אפילו העבר יכול להשתנות. לגילוי המפתיע הזה הגיע הסופר נתן שחם בעשור התשיעי לחייו, כשהתחוור לו כי גם המעט שידע […]
פרק ראשון:
יד לאימא
אזיק של אהבה
בכל פעם שאני עובר ליד בית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי בתל אביב אני נזכר במאבק על שחרור כף ידי מידה של אימא שנערך על המדרכה הצפונית של הרחוב. בן ארבע הייתי אז, עקשן לא קטן ובעל כישרון מיוחד להפיק אושר מכל דבר של מה בכך, ובבוקרו של אותו היום אמרה לי אימא כבדרך אגב שהיום לא אלך עם אחי לגן של אסתר, היום נלך אני והיא לגן אחר.
פסיכולוג שפיטפט עם דוִד ואיתי, כל אחד לחוד, אמר כנראה לאימא כי מוטב לנו שלא נתחנך שנינו באותו הגן, ולפיכך נבחנה האפשרות להעביר אותי לגן שברחוב השחר, או להעביר את אחי הגדול ממני בשנתיים ויומיים לבית הספר לבנים, שכן בגן הוא משתעמם, שהרי בגיל חמש כבר ידע קרוא וכתוב ובוקר־בוקר היה קורא את כותרות “דבר”. בסופו של דבר שתי ההצעות לא התממשו, אבל בבוקר ההוא לא היה אכפת לי לאן נלך ובלבד ששעות אחדות תהיה אימא כולה לרשותי ולא יהיה עלי לחלוק בה לא עם אבא ולא עם אחי. מאחר שכך, וכדבר הנגזר מדבר, גמרתי בדעתי שלא ללכת יד ביד איתה אלא ביד חופשייה לצדה. מלחמת העצמאות הזאת החלה מרגע שיצאנו מהבית שברחוב יבנה. ברגע שירדנו מהמדרכה לרחוב הריק שלחה אימא את ידה לאחוז בידי, ואני סירבתי. הסתרתי את כף ידי הימנית בבית השחי של זרועי השמאלית, ואימא חייכה והניחה לי ללכת “בלי יד” את קטע הדרך עד אלנבי. ליד בית הדפוס של הפועל הצעיר שבה והושיטה את ידה, ושוב סירבתי. אימא פסעה בצעד מתון בעודי מקפץ לצדה, רגל אחת מנתרת והאחרת נאספת אליה, וכשהגענו לרחוב אלנבי נעמדה. נעמדתי גם אני. עגלה עברה ברחוב. סוס רזה ועלוב משך אותה וניענע בראשו כנכנע שוב ושוב לשוט שהונף מעליו. אימא אמרה איזה דבר שממנו הסקתי כי עגלות מסוכנות יותר ממכוניות, שכן לסוס יש רצון משלו, ואף סיפרה לי מעשה שאירע באודסה: סוס משך עגלה עמוסה במורד רחוב תלול, אך מאחר שלא היה לו כוח לבלום אותה בגופו דרסה העגלה את הסוס. זו היתה כנראה הפעם הראשונה ששמעתי את המילה רבת־הרושם “אודסה”, ואולם רישומה הועם מיד: איש לא נהרג בתאונה ההיא, אמרה אימא. אפילו לא הסוס. והעגלון הספיק לקפוץ מן העגלה. הבטתי סביבי: העגלה כבר חלפה, אף כלי רכב לא נראה ברחוב, וזה היה הרגע הנאות לצלוח אותו. אבל מיד כשהורדתי רגל לכביש תפסה אימא את ידי והחזירה אותי לאחור בתנופה. “יד לאימא!” קראה בקול סמכותי, תקיף, כמעט נרגז. מעולם לא דיברה אלי בקול הזה, התוקפני והמבוהל בעת ובעונה אחת. הוא לא דמה כלל לקולה הרגיל, הרך והנוח לרַצות. הוא נשמע כפקודה ולא כמשאלה. נכנעתי ללא תנאי. אימא הביטה ימינה ושמאלה והידקה עוד את אחיזתה בזרועי, כחוששת שאנסה להימלט, ורק כשווידאה שוב כי הרחוב ריק כליל החלה לצלוח אותו בפסיעות קטנות. לחיצת אצבעותיה על זרועי הכאיבה לי, אבל שתקתי. מיד כשעלינו על המדרכה שלפני בית הכנסת הגדול שוחררה זרועי והסתכלתי על מפרק כף ידי — לחיצת היד של אימא ציירה עלי אזיק כהה, חום־סגול. כשראתה אימא את הכתם נחרדה והשמיעה דיבורים מקוטעים של התנצלות בשפתיים רוטטות. אבל זה לא כואב כלל, שיקרתי, ואף שאימא נהגה לומר שלְשַקֵר אסור בשום פנים ואופן, הפעם אמרו לי עיניה תודה על השקר.
אירוע של מה בכך. ואף על פי כן, אני מרשה לעצמי ללמוד דבר־מה מן העובדה שאירוע זניח זה צף ועלה ובדרכו אל הזיכרון דרס תמונות נכבדות ממנו. לימים הבנתי את התפקיד שמילאה הכניעה ההיא בפענוח המציאות הנפתחת והולכת לעיני, ואני שב וחווה את ההפתעה שהסב לי קולה של אימא כשתפסה בידי והסיגה אותי לאחור: “יד לאימא!” זה לא היה קולה הרגיל, האימהי, הרך והנעים. היה בו תוקף רצוף חרדה, והוא אכן החריד אותי, כאילו ברגע ההוא התגלתה לי אימא בחולשתה, והדבר הפחיד אותי אבל היה בו גם כדי לעורר גאווה. ולראיה, למן היום ההוא ואילך אני עתיד לגזור ממנו את דפוס היחסים בינינו: עלי האחריות לחסוך מאימא התרגשות, ולא עליה האחריות להעניק לי ביטחון. עלי האחריות שאימא לא תדע צער, פחד ודאגה, ולא עליה האחריות שאצלח בשלום את הסכנה הקרויה חיים. אינני יודע מנין ידע פתי פעוט שכמוני כי אם אשמיע ולו ציוץ של בכי יהיה צערה של אימא עמוק יותר מכאבי, ואולם ההכרה הזאת היא שקבעה את הזיקה בינינו מכאן ולהבא, ובכל פעם שנקלעתי למקום שבו ארבה לי סכנה להיפצע או אף להיהרג היו פחדי שלי מתבטלים מפני המחשבה על הכאב שיגרום הדבר לאימא, וזאת אף שמעולם לא דרשה ממני במפורש להתחשב בחרדותיה או ברגשותיה, ואפילו לא ביקשה שאמָנע ממעשי נערוּת (מן הסתם הניחה שאיני חזק דיי להסתבך במריבה שעלולה להסתיים בתגרת ידיים והאמינה כי השכל הישר יאמר לי היכן לעצור). צערה, חשתי כבר אז, תמיד יהיה כבד מצערי, שמתנדף מאליו, ולימים אני עתיד לתת לציווי הנגזר מכך פירוש שאימא לא היתה מסוגלת אף להעלותו על דעתה.
נתב התמונות
משמלאו לי שש הלכתי שוב ושוב בנתיב שבו הלכנו אימא ואני בבוקר ההוא, עם אחי או בלעדיו, בדרך לגימנסיה הרצליה, שהיתה אז בית ספר יסודי ותיכון גם יחד, ואת רחוב אלנבי עברתי בריצה קלה. לשדה הקרב שביני לבין אימא נוספו פרטים חשובים יותר במרוצת השנים, אך לא היה בכוחם לשנות את סדר העדיפויות, ובכל פעם שעברתי ליד בית הכנסת הגדול נזכרתי בטביעת אצבעותיה על מפרק כף ידי. גם אחרי שכבר הייתי סב לנכדים ונסעתי במכוניתי לבית שעבדתי בו ברחוב אחד העם, בכל פעם שצלחתי את רחוב אלנבי עלתה בזיכרוני תמונת הצער בפניה של אימא כשהשגיחה שהסבה לי כאב בבלי דעת.
כעבור שנים רבות אדע כי בעניין הזהירות שלא לצער את אימא ויהי מה היה אחי קיצוני אף ממני. כשנפרד מאשתו הראשונה, שהיתה אהובה מאוד על אימא, הוא הסתיר זאת ממנה, ואף בנותיו וגרושתו שיתפו פעולה עמו במשחק המחבואים הזה — עד כדי כך חששו כולם מתגובתה של אימא, שראתה בגירושים חורבן הבית. ולא רק זאת, כמה שנים אחר כך הסתיר ממנה דבר גדול אף מזה, ואני מתקשה להעלות על דעתי את תגובתה אילו היה הדבר נודע לה ביום מן הימים. מכל מקום, הוא לא נודע לה, ועוד אספר על כך בהמשך.
כוח החולשה
ההחלטה הנחרצת שלא לבטא כאב וצער, שנולדה אז, ליוותה אותי הן בנוכחות אימא הן בהיעדרה. אף שהייתי ילד רזה וחלש, שילדים אחרים נמשכו להחטיף לו, נהגתי לנשוך שפתיים ולהבליג על מכאובי. על אותן שפתיים, המבוקעות בקיץ וצרובות קור בחורף, היה שפוך חיוך ידידותי־לכול שנועד להגן עלי מפני אלימות. הורי מעולם לא הכו אותי, אף כי לעתים הייתי ראוי למכה סמלית על המקום הערוך לכך, אך אין פירוש הדבר שילדותי עברה עלי כאתרוג בקופסה. מכות מכוונות להכאיב חטפתי דווקא מידי אחי כחלק מטקסי האחווה המשפחתית; הן נועדו להזכיר להורינו כי מגיעה לנו תשומת לב מרובה יותר, אך חוששני שהם לא הבינו זאת.
בנעורי ייחסתי את נטייתה של אמי להפריז בהגנה עלי לחששה כי גדל לעיניה ילד תזזיתי, הרפתקן חסר אחריות, שיש לשמור עליו ביתר הקפדה. אני מניח כי בשיעורים שעניינם תורת הנפש, שלמדה לקראת הסמכתה כגננת, למדה גם כי מוטב להימנע מחסות צמודה מדי שעלולה להצמיח נער תלותי, וכי רצתה להאמין שהיא יודעת את המידה הנכונה של אורך החבל הקובע את גבולות חירותי. אבל תיאוריה לחוד ומעשים לחוד.
דומה שאמי מצאה בי את כל התכונות שהיו מקובלות עליה כחולשות שלה: אני נוח לרַצות, נוטה להתפשר, נמנע מעימותים, נעלב ולא עולב, נזהר בכבודו של הזולת ומוחל על הפגיעה בכבודי שלי. כיוון שסגולות אלו היו מקור כוחי, הנחתי כי גם חולשותיה של אימא הן מקורות כוחה. היא היתה כה עדינה שחששתי לחלוק על דעתה, והיא מצדה לא גערה בי כשחרגתי מגבולות ההתנהגות הנאותה. ובעצם, שתיקתה, והעצב השפוך על פניה, היו יעילים יותר מכל נזיפה, שכן צערה היה קשה לי מרוגזהּ. היא לא חרגה מן הנו־נו־נו שמן השפה ולחוץ וקצת מוסר השכל ברוח טובה, והדבר חל הן על מעשים שהסבו לה דאגה עמוקה הן על משחקי ילדים וילדות שהיו עלולים להעיד על מיניות שהבשילה קודם זמנה. לימים הכרתי בזאת שדווקא מפני שהייתי מקובל על אימא כילד עדין ורגיש לא חדלתי לבחון את גבולות המותר, ולעתים קרובות גם להרחיבם, ודומה שמעולם לא העזתי לדחות על הסף הצעות להשתתף בפעילות שריח של הרפתקה עולה ממנה. אבל את אלה הסתרתי מאימא, ובכך כביכול הובטחה הצלחתן.
השנים הראשונות
מהשנים הראשונות בחיי אני זוכר את הזעזוע שהסב לי שוחט עבדקן בכיפה שעשה את מלאכתו בחצר הבניין שגרנו בו. הייתי אז כבן שנתיים, והמראה של תרנגולת מפרפרת שהוקז דמה זיעזע אותי. רציתי לחטוף מידו של האיש הרע את המאכלת, והוא, מופתע ונרגז, תפס אותי באוזני וגרר אותי לדירה של הורי בקומה א’ של אותו בניין. בכיתי בקולי קולות, ואימא יצאה לחצר ואמרה לאותו עבדקן משהו בלשון שלא הכרתי. האיש הביט בה במבט שכבר אז ידעתי לזהות בו זלזול והשיב לה משהו בקול גס. אימא נעלבה, ואני החלטתי שכאשר אהיה גדול אהרוג אותו.
פני האיש הרע ההוא ליוו אותי לבית הכנסת הגדול ביום שזומנתי, בן שבע, להיבחן למקהלת הילדים של החזן רביץ. אימא נותרה במבואה, וכשנכנסתי לחדר ישב בו עבדקן בכיפה ובידו משהו הדומה לסכין כפולת להבים — ואני נמלטתי מיד אל אימא, שאף שצחקה על בהלתי מן הקולן נשקה לי והחליטה לחסוך ממני את התפקיד של נער מקהלה. לאבא אמרה כי ילד צריך לזמר בשמחה או כלל לא, אבל כעבור כמה שנים היתה מרוצה מאוד מזאת שבטרם אבד הסופרן הצלול שלי בנבכי גרוני, על סף ההתבגרות, זומנתי לברך על הנרות בחגיגות החנוכה של הגימנסיה הרצליה.
זמן־מה אחרי שאירע אותי מקרה השוחט פקדה את הארץ רעידת אדמה. היא נמחתה כליל מזיכרוני, אף שרבות דובר בה ובמהומה שחוללה בדירת הורי, ששימשה ביתם השני של סופרים ומשוררים שיצירותיהם התפרסמו בביטאון אגודת הסופרים “כתובים”. ובעצם, אלמלא שמעתי שוב ושוב גרסאות שונות על הצלתי מן הבית הרועד ההוא, אפשר שאותו אירוע היה נמחה כליל מתולדות חיי.
סיפור הצלתי היה טעון יצרים, לא שלי ולא של אימא אלא של אחרים, אבל אימא, אף שלא הצילה מן הרעידה ההיא אלא את עצמה וכמה חפצים חיוניים, מילאה בו תפקיד מרכזי. “ברגע שהחל הבניין לרעוד והכול החלו לברוח נשאתי אותך לרחוב,” סיפר לי לימים שלונסקי. ואולם אדם נוסף, סופר תל אביבי מודרניסט, עמד על דעתו שהוא־הוא האיש שהציל את חיי. “כולם מיהרו להציל את עצמם וברחו מהבית כמו שפנים,” סיפר לי אותו מודרניסט, “ואילו אני חירפתי את נפשי כדי להציל אותך.”
את הסיפור הזה הייתי עתיד לפגוש אחרי שנים רבות ברומן מפתח שהשאיר הסופר ההוא בעיזבונו ושהוצע לאחר מותו על ידי אלמנתו לספריית פועלים. במחברות של בית ספר, בכתב יד זעיר, הודה שם שסיכן את חייו לא מפני שחס על חיי אלא מפני שהיה מאוהב באמי וכתב בלב מורתח על אהבתו אותה ועל שנאתו את אבי. כל הנפשות הפועלות ברומן ההוא כונו בשמותיהן, בצירוף שמות חיבה לאימא וכינויי גנאי לאבא. אבא, חסיד המודרנה, היה זה שפתח בפני אותו סופר את שערי ה”כתובים” ובכך צירף אותו לחוג הסופרים ההולכים עם הזמן, ואף על פי כן מתואר שם אבא כעריץ אנוכי וחסר לב שמתעלל ברגשותיה של אשתו העדינה והנדיבה, ועוד דברים שמחברם לא העז לומר לאמי בפניה. הנחתי שהאיש מעולם לא זכה להיפגש עמה ביחידות ולא מצא הזדמנות להצהיר בפניה על אהבתו, אלא אם כן לחש זאת על אוזנה באחד מאותם נשפים ספרותיים שבדרך כלל הִדירה מהם את רגליה. מכל מקום, ברומן הזה קראתי שוב את תיאור הצלתי, בתוספת עוד וידוי אחד שיכול להעיד על נאורותו של המחבר: כשכולם כבר היו בחוץ הודתה אימי לשלונסקי על שחילץ מן הבית המתמוטט את בנה בן השנתיים. הסופר המודרניסט, כך נכתב שם, לא תיקן את הטעות אבל לא סלח לשלונסקי על שנהנה משבחים שלא הגיעו לו.
מפי דוִד שמעתי גרסה שלישית על רעידת האדמה. הוא היה אז בן ארבע, ילד מהיר תפיסה שרואה כל מה שמבקשים להסתיר מפניו, ולדבריו, לא שלונסקי ולא אותו סופר חילצו אותי מן הבניין, אלא אבא, ואילו שלונסקי נשא אותו עצמו, הכבד יותר. אימא הודתה לשלונסקי על שנשא אותו, הבהיר דוִד, ויתכן כי לסופר שאהב את אימנו אירע מה שקורה לרבים: מה שרצה לעשות נשמר בזיכרונו כמה שעשה, שהרי לעתים קרובות רגע של החמצה מתגלגל ברבות הימים לסיפור של הצלחה. עדותו של אחי היתה אמינה עלי, הן כי ניחן בזיכרון מופלג, הן כי רגשותיו שלו היו מעורבים בעניין — דוִד לא סלח לאבא על שחילץ אותי, הקל מבין השניים, ולא אותו, הכבד יותר. את כל זאת סיפר לראשונה במסיבת יום ההולדת השמונים שלי, ושוב קיבלו חטאי עבר צבע חדש כמו מטבע עתיק שנוקה וצוחצח: כדי שאבא יבין שהמחאה שלו רצינית, הוסיף וסיפר אחי, הוא העניש אותו בנשיכת האף שלי. כיוון שראה דם נבהל והתחבא תחת המיטה, ושמח לשמוע את הדאגה בקולם של ההורים, שחיפשו אותו כדי לומר לו שאין הם כועסים עליו. “ילדים אוהבים ללכת לאיבוד ולהימצא,” אמרה אז אימא, משפט שנזכרתי בו שוב ושוב בכל פעם שתפקיד סודי אילץ אותי להחליף כתובת.
ועוד זיכרון משנותי הראשונות, ואפשר שהיה עלי להיזכר בו בעוד מועד כדי להבין כבר אז שאני טועה באימא, אבל משום־מה אותה פרשה לא זכתה ללקח הכמוס בה: הייתי בן שבע בערך בתקופה שהיה יוצא ובא בדירתנו פועל בניין משכיל שאבא רחש לו אהדה, אמן של שליטה בגוף באמצעות המחשבה. דוִד ואני ממש הערצנו את האיש המבוגר, ואילו אימא משום־מה לא חיבבה את האיש המדבר מהר והרבה והקפידה להיות נוכחת בפגישות שבינו לבינינו, שנועדו לטעת בנו נפש אמיצה. יום אחד נזקקה לכל כוחות הנפש כדי שלא להגיב על מה שראו עיניה: האיש הילך על מעקה הגג של הבניין שלנו בן שלוש הקומות, מעקה שרוחבו כרוחב נעליו, ולשמירה על שיווי המשקל החזיק תחת זרועותיו את שני בניה. היא עמדה ברחוב והביטה בנו ולא הוציאה הגה. כשירדנו לרחוב נתן לה האיש מחמאה, “גברת שטיינמן, היום עלית על עצמך ולא צרחת כשראית אותנו מטיילים לנו על הגג,” והיא ענתה לו בקור רוח שהפתיע אותי מאוד: “אילו צרחתי הייתם נופלים מהגג כל השלושה,” ובאותה נשימה הוסיפה, “מעתה יהיו כל הפגישות שלך עם שטיינמן במקום אחר. לבית שלי אתה לא נכנס.” ברגע ההוא, אני זוכר, נראה האיש המום.
הנה כי כן, אולי את טביעת האצבעות של אימא על מפרק כף ידי בגיל ארבע היה אפשר להבין אחרת. אולי לחצה את זרועי בכוח לא כי חששה שמא אזנק פתאום לכביש, אלא כי היתה זו נטייתה להדק את אחיזתה בכל דבר שעלול להישמט מידה. חייה היו סדרה של עניינים נשמטים והולכים, והיא שבה ונאחזה בהם. כשאני הוגה בדבר היום, שנים רבות אחרי שהתוודעתי, בזו אחר זו, לכל הטעויות שטעיתי באדם הקרוב לי ביותר, אני מעלה על דעתי שאילו הייתי מסוגל לנתח נכון יותר את תגובותיה של אימא אפשר שלא הייתי טועה בה עד כדי כך, ואפשר שהסיפורים מפי בני משפחתה, שהגיעו אלי רק שנים אחרי מותה, היו אמינים עלי יותר ולא הייתי חושד בהם שנועדו להעניק לאחות הנעדרת תכונות שאחיותיה איחלו לעצמן. אבל אני מקדים את המאוחר.
ואלה שמות
באותו רומן מפתח שציינתי, שכל מפתחותיו כאמור היו גלויים, אימא אינה מכונה בשם שנתנו לה הוריה אלא “הגברת שטיינמן”, ואגב קריאה בו נזכרתי כי עד גיל עשר לא ידעתי כלל מה שמה הפרטי. פעם ראיתי על מסמך רשמי כלשהו שחתמה בשם שושנה, ופתאום התחוור לי שבחרה להמירו בשם ורדה, וכשבגרנו מעט ותהיתי ביני לביני מדוע עשתה זאת, הנחתי שאת השם בעל שתי ההברות שצלילו רוסי אהבה יותר מאשר את השם בעל שלוש ההברות המלחששות, ומן הסתם העדיפה את ענוותנותו של שיח הוורדים על היוהרה העולה משיח השושנים, שאף זכה למקום של כבוד בשיר השירים. כך או כך, מיום שהחליפה אימא את שמה בתעודת הזהות המנדטורית כינוה כל מכריה וידידיה בשם החדש שבחרה לעצמה, והוא גם השם החקוק על מצבתה ובזיכרון כל מוקיריה ואוהביה. אשר לשם ה”גויי” שבחרו לה הוריה, רוזה — הוא לא היה מגיע כלל לידיעתי אלמלא יילל גור חתולים נטוש בחצר ואימא אספה אותו אלינו, הן כי אהבה בעלי חיים הן כי בבית המדרש למורות ולגננות לימדוה שבעלי חיים מעירים בילדים קטנים את רגשותיהם והם לומדים להיות אנושיים יותר. כיוון שעדיין לא ידענו להבדיל בין זכר לנקבה, הנחנו שהוא חתולה ונתנו לו משום־מה את השם רוזה, שנשמע לנו חתולי יותר מכל שם אחר שהוצע לנו. ואגב, כשהתברר שהוא זכר קיצרנו את שמו לרוז, ובשם הזה זכה לצאת מאלמוניותו ב”דבר לילדים”, ברשימה על החתולים שגידלנו שכתבתי בשיעור ספרות בגימנסיה (על החתום: נתן שטיינמן, בן י”א). אבא הוא שהעביר את החיבור ההוא לידי העורך של המוסף לילדים, וזאת אף שהיה עתיד לומר לנו במפורש שלא אכפת לו כלל אם לא נבחר ללכת בדרכו, שכן משלח יד של סופר אינו מבטיח חיים של שפע וקיום בכבוד.
עוד דבר בעניין חתולים: אחרי רוז הגיעו אחרים, עידן שבא אל קצו כשכלב שרדף אחרי אופנוע רכוב בידי חייל בריטי ברחוב קרל נטר כרע פתאום ורבץ מול הכניסה לדירתנו, מתנשם ומלחית, ובכך אימץ אותנו ממבט ראשון. הוא לא רדף אחרי החתולים שלנו, אבל הם הבינו את הרמז ונפוצו. נתנו לו חלב וראינו בעיניו שהוא מן הכלבים היודעים להכיר טובה. דוִד אחי, מומחה לכל עניין נשגב מבינתי, זיהה בגוש המתנשף דוברמן מעורב, שכנראה הסטייה מן הגזע עשתה אותו לא אלים כלל. עוד לדברי דוִד, אותו דוברמן רדף אחרי האופנוע של החייל הבריטי לא מפני שגזעו גוזר עליו לרדוף אחרי כל מה שרץ, והחייל ברח ממנו לא מפני שפחד מכלבים, אלא מפני שהיה בעליו ונדרש לוותר עליו במקום שירותו הבא, שכן עמד להישלח למדינה שבה כלבים נחשבים לטמאים; הוא ברח ממנו בתקווה שמישהו יאסוף לביתו בעל חיים כה מפחיד וכה ידידותי כדי שישמור על ביתו מפני גנבים. ואמנם אימא אמרה שאצלנו אין מה לגנוב, אבל ליתר ביטחון אימצנו אותו, ובו ביום אף קיבל על עצמו את השם בּאבּ והשלים עם הביוגרפיה שדוִד חיבר לו. כיוון שדרכם של כלבים לאמץ להם אחד מבני המשפחה כבעלים מדרגה ראשונה, העדיף בּאבּ את אימא על כל האחרים והוכיח בזה שהוא כלב חכם שתפס מיד מי כאן המשביר המרכזי.
מבוכת השמות שאפפה את ילדותי כללה גם את שם המשפחה שלנו. שנים אחדות חשבתי ששטיינמן הוא שמו הפרטי של אבא, שכן מעולם לא שמעתי את אימא מכנה אותו בשם אחר, ואף בנוכחות עמיתים, מכרים וידידים כינתה אותו, מטעמי כבוד שנסתרו מבינתי, בשם המשפחה. לסופרים ולמשוררים שבאו למערכת “כתובים” בשעות שאבא שהה בבית הדפוס היתה אומרת, “שטיינמן לא בבית ואין טעם לחכות לו, הוא ישוב מאוחר הערב,” ולא הבינה כי לבשורה הזאת ציפו מי שאיחלו לעצמם בילוי נעים עם אשתו מאירת הפנים של העורך הנעדר, על כוס תה ועוגיות של פרומין שהיו עתידים לזכות בהן אם לא שכחו לומר לה כמה נחמדים ופיקחים הילדים שלה.
בכיתה ג’, בפגישה ראשונה בין המורה החדש לכיתה, כשכל אחד מאיתנו התבקש למסור את שמו ואת שם משפחתו, אמרתי רק את שמי הפרטי, שכן עניין שמות המשפחה עדיין לא היה נהיר לי, וכשביקש המורה שאציין גם את שם המשפחה, התלבטתי ביני לביני מה עלי לומר, ובאין לי שם אחר לאומרו אמרתי את שם אבי. או אז שאל אותי המורה אם אותו שטיינמן שהוא אבי הוא ה־שטיינמן, ואני נבוכותי. בנאמנות לכללי הצניעות שעליהם המליצה אימא אמרתי שאינני יודע, והמורה כבש חיוך סתום, שרק בכיתה ו’ הבנתי כמה מכוער היה, שכן אחדים מחברי לכיתה פירשו את ההיסוס בתשובתי כאילו היה הודאה שאינני בנו של אבי.
הסיפור הרשמי
רק אחרי שצלחתי את גיל הנעורים התחלתי להתעניין בעברם של הורי, וגם אז לא הצפתי אותם בשאלות, שכן ממילא היה ברור לי שלא יספרו אלא מה שעשוי למלא תפקיד חינוכי. אבא אמר משהו על העוני והרעב, ואילו אימא תיארה בפנינו את ילדותה ונעוריה כזמנים של שפע שבהם לא חסרה דבר. “יהודים מסתדרים בכל מקום,” אמרה לנו פעם. “יש להם שפה יהודית שמקילה עליהם לחיות בכל מקום שחיים בו יהודים.” ואולם דווקא בלשון הזאת, אף ששלטו בה, אימא ואבא מעולם לא דיברו ביניהם: אבא — מסיבות עקרוניות, שכן סבר כי בכל מקום שתשלוט היידיש (שמעצמת־על הכריזה עליה שהיא לשון התרבות של העם היהודי, מה שאין כן העברית, שהיא כלי שרת בידי הבורגנות) יקופח חלקה של העברית; ואימא — כדי לרצות את אבא.
בסיפור החיים שלהם, כפי שסיפרה לנו אותו אימא, היה אבא בן עניים עם הרגלים של בני עניים, ואילו היא בת עשירים הרגילה במותרות אבל יכולה גם לוותר עליהם; הוא מוסמך לרבנות שלימד את עצמו שלוש או ארבע שפות זרות, והיא בת העשירים בעלת קול הפעמונים שוויתרה על קולה כדי ללכת בעקבות בעלה.
לא היתה לי סיבה לפקפק באמינות הביוגרפיה הזאת, גם לא כששופצה מעט למעני אחרי שהיו לי ילדים משלי. הדור הבא שמע אגדות מלהיבות דמיון אף יותר מן הסיפורים שסיפרה אימא לדוִד ולי, ומאותו הזמן היו לאימא שתי ביוגרפיות: אחת לילדים קטנים ואחת לילדים גדולים. בגרסה הראשונה תוארו ימי הילדוּת הרחוקים כימים של רווחה ואושר, שבהם היה אביה הבעלים של טחנת קמח על שפת הנהר בעיר הולדתה והיא לא חסרה דבר אלא אחרי שעברה לאודסה. ואולם משבגרנו וידענו מה סיכוייו של יהודי בעשור האחרון של המאה התשע־עשרה להיות הבעלים של טחנת קמח, העבירה אימא את הטחנה לידי איכר אוקראיני בעל אמצעים ואילו אביה ירד לדרגה של רואה חשבון. השינוי הזה התקבל על דעתנו, ובעצם סברנו שיפה עשתה אימא שבילדותנו ציירה לנו את ילדותה בצבעים זוהרים ודייקה יותר כשבגרנו, ואולי גם אימא סברה כך, שכן לבנות אחי המשיכה לספר את סיפור הרווחה מועשר בפרטים מרנינים, כגון שבית הוריה המה משרתים ומשרתות שאחת מהן לא הועסקה אלא בגיהוץ צווארוני התחרה של בנות הבית.
הרצון להתוודע לסיפור האמיתי התעורר שנים רבות אחרי שאימא כבר לא היתה עמנו, ואפשר שאלמלא הגיעה ארצה בתה של הצעירה באחיותיה, לא הייתי יודע דבר על הנערה טובת המזג ונחושת ההחלטה שהצטערה על שלא נולדתי בת, ואפשר שגם מה שאני יודע כעת לוקה בחסר, שכן את הסיפורים האמינים יותר על חיי אמי בעיר שנולדה בה באוקראינה שמעתי מפי בת דודתי שלא ראתה את אימא מימיה וכל שידעה לספר שמעה מפי דודותיה, ומה שסיפרה דמה לאגדה יותר מאשר לסיפור על חיים לתומם. אני, בכל אופן, המשכתי עד גיל מבוגר להיצמד לסיפוריה של אימא, שהיו אמינים עלי והלמו את מה שיכולתי להקיש ממה שראו עיני: אישה נדיבה, תמיד על סף התרגשות בשל דברים של מה בכך ועם פחד סתום מפני התמוטטות האושר שהושג בעמל כה רב בגלל אסון לא צפוי, שכה שכיח במדינה שעודנה נלחמת על הזכות לחיות בשלום עם שכנותיה. לכל אורך חייה של אימא התמדתי במשחק המחבואים הזה, שבו היא מקפידה להסתיר ממני את האמת ואני מצדי מקפיד להסתיר ממנה כל דבר שעלול להסב לה מפח נפש או אפילו סתם התרגשות שמוטב לה בלעדיה.
משחקים
ברוח זו, בגיל שמונה כבר הייתי מיומן בהסתרת המעשים שביני לבין גופי. שנתיים קודם לכן היתה לי בת זוג למשחקים אסורים, צעירה ממני בשנה וחצי, ואולם אימא הבינה דבר מתוך דבר וביקשה ממני בעדינות לחדול מן המשחקים באבא־אימא. מיד נעתרתי ושינינו את שם המשחק לרופא־וחולה. אבל שינוי השם לא ריצה את אימא, והיא זימנה אותי למטבח בשעה שהיינו רק שנינו בבית ואמרה בקול רך ועצוב שעלינו לשוחח. מן הפועל שנקטה, לשוחח במקום לדבר, הבנתי מיד שעלי תוטל האחריות לממש את סיכומה של השיחה הזאת, ואילו היא, באותו הקול שאצורים בו יחד הצער, האכזבה, התוכחה והמחילה, אמרה לי אז כי המשחקים האלה “לא יפים וגם לא בריאים. וחוץ מזה, אם מתרגלים קשה להיגמל”. היה בזה עוד לקח שהבנתי רק בימי נעורי: ההרגל מערער את הזיקה שבין המינים. אין לקבל כדבר המובן מאליו את הסכמתו של הזולת להשתתף במשחק, ויש לרוכשה בכל יום מחדש.
הרחוב היה עתיד להרחיב את החינוך המיני ואת אהבות הבוסר של נעורי המוקדמים ולשלח אותי אל הספרים האסורים ואל חוברות הזימה העוברות מיד ליד, שאף אותן היה עלי להסתיר מעיני אימא, שכן חששתי שתחדל לאהוב אותי אם ייוודע לה שאני מציץ בהן. וכמו כדי לכפר על חטאי, קראתי את הספרים עבי הכרס מן הספרייה של אבא, שולה מהם רמזים על עולמם הסודי של הורים. אמנם גם ביצירות המופת הללו המשכתי לחפש את מילות הצופן המרמזות על תאוות מגונות ויחסים אסורים, אבל בבלי דעת העשרתי גם את אוצר הערכים שלי, בבחינת חיפשתי אתונות ומצאתי מלוכה. בגיל שלוש־עשרה כבר קראתי מדף שלם מהספרייה של אבא, ובעיקר כל ספר שכתוב עליו “רומן”, בתקווה שהתואר הזה מבטיח לחשוף עוד אחת מהחידות שעל ילדים לפתור בכוחות עצמם. בתי ההוצאה העבריים העתיקו לעברית של הימים ההם את “הנפש הקסומה”, “מלחמה ושלום”, “האחים קרמזוב” וספרים אחרים, ואני קראתי בהם בדבקות ואף הייתי בטוח שהבנתי אותם, עד שביום קיץ אחד, בעודי ישוב על כיסא נוח, בידי האחת “שֵדים” של דוסטויבסקי ובאחרת פרוסת לחם בחמאה ועליה ריבה וחלבה, שלוש שכבות של בזבוז משווע בעיני אבא, הציץ אבא מאחורי גבי ומצא דרך משלו לבטא ברוח טובה מורת רוח. “אני מקנא בך שאתה קורא את הספר הזה בפעם הראשונה,” אמר לי בבת שחוק. לתומי חשבתי שביקש לומר בזאת שהוא עצמו שוב לא יוכל לחוות את ההתפעמות מן הפגישה הראשונה עם אותן יצירות מופת שאחדות מהן תירגם בעצמו, אבל לימים הבנתי שהיה זה רמז לעוד דבר: אני קורא ספר שניסיון החיים שלי עדיין לא הכשיר אותי להבינו, ויהיה עלי לשוב ולקוראו כדי להבין לא רק את הפשט אלא גם את הרמז, הדרש והסוד.
אשר לאימא, דעתה לא היתה נוחה מכך שקראתי ספרים שאינם לגילי, ואולם היא לא אמרה דברים ברורים, רק רמזה שלא כדאי ללמוד מן הספרים הללו מה באמת קורה בין גברים לנשים. למחבריהם יש נטייה להגזים בכול, ומי שמסיק מהם כי ככה זה בחיים צפויה לו אכזבה. לימים, אחרי שהגיעו לאוזני השמועות על פרשת האהבים של אבא, הבנתי כי במורת הרוח של אימא היתה כמוסה אזהרה: יצר המין הוא כוח הרסני.
את ספריו של אבא לא קראתי בשנים ההן, והוא בירך על כך. הם פרצו כל מסורת סיפורית, שכן הוא ביקש לכתוב את מהות הדברים בלי עלילה כלל. תהיתי אם אימא קראה את כולם, שכן שיערתי כי תתקשה לרדת לסוף דעתו, אבל לימים הבנתי שלא היתה אמורה לפענח אותו מתוך כתביו. מסיפוריה המעטים על הדרך הארוכה שעשו יחד מאודסה לפולין, וממנה לארץ ישראל, הסקתי שבו עצמו היא קראה כבספר פתוח, ולא אחת חשדתי בה שקרירותו של אבא בכל הנוגע לגילויים ברורים של אהבה היא שגרמה לה להעתיר את עודפי הרגש החמים האצורים בנשמתה על בניה ועל נכדיה, שלא ביקשו אלא מה שהיה לה בשפע: אהבה וסמליה המתוקים. ואולם לרוע מזלה, זמינוֹת לאהבתה היו רק הבנות של דוִד, שכן ילדי הגיעו מבית אלפא לתל אביב לעתים רחוקות, בדרך כלל בחופשה השנתית שלנו, ואז היה על אימא לחלוק בהם עם סבתא חנה, אם רעייתי קטינה, שהוריה בחרו למכור את דירתם ברחוב אשתורי הפרחי ולקנות את הדירה בקומה שמעל לדירה של הורי בכיכר מילנו.
יחסי הסבתאוּת שבין אימא לבין אורית בתי — בכירת הנכדות על פי הגיל, שכן נולדה חמישה חודשים לפני מילת, בתו הבכירה של אחי — ידעו עליות ומורדות. בשנות חייה הראשונות חגגה אורית כל ביקור אצל סבתא ורדה ב”ברֵכה פרטית”, קרי באמבטיה, שהיתה חידוש מרנין לבת קיבוץ הרגילה במקלחת משותפת, ובתקופת השירות הצבאי שלה בקריה אף גרה זמן־מה בבית הורי. ואולם מרשות היחיד הנעימה הזאת פרשה בשל חילוקי הדעות עם אימא בעניין המותר והאסור לבני העשרה: הסבתא המקפידה על המוסר אסרה עליה להזמין אליה ידידים ממין זכר ולשבת איתם מאחורי דלת סגורה, והיא נאלצה לשכור חדר במקום אחר. אמנם מצווֹת האל מעולם לא שימשו את אימא כנימוק להתנהגות הולמת, ואולם דעתה, המבוססת על רגשות עמוקים שלא זכו להוקרה מצד אבא, היתה עד כדי כך חד־משמעית, שבחלוף כמה שנים, כשראתה את הגבר הצעיר ויפה התואר שאורית עמדה להינשא לו, היא הציעה לה לוותר עליו מן הנימוק שהוא “יפה מדי”.
יכולתי להבין את הסיבות שלה. אימא כנראה נישאה לאבא לא מפני שכתביו הילכו עליה קסם — היא עדיין לא היתה מסוגלת לנהל שיחה בעברית כאשר הוא חיזר אחריה — אלא מפני שיפי מראהו והכבוד שרחשו לו אישים בעלי שם שבו את לבה. אחרי שלמדה על בשרה כי שקר החן והבל היופי, דווקא מפני שהיא עצמה היתה יפה מזו שאבא נמשך אליה בחבלי קסם, רצתה לחסוך מנכדתה את הטעות שעשתה היא עצמה כאשר נישאה לאיש בעל העיניים הבוערות המבטיחות סערת נפש מתמדת, בלי שיכלה לשמש לו אשת סוד בוויכוח עתיר האכזבות שניהל עם אלוהים.
הוכחות
הבא ללמוד את תולדות הספרות העברית במחצית הראשונה של המאה העשרים אי אפשר לו שלא יתהה: שטיינמן זה — “אחרון העילויים” כפי שכינה אותו שלונסקי, קודם ידידו ולאחר מכן יריבו, בהספד שפירסם ב”על המשמר” אחרי מותו — מה הוא היה בעצם? מוסמך לרבנות שסלד מן האיוולת בחביון הדת? ידיד אישי של אלוהים שסירב למחול לרבש”ע על חטאיו? סופר בן זמנו שלא סלח לביאליק, שכה היטיב עמו, על השאיפה להטיל על הספרות שליחות לאומית? טנא מלא דעת שבערוב ימיו החזיר את החסידות מן הבערות וצלל לבאר התלמוד להוכיח כמה עמוקים וצלולים שם המים וכמה ברוכי דעת היו חז”ל?
מה מכל זאת העביר לבניו אני יודע: גדלנו כחילונים לכל דבר. פעם בשנה, בשמחת תורה, הלכנו עם אבא לבית הכנסת — הספרדי, בגלל המוזיקה וחירות ההליכות. בגיל שלוש־עשרה לא עלינו לתורה ולא חגגנו בר־מצווה. אמנם זומן לביתנו, להורות לנו את פרשת השבוע (אותה הפרשה לשנינו, שכן נולדתי שנתיים ויומיים אחרי דוִד) אחד בשם ד”ר משה סמבטיון, שהקסימנו בחידודי הלשון שלו (למשל, את רומניה כינה “רומא ענייה”), אבל בהגיע העת נשארנו בבית עם אימא, ואבא לא דרש מאיתנו שנעשה ולו פסיעה אחת בדרכו. אימא מעולם לא אמרה “אם ירצה השם” או “בעזרת השם”, ומעזרת הנשים בבית הכנסת סלדה כמוזיקאי שהשמיעו באוזניו צליל מזויף. ואף על פי כן, כשאני נזכר בהליכות הבית שלנו אני חש רשאי לומר שהיה אלוהים בלבה של אימא. ועל פי הנוסח של אבא: “אני לא יכול להוכיח לך שיש אלוהים ואתה לא תוכל להוכיח לי שאין, אבל כשאני הולך ברחוב ובא לקראתי בן אדם אני מביט בעיניו ומיד אני רואה אם יש אלוהים בלבו. החלוצים, היה אלוהים בלבם, כי האמינו שאפשר לשנות את בני האדם על ידי קרבה אל הטבע ועבודת האדמה, אבל תתפלא: יש גם רבנים עם אלוהים בלבם…”
שקר ואמת
לא נבוכות נעורים ולא אמונות ודעות העמידו חיץ ביני לבין אימא. ההיסטוריה היא שנכנסה באמצע. לחלל שביני לבינה התגנבו סודות שהיא היתה מודרת מהם, תחילה מסיבות שהזמן גרמן ולימים כדי לחסוך ממנה דאגה. כשפרצה מלחמת העולם השנייה הייתי בן ארבע־עשרה וחצי. שנתיים קודם לכן הצטרפתי לתנועת המחנות העולים, שמדריכיה היו רובם ככולם חברי קיבוצים מן הקיבוץ המאוחד, שהאידיאולוגיה שלהם לא חרגה מן הנכונות לממש את “צורכי הארץ” כפי שהבינו אותם מנהיגי אחדות העבודה. ההצטרפות להגנה לא איחרה לבוא, אף כי רק מי שזומנו לקורס מפקדי כיתות מימשו את החברות בארגון הסודי שהבריטים ידעו עליו כמעט הכול, ושכדרך הבריטים, יד אחת סייעה לו והאחרת לחמה בו. לי היה ברור שביום מן הימים, אחרי שאעמוד בבחינות הבגרות של בית הספר התיכון, אעמוד גם בבחינת הבגרות של בני דורי, ומאותו היום נפתח ביני לבין אימא מאבק סמוי על זכותי לסכן את עצמי להשגת מטרותיה של המדינה שבדרך. הפלמ”ח עדיין לא נוסד אז, אבל חברי הקרובים סחפו אותי להכשיר את עצמנו לקראת היום שבו ניקרא להצטרף לאחד מכוחות המגן, “הכשרה” שכללה מבחני אומץ לשמם, שרק מעטים מהם אני זוכר (בעיקר את המסוכנים יותר ואפשר שהמיותרים ביותר, כמו שחייה “עד האוניות” שעגנו במים העמוקים מול נמל תל אביב). בן שש־עשרה הייתי כאשר ביקש ממני אחד מחברי לסייע לו להעביר מזוודה מלאה אקדחים, כבדה להחליא, לדירה המוחזקת בידי ההגנה בצפון תל אביב. אימא חשדה במשהו, וחברי שחש במצוקתי קיבל עליו לשקר במקומי. איני זוכר מה בדיוק אמר לאימא, אני זוכר רק שלא נעם לי להתייחס לאימא שלי כאדם שאי אפשר לסמוך עליו שיבין מאליו מתי השקר הוא חובה מוסרית. לא פחות מסוכנת ממסע האקדחים ההוא היתה תחרות ההרים שביני לבין יוסל’ה הוּבֶּר — לימים יוסף דרור — תחרות שנמשכה שנתיים־שלוש והמלחמה שמה לה קץ בלי שהוכרעה. עניינה של אותה תחרות היה טיפוס על מספר רב ככל האפשר של פסגות הרים, מעשה איוולת מסוכן ביותר בשנים שסיכוייו של כל יהודי שנתפס הולך לבדו באזור ערבי להירצח היו גדולים מסיכוייו ליהנות מהכנסת האורחים האופיינית לאוהלי קידר, ומכל מקום, זו לא חלה על נערים יהודים שמשוטטים להם בחוצפה במקום שאינם רצויים בו, כאילו להם כל הארץ.
הביוגרפיה של יוסל’ה הוּבֶּר היא סיפור של גבורה, אבל יוסל’ה הוּבֶּר ראוי לציון מיוחד בספר על אימא לא בגלל אומץ לבו, שכפה עלי להתגבר על פחדי שלי, אלא מפני שמכל חברי הקרובים, שאת כולם העריכה אימא — מיכאל פלדמן, דני בנימיני, אבינועם אדם ויונה אטלינגר, כולם בחורים כישרוניים ודעתנים שעתידים לעשות להם שם איש־איש במקצועו — את יוסל’ה היא ממש אהבה, אף על פי שהוא היה זה שגרר אותי להרפתקאות המסוכנות ביותר. במבט לאחור אני תוהה מה היתה הסיבה להעדפה זאת, ואין לי אלא להסיק שהוא זכה לאהבתה מפני שגדל בשכונת עוני ומפני שלמרות הסביבה הפרולטָרית שבה צמח היה נער בעל נימוסים בורגניים למופת והקפיד להדר בכבודה, ואילו היא מצדה מחלה לו על לבושו המרושל, על סנדליו הקרועים ועל ההשפעה המזיקה שהיתה לו עלי. לימים אני עתיד לגלות כי מבשרה חזתה כמה קשה לבני עניים להגשים את שאיפותיהם, אבל עובדה זו נודעה לי רק אחרי שנים רבות, שכן בימים ההם עדיין חשבתי שאימא ידעה חיים של שפע, מה שאין כן אבא, שידע עוני, ואף שברבות השנים בנה לו חיים של שפע במובנם הרוחני בתוך תוכו לא חדל להיות ילד יהודי יתום מבית עניים.
שבועת אמונים
חברי תנועות הנוער של ארץ ישראל העובדת לא נתבעו כלל להצטרף להגנה — הדבר היה מובן מאליו; כשהצטרפתי בגיל ארבע־עשרה בעקבות אחי למחנות העולים ראיתי את עצמי חבר הגנה שעדיין לא הושבע. חשתי כבתוך שלי במחנות העולים, אף שבשנים ההן רחשו בה מתחת לפני השטח המאבקים על השליטה בין התנועה לאחדות העבודה בהנהגתו של יצחק טבנקין לבין מפא”י ההיסטורית, שברל כצנלסון טיפח בה את מי שהיו עתידים לפלג את התנועה ולייסד תנועת נוער חדשה על הריסות הישנה. אני הייתי נתון בקלחת הזאת כמדריך בשכבה הצעירה ממני בשנתיים־שלוש, וכשביקשתי לפטור אותי מן ההדרכה לפי שאינני יודע מה הם הערכים שאני אמור להנחיל לחניכי, נחלץ ברל כצנלסון להשיב את השׂה התועה אל חיק העדר. זמן רב ביזבז בניסיון לשכנע אותי שהאידיאולוגיה של התנועה החדשה מושתתת על יסודות רוחניים עמוקים, ואף שהעובדה שברל בכבודו ובעצמו מוכן להקדיש לו תשע שעות מזמנו היקר החניפה לנער היהיר ההוא, לא שוכנעתי שיש למחנות העולים תשובות מניחות את הדעת בשאלת מלחמת המעמדות, המנסרת בחלל, ובשאלה הערבית, שבתנועות הנוער של ארץ ישראל העובדת התייחסו אליה כשאלה ביטחונית. דעתי לא היתה נוחה מעצם העובדה שלתנועה לא היתה כל אידיאולוגיה אלא מה שנוסח בחופזה כ”צורכי הארץ”, מושג ערטילאי שמשאיר את ההחלטה בנושא בידי אותו אגף בתנועת העבודה שיצליח להעביר לחסותו מספר רב יותר של חניכים. באותם הימים ערך גדוד “שדה צפון” מתנועת השומר הצעיר — הגדוד שדוִד, שבינתיים פרש בעצמו מהמחנות העולים, היה חבר בו — משפט ספרותי שעשה רושם רב עלי ועל שניים מחברי הקרובים במחנות העולים. קינאנו בחברי התנועה האחות על המטען האינטלקטואלי המשמש את חבריה להבהרת עמדותיה בכל השאלות שעל הפרק וביקשנו מדוִד שילמד אותנו פרק במרקסיזם, והוא, בלי שום כוונה לגייס אותנו לשורות השומר הצעיר, קרא עמנו את המניפסט הקומוניסטי, שהיה בעינינו מבוא לבחינה מדעית של ההיסטוריה, ובעקבות הפגישות ההן קראנו את כל הספרות שדנה בבעיות חברתיות ופוליטיות שהשיגה ידנו.
סופו של דבר, שלושה חודשים לפני הגיוס, בעצם ימי בחינות הבגרות שלי ונאמן למצוות הלב האומרת שכל פשרה היא עבֵרה שיש עמה קלון, הלכתי בעקבי אחי והצטרפתי לשומר הצעיר, שהאידיאולוגיה שלה, כך חשבתי אז, מיוסדת על עקרונות מדעיים. מפאת גילי צורפתי לגדוד שבו לא הכרתי אף לא חבר אחד ושמדריכו לא היה לרוחי. המרקסיזם, שקסם לי ביותר בספרים שבהם קראתי עליו, לא דמה למרקסיזם הוולגרי שהמדריך דגל בו, ותגובותיו הנרגזות — שנלוותה להן גם מין הבעת חמלה על בערותי — על כל ניסיון להבהיר שאלה שיש לה יותר מתשובה אחת עוררו בי חשש שאין כלל בנמצא מרקסיזם שאיננו וולגרי. התשובות הדוגמטיות שקיבלתי לא הניחו את דעתי, ויום אחד, אחרי שראש הגדוד לימד סנגוריה על הדיקטטורה של הפרולטריון, שאלתי מי יערוב לנו כי אחרי כיבוש השלטון בידי המפלגה המהפכנית לא תתפתח במדינה נחשלת דיקטטורה על גבו של הפרולטריון, וקיבלתי תשובה הצופנת בחובה את סתירתה: כמרקסיסט אינך יכול לשאול את השאלה הזאת. או אז עלה על דעתי שההצטרפות לשומר הצעיר היתה מיקח טעות, וביקשתי להימנות עם מכסת המגויסים של הגדוד כדי לפרוש בתירוץ הולם מן הצורך להישמע כמורד אור בכל פעם שדעתי אינה תואמת את הקו המנחה של התנועה. היו כמובן מי שסברו כי טירון שזיקתו לתנועה עודנה רופפת אינו יכול לייצגה, ואף על פי כן בקשתי נענתה ונשלחתי למלא את חובתי למולדת בפלמ”ח, מהלך שהיה עתיד להשפיע על כל חיי. ואגב, מעולם לא הצטערתי על החלטתי זו, אף כי אילצה אותי לגבור על טבעי ותמיד לקפוץ למים, יהיה אשר יהיה, רגע אחד לפני נחשון בן עמינדב.
אחרי שגויסתי לפלמ”ח נשלחתי לגבעת ברנר ונדרשתי להישבע. זה היה בסוכת המ”מ של המחלקה שצורפתי אליה, סוכה מוצפת אור שלא עמדה בדרישות הטקס שחברי ההגנה העירוניים עברו בחדר אפלולי עם תנ”ך ואקדח על השולחן. ואולם כאשר מפקד המחלקה, חבר קיבוץ נגבה, החל לדקלם באוזני את הטקסט המאיים, בקושי התאפקתי שלא לפרוץ בצחוק. הטון התיאטרלי לא הלם את אופיו של הגבר המבוגר שישב לפני ומחל לי על שבתשובה לשאלה אם אני מתחייב לעמוד בעינויים הצפויים לחייל במחתרת עניתי שאנסה, אבל אינני מתחייב לעמוד בהם כי אין לי שום ניסיון בזה. הוא סקר אותי במבט זועם שגייס במיוחד למעני ואמר, “אתה נשמע לי כמו ילד מפונק שהוריו לא הכו אותו מספיק.” אמרתי שהורי לא הכו אותי מעולם — דבר שהשגחתי בו במודע לראשונה ברגע ההוא — והוא אמר, “רואים,” והוסיף, “אני רושם שהושבעת.” בתגובה אמרתי כי לעולם לא אשבע לשווא ולא אבטיח לעשות דברים שאיני מסוגל לעשותם.
אין עדיין תגובות