאן מולו ומקשיב לו. לצפייה בסרטון לחץ כאן

4. לאדם כל התשובות
“יסוד רביעי: לאדם כל התשובות. יסוד זה הוא מעין סניף של היסוד הראשון. כי אם יש באדם הכל, אזי גם כל התשובות והפתרונות כלולים בשפע הגדול הזורם בו ואין לו מה לרוץ החוצה ולחפש במרחקים. התשובות כאילו מוקלטות מראש במערכת שלו ועליו רק להקיש על ‘פליי’ ולהקשיב”. צבי צחקק, “אני אומר להקיש על ‘פליי’ ולהקשיב, כאילו הן שתי פעולות פשוטות לכל אדם, אך בינינו, עבור מי שלא יודע היכן נמצא כפתור ההפעלה ולא רגיל להקשיב ללב שלו, הפעולות הללו אינן פשוטות כלל. כל התשובות אמנם ברשותו אך מה שחסר לו כדי ליהנות מהן אלו השאלות המאפשרות; השאלות שכאשר יתמודד מולן יזכה בכוח הבחירה ובמתנת החירות. לצפייה בסרטון לחץ כאן

5. אימון – אמנות השאלה המאפשרת
ומכאן ליסוד החמישי והאחרון: אימון יהודי הוא אמנות השאלה המאפשרת. אנחנו עם ששואל שאלות. כזה הוא היהודי התלמודי שבכוחה של קושיה ושאלה – מניע את העולם, מצמיח מדבריות ומפריח שממות, רוחניות ופיזיות. כך התפתח, בין היתר, המפעל המופלא של ספרות השו”ת (שאלות ותשובות) אשר הפך מקור להדרכה הלכתית לדורות של יהודים על פני הגלובוס כולו. מכאן גם התפתחו מסורת המורה השואל והתלמיד המשיב, או הרבי המחזיר את שאלת החסיד אל השואל – שיחשוב, שיעמול, שיחדש, שייקח אחריות. מסרים רבים עשויים להתחפש לשאלות; החל ממסרים הגותיים מורכבים וכלה במסרים של הנחיה, ציפייה, או ביקורת, שיפוט והתרסה. מתוך מגוון השאלות, אנו, באימון היהודי, בוחרים את השאלה התמימה, המאפשרת. שאלה שבאה ממקום של ‘ואהבת לרעך כמוך’. לשאלה התמימה אין סדר יום. היא מתעניינת, מחפשת ועורגת לבת זוגה: התשובה. מקור השאלה היא הקשבה עמוקה ונקייה לאדם שמולנו. אם ייתן בנו אמון, הוא יניח לשאלתנו להיכנס אל שדה חייו ולטייל שם. עד כמה? עד שהיא תמצא את התשובה הטמונה בו ומזומנת לו מאז ומעולם. השאלה התמימה המאפשרת, משולה לזרע שפוגש ביצית. נוצרת הפריה, עולם חדש נברא. שמחה גדולה. מציאת התשובה על ידי האדם בתוך עצמו, הופכת את תשובתו לקניין עצמי ולא למשהו חיצוני. המאמן, באימון היהודי, הוא אמן השאלה המאפשרת. הוא קוסם בהפעלת הקשבה פעילה ושל אכפתיות מעוררת חיים. מאמנים טובים יודעים לשאול שאלות מאפשרות!” חתם צבי בהתלהבות לא מוסתרת.
“ומהי שאלה מאפשרת”? שאלתי. צבי חייך, “שאלה טובה”, הנהן בראשו. “שאלה מאפשרת היא שאלה שבאה ממקום של ‘ואהבת לרעך כמוך’. אם תרצה אוכל להרחיב בפעם אחרת. אני חושש שתאחר לרכבת שלך והזמן שלנו מתקצר. רק אזכיר לך שכל הזכויות לשאלות מאפשרות שייכות לחז”ל אשר בחכמתם הביאו לעולם את תורת הקושיות. כל החשיבה התלמודית היא מסכת אין־סופית של שאלות ותשובות. גם ה’מה נשתנה’ שאנחנו שרים עם ילדינו בליל הסדר הוא ביטוי לתרבות של עם חוקר ולומד לשאול שאלות. ידוע ש’שאֵלַת חכם היא חצי תשובה’. אנשים מאפשרים שואלים שאלות מאפשרות”. לצפייה בסרטון לחץ כאן

“מה שלומך?” שאל לפתע.
“מה שלומי…”, חזרתי על שאלתו בשקט.
לפתע התעוררה גם בי סקרנות לברר מה שלומי. עתלית, רכבת, ריח האקליפטוסים, שקט, הגניחות של ואפל, הרב צבי, תמונת הכותל, שעון הקיר עם אותיות במקום מספרים והמון ספרים בחדר. סקרתי את כל אלה וניסיתי לבדוק מה שלומי.
על מסך המחשב הופיע שקף אחד, עליו ראיתי:

“האדם הוא עולם ומקדש”
~
“אמון ואמונה”
~
“אימון יהודי = תשובה”
~
“לאדם כל התשובות”
~
“אימון הוא אמנות השאלה המאפשרת”
להמחשה לחץ כאן

“הזוי”, חשבתי לעצמי. אבל הרגשתי טוב עם כל המערכת החדשה הזו. “שלומי טוב”, השבתי לצבי.
“יופי!”, שמח בתשובתי ונראה היה שהוא מתכנן כיצד לנצל את הזמן שנותר לנו. “אני מדבר המון”, התנצל, “אבל יש הרבה רקע להסביר ועוד לא התחלנו אפילו. אני מרגיש שזה מעניין אותך, לכן אמשיך עוד קצת, ברשותך”. אישרתי שזה מעניין מאד ועודדתי אותו להמשיך.
“אז, אלה היו היסודות. וכעת אסביר לך בקצרה את התהליך ותוכל להחליט אם זה מתאים לך:
התהליך נחלק לשלושה פרקים ורק האחרון שבהם הוא ממש אימון. אתה מתפלא ואתה צודק. אתה מכיר אימון שתחילתו בבקשה לאימון, בקשה שמגדירה תוצאה נבחרת אותה אתה רוצה להגשים, וכאן מתחילה שיחת האימון שתקדם אותך להשיג את התוצאות שאתה מבקש להשיג”. “אכן, בדיוק כך”, אישרתי. “אז זהו, שאצלנו זה קצת שונה”. הוא הקפיץ שקף חדש על המסך והצביע לעברו. השקף הכיל שלוש קוביות כתומות ועליהן ספרות מאחת עד שלוש. “מצד אחד אתה מבקש שינוי בחיים, מצד שני את השינוי הזה תעשה עם אותם כלים שאתה מכיר, כי זה מה שיש כרגע. אלה בדיוק הכלים שמביאים לך את אותן תוצאות שכבר אינך רוצה. יוצא שהשינוי צריך להתחיל בשינוי הכלים ובאופן הפעלתם. אלברט איינשטיין אמר פעם שאי אפשר להמציא משהו חדש על סמך הניסיון. זאת אומרת, שהשיחה אינה על עצם הרצון לשינוי אלא על עומק ועצמת השינוי. ולכן, אין טעם להתחיל באימון שאמנם ישפר במשהו את התוצאות, אבל באיזשהו אופן זה יהיה אותו עניין בצורה חדשה; ואנחנו הרי לא בעניין של צורה אלא בעניין של מהות ומשמעות. נכון?”, שאל. “נכון”, השבתי.
“…כן, אני רוצה להיות פה בעתלית; אני מרגיש כאן טוב…” חשבתי לעצמי בשקט. “מה?” שאל צבי. “לא כלום”, עניתי, “תמשיך בבקשה”.
“טוב, אז כפי שאתה מבין מדובר כאן על עולם שלם של אבחנות ושל עיצוב כלים והוא מהווה הכנה לאימון הרגיל שאתה מכיר. אנחנו מתחילים בלימוד ובהנחיה לבניית שפה, לשם יצירת השדה בו נעבוד במשותף.

הפרק הראשון הוא פרק הכוונון. הפרק הזה דומה לתזמורת לפני קונצרט. יש רעש, בלגן, צלילים מוזרים ולא נעימים. מה עושים הנגנים על הבמה?”, “מכוונים את הכלים”, אמרתי. “בדיוק. הם מכוונים את הכלים. למרות שלא מזמן ניגן כל נגן בכלי שלו, ואפשר לחשוב מה כבר קרה מאז למיתרים? כבר יש צורך לכוון אותם מחדש? התשובה היא כן. מאחר שהמיתרים מצויים בתנועה מתמדת ואינם עומדים על מקומם, הצליל שהם מפיקים משתנה ומתרחק מהדיוק החיוני לצורך הנגינה הנכונה והמתואמת עם כל יתר הנגנים והכלים שבתזמורת. בדיוק כך גם האדם.
יש הרבה לדבר על זה”, הצטער צבי בהביטו בשעון, “המלבי”ם אומר שאדם הוא כמו נֵבֶל קטן, וכנגדו מוצב הנבל הגדול, שהוא העולם בכללו. הנבל הגדול מנגן בעולמות עליונים רק כהמשך וכתגובה לדרך שבה יפרוט האדם על הנבל הקטן שלו – גופו ונפשו. לא אוכל להרחיב כעת על הקשר שבין אימון למוזיקה. זה קשור לחוק התהודה ולמבנה הסולמות והאוקטבות. אתה אוהב מוזיקה קלסית?” שאל לפתע. “כן, מאד!” השבתי, “אבא שלי היה אוהב גדול של מוזיקה. תמיד היתה מוזיקה בבית”. “ואתה מנגן?”, שאל. “לא רציני”, עניתי, “פה ושם חלילית או מפוחית, אלה הכלים החוקיים של הקיבוץ. אבא רצה שאלמד אקורדיון אבל היו שם יותר מדי כפתורים”. “ואתה מנגן?”, שאלתי. “כן. אני מנגן בכינור ובפסנתר. אין לי מושג איך, אבל סיימתי את האקדמיה למוזיקה”, חייך בביישנות.
“יו! אני צריך לנסוע הביתה”, חשבתי, “ואנחנו רק בפרק הראשון”. החלטתי לגלות לו את מחשבותי ושיתפתי את צבי במצוקת הזמן ובלוחות הזמנים של הרכבת. בעיקר חשבתי על הרכבות שדוהרות לי בראש בעקבות התורה שהרביץ בי. קצת נבהלתי ממגוון העולמות שפגשתי בבת אחת, מוואפל ועד הכינור, ומהתאנה הגדולה ועד למחשבות החדשניות על אימון והחיבור שלו עם חכמת חז”ל. שתקתי.

“מה”? שאל צבי. “השעון”, אמרתי בשקט.
“אני מציע משהו. אתה גר רחוק ואתה כבר פה, וחשוב שתדע איך אנחנו עובדים. גם לי חשוב שתצא מכאן עם בהירות. אז אם אתה רוצה, אני מוכן שנאריך את פגישתנו, אסיים את ההסבר העקרוני ותוכל לשקול באמת אם אתה רוצה להיכנס לתהליך. יש הרבה מה להסביר אבל אמרנו ‘פשטות’, אז נשמור על פשטות”. הרגשתי כאילו שנינו רוצים להישאר פה כל הלילה ולשוחח, אבל הרב צבי מתפקד כמאמן ואני מתפקד כממהר אל הרכבת.
“אתה רוצה עוד תה?” הציע צבי. “תה! זה בדיוק מה שאני רוצה. כוס תה יהיה רעיון נפלא!” כמעט צעקתי.
“מה שלומך כעת?” שאלתי את עצמי. “לא יודע”, השבתי. “יש פה משהו אמיתי, אך לאן אני לוקח את זה? לאן זה לוקח אותי…”.
צבי חזר עם כוס תה חם, התיישב במקומו והמשיך להסביר:
“פרק הכוונון מתחיל ב’ַאיֶּכָּה’ ומסתיים ב’הנני’. הכוונון מתייחס למערכת מראות המוצבת כביכול בפני המתאמן, מראות שדרכן משתקפים חייו ותפקודיו. מי שחפץ חיים ויש לו די ענווה ואומץ, יפגוש בהן את עצמו כפי שהוא; וזאת הזדמנות גדולה לשינוי, אם הוא מוכן לשינוי. הדבר דומה לטרקלין כניסה של אולם חתונות, המצופה כולו במראות גדולות. האורחים החולפים לידן רואים לפתע את בבואת עצמם בגודל טבעי. אפשר לראות שהם בוהים בדיוקניהם, מתקנים משהו בלבוש, דוחפים שוב את החולצה למכנסיים, מציצים סקרנים בצדודיתם לבדוק ‘האם שמנתי?’; מתקרבים למראה לתקן תלתל סורר או איפור מוגזם. אנשים אינם אדישים למראיתם. השאלה תמיד היא רק כמה רצון, כוח וענווה יש בהם, לתקן פגמים הנגלים לעיניהם. מי שמבקש שינוי, זקוק למראה שתשקף לו את עצמו האמיתי, ואם לא יקבל את עצמו במצבו היחסי, לא יתחולל שום שינוי. אין דרך לשנות משהו שאיננו קיים. למשל, אם אני שוקל מאה ועשרה קילו, אבל חושב ש’אני לא שמן’, מדוע שאתחיל דיאטה? כל זמן שלא הכרזתי באזני עצמי ‘כן, אני שמן’, לא ייתכן שינוי, שהרי אין לי מה לשנות. זהו, בקיצור, פרק הכוונון הכולל זיהוי של דרך ההתמודדות שלי, של פערים שונים בחיי ושל המנועים המניעים המנהלים אותי, או המניעים המונעים ממני להתנהל כראוי. הכוונון גם מעצים את מוקדי הכוח האותנטיים של אישיותי.
אפשר להתקדם?” שאל צבי.
לא הסתכלתי בשעון עוד.

“הפרק השני הוא חפץ הלב. מה שאתה מכיר כחזון שלך. כאן אנחנו נכנסים להיכל הרצון של האדם ופוגשים את חפץ הלב וכוחות הרצון שלו ומבחינים בין יכולות לרצונות. כאן מתרחש לימוד של הדרך לחיות חיים של הגשמת חלומות בפועל. כן, כך. בפשטות. אחד הכלים להגשמת החזון בפועל הוא פפ”ד – פרויקט לפריצת דרך. פפ”ד היא הנקודה בה הצמיג פוגש את הכביש; החלום את המציאות; וההבטחות – את המחויבות לקיימן באופן מעשי”.

“אפשר להתקדם”, הקדמתי את צבי, והוא צחק.
“יופי” אמר, “נתקדם אל הפרק השלישי והוא ‘אימון באמונה’, כלומר, התמקדות בתוצאות ובמדדים”.
“כאן בעצם מתחיל האימון שאני מכיר?” שאלתי.
“אפשר לומר שכן”, ענה צבי, “אך כאשר תראה את נוסח הבקשה לאימון שלנו תוכל להבין את ההבדל בין Coaching לבין אימון יהודי”.
“מה בכל זאת תמצית ההבדל בין אימון רגיל לאימון יהודי?” שאלתי.
“האימון הקלסי מתחיל מהענפים. האימון היהודי מתחיל מהשורש. ההשראה של אימון יהודי איננה בעיות ופתרונן, אלא האפשרות לבחור, מתוך חירות, את שליחותנו המיוחדת לנו ואת הגשמתה באמצעות הכוח הפנימי הטמון בנו.אימון יהודי מתמקד באמונה. האדם המאמין מבקש לפרוץ דרך בעיניים של אמונה, מתוך התבוננות בהשגחה הפרטית בעבר ובהווה ומתוך הכרה בכוחותיו, תוך הודיה ותפילה לגילוי ייעודו בעתיד. החשיבות של מודל האימון היהודי היא בכך שהקב”ה מצטרף אל השיח בין המאמן והמתאמן כחלק מהמשוואה. באימון ‘רגיל’, ב־Coaching המוכר, הלקוח מציב את עצמו, את שאיפותיו וכמיהותיו, במרכז, והמאמן עוזר לו להתגבר על פחדים ומחסומים בדרך להגשמה עצמית. אימון יהודי אמור לעזור לאדם לפעול בתנועה הפוכה לחלוטין. על פי תורת החסידות, הדרך לשינוי עמוק, כמו חיזוק הביטחון העצמי, שיפור חיי הזוגיות, מיצוי עצמי בעבודה, או התמודדות עם שינוי תעסוקתי, כרוכה דווקא בביטול העצמי ולא בהצבתו במרכז. העבודה מתוך ‘ביטול’ מבטאת את ההכרה שיש מקור פנימי, נסתר, לעולם ולחיים בתוכו. את תודעת ה’ביטול’ נדרש האדם להחדיר לתוך מסגרות חייו הרגשיות, המוסריות וקודם כל, השכליות. באופן פרדוקסלי, מלמדת תורת החסידות כי דווקא ה’ביטול’ וההתמסרות לערך שהוא נעלה מתועלת אישית, הן המרשם הנתון בידי האדם להגיע לסיפוק ולתחושת מיצוי הפוטנציאל האישי.
יתרה מזו, באמצעות העבודה מתוך ‘ביטול’ העצמי, עשוי אדם לזכות בתועלת הגדולה ביותר שהוא מייחל לעצמו – האושר. זאת מפני שהעמדת ה’אני’ במרכז היא תמיד המקור להפרת האיזון בנפש ולתחושות של חסך, עצבות, דיכאון, כעס, יהירות, אטימות ואלימות. הדרך היסודית ביותר להתמודדות עם החולי האנושי הבסיסי הזה, היא היזכרות שכלית ורגשית עמוקה בקיומו של הבורא ורענון הכרתי את הבריאה ומקומי בתוכה”.

נשענתי לאחור והבטתי בחלון. היה חושך. פנס רחוב הציף אור כתום על העצים. קולו של טרקטור רחוק ניסר באוויר. ואפל זז, החליף תנוחה, והמיית רכבת חלפה במהירות על המסילה. הרהרתי בדבריו האחרונים של צבי. מה מכל זה דומה למה שאני מכיר? כלום, בעצם. הכל הזוי.
“מה שלומך?” שאל צבי. “בסדר”, עניתי.
“מה לקחת מהמפגש?” שאל. “המון שאלות”, עניתי לו. “יופי”, התלהב צבי.
“אתה רוצה עוד כוס תה?” “לא תודה”, השבתי. “אני צריך שירותים ואני מקווה שאין שם ראי בגודל טבעי”. צבי פרץ בצחוק. הטלפון צלצל, והחדר התמלא בקולות שהחזירו אותי למציאות. מתוך רצון לחזור לעולם המוכר, הפעלתי את הטלפון הנייד שלי.
האמנתי בצבי ובמה שהסביר לי. החלטתי לבקש ממנו שיהיה המאמן שלי.
“טוב”, אמר צבי, “בשעה טובה! בוא נערוך בינינו הסכם אימון ונסכם את כל הפרטים”. כך עשינו, ואז שאל אותי צבי שוב, “ומה לקחת מהמפגש?”.
“מסלול המראה”, עניתי.
“לא הבנתי”, אמר צבי, “אפשר משהו יותר פשוט?”.
“דרך מדויקת לשינוי בחיים”, אמרתי. “ועוד משהו חשוב לקחתי, שזו דרך שנובעת מאמונה ומחכמה יהודית מקורית”.
“ומה אתה מרגיש?”, “אני חושב שאני שמח”, עניתי.
“ומה אתה מרגיש”, שאל צבי, “מרגיש זה פה” – והוא הניח יד על חזהו ונקש עליו באגרופו. “אני מרגיש שמחה”, אמרתי, ולהפתעתי הוא קם לפתע ממקומו כשעל פניו חיוך גדול וחיבק אותי. “תודה שבאת! ניפגש בשבוע הבא, באותו יום ובאותה שעה. למפגש הבא הבא אתך בבקשה סיפור כלשהו מהחיים שלך, אירוע שהסעיר אותך והיית מעורב בו מאד עד כדי שהתרגזת. משהו שקשור גם באנשים אחרים. אבל, אל תשכח – פשטות! סיפור פשוט מהחיים”.
“אני מקווה שאני מבין”, אמרתי. “אתה מבין”, ענה לי מתוך חיוכו.

יצאתי אל הלילה ועליתי על השביל המוביל לתחנת הרכבת. מחשבות רבות התרוצצו בראשי. ניחוחות המושבה התערבבו עם תמונות ילדותי מעתלית: המבצר העתיק ומפרץ החול הלבן. הים הכחול והמדוזות. הר המלח הלבן. גדרות התיל סביב הצריפים האפורים של מחנה המעצר הבריטי. שדרת הדקלים וחוות אהרונסון. בן עזרא הדייג. בית הקירור לתפוחי אדמה. תחנת הרכבת, וכעת, גם הרב צבי. כל זה לא הלך ביחד עם תורת האימון ועם הבקשה לשינוי בחיי: מה, כאן?! בעתלית?!

“ביקשת שינוי? קיבלת שינוי”, צחקתי לעצמי. פנס חזק הציף באור את המסילה והרציף. צפירה קצרה ובעקבותיה הגיחה אל תוך התחנה הרכבת מחיפה, חורקת בלמים ונושפת. עליתי והתיישבתי ליד החלון. שוב שריקה, דחיפה קלה בגב, ותנועה רכה שהלכה והתעצמה. יצאנו מצל האקליפטוסים, שקעתי בכורסה הנוחה והתבוננתי בירח שהתנוצץ מעל הים.

  1. :

    הספר פתח לי את הראש להבין את הפער בין איפה שאני נמצאת לבין המקום שאליו אני אמורה להגיע ולדעת מה לעשות עם הפער הזה בחיים. בעיני ספר שמשנה את נקודת ההשקפה שלך ומסייע לך לתת כלים מעשיים לשינוי בחיים זה ספר מבורך !

    בברכה, דינה אברמסון עיתונאית

  2. :

    לא רציתי בכלל לקרוא את הספר הזה בהתחלה, אבל בעלי התעקש ובסוף השתכנעתי. למרות שיש פה דברים שקראתי במקומות אחרים, הספר בגדול קל לקריאה, רשום בצורה ברורה וקלה, ובהחלט שם אור על יותר מכמה עניינים, בעיקר בתחום המשפחה והזוגיות. מפרגנת בכיף וממליצה בחום.

  3. :

    מצויין

  4. :

    חובה לכל אחד להיות מאמן קודם כל לעצמו אחר כך לביתו אחר כך שיתקן אחרים, בני אהבתי את הדרך שבה אתה משתף אותנו במה שעבר עלייך וככה מוצא דלתות לנפשנו

  5. :

    ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה…
    אם נקרא הפוך את המילים 'ואהבת לרעך כמוך' נקבל –
    כמוך – אני צריך ראשית להתאמן ולהכיר ולהאמין באלוקי שבי.
    לרעך – אחר כך אני יכול להבין ולהאמין כי יש אלוה באחר.
    ואהבת – ואז אוכל להתחיל ולהבין מה זאת אומרת 'ואהבת את ה' אלוקיך'

    סודות הקאוצ'ינג היהודי – הינו ספר חובה לכל אדם בכלל ולכל יהודי בפרט, הרוצה להבין באמת 'מה הוא באמת רוצה!' ומה תכליתו בזה העולם.
    ספר יסוד לדרך העבודה של האדם דרך האימון לאמונה שלמה ושמחה.

הוסיפו תגובה