החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

אחרי המעשים

מאת:
הוצאה: | 2017-08 | 344 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

נועה, דוקטורנטית מופנמת לפסיכולוגיה, עוברת לגור עם הדר, אחותה הסוערת, ועם אופיר החבר של הדר, מורה דרך אוהב מרחבים וחופש. המגורים המשותפים בדירה הקטנה מחייבים כל אחד מהם לשקול מחדש בחירות, אמונות ונאמנויות, ומציבים מול השלושה מראָה של חטאים, קנאה וסודות. אחרי המעשים הוא סיפור על שתי אחיות שונות מאוד זו מזו, סיפור על התנגשות בין אמונה לחילוניות, בין תשוקות אסורות לכללים נוקשים, ובין הנאמנות של אדם לעצמו לנאמנות שלו לאהובי לבו. הקריאה בספר הזה שוטפת להפליא, והעדשה הקמורה של נתנאלה שלזינגר מתמקדת באזורים אינטימיים ולא מדוברים. באופן נדיב, מדויק ואמיץ היא מתארת את התנודות הקטנות, המעודנות והאישיות ביותר של נפש הגיבורים שלה, וגם של נפשנו אנו. שאלות היסוד המעסיקות את הדר ואת נועה מעסיקות כל אחד – גבר או אישה, דתי או חילוני, מבוגר או צעיר.

אחרי המעשים הוא ספר הביכורים של נתנאלה שלזינגר, ילידת 1986 , נשואה ואם לשלושה. דרמה־תרפיסטית, מטפלת במבוגרים ונוער, מנחה מעגלי נשים על גוף ומיניות. מתגוררת מול ים המלח.

מקט: 4-20-533588
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

היא שולחת מבט אל קצה שדרת העצים ברחוב בן מיימון, שמש שוקעת בין הענפים. גם היום לא תספיק תפילת מנחה, אולי עדיף שתפסיק לנסות. איפה הוא? היא מחפשת ורואה אותו עומד ליד הברלינגו, מקפל את המראה ומסמן לנהג רכב מסחרי שהוא יכול לעבור. מתקרבת, גוחנת אל הרכב, סורקת את המושב האחורי לוודא שלא שכחה כלום. בעיר יפה ומלאת געגועים אני הולך, להתמסר לרצונות שלי, להסתבך, עברי לידר מתנגן ברמקולים של המכונית כשהיא משתחלת אל תוכה, מבקשת מעברי סליחה ומכבה את הרדיו. אופיר מושיט יד אל תוך המכונית.

את זה אני אקח, תודה, היא אומרת ומעמיסה על עצמה תרמיל טיולים, שמונה רצועות משתלשלות ממנו חסרות שימוש, שתיים לתמיכה באזור המותניים, אחת שנסגרת על החזה, שלוש מאחור, לוודא שהתיק לא ייפתח כשהוא מלא, ועוד שתי רצועות שמסתבכות בחצאית הארוכה שלה כשהיא נכנסת אל חדר המדרגות. אולי תעלה לפנַי, היא נצמדת לקיר, יש לך ארגז כבד.

את עלולה ליפול ככה. הוא מניח את הארגז ומתכופף כדי לשחרר את הרצועות שהסתבכו בחצאית.

אני יכולה להסתדר לבד, היא מזדרזת להתכופף אבל הוא כבר התיר את התסבוכת והיא מנגבת את העורף וחושבת שאין מספיק אוויר.

אופיר מאזן את הארגז על כתפו ומסמן לה לעלות ראשונה. היא מוותרת ועולה. עוד שלושים ושש מדרגות, היא סופרת לאחור. שלושים ושש. שלושים וחמש. עשרים ותשע. עשרים ושמונה. עשרים ושבע. עטיפה של מסטיק מונחת על המדרגה של הגיל שלה. היא מפסיקה לספור. כשהם נכנסים לדירה המאווררת היא נושמת לרווחה, מניחה את התיק ומתיישבת על הספה.

זאת הייתה הנגלה האחרונה, הקול של אופיר מהדהד בסלון הריק של הדר ושלו.

נועה סוקרת את הדירה. שלושה תצלומים מודפסים על קנבס מהטיול של הדר בנפאל, שתי ספות אדומות שהדר קנתה ביד שנייה, שולחן עץ נמוך לצד הספות, פינת אוכל עם ארבעה כיסאות לא זהים ווילון גלילה מעץ בהיר. חסרה כאן נשמה, היא נושמת נשימה לא עמוקה.

ברוכה הבאה נועה, הדר עומדת בפתח הסלון, פורשת ידיים לצדדים. מי קאסה אֵס טו קאסה, היא כורכת את עצמה סביב אופיר ומושכת אותו לתרגל צעדי סלסה לצלילים שרק שניהם שומעים.

נועה מעבירה אצבעות בשְׂעַר ראשה הארוך, מסיטה מבט אל הארגז שאופיר הניח על הדלפק וניגשת לפרוק אותו. חודש, חודש שלם היה אמור להספיק כדי למצוא דירת שותפות חדשה ברחובות ירושלים. כל דירה הייתה יכולה להיות אפשרות מצוינת, אם השותפות היו קצת פחות מרובעות, או מגניבות, או חברות טובות מדי אחת של השנייה. אולי אַת נשמה בודדה, אמא אמרה כשחזרה מיום חיפושים ארוך. תודה אמא, נועה ענתה וחיפשה נחמה בפנים של אבא שלה. והוא הגיב למבט המבקש ואמר למה שלא תגורי עם הדר? יאללה, בואי, הדר אמרה כשנועה התקשרה לספר חצי בצחוק על ההצעה, זה יעשה לאבא ואמא שקט שנגור ביחד, וזה בכל מקרה רק עד שתסתדרי, תפסיקי להיות כזאת כבדה.

אני רעבה, הדר משתחררת מהחיבוק של אופיר וניגשת אל המקרר, מפזרת אחריה ריח לימוני מתוק. עוד מישהו רעב חוץ ממני? היא שואלת.

מאז הבוקר נועה אכלה רק שני תפוחים.

אני יכול לאכול עכשיו כבשה שלמה, אופיר אומר ונועה מסתכלת בסימני מתיחה דקים שהצלעות שלו מציירות על חולצת טריקו קצרה.

הדר פועה פעייה ודוחפת את הראש לתוך המקרר. אופיר נדחף אחריה ונושך אותה בצוואר, היא צועקת צעקה קטנה ומשחררת צחוק מתגלגל.

מה יש לאכול? נועה מתיישבת על כיסא מוגבה ליד דלפק המפריד בין הסלון למטבח, מתחשק לה לגלגל את עצמה בכל המדרגות חזרה.

שניצלים משניציק, אופיר מניח על הדלפק שקית חומה עם שניצלים בתוך קופסת פלסטיק.

נועה מרימה עיניים והמבטים שלהם נפגשים.

את בטח צריכה שזה יהיה כשר.

כשר?

השניצלים.

אה.

אין סיכוי, הדר מוציאה מהמקרר קרטון חלב והוא נשמט מידה, שלולית לבנה, קטנה, נוצרת על רצפת המטבח, לדעתי הם עובדים בשבת. באמת לא דיברנו על העניין של הכשרות בדירה, היא מנגבת את הרצפה ברישול עם מפיות של שניציק, ודורכת בלי להרגיש על טיפות אחדות שנותרו מהשלולית.

מה יש לדבר? נועה שולפת צלחות זכוכית מהארגז.

פיניתי לך את המדף האמצעי בארון ועוד מגירה אחת מתחת למיקרוגל, הדר מצביעה על מגירה חסרת ידית. את חושבת שזה יספיק לכלים שלך?

כן.

הם לא עובדים בשבת, אופיר נכנס חזרה למטבח. הוא מניח את הנייד שלו על הדלפק ונוגע בטעות במרפק של נועה, נועה מזיזה את היד.

סליחה.

נועה מושכת בכתפיים. זה בסדר.

הדר מסתובבת ובוהה בשניהם. נועה חוזרת להתעסק בארגז. הדר מרימה גבה, מתקרבת אל אופיר ומלטפת לו את העורף, מגישה לו כוס נס קפה עם שניצל עוף בתוך פיתה חמה.

תודה, אופיר מתיישב. הדר ניגשת למתלה תיקים מאחורי דלת הכניסה ושולפת מהתיק שלה ארנק אפור עם פילים כתומים.

אין מספיק שניצלים לשלושתנו, קחי, היא מושיטה את הארנק, יש מכולת שכונתית למטה, וגם פלאפל קרוב, על קינג ג'ורג' לכיוון מרכז העיר, תפנקי את עצמך באוכל.

תודה, אני יכולה לקנות בכסף שלי, נועה משאירה את הפילים באוויר.

את כועסת?

על מה יש לי לכעוס?

באמת אין לך על מה.

יופי.

יופי.

אופיר מחייך חצי חיוך והמבט שלו נודד מהדר אליה, היא מרימה את התרמיל והולכת לחדר שפינו לה בסוף המסדרון. אל תהיי ילדה, היא אומרת לעצמה ומשפשפת את הזרועות כדי להתגונן מפני הרוח שנושבת בין החדרים. תגידי תודה שיש לך איפה לשים את הראש ושאת לא צריכה להתמודד עם המבטים המאוכזבים של אמא על זה שאת עוד רווקה. והמחיר של השכירות הרבה יותר נמוך ממה שהיה יכול להיות בכל דירה אחרת. כשאת בְּתודעה של הודיה את מזמנת אלייך את הדברים הטובים שאת רוצה שיקרו לך, הקול של ענבל בראש שלה. ענבל שקל לה לדבר, ענבל שהייתה החברה הכי טובה שלה עד שאורי החליט שנמאס לו לשבת על הגדר. היא מדמיינת את ענבל מתהלכת עם פשמינה ענקית על הראש בדירה החדשה שלהם ומסתכלת על מיטה זוגית עם מזרון מוכתם שהדר שמה בחדר עבורה. היא נשכבת ובוהה בתקרה, מקשיבה לקולות של אופיר והדר. כמה זמן תוכל לחיות לצד הזוגיות של אחותה, יום רביעי היום, והיא עוד לא יודעת לאן תלך בשבת. כבר שלוש שבתות ברציפות שהיא אצל ההורים.

נועה? הראש של אופיר מציץ בפתח החדר, אפשר להיכנס?

היא מתיישבת מהר, מסמנת כן עם הראש והחדר מסתחרר סביבה.

את קצת חיוורת, את מרגישה טוב? נצטרך לעזור לך להפוך את החדר הזה לנעים יותר, הוא מתכופף כדי לגרור שולחן אל מתחת לחלון עירום. יש לי תמונה גדולה שיכולה להתאים לך. הוא יוצא וחוזר עם תמונה פנורמית של ים כחול־ירוק על רקע מדבר. הדר ניצחה בהגרלה שעשינו כדי להחליט איזה תמונות נתלה בסלון והתמונה הזאת נשארה, מוצאת חן בעינייך? נראה לי שהיא יכולה להיות כאן, הוא מסמן מעל המיטה.

תמונה יפה, אתה צילמת?

כן. על קיאק בים המלח, אני מדריך שם, הוא מתקרב עם התמונה אל הקיר. אני רואה שיש פה אפילו מסמר, הוא מניח ברך על המזרן חסר המצעים ותולה את התמונה, והיא קצת מתנדנדת עד שהוא מיישר אותה. בהזדמנות אני אתקע עוד מסמר כדי שהיא לא תיפול לך על הראש, הוא מחייך. העיניים שלו מטיילות על תווי הפנים שלה, היא חושבת מה הוא רואה, שפתיים ורודות, עצמות לחיים גבוהות, ריסים ארוכים בלי איפור, ושיער ארוך חלק אסוף בקוקו, גולש על החזה, מסיג גבול אל תוך החולצה.

נוף חלומי, היא מפנה מבט אל התמונה.

בהחלט חלומי, הוא אומר.

איפה הדר? היא מעבירה קווצת שיער מעבר לכתף.

הלכה לקנות לך כמה דברים, דואגת שלא תישארי רעבה.

לא מתאים לה.

הוא מרים שתי גבות, יש לכן חוש הומור דומה.

אני רצינית.

תמיד אמרו שהדר היא היפה, עם התלתלים השחורים שלה והעיניים הירוקות, הגיעה לעולם אחד־עשר חודשים אחרי נועה. נועה הנעימה, השקולה, עם השיער הבהיר, החלק, והעיניים החומות הגדולות, שתמיד נראה שהן מבינות אותך, מקלפות ממך קליפות. לחודש אחד, כל שנה, הדר מזכירה לנועה שלמרות הבכורה הן בנות אותו הגיל בדיוק.

בכל מקרה, אופיר מתופף עם האצבע והאמה על החזה, הדר אמרה שאת טיפוס עצמאי ושבטח לא תבקשי שום דבר, אבל אם את צריכה עזרה בעוד משהו אני כאן ביומיים הקרובים.

תודה, היא קמה מהמיטה. קולות טלוויזיה מגיעים מהקומה למטה דרך החלון, מישהו מקנח אף, אישה על עקבים הולכת מהר ברחוב הריק. היא תוהה אם יש עוד רווקים או רווקות בבניין ומסתכלת סביבה בחדר. יש לה עבודה. קודם תסדר את הבגדים בארון שתי הדלתות, אחר כך תחשוב איפה היא רוצה למקם את יתר הדברים. כשתסיים תצא לעשות סיבוב בשכונה, לשלוח מחושים, להתמקם, לאתר מכולת שכונתית, אולי תמצא מודעת דרושים מעניינת. אי אפשר לדעת מאיפה המזל מגיע, זה מה שאמרה לעצמה כשנרשמה לאתר ההיכרויות דתי־דייט וגילתה בו מאה חמישים גברים שהתאימו לבקשותיה. אבל אחרי שקראה פרופילים של חמישה מהם התקשרה לבכות לענבל שמאה חמישים גברים מתאימים הם עדות למצב העגמומי שלה, שהיא לא באמת יודעת מה היא רוצה. וכמה. ואיזו השכלה. או גובה. ומה זה משנה בכלל הגובה. מה לגבי הנשמה. ואיך, איך יכול להיות שההורים המרובעים שלה הכירו בתחנת רכבת כשנתקלו זה בזו, והיא צריכה לחפש את הבן זוג שלה בעזרת מקלדת. אבל ענבל לא ענתה, כנראה בדיוק אורי חזר מהעבודה.

*

היא נשענת אחורה, מחפשת מקום נוח לראש, הקפה שאופיר הכין לא טעים לה אז היא לוקחת את הזמן בין לגימה ללגימה. הדר דוחפת הצידה ערימת דפים עם שרבוטי איורים ומביאה משחק קלפים, מציעה לנועה להצטרף, נועה מסמנת לא, היא מעדיפה להסתכל. תמיד שמרה על עצמה בסביבה דתית בטוחה, והידקה אליה חברות שהיו דומות לה. צנועות. פשוטות. מסתובבות באקדמיה אבל נצמדות להלכה. בוגרות המסלול הדתי־לאומי. שש שנים אולפנה – שנתיים שירות לאומי – שנה מדרשה – תואר ראשון – ובין לבין – חתונה. בינגו ענבל. בינגו תהילה. הן גרו יחד מהשנה השנייה ללימודים באוניברסיטה, ברחו מהמעונות ויצרו לעצמן את דירת הבנות הכי יציבה בקטמון, או קטמונים. הן היו בדיוק על התפר, בין חיי רווקות לחיי נישואים בכניסה לרחוב בן זכאי. במשך שלוש שנים של מגורים משותפים הן לא עשו אפילו ארוחת שבת אחת עם בחורים רווקים, בניגוד לדירות אחרות של בנות. הייתה ביניהן איזו הסכמה לא כתובה שמוטב להשאיר את הדירה נקייה מרווקי הסביבה. זה עבד עד שענבל פגשה את אורי, ותהילה את יובל. הוא בעלי לעתיד, מן הראוי שתהיה לו כניסה, תהילה ציינה ונועה שילבה ידיים ולא ענתה. לפחות למטבח, ענבל ביקשה, אחר כך לחדר שלה, ואז הן מצאו את עצמן מפנות להם מקום שיישארו לישון על הספה. כמה שבועות אחר כך נועה הייתה צריכה להעלות ארונית־במצב־טוב שמצאה בחנות יד שנייה, נקשה על דלת דירת רווקים מעליהן וביקשה עזרה, אז גם הבחור שעזר לה נכנס לדירה, וכשסיים התעכב עם המבט על הקומקום אז היא הציעה לו לשתות משהו חם. באותו יום שישי הוא שאל אם אפשר לבוא עם השותף שלו לארוחה אצלן, והיה לא נעים לסרב אחרי שסחב על גבו ארונית ללא תמורה, וממילא אורי ויובל הגיעו באותה שבת לאכול אצלן, אז כאות תודה. תהילה ענבל ונועה בישלו את כל האוכל לשבת. ובגלל שהחדר של נועה היה החדר הכי גדול בדירה, הן ערכו את השולחן אצלה, עם הכיסאות והכול, אבל בסוף הארוחה נועה עברה לשבת על המיטה שלה, וגם השכן חשב שזה ראוי. כולם קראו יחד 'נתיבות שלום' ושתו יין אדום. נועה לא שתתה. ברור. השכן החליט שיותר נוח לשכב, אז הוא שם את הכיפה בכיס ונפרש. נועה התקפלה. כשהחבורה התפזרה, השכנים הודו להן בהזמנה חזרה – תבואו כשלא יהיה לכן כוח לבשל, אנחנו נפנק אתכן. ענבל ואורי פרשו לחדר של ענבל, תהילה ויובל הלכו לסיבוב, ונועה נשארה לטאטא פירורים מרצפת החדר שלה.

המבט של נועה נודד אל אופיר, הוא שאל אותה משהו, אבל היא לא מקשיבה.

העבודה שלך, הוא חוזר. את מרוצה שם?

האמת שלא. אני חייבת להוציא את עצמי מהמחקר, היא אומרת ותוהה איך הצליח לשאול שאלה שנוגעת לה בבטן הרכה. היא נשענת על הספה לכיוון הדר.

אבל מה את עושה שם, במחקר? אופיר מתעקש ומכווץ את העיניים כאילו הוא מנסה להיזכר בתשובה.

נועה מספרת שפרופסור גלעד מתעדת שיחות טיפול במצלמת וידיאו ובסוף כל פגישה מעבירה לנועה את הצילומים שתנתח אותם. תתעד כל מילה, הפניית מבט, נשימה. גלעד מאמינה שצילום יכול להועיל מאוד בטיפול פסיכולוגי, גם למטפל וגם למטופל. מדי פעם בפעם פרופסור גלעד מזמינה את המטופל לראות את החומר המצולם ומאפשרת לו להגיע לתובנות על עצמו. המטופלים יודעים שיש עוזרת מחקר שמתעדת את הפגישות, אבל לא יודעים עליה שום דבר.

נשמע לי בדיוק בשבילך להיות מאחורי הקלעים, הדר אומרת ומערבבת את הקלפים, יוצרת שתי מניפות וממזגת אותן במהירות שעושה רוח.

נועה אומרת שיש בזה משהו, וחושבת שאין בזה שום דבר.

אני הייתי משתגעת מזה שאף אחד לא יידע מה אני עושה, אני חייבת להיות בחזית, להרגיש שיודעים מי אני, מה האיכות שיש לי ואין לאף אחד.

גם אני משתגעת, נועה רוצה להגיד אבל שותקת. מסתכלת על השקע שהגוף של הדר יוצר בספה, כתפיים עגולות, אגן במכנסי ג'ינס צמודים וכתר של תלתלים במצב רוח מצוין.

על מה המחקר? הדר מחלקת את הקלפים בינה ובין אופיר.

על ההשלכות שיש לתקופה ארוכה של חיפוש זוגיות, ועל ההשפעה שיש לחברה בתקופה הזו, נועה אומרת ונזכרת בפגישה הראשונה עם אורית, ואיך שכל הדברים באותו היום באוניברסיטה תוזמרו במדויק כדי שבדיוק כשנועה תצא מכיתת התרגולים – אורית תיכנס אליה ותאמר – שימו לב, שלחתי הבוקר אי־מייל לתלמידי המחלקה שאני מחפשת עוזרת מחקר בראש טיפולי. אני בראש טיפולי, נועה אמרה חצי לעצמה ואורית הסתובבה אליה וחייכה.

הבהייה הפסיבית במטופלים התחילה לדכא אותי, נועה אומרת ולא מספרת ששאלות המחקר של פרופסור גלעד מתחילות לטפס עליה. האם חיפוש אחר זוגיות מניע תהליכים נפשיים מקדמים, או מוביל תהליכים נפשיים נסיגתיים? השאלות מתהלכות לפניה כעמוד ענן, הופכות בלילה לעמוד אש שמבעיר בה דמיונות. חיי האהבה של המטופלים קמים לתחייה בחלומותיה בלילות, עד שהיא נהפכת להיות המטופלים עצמם ועושה דברים שמעולם לא רצתה לעשות.

איבדתי את העניין שהיה לי במחקר, נועה אומרת בקול ובוהה בכתם אדום שעל הספה מאחורי אופיר.

אני יכולה לדמיין את הדיכאון שיש בזה, איך לא סיפרת לי על זה?

נועה שותקת, אף פעם לא שיתפה את הדר בקשיים שלה. מאז ומתמיד היא המשענת עבורה, סופגת את ההוּ־הא שלה. את הנטייה שלה לעשות דברים שגרתיים ברעש גדול. כאילו בכל דבר שהיא עושה היא מאוהבת. עד כלות. התאהבויות שסוחפות אחריה. שגורמות להעריץ אותה הערצה עיוורת. לרצות לתת לה הכול עד שאתה מתעורר ומבין שלא נשאר לך מקום. אולי זאת הסיבה שנועה הציבה לעצמה סייגים וגדרות, ובכל פעם שהדר באה להשאיר אצלה ספקות באלוהים, נועה הטביעה את עצמה בדברי חכמים, קראה ולמדה מחשבת אמונה ומחשבת ישראל והרב קוק ואת כל המאמרים בספר הכוזרי. בראה לעצמה עולם אוטופי, בועתי, שהגן עליה מרעשים. ובסוף השמינית כשהדר התגייסה לתפקיד פיקודי בחוות השומר, נועה כבר הייתה באמצע השנה הראשונה מתוך שתי שנות השירות במרכז חירום לילדים. בהתחלה זה היה נעים, דירת שירות, הווי של בנות, לעשות שליחות ולקרב לבבות. ככל שהשנה העמיקה, העמיקו סימני השאלה, ההליכה הקצת שפופה, הנשימות השטוחות שנתקעו בסרעפת. נועה ניסתה להחזיק את הראש מעל המים, באמת. אבל המים היו עכורים, והריח שלהם הציף את הפתחים. והיה מדריך, חילוני, חתיך, שהיה יושב איתה שעות, והיו להם שיחות טובות על הילדים של המרכז, כל כך טובות שנועה הייתה נשארת להמשיך אותן אחרי המשמרות, עד שפעם אחת הוא שלח יד וליטף לה את האוזן, והיא קפאה. שקט מרעיש עמד ביניהם עד שהיא קמה והתנצלה מבלי לדעת על מה ונעלמה. שבוע ימים נעדרה מהשירות, שכבה במיטה, והרגישה שזאת הנגיעה הכי אינטימית והכי מגעילה שמישהו אי־פעם נגע בה. אבל לא רצתה לעשות עניין, היא באה להגדיל מלכות שמיים, אז היא שתקה, ורק התרחקה ממנו טיפה, ועוד טיפה, והוא הרגיש שהיא מתרחקת אז הוא עבר לבת שירות אחרת. והיו משמרות שבת שעברו עליה בלי קדושה כמעט, וקולות של טלוויזיה, ומוזיקה, ואווירה שמילאה את הפה שלה חול, ואת העיניים. וסיפורים על התעללות מינית בילדים, ונער שנהג לחבק אותה ואחר שהיה נוגע בעצמו דווקא כשהיו לידו בנות והיה משמיע גניחות שגרמו לה לרצות לא להיות. הפער בין האידיאל למציאות סטר לה שוב ושוב בפנים, השאיר סימנים אדומים. סטירות משפילות. מנמיכות. עד שהיא לא יכלה יותר. פשוט לא יכלה יותר. ונרשמה למדרשה לבנות. בעפרה. במהלך השנה הראשונה באוניברסיטה השתדלה לעגון שם פעם בשבוע, למלא מצברים רוחניים, וזה עבד למשך כמה חודשים. רק שהנסיעות עשו לה רע, היא הייתה מקיאה בכל פעם שירדה מהאוטובוס, זה נהפך טקס קבוע, כמעט התניה. עד שהגוף הכריע את הרוח והיא החליטה שתמצא לעצמה מסגרת קרובה יותר ללמוד תורה. הרי לא חסר בירושלים, זה רק עניין של חיפוש. ובכל מקרה הניסיונות שככו כשהתחילה את הלימודים לתואר כך שזה כבר לא היה דחוף. וכדרכם של דברים חשובים אבל לא דחופים, בינתיים היא עוד לא מצאה מקום, ובלב שלה מצטבר אוויר יבש, היא מרגישה אותו כמו שריר חצי תפוס, מציק בתנוחות מסוימות, צמא למעיין, לרוח שתבוא בחדריו.

סיפרת לאורית איך את מרגישה? אולי לאורית יהיו הצעות מעשיות, הדר מפנה את השולחן משאריות פיצוחים שמפריעות למשחק וקמה לשים אותן בפח.

עדיין לא, נועה אומרת והאצבעות של הרגליים שלה מתקפלות תחת רצועות הסנדל, אני מתכננת להגיד לה את זה בפגישה שלנו מחר.

בהצלחה, אופיר אומר והמבט של נועה מתמקד בהדר שמסתבכת עם קשירת השקית של הפח, מתעצבנת ומקללת. נועה צוחקת ומסתובבת לאופיר, הוא מחזיר לה חיוך קטן, כורת איתה ברית. תני לי אני אעשה את זה, הוא קם להוציא את השקית. מכל דבר את עושה דוקטורט.

דוקטורט?

דוקטורט?

נועה והדר אומרות בהתאמה, הדר נראית כועסת ונועה מרוצה.

מה? אופיר מסתכל על שתיהן.

אני לא עושה שום דוקטורט! השקיות זבל שקנית הן זבל בעצמן, תראה איך הן נקרעות ביד, הדר מנופפת בשארית ידית צהובה.

אני דוקטורנטית, נועה משעינה ראש על כרית שלקחה מהמקום של הדר.

דוקטורנטית בגיל עשרים ושש? אופיר מעקם את הראש כדי להביט בנועה מזווית חדשה.

בחורות דתיות מלחיצות את עצמן עם המחשבה שצריך לעשות הכול הרבה יותר מהר, הדר מחבקת את המותניים של אופיר.

הדר, נועה מזדקפת. תחסכי ממני את התיאוריות שלך על העולם הדתי.

נעלבת? אופיר שואל את נועה.

לא.

לדעת מה את רוצה מעצמך בגיל צעיר זה דבר אדיר.

כן, ממש אדיר, הדר מתנתקת מאופיר.

אני לא יודעת מה אני רוצה, נועה אומרת ומשחקת עם גרעיני שומשום על השולחן, מנסה ליצור מהם שורה ישרה. שנה אחת של שירות במרכז חירום לילדים שהוציאו אותם מהבית דחפה אותה לזרועות התואר הראשון בפסיכולוגיה כדי לתקן עולם. אחרי שזכתה בתואר מצטיינת דיקן המסלול הישיר לדוקטורט כבר היה מסומן. למרות שהתשוקה הייתה לטפל באנשים, הסופר אגו ואבא שלה כיוונו אותה למחקר, תהיה לה הזדמנות לתקן עולם יותר מאוחר.

בסדר, אז כל החיים עוד לפנייך אם ככה, אופיר אומר ונועה נושפת נשיפה שמעיפה את השומשום אל החצאית. היא קמה בעייפות מהספה, מפנה ספל לכיור ולוקחת סוודר מהחדר, יוצאת מהדירה כדי לשמוע צלילים חזקים יותר של עיר. יורדת במדרגות. מיישרת שטיח שנמצא בכניסה לאחת הדירות. ובחוץ, בין האנשים, העיניים שלה מסתנוורות מאורות הפנסים ברחוב, והיא שואלת את עצמה איך אחותה הצעירה כבר גרה עם גבר שמבוגר ממנה בחמש שנים והיא עצמה עוד בנבכי עולם דייטים משמים. ילד קטן שמחזיק לאמא שלו את היד מחייך אליה, וזה רק מעמיק את העצב שלה עוד.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אחרי המעשים”