החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

סירת ההצלה

מאת:
מאנגלית: כפיר לוי | הוצאה: | 2014-03 | 240 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

סירת ההצלה הוא רומן ביכורים מהוקצע, סיפור של בחירות כואבות וסיבולת של ברזל, והוא נמסר לנו מפיה של אישה מורכבת ובלתי נשכחת לא פחות מן האירועים אותם היא מתארת. שרלוט רוגן היא סופרת אמריקנית שגדלה במשפחת ימאים. חוויות ילדותה סיפקו לה השראה לכתיבת רומן הביכורים המהוקצע הזה.

מקט: 15100095
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרולוג

היום הדהמתי את עורכי הדין, והופתעתי ממידת ההשפעה שלי עליהם. סופת רעמים החלה להשתולל בחוץ בדיוק כשיצאנו מבית המשפט לארוחת צהריים. כולם זינקו אל מתחת לסוכך של חנות סמוכה כדי לא להרטיב את חליפותיהם בזמן שאני עמדתי באמצע הרחוב ופערתי את פי למולה והרגשתי איך אני חוזרת בזמן ורואה את הגשם ההוא ששטף אותנו בסילוניו האפורים. את הסופה ההיא שרדתי, אך הרגע הזה באמצע הרחוב גרם לי להבין בפעם הראשונה שאני מסוגלת לחוות אותה מחדש, שאני מסוגלת להיבלע בתוכה; שיכול לחזור שוב היום העשירי בסירת ההצלה כשהגשם החל לרדת.

הגשם היה קר, אך קיבלנו אותו בברכה. הוא החל כערפל דקיק, מתגרה, אך ככל שהיום התקדם הוא הלך והתחזק. נשאנו את פנינו אליו בפיות פעורים והרטבנו את לשונותינו הנפוחות מצמא. מרי־אן לא היתה מסוגלת או שלא רצתה לפעור את פיה, לא כדי לשתות ולא כדי לדבר. היא היתה בגילי. האנה, שהיתה רק מעט מבוגרת יותר, סטרה לה בכוח ואמרה, "תפתחי את הפה, או שאני אפתח לך אותו!" ואז לפתה את פניה של מרי־אן ואטמה את נחיריה עד שזו נאלצה לפעור את פיה כדי לנשום. שתיהן ישבו כך יחד זמן רב, לכודות במעין חיבוק אלים, כשהאנה אוחזת בלסתותיה הפעורות של מרי־אן ודואגת שהגשם האפור, המחַיֶה, יטפטף לתוכה טיפה אחר טיפה.

"בואי, בואי!" קרא מר רייכמן, ראש החבורה הקטנה של עורכי הדין שחמותי שכרה, לא משום שהיה לה אכפת כקליפת השום מגורלי, אלא כי חשבה שאם אורשע יכתים הדבר את שמה הטוב של משפחתה. מר רייכמן ושותפיו קראו לעברי מהמדרכה, אך אני העמדתי פנים שאיני שומעת אותם. הכעיס אותם מאוד שלא שומעים אותם, או יותר נכון שלא מתייחסים אליהם — דבר חמור ומעליב הרבה יותר, אני מתארת לעצמי, עבור מי שרגילים לדבר מעל במות ולזכות דרך קבע בתשומת לבם של שופטים ומושבעים ונאשמים שנשבעו לומר אמת או לשתוק, ושחירותם תלויה באמיתות המסוימות שאותם אנשים יבחרו לספר. רעדתי מקור והייתי רטובה עד לשד עצמותי, אך חייכתי לעצמי ושמחתי על הגילוי מחדש של המרחב החופשי הזעיר של דמיוני. כשבסופו של דבר עקרתי את עצמי ממקומי והצטרפתי אליהם, הם שאלו אותי, "איזה מין תרגיל זה היה? מה חשבת שאת עושה, גרייס? יצאת מדעתך?"

מר גלובר, הנחמד מהשלושה, עטף את כתפי הנוטפות במעילו, אך עד מהרה ריפוד המשי העדין של המעיל נספג לחלוטין במים וכנראה נהרס, ואף שנגעה ללבי העובדה שהוא הציע לי את מעילו, העדפתי שדווקא המעיל של ויליאם רייכמן הנאה, המוצק, הוא שייהרס בגשם.

"הייתי צמאה," אמרתי, ועדיין נותרתי צמאה.

"אבל המסעדה ממש קרובה. בקצה הרחוב. תוכלי לקבל שם איזה משקה שתרצי בעוד דקה," אמר מר גלובר בזמן שהאחרים החוו בידם לעבר המקום והשמיעו מילות עידוד. ואולם אני הייתי צמאה למי גשם ולמים מלוחים, לאוקיאנוס של מים כאלה.

"זה ממש מצחיק," אמרתי. הצחיקה אותי המחשבה שאני חופשייה לבחור איזה משקה שארצה, בזמן ששום משקה מכל סוג שהוא לא עניין אותי. ישבתי בשבועיים האחרונים בבית הסוהר, והייתי חופשייה רק בכפוף להכרעה בהליך המשפטי המתקיים בענייני. כיוון שלא הצלחתי לרסן את צחוקי, שגאה בתוכי והתפרץ שוב ושוב כמו גלי ענק, לא הורשיתי להתלוות אל עורכי הדין לשולחן במסעדה, ומזוני הוגש לי במלתחה, שם עובד חשדן ישב על שרפרף והתבצר בקצה החדר בזמן שניקרתי בכריך שלי. ישבנו שם כמו שתי ציפורים על ענף, ואני ציחקקתי לעצמי עד שכאבו צלעותי וחשבתי שאני עומדת להקיא.

"טוב," אמר מר רייכמן כשעורכי הדין הצטרפו אלי עם סיום הארוחה. "דיברנו על זה, וקו הגנה של אי־שפיות הוא לא כל כך תלוש מהמציאות בסופו של דבר." הרעיון שאני סובלת מהפרעה נפשית מילא אותם שמחה ואופטימיות. אם לפני ארוחת הצהריים הם היו עצבניים ופסימיים, כעת הדליקו סיגריות ובירכו זה את זה על הצלחותיהם בתיקים משפטיים שעל קיומם לא ידעתי דבר. נראה שערכו סיעור מוחות, שקלו בכובד ראש את מצבי הנפשי והגיעו למסקנה שהוא מעורער במובן זה או אחר. וכעת, משהתפוגג ההלם הראשוני שחוו מהתנהגותי, ומשהתברר להם שייתכן שאפשר להסבירו באופן מדעי ואף לנצלו לטובת המקרה שלנו, ליטפו את זרועי איש איש בתורו ואמרו לי, "אל תדאגי, יקירתי. אחרי הכול עברת חוויה מאוד קשה. תשאירי את זה לטיפולנו, כבר עשינו דברים כאלה אלף פעמים בעבר." הם הזכירו אדם בשם ד"ר קוֹל ואמרו, "אין ספק שהוא יגלה הבנה כלפייך," ואז המשיכו ופירטו את רשימת כישוריו, שהיו חסרי משמעות בעיני.

אינני יודעת מי חשב על הרעיון — אם זה גלובר או רייכמן או אפילו העכבר ההוא, ליגֶט — שאנסה לשחזר בכתב את האירועים של שלושת השבועות ההם, ושה"יומן" שיתקבל ישמש מעין ראיה מזכה.

"אז במקרה הזה כדאי שנציג אותה כשפויה, אחרת המסמך ייפסל," אמר מר ליגט בהיסוס, כאילו הוא מדבר שלא בתורו.

"נראה לי שאתה צודק," הסכים עמו מר רייכמן וליטף את סנטרו הארוך. "קודם כול בואו נראה מה היא תצליח לכתוב, ואז נחליט." הם צחקו ונופפו בסיגריות שלהם לכל עבר, ודיברו עלי כאילו איני נוכחת בזמן שצעדנו בחזרה לעבר בית המשפט. שם, עם שתי הנשים האחרות, האנה וֶסט ואורסולה גרנט, עמדתי למשפט שיכריע את גורלי. הייתי בת עשרים ושתיים. נשואה במשך עשרה שבועות, ואלמנה במשך יותר משישה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “סירת ההצלה”